ביקורת: האדם הגרוע בעולם

הסרט נקרא "האדם הגרוע בעולם" אבל ג'ולי, הדמות הראשית, היא לא אדם גרוע בעיניי. היא כל הזמן מנסה להראות לעצמה ולסביבה שלה שהיא חיה באופן ממצה, "נכון". היא מפחדת להתחרט, ומפחדת לגלות שיכלה לעשות משהו טוב יותר במקום מה שהיא עושה כרגע – מעין בת 20 נצחית. 

להלן תקציר יבש של "האדם הגרוע בעולם": הסרט עוקב אחרי ג'ולי (רנאטה ריינסב המהממת), שמתחילה את הסרט כסטודנטית לרפואה, ולאחר מונטאז' בן עשר דקות עוברת לפסיכולוגיה ואז לצילום, ואז זונחת גם את הצילום ומכירה את אקסל (אנדרס דניאלסן לי, איש שבמציאות הוא רופא במקצועו, עובדה שלעולם לא תפסיק להעסיק אותי), אמן קומיקס יעני פרובוקטיבי ומבוגר ממנה בהרבה. הם חיים ביציבות מסוימת, אבל ג'ולי ממשיכה להרגיש שזה פשוט לא היא. היא לא בדיוק יודעת להגיד מה מפריע לה, אבל ברור לה שיש שם משהו. אקסל שואף ליציבות שהיא לא בטוחה שהיא רוצה, או לא חושבת שהיא בכלל מסוגלת לספק. היא פוגשת במסיבה בחור (הרברט נורדרם), שמעורר בה ספקות לגבי הקשר שלה עם אקסל.

"האדם הגרוע בעולם" הוקרן בפסטיבל קאן ומאז בעוד פסטיבלים (כולל ירושלים וחיפה), ובשום מקום הוא לא נחשב להפתעה הגדולה של הפסטיבלים: יואכים טרייר כבר ביים מספר סרטים אז זה לא שהבמאי הפציע משום מקום, והסרט לא היה איזו טלטלה שמגדירה מחדש את הקולנוע. סרט נחמד-מוצלח-חביב על בחורה במשבר תחילת החיים. כבר ראינו הרבה כאלה, לא? 

מסתבר שלא. הדיבור סביבו לא דעך אלא רק גדל ונעשה מורכב וחוצה קהלים, ובייחוד (לתחושתי) אצל ילידי תחילת האלפיים: "האדם הגרוע" נעשה רלוונטי (בסטנדרטים של סרטים כאלו, לפחות) באופן מחתרתי כמעט, מאחר ולא הוקרן באופן מסחרי בארץ עד עכשיו, ועלה לאקרנים כשנראה שכולם ראו אותו ומדברים עליו. בהפצה הנוכחית שלו נכתב "הסרט המדובר של פסטיבל קאן 2021", פשוט כי בינתיים פסטיבל קאן 2022 כבר הספיק לקרות.

הסרט סובל מהרבה בעיות שאופייניות לסרט פסטיבלים מהסוג הזה בשנים האחרונות: הוא לא ממוקד באופן מתיש, הוא ארוך מדי, ובאמת שלא צריך כל כך הרבה סצנות שנראות כמו סצנת סיום אבל הן לא. ובכל זאת זה סרט מעולה שגורם לך להתרגש, לשמוח ולצחוק וגם קצת שובר את הלב. הסרט אמנם לא מציג איזה חזון חדש, אבל הוא מספק אבחנות בחדות ובריכוז של אזמל. יש בו את שני הקטעים הכי יפים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, שהחיסרון היחיד שלהם הוא שהם לא ממש קשורים לשאר הסרט.

ישנה גם דמותה של ג'ולי, והשחקנית שמגלמת אותה: היא מצליחה להיות נוראית ואבודה ומורכבת, וקצת כולנו ברגע מסוים. בהרבה מובנים דמותה לא לגמרי מובנת לנו עד סוף הסרט, וגם לא נראה שיש פה רצף שמוביל אותה לנקודה ספציפית. לרוב זאת לא נקודה חיובית לדמות קולנועית, אבל מה שיפה פה זה שהיא נשארת לא לגמרי מובנת גם לעצמה. 

זה בעצם מאוד הגיוני שהסרט מעסיק את ילידי תחילת האלפיים. ההתחלה שלו, שהיא מעין סרט קצר בפני עצמו, היא קצת "תראו איזו מגניבה אני" – ההתגלמות של תחילת שנות העשרים בעיני בני עשרה, ובהרבה מובנים ההפך ממנה, או ליתר דיוק ההפך מאיך שהיא מרגישה: העולם לכאורה פרוס לפנייך, אבל אין לך מושג מה לעשות איתו, ואת רוב המאמצים את משקיעה בלנסות להיראות כאילו את "על זה". 

ככל שהסרט מתקדם אני מבינה שאני קצת שונאת את הבחורה הזאת, ויותר מזה את מה שהיא מייצגת – את כל הבחורות האלו שהכרתי, וכמה שרציתי להיות כמוהן. ואז לפתע היא כבר לא בת 20, והחיים שלה הם לא חיים של בני 20. טרייר לוקח את הנושא הכי לעוס בקולנוע (הצעירים האבודים והיפים האלה) ומצליח לגרום לזה להיראות כאילו הוא הראשון שעוסק בו, פשוט כי הוא כזה טוב. 

לאורך כל הצפייה בסרט על בחורה שמרוכזת בעצמה הייתי מרוכזת בדבר אחד: בעצמי ובבעיות שלי. ואיזה מין טריק מלוכלך זה, לגרום לי להתעסק בבעיות של חיי במקום לתת לי אסקפיזם מהן? סרט ערמומי ומוצלח שכמוך.