ביקורת: הזאבים

"הזאבים" הוא לא סרט שאפתני במיוחד. זה לא סרט קטן – בכל זאת, מככבים בו שניים מכוכבי הקולנוע הגדולים של ימינו – אבל הוא מתנהל באופן מאופק, בלי תנועות מצלמה וירטואוזיות שמנסות לגרום לכם לשים לב לעבודת הבימוי, בלי מהלכים תסריטאים שכל שנייה גורמים לכם לתהות מה הטוויסט הבא שיקרה, בלי פאנצ'ים קורעים מצחוק ובלי פיצוצים גדולים. לא, "הזאבים" הוא סרט על שתי דמויות שמעדיפות לעבוד לבד אבל הן תקועות יחד.

שתי הדמויות – שלא זוכות להיקרא בשמן בסרט – הן ג'ורג' קלוני ובראד פיט. שניהם מגלמים אנשים שהתפקיד שלהם הוא לגרום לבעיות להיעלם. בעיות מסוג "יש גופה במלון שאני רוצה שתיעלם". הגופה היא גופה של עלם צעיר שהלקוחה של קלוני (איימי ראיין) שחשוב לה להבהיר שהוא לא עובד מין – הוא היה בחור חביב שהיא רצתה לבלות איתו במיטה, אלא שהוא כל כך התלהב שהוא קפץ על המיטה, נפל, ועכשיו הוא לא נושם ואין לו דופק. קלוני לא צריך הרבה יותר מידע מזה, אלא שאז מגיע בראד פיט, ומודיע שהוא בא לטפל בזה, כי המלון שבו הסיפור הזה קרה רוצה לוודא שהשם שלו לא נקשר לשערוריות. אחרי שיחה טלפונית קצרה, מוסכם ששניהם יעבדו ביחד. השיחה, מיותר לציין, לא מתרחשת בין קלוני ופיט, שמקבלים את ההחלטה בחוסר רצון מוחלט ובוטה.

מכאן, קלוני ופיט לא ממש מסתדרים בעודם פותרים את הבלגן הזה. שניהם חשדנים כלפי אנשים אחרים במקצוע שלהם, חושדים שהשני יגנוב להם שיטות לביצוע העבודה, מפקפקים במוטיבציה ובנכונות אחד של השני, ובקיצור רבים כמו זוג נשוי. זה, במובן מסוים, הסיבה שלשמה התכנסו: קלוני ופיט מתקוטטים בעודם נראים מאוד מגניבים. כמו שנכתב בהתחלה, לא מדובר בסיבה שאפתנית במיוחד אבל למי שיודע למה הוא נכנס, "הזאבים" מגיש את המנה הזאת בדיוק של שף שעובד על המנה הזאת כל חייו.

על המנה אחראי ג'ון וואטס, שמוכיח שבניגוד לאחים רוסו, יש לו מה להציע לעולם גם בלי ספיידרמן. כן, "הזאבים" לא הולך להיות סרט השנה של אף אחד, ואני מבין מי שהיה רוצה שהוא יעשה קצת יותר מהסתחבקות של קלוני – אבל הוא כיף טהור שיודע מה הוא רוצה להיות ויודע איך לעשות את זה בלי להסתבך ואפילו בזמן די סביר של פחות משעתיים.

חוסר השאפתנות הזאת היא כנראה הסיבה למה הסרט מצא את עצמו בסטרימינג, למרות שלדעתי הוא יותר טוב מרוב המוצרים הזניחים שם. לא כי הוא בומבסטי או גדול אלא פשוט כי הוא חושב ביעילות של סרט קולנוע שיודע מה הוא עושה: זה  מוצר מקצועי ומהודק שלא מנסה לסחוט דקות צפייה ולא מרגיש כמו טיוטה כללית ששוחה בים תוכן שאף אחד לא מצפה ממנו לעשות כלום חוץ מלנפח את הקטלוג של אפל.

אם יש חסרון לנינוחות הזאת, זה שהיא מונעת מקלוני ופיט לזרוח. הם לא מתבקשים להצחיק יותר מדי, או לרגש, או לשחק – אלא רק ליהנות. עבור מעריצי פיט זה לא דבר חדש, אבל עבור קלוני, זאת הפעם הראשונה שראינו אותו בסרט כמו שצריך מאז… האם מאז "יחי הקיסר!"? קלוני, מותק, תדאג לקריירה שלך. לא פלא שטרנטינו אומר שאתה לא כוכב קולנוע יותר.

אבל עם כמה שכיף איתם, מי שבאמת זורח בסרט הוא אוסטין אבראמס. אבראמס מקבל דמות שהיא כל מה שקלוני ופיט לא: לא מגניבה, לא יודעת מה היא עושה, לא בשליטה, וצעירה באופן בולט. וזאת דמות שבקלות היה אפשר לרצות לתת לה כאפה אבל אבראמס מצליח פעם אחר פעם להפוך אותה לדמות הכי סימפטית בסרט. מן הסתם הרבה מהקרדיט הולך לאבראמס, אבל גם כדאי לתת קרדיט לוואטס שפשוט יודע להוציא מהשחקנים הצעירים שלו הופעות מקסימות – בין אם זה הולנד בסרטי ספיידרמן, אבראמס פה או הילדים ב"מכונית משטרה" (הסרט שביים לפני טרילוגית ספיידרמן).

בעידן של ימינו, נדיר לראות משהו כמו "הזאבים" שנסמך כולו על הכריזמה של שני שחקנים ביחד. בעידן שאחרי "סוף המשחק" ושאר סרטי מולטיוורס, הרעיון שאנחנו אמורים לראות סרט רק כי שני כוכבי קולנוע נמצאים בו נשמע כמעט מיושן. אבל "הזאבים" מציג טיעונים משכנעים לטובת סרטים שנשענים על נקודת המכירה הזאת: יש בסרט סוג מסוים של כיף שאי אפשר להשיג בסרטים אחרים, בייחוד לאנשים שמה שגורם להם לחמימות בלב זה לראות מקצוענים פותרים בעיות במקצוענות. אפשר להתבאס שהוא לא מנסה יותר ומזיע כדי לעשות יותר, אבל הקסם שלו זה האופן הנונשלנטי שבו הוא מתנהל. והוא עובד.