חותכי ורידים: סיפור אהבה

מאת
אביעד שמיר
– פורסם ב 16 בספטמבר 2008Posted in: ביקורות

במקור: Wristcutters: a Love Story
מבוסס על: 'הקייטנה של קנלר' מאת אתגר קרת
בימוי ותסריט: גוראן דוקיץ'
שחקנים: פטריק פיוגיט, שיאה וויגהם, שאנין סוסאמון, טום וויטס

דמיינו שאתם מתעוררים בעולם בלי חיוכים, כמעט בלי בעלי חיים ושכל הפרחים בו חיוורים וקוצניים. מקום שנראה כמו רחוב אלנבי ביום רע. כמו העולם שלנו, רק יותר גרוע.

נתחיל מהסוף. הסוף של זיה, ליתר דיוק. זיה (פטריק פיוגיט, 'כמעט מפורסמים') התאבד לאחר שחברתו דזירה עזבה אותו. הוא עדיין חושב עליה. בין העבודה החדשה בפיצריה קמיקזה, הריב עם השותף האוסטרי על מי גמר את הקוטג' ויציאה לפאב, המחשבות על דזירה עדיין רודפות אותו. ההבדל הוא רק שזיה מת.

הסרט מתרחש בעולם הבא, או לפחות זה שהמתאבדים מגיעים אליו. יש חיי חברה ובילויים, אבל אף אחד לא באמת נהנה. לא מדברים על כסף, אז אולי אנשים עובדים רק כדי להעסיק את עצמם. זיה מתחבר במהרה ליוג'ין (שיאה וויגהם), טיפוס צבעוני עם תובנות רבות וצבעוניות לא פחות על המין היפה, אשר בניגוד לרוב האנשים, התאחד עם אחיו והוריו שהתאבדו גם הם. מכר מן העבר מספר לזיה שגם דזירה התאבדה וזיה משכנע את יוג'ין לצאת איתו למסע אל מחוץ לעיר בחיפוש אחר אהובתו.
במהלך המסע נתקלים השניים בטרמפיסטית יפהפיה. קוראים לה מיקל (כמו מיכל, רק עם ק') והיא רוצה למצוא את האנשים האחראים על המקום הזה, בכדי לערער על גורלה: לטענתה, היא לא באמת התאבדה ולכן לא צריכה להיות כאן. עד שיפגשו באדם מסתורי בשם נלר (כמו קנלר, רק בלי ק'), המארח אנשים שונים בביתו המסתורי לא פחות, נעה החבורה לעבר יעד המוגדר פשוט כ"מזרחה", בנוף מדברי וטרנטה עם אורות קדמיים מקולקלים.

לאורך הדרך הם עוברים מספר תחנות אופייניות לנסיעה ליעד לא ידוע: מוסך, תחנת דלק, מזנון. הדמויות המאכלסות את המקומות הללו מקשטות מעט את הנוף המדברי, אולם המערכה המרכזית בסרט עוסקת בעיקרה ביצירת הכימיה בין שלוש הדמויות ונסיונותיהן להעביר את הזמן בנעימים, עד כמה שאפשר אחרי שזונחים כל תקווה.

'חותכי ורידים: סיפור אהבה' מבוסס על הסיפור הקצר של אתגר קרת, 'הקייטנה של קנלר'. בניגוד ל'פיצריה קמיקזה', עיבוד הקומיקס (שכתב קרת עצמו ושאייר אסף חנוכה) שנותר נאמן למקור, 'חותכי ורידים' לוקח הרבה חופש יצירתי במעבר למדיום המצולם. שמותיהם הסמליים של הדמויות – חיים, ערגה, ליהיא – הפכו לשמות שהם חסרי משמעות למי שאינו מעורה בנעשה מאחורי הקלעים של ההפקה – זיה, דזירה, מיקל (הנקראת, לדוגמא, על שם מפיקה של הסרט, שגם משחקת בו תפקיד קטן). למעשה, חוסר הנאמנות למקור בולט כבר משם הסרט: בעוד בסיפור המקורי חיים מתאבד באמצעות בליעת כדורים, זיה נראה מדמם למוות דרך פרקי ידיו האדומים והחיוורים. השינוי הבולט ביותר קשור לדמותו של יוג'ין (ארי במקור), שהפך מצבר מיליטנטי שירה לעצמו בראש, לרוקר ממוצא רוסי שחישמל עצמו למוות על הבמה.

הבמאי / תסריטאי הקרואיטי גוראן דוקיץ', שזהו סרטו העלילתי הראשון, הצליח לברוא עולם ומלואו על סמך הקווים הדקים שאתגר קרת התווה. לפי דוקיץ', בעולם הבא של המתאבדים אין כוכבים בשמיים, אין פרחים יפים ואף אחד לא מסוגל לחייך, גם אם ינסה ממש חזק. הדמויות זוכות לנופך מעורר הזדהות שלא קיים בסיפור המקורי ונימה מסויימת של אופטימיות זהירה מלווה את דרכן.
התסריט מתבל את העלילה העגומה בהומור שחור משובח, כמו נסיון ההתאבדות הראשון של אחיו של יוג'ין, או החור השחור מתחת למושב המכונית (אליו זיה נוטה להפיל את משקפי השמש של יוג'ין). כבמאי, מציג דוקיץ' בפנינו את נסיבות מותן של הדמויות השונות בפלאשבקים המצולמים וערוכים בקפידה, השומרים על המוות אסתטי ולא גועלי יתר על המידה. הוא גם מצליח להעביר תחושת מסתורין לגבי העולם של הסרט תוך שימוש בטריקים קולנועיים פשוטים יחסית וכמעט בלי אפקטים.

פרטים רבים נותרים לא ידועים על העולם בו הסרט מתרחש. מה קורה למי שמת בו? האם יש אפשרות לעבור לעולם טוב יותר? צריך בכלל לאכול ולשתות? האם הזמן מתקדם, או שהדמויות פשוט חיות שוב ושוב את אותם יום ולילה? האם יורד אי פעם גשם ואם לא, מאיפה יש נחלים ובריכות מים טבעיות? הסרט לא מגלה לנו את התשובות וגם המאכלסים את העולם הבא לא יודעים עליו יותר מאיתנו.

נקודת התורפה של הסרט היא שרוב השחקנים לא עושים עבודה טובה מדי. הם בסדר, אבל האמת היא שאם זיה לא היה כזה טיפוס סימפטי (עוד שינוי מהסיפור המקורי), פטריק פיוגיט היה פשוט נמאס עם המשחק המוגזם שלו והקול שמזכיר חתן בר מצוה שבדיוק מתאמן בחיקוי של סנאי אסמטי. גם שיאה וויגהם הוא יותר מחווה ליוג'ין האץ, סולן להקת גוגול בורדלו (שהופיע ב'הכל מואר'), מאשר שחקן רציני. טום ווייטס קצת משפר את המצב בתור נלר הנראה בתחילה מבולבל מהמתרחש סביבו, אך מתגלה בהמשך כיחיד שבאמת יודע איך דברים עובדים ומשמש גורו לעת מצוא.
היחידה שממש ראויה למחמאות על הופעתה היא שאנין סוסאמון ('סיפורו של אביר'). בעזרתה, מיקל היא לא סתם מושא למתח מיני שטחי, אלא בחורה מושכת ומקסימה שבאמת נדמה כאילו לא הייתה מסוגלת להרוג את עצמה. היא זו שמזכירה לאחרים את החיים שהותירו מאחור ויוצרת הפוגה קומית קצרה בכל פעם שהיא משנה את הכיתוב על שלט, סתם בשביל הקטע. גם פה מגיע קרדיט לכתיבה של גוראן דוקיץ', אבל מיקל לא הייתה דמות כה מקסימה בלי החן הטבעי של סוסאמון.

אף על פי שהוא מתרחש אחרי המוות, הסרט מספר בעיקר על החיים. הדמויות הראשיות בו נשארות נאמנות לדברים שהיו להם בעולם הקודם: זיה מחפש את חברתו לשעבר, מיקל מבקשת לחזור לחיים ויוג'ין מתקשר למשפחתו בכל קילומטר לאורך המסע. 'חותכי ורידים: סיפור אהבה' מתחיל כהרהור דכאוני, אך רובו סרט מסע בעל מימד אופטימי. יש רגעים, במיוחד אלה הנוגעים להתגבשות החבורה בדרכה מזרחה, בהם העלילה נוטה טיפה לקיטש, אך אדון דוקיץ' שומר רוב הזמן על הטעם המר-מתוק המתאים ביותר לסיפור. הסרט, שיצא ב-2007, אמנם כנראה כבר לא יגיע לקולנוע בארץ – אבל בהחלט מומלץ לקחת אותו מהספריה.

תגיות: