ביקורת: וונדרפולז

כשצפיתי לראשונה בסדרה "וונדרפולז" (Wonderfalls, אין שם עברי מסיבות שיוסברו בהמשך) מבית היוצר של בריאן פולר, הייתי בדיוק בגילה של הדמות הראשית, ג'יי טיילר. בדיוק כמותה עבדתי בשירות לקוחות – אם כי בתפקיד נסבל יותר מזה שיש לג'יי כְזבּנית עצלנית בחנות מזכרות במפלי הניאגרה. לשתינו לא היה אופק ממשי לעתיד, מוטיבציה או שאיפות, אם כי לג'יי היה עליי יתרון של תואר ראשון (אבל לא כזה שאפשר לעשות איתו משהו) ומגורים מחוץ לבית של ההורים (אבל בפארק קרוואנים). למרות עוד כמה הבדלים משמעותיים בינינו, הזדהיתי איתה כמו שלא הזדהיתי עם דמות בדיונית מימי. חוסר היכולת וחוסר הרצון של ג'יי טיילר להתקדם לאנשהו והגישה העוינת שלה כלפי החיים באופן כללי מספיקים כדי להפוך את הסדרה שעוסקת בה לאחת האהובות עליי, וזה עוד לפני שהיא מתחילה להשתגע.

או לפני שהמוזות מתחילות לדבר אליה, איך שאתם מעדיפים להתייחס לזה. כי יום מעונן אחד חפצים דוממים בסביבתה של ג'יי מתחילים לחלק לה הוראות. ספציפית חפצים דוממים עם פרצופים של בעלי חיים – מהפלמינגואים מפלסטיק בגינת הוריה ועד חזיר מצויר בפרסומת לבייקון – וספציפית הוראות מעורפלות מלאות בכינויי גוף שאפשר לפרש בצורות שונות. אמירות כמו "תחזירי אותה אליו" או "תצילי אותו ממנה", שמיועדות לדחוף אותה לבצע איזשהו שינוי בעולם בלי לעשות לה עבודה קלה חלילה. ג'יי לא מעוניינת לשתף פעולה אבל החיות האלו משתמשות באמצעי שכנוע שנאסרו באמנת ג'נבה, אז היא מוצאת את עצמה בלית ברירה עוזרת לאנשים סביבה – הו, הזוועה. הסדרה עוסקת בהתמודדות של ג'יי עם הדרישות של אותן מוזות והתוצאות הלא תמיד קלות של הציות להן, וברומן הפוטנציאלי שלה עם ברמן חדש בעיירה שלא מתממש באופן מיידי כי היא ספק משוגעת והוא ספק נשוי.

הברמן המדובר, אריק, הוא אחד הדברים האהובים עליי בסדרה. טיירון לייטסו, השחקן שמגלם אותו, לא עשה שום דבר ראוי לציון בקריירת המשחק שלו. זה לא מפתיע כי בסך הכל הוא בחור חתיך די גנרי – אבל וואו, הוא אחלה בחור חתיך גנרי. גם ב"וונדרפולז" הוא לא עושה כמעט כלום חוץ מלהיות מקסים ולהיות מוקסם מג'יי, אבל זה מספיק בשבילי. נכון, היחסים ביניהם מתקדמים בקצב צב מייסר, אבל בזמן שהם מנסים לפרוץ דרך המגננות והטראומות זה של זו הם מגישים לצופה פלירטוטים מהמדרגה הראשונה.

בדרך כלל משפחה היא לא מרכיב מרכזי בסדרות שעוסקות בחייהם של אנשים בשנות העשרים שלהם, אבל "וונדרפולז" מקדישה לא מעט זמן מסך למשפחה של ג'יי: האבא דארן, האמא קארן, האחות שרון והאח ארון (בחירת השמות מדגישה מי הכבשה השחורה במשפחת טיילר). קייטי פינרן בתור האחות הבכורה מוצלחת ומוסיפה קווי עלילה מאוד מרעננים. היא אמנם נוכחת פחות משהפיילוט מבטיח, אבל האינטראקציה שלה עם ג'יי מצליחה לגעת בנקודת החולשה שיש לי ליצירות שעוסקות בקשר בין אחיות. למרות חיבתי לאחות ומדי פעם להורים של ג'יי, מי שהכי קרוב לגנוב את ההצגה הוא אחיה הגדול. קודם כל וחשוב מכל הוא מגולם על ידי לי פייס (שכמובן ישתף פעולה שוב עם היוצר בריאן פולר ב"החיים על פי נד") ולדעתי פייס התחיל את חייו כאחד מדובי הפרווה הענקיים האלו שזוכים בהם בירידים עד שפיה הפכה אותו לבן אנוש. אבל מעבר לזה, התפקיד שלו כדוקטורנט אתאיסט לתיאולוגיה שנואש למצוא משהו גדול מהחיים להאמין בו הוא הברקה גאונית. הסדרה לא מספיקה להעמיק יותר מדי לתוך התסביך הזה שלו (מסיבות שיוסברו בהמשך) אבל המעט שאנחנו רואים מהסיפור הזה מרתק.

למרות שלל דמויות המשנה המעניינות (יצויינו גם טרייסי תומס כחברה הכי טובה של ג'יי וג'ול סטייט שלא האמנתי שמסוגלת להיות כזו כלבה) "וונדרפולז" היא באופן מובהק המופע של ג'יי טיילר. ג'יי היא דמות ראשית לא פשוטה. היא מעדיפה להיות פסיבית בכל הזדמנות, אין לה אף מטרות או מניעים והיא פחות או יותר נגררת דרך העלילה בעל כורחה. היא גם לא בחורה נחמדה במיוחד ונדיר לראות אותה מתרככת, אפילו כלפי האנשים הבודדים שהיא כן מעוניינת בחברתם. מי שנושאת בעול של להפוך את ג'יי לדמות שהצופה יתעניין בה ואף יחבב אותה היא קרוליין דוורנס (שתשתף שוב פעולה עם פולר ב"חניבעל"). האם היא מצליחה? לדעתי כן. ייתכן ואף סביר שאנשים אחרים לא סובלים את ג'יי טיילר, ואני יכולה להבין את זה כי אם הייתי פוגשת אותה במציאות כנראה הייתי מעדיפה להתכרבל עם קוברה מאשר לבלות איתה יום שלם… אבל אני מרגישה ככה גם בקשר לעצמי, ולכן אני כל כך מרותקת לדמות הזו. 

הפרק השלישי בסדרה – או השני, איך שאתם מעדיפים להתייחס לזה – מציג את ג'יי מנסה למצוא חמש עשרה מילים שמסכמות את הכלום שהיא עשתה בחיים בזמן שדמות אחרת רואה בה את התגלמות דור המילניאלים המנותק והופכת אותה לסמל והשראה. הפרק הזה מציג תיאור מדויק להפליא של ג'יי ושלי שמראה שהסדרה מתעניינת ברמה עמוקה וחדת אבחנה באנשים מהסוג שלא מקבל את מרכז הבמה בדרך כלל. כן, יש הרבה דמויות של גיבורים עזים כנמר שאני אוהבת, אבל אני יודעת שהסיפור שלהם אף פעם לא יהיה הסיפור שלי. זו הסיבה שכל כך מרגשים אותי המקרים הנדירים שבהם יוצרים עוסקים בדמויות שיותר דומות לי: אנשים פשוטים ומאוד לא מושלמים שלא מנסים לתקן את העולם או להגיע לגדולות, אלא רק להבין מה זה אומר להיות בן אדם טוב ואם אפשר גם לא לסבול בדרך.

לג'יי ולי יש גם הרבה במשותף עם גיבורת הסדרה הקודמת של בריאן פולר, אבל התחברתי לג'יי הרבה יותר מאשר לג'ורג' לאס מ"מתים במשרה חלקית". אולי זה עניין של גיל – כשהתחלתי לראות את "מתים במשרה חלקית" הייתי מבוגרת בעשור מהדמות הראשית בה ולא התחברתי לאישיות היותר טינאייג'רית שלה – אבל נראה לי שזה קשור גם לזה שדוורנס כריזמטית יותר מאלן מות' בערך באותה מידה שבה לוויתן כחול גדול יותר מקרפיון. גם העובדה שהגורל שנכפה על ג'יי מפריע לחיי היומיום שלה במקום לתלוש אותה מהם עושה את הקשיים שלה מעניינים יותר. "וונדרפולז" הרבה פחות אדג'ית מ"מתים במשרה חלקית", שזה משהו שאני מעריכה יותר ככל שאני מתבגרת, אבל היא לא מתקרבת למידת הסכריניות של "החיים על פי נד". אני חושבת שהיא נמצאת במקום טוב מאוד באמצע הטרילוגיה הזו מבחינת הטון, למרות ש"החיים על פי נד" היא עדיין הסדרה האהובה עליי מבין השלוש (ובכלל).

מלבד העובדה ש"וונדרפולז" לא מורבידית בכלל היא מכילה את כל סימני ההיכר המובהקים של הסדרות המקוריות של בריאן פולר (בניית עולם מדוקדקת, אלמנטים על טבעיים, נוכחות חזקה של בעלי חיים, דמות נשית עם שם גברי, תוחלת חיים של עש), ובכל זאת ייתכן שגם מי שראה ונהנה מהסדרות האחרות של פולר לא שמע עליה מעולם – היא ככל הנראה הכי פחות מדוברת מביניהן. אני נוטה להאמין שזה בגלל שהיא ירדה מהמסך כל כך מהר שאנשים אפילו לא הספיקו להיחשף אליה ולהיקשר אליה מספיק כדי להתייחס אליה כעוד ביטול טרגי. נכון, כמעט כל הסדרות שאני ממש אוהבת מצאו את מותן תוך זמן קצר, אבל "וונדרפולז" שמה אותן בכיס הקטן. ארבעה פרקים מתוכה שודרו בטלוויזיה (לא בסדר שהיוצרים התכוונו אליו) לפני שפוקס, איך לומר, שלחו אותה לגור בחווה נחמדה בצפון. מאוחר יותר שוחררה העונה השלמה ב-DVD וכמובן שלישראל היא הגיעה רק במעמד הזה, אם בכלל. אבל בניגוד לסדרות אחרות שהשאירו אותנו עם לבבות שבורים ואלפי תהיות, העונה הראשונה של "וונדרפולז" עובדת נהדר לבדה. כמובן שהייתי שמחה לראות עוד מהסדרה, להכיר את הדמויות הראשיות בהקשרים נוספים ולצלול עמוק יותר לסיפורים של דמויות המשנה, אבל העונה הבודדת לא מרגישה חלקית או בלתי גמורה ולא תשאיר אתכם מתוסכלים (מלבד הבאסה הכללית של לדעת שאין עוד ממשהו טוב).

להוציא אולי את הפרק לפני האחרון בסדרה, אני חושבת שוונדרפולז היא סדרה מעולה שממש כדאי להתאמץ ולגלות אותה. במיוחד אם כמוני, אתם אוהבים סיפורים קטנים יותר, סיפורים על נשים לא נחמדות וסיפורים שעוסקים בגבול בין שיגעון לשפיות. אני מודעת לעובדה ש"וונדרפולז" הפכה לציפור נפשי בגלל הזדהות אישית ספציפית שלי עם פרטים מסוימים בה, אבל אני חושבת שגם בהסתכלות אובייקטיבית מדובר בסדרה כיפית, מצחיקה ונוגעת ללב שעשויה לשבות גם את הלב של מי שלא בהכרח ימצא את עצמו בתוכה.