-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הזאב מוול סטריט
The Wolf of Wall Street
סיפורו של סוחר מניות ניו יורקי חסר מצפון השקוע צווארו בסקס, סמים והרבה מאוד כסף.
תאריך הפצה בארה"ב: 25/12/2013
תאריך הפצה בישראל: 02/01/2014
שלוש שעות של בידור. פרוע, מזעזע ומצחיק נורא.
כמעט בוודאות ידחה
(ל"ת)
הסרט יופץ, למרות כל התהפוכות, ב-2013.
בכריסמס, ליתר דיוק.
http://www.latimes.com/entertainment/envelope/moviesnow/la-et-mn-wolf-of-wall-street-jack-ryan-release-date-20131021,0,7858104.story#axzz2iSFbdFGv
עוד טריילר
מספר יותר על העלילה, בערך, ונראה נהדר כהרגלו:
קישור.
בקלות הסרט שאני הכי מצפה לו שעדיין לא יצא.
מעולה, ענק, מטובי הסרטים של סקורסזי
עמוס להתפקע מכל טוב. חנות ממתקים קולנועית.
מקונוהיי מופיע לשתי סצנות בהתחלה כמעסיקו הראשון של דיקפריו ואז נמוג לחלוטין מהסרט (ספייק ג'ונז הוא מעסיקו השני) אבל בלאנצ' שלהם מסביר מקונוהיי לדיקפריו את 3 הדברים עליהם נסוב הסרט כולו:
(1) וול סטריט הוא רמאות והמטרה היחידה היא להכניס לכיס הפרטי כמה שיותר מכספו של המשקיע. (2) חשיבות הפורקן המיני. (3) סמים.
מכל הסרטים של סקורסזי, Wolf הכי דומה לקזינו, מינוס האלימות אבל עם כל כך הרבה שימוש בסמים שאפשר היה לקרוא לזה "פחד ותיעוב בוול סטריט". הקטעים המתארים את השפעות הסמים השונים ותופעות הלוואי שלהם מספקים הומור וסלפסטיק בשפע.
ג'ורדן בלפורט עצמו מופיע בסרט בסצנה האחרונה.
זה לא כאילו הייתי יכול לעלות על זה בעצמי במהלך הצפייה,
ועדיין, השורה האחרונה היא סוג של ספוילר. כמו לספיילר את הופעת האורח ב"רחוב ג'אמפ 21" או את כל הקמאואים ב"החבובות".
אני נזהר מספויילרים.
בעצמי לא ידעתי שזה בלפורט עד שידידה שישבה לצידי באולם לחשה באזני. אני סבור, כמו בסצנה האחרונה ב-Pursuit of Happyness שהרוב המוחלט של הקוראים כאן ירוויחו ממידע מוקדם שהאיש האמיתי והלא מפורסם עליו מבוסס הסרט מופיע בסרט.
ממש, אבל ממש לא ספוילר.
אני גם מתייחס לתגובה שלך כעמוסה בספויילרים.
חבל.
תיאור הסרט בראש הדף שגוי
הסיפור הוא על שחיתות ונהנתנות בוול סטריט. רוב הפעילות של דקפריו ושות' בסרט היא בלתי חוקית. הוא מדבר למצלמה ואומר לצופים "זה מסובך, לא חשוב איך הסקאם עובד, רק שתדעו שזה ממש לא חוקי".
"סוחר מניות ניו יורקי מסרב לשתף פעולה עם שחיתות המערבת את וול סטריט, הבנקים והמאפיה".
בדיוק הפוך…
סרט טוב
לא מדהים וגם לא בטופ 10 של סקורסזה אבל פסיכי ומהנה מאוד לכל אורכו. מזכיר מאוד את רווח וכאב בגישה שלו לסיפור ולדמויות. ויש בו סיקוונס אחד mind-blowing ומטורף לגמרי ששווה לבדו את מחיר הכרטיס ומהווה את פסגת הקריירה של ליאונרדו דיקפריו. רק חבל שלא השקיעו טיפה יותר בשיניים התותבות של ג'ונה היל זה כל הזמן הוציא אותי מהסרט.
אכן ליאו
הפעם הראשונה שבה הוא לגמרי מתפרע בסרט שכולו פאן. אותו סקוונס,בהנחה ואני מבין את כוונתך הוא בהחלט מופלא , מזעזע ואפילו טיפה מפתיע
רקוב, מטורף ומהנה מאוד.
דבר ראשון, חשוב לומר – תלמה שונמייקר, העורכת הקבועה של סקורסזה, מלכה. מה זה מלכה, קיסרית. הפרסומות התחילו ב-11:15, יצאתי מהאולם ב-14:25, ועדיין הזאב מוול סטריט, על כל 180 דקותיו, לא מרגיש נגרר או מרוח בכלל – ככל הנראה, בזכותה.
בנוסף לתלמה, אחד הגורמים הכי חשובים בהצלחתו של "הזאב מוול סטריט" להיות אחד מסרטי האוסקר הכי מהנים שיצאו השנה הוא ליאונרדו דיקפריו – כבר כתבתי כאן שאני מעריך אותו מעט מאוד בתור שחקן, אבל שכחתי לומר שכשהוא מקבל תפקידים שמתאימים לו מספיק טוב ("תפוס אותי אם תוכל", "טיטניק", ובאיזשהו מקום גם "מה עובר על גילברט") הוא יכול לעשות עבודה מצוינת. אני לא יודע על איזה סיקוונס בדיוק okok4 ונורטון דיברו מעלי, אבל הסרט מכיל שתי סצנות פשוט אדירות, ששתיהן שתלו אותי בכיסא מרוב הלם (הראשונה, עם האימפקט החלש יותר, אבל עדיין מותחת ברמות בל יתוארו, היא הפגישה הראשונה של דיקפריו וקייל צ'נדלר על היאכטה. השנייה, שהיא אולי אחת הסצנות הכי מטורפות, מצחיקות ומטרידות שראיתי השנה לפחות, הייתה הסוטול של היל ודיקפריו מהקוואלוד אחרי שדיקפריו מגלה שה-FBI עקבים אחרי הטלפון שלו. הסצנה הזאת לבדה הייתה הדברים הכי טובים שסקורסזה אי פעם הוציא תחת ידיו, ואולי אחד הדברים הכי טובים שג'ונה היל וליאונרדו דיקפריו היו מעורבים בהם עד עכשיו).
אבל מן הסתם, המרכיב העיקרי בהיותו של "הזאב מוול סטריט" סרט מצוין הוא בעיקר סקורסזה עצמו – הבנאדם שב ומוכיח שהוא עדיין אחד הבמאים הכי טובים שפועלים כיום. הוא מוכשר כמו שד, והוא יודע את זה. הסרט משופע בהברקות קולנועיות ובטריקים מגניבים, סיקוונסים צבעוניים עם מוזיקה קצבית ברקע שערוכים בצורה קליפית ומהנה (מעניין שדווקא בשנה שבה אחד הסרטים הכי מרכזיים בה מתהדר בשוטים ארוכים במיוחד, דווקא סקורסזה, שמתמחה בסוג כזה של צילום, נמנע משוטים ארוכים במיוחד לאורך רוב הסרט), אבל דווקא הרגעים הכי חזקים של הסרט הם אלה שבהם סקורסזה מוריד הילוך ומתמקד בשחקנים ובתסריט – מערכת היחסים של ג'ורדן עם אשתו השנייה, עם העובדים שלו, עם אבא שלו, עם השותף שלו, שמגולם בכישרון רב על ידי ג'ונה היל.
"הזאב מוול סטריט" הוא אחד הסרטים הכי קיצוניים שראיתי השנה (שנה שהכילה, יש לזכור, את "מי מפחד מהזאב הרע" ואת "ג'אנגו ללא מעצורים") – בחמש הדקות הראשונות של הסרט יוצא לנו לראות את דיקפריו מסניף קוקאין מתחת של זונה, וזה הולך ומקצין משם. עד כמה שהסרט הזה מבדר ומהנה, הוא עדיין מתאר תרבות דוחה ורקובה שמונעת מתאוות בצע וחומרנות. למרות (ואולי בגלל) שהוא כתוב בכישרון רב ע"י טרנס ווינטר ומשוחק לעילא ולעילא ע"י דיקפריו, ג'ורדן בלפורט הוא ככל הנראה אחד הנבלים הכי נבזים של 2013 – הוא משפיל, הוא בוגד, והוא מתעלם מדברים כמו חוק, מוסר וערכים כדי להרוויח עוד דולר. הוא רקוב, הוא מטורף, ולראות אותו הולך וטובע יותר ויותר עמוק בחרא של עצמו זה אולי מטריד, אבל זה מאוד, מאוד מהנה.
ממש אהבתי את הסרט הזה!
ואפילו כתבתי ביקורת.
בד"כ אני לא מגיב פה, אלא רק קורא את התגובות, אבל לכבוד הזאב והשנה החדשה, החלטתי שהגיע הזמן. קצת ארוך, בהתאם לסרט :)
סקס, סמים, כסף… ולאונרדו דיקפריו.
"הזאב מוול סטריט" – ביקורת
החלום האמריקאי. "דה אמריקן דרים". איזה מושג. כמה משמעות, מלווה בריקנות ומהולה בבלבול. כל אחד רוצה לחיות את החלום האמריקאי. כל אחת חולמת להגשימו. אולם, מה היא משמעותו? לפי כל ההגדרות, כדי לחיות את החלום, על האדם להיות מוצלח. אמנם, גם "הצלחה" היא מושג מעורפל – הגשמת יעדים, שגשוג, חיוך מרוח על השפתיים, מקובלות חברתית, יתכן וגם אושר הפכו במרוצת השנים ליסודות בסיסיים להגדרה. ומעל לכל, נדמה כי הצלחה ואיתה גם הגשמת החלום האמריקאי כרוכים בעיקר בהיות האדם עשיר ומעושר. לא אחד השמח בחלקו, לא איש משפחה עם שלושה ילדים הנשוי באושר, לא מי שעובד בעבודה שהוא אוהב. אלו בונוסים. כדי להיות מוצלח ובאמת להגשים את החלום – עליך להיות עשיר, נוצץ ומרשים. ומשמעות הדבר – תשיג כסף. וכמה שיותר – יותר טוב. עד שלא יהיה לך מה לעשות איתו. כסף. כסף. כסף.
הכירו את ג'ורדן בלפורט (דיקפריו), בחור צעיר, שאפתן ונאיבי, ממעמד הביניים, שבא לטרוף את וול-סטריט. מה שג'ורדן אינו יודע, הוא שוול-סטריט זה לא מקום לבחור תמים ורציני כמוהו. בוול-סטריט ממוקמת בורסת ניו-יורק, הגדולה והמשפיעה בעולם. כלומר – כסף הזורם בכמויות בלתי-נתפשות. כסף שהשחית מזמן חלק גדול מהאדונים המכובדים העוסקים בו. ברוקרים, בין השאר. מר בלפורט שלנו הוא ברוקר; בפשטות, תפקידו לתווך בין קוני מניות למוכריהן. על מכירה מוצלחת שארגן – ירוויח, ותעלה או תצנח המניה שמכר, זה כבר לא עניינו. מטרתו היא לשווק מניות לאנשים, ובכך, בעזרת לשונו החדה – הוא מצטיין. חצי שנה אחרי בואו לוול-סטריט וג'ורדן נעשה חלאה די רצינית. אדם המבסס את עושרו על גבם של אחרים. אבל לפחות הוא מוצלח, לפחות הוא מגשים את החלום האמריקאי. מבחור תמים, בעל צניעות מסוימת, נהפך בהדרגה מר בלפורט ל"זאב מוול-סטריט" – הדוניסט פרוע, אמיד וחסר מעוצרים, שלא ייתן לאף-אחד לעמוד בדרכו; ולאדם ריקני, אך בא בעת מעניין וסוחף, בעל כריזמה מתפרצת. דמות מענגת במיוחד לצפייה, איתה שלוש שעות של סרט עוברות ממש מהר. יותר מדי מהר.
"הזאב מוול סטריט" הוא שיתוף הפעולה החמישי בין סקורסזה לדיקפריו (קדמו לו "כנופיות ניו-יורק", "השתולים", "הטייס" ו"שאטר איילנד") ומורגש היטב כי לקשר הנפלא בין השניים קיים בסיס חזק ויציב, המניב תוצאות מדהימות. הפעם אפילו יותר מתמיד. הבמאי האגדי יודע לביים את לאו המעולה בצורה גרנדיוזית – כל רגע בו דיקפריו על המסך הוא תענוג צרוף. הוא מבריק, כמו יהולם משויף למשעי וגורם לדמות שכל-כך קל לשנוא אותה, להיות מאוד כריזמתית ושופעת חן. לצדו ניצב ג'ונה היל – המגלם את שותפו לעסקים, בחור שמנמן ומצחיק עם חלומות גדולים בשם דוני "שיניים לבנות" אזוף. הכימיה בין השניים נהדרת וכמו שהוכיח היל בעבר ("מאניבול"), הוא שחקן דרמה-קומי מהמעלה הראשונה. אין הוא מגלם דמות מיוחדת מדי, אך יכולתו להתחבר אליה בצורה כה עמוקה ומושרשת היא עילאית. השניים חיים את החלום ועוברים יחד חוויות פרועות, הכוללות המון סקס, סמים, ובין היתר, אף השלכת גמד ואכילה של דג זהב חי. גם מתיו מקנוהויי, בתפקידו הקצרצר בתחילת הסרט, מספק תצוגת משחק מרהיבה – קומית וטעונת מסרים עסקיים רציניים ומפוקפקים כאחד.
בכלל, שחקני הסרט כולם מחוברים לתפקידם. פעם בעלי אופי טוב ופעם בעלי אופי רע, הם טבעיים ואנושיים, וסוחפים את כל החפץ בכך למסע אנרגטי, פורעני, בוטה ומבדר עד אין קץ. כל זה קורה, כאמור, תחת שרביטו של הקוסם הנעלה – מרטין סקורסזה. נדיר לראות במאי שקסמו לא אובד לעולם. אחד שעם השנים רק הולך ומשתבח. מ"נהג מונית", ל"החבר'ה הטובים" ופתאום "הוגו", סקורסזה לא מפסיק להתפתח ולהתגוון. יכולתו לביים סרטים כה שונים באופיים – יוצאת דופן. הבימוי שלו ב"זאב" רב-גוני. קצבי מאוד, כשהוא רוצה ליהנות; מתון, כשהוא מרגיש שיש צורך להתרצן. ובעיקר, מאוד מענג ושואב פנימה. כך לדוגמה, בדומה לסדרה "בית הקלפים", בסצנות מסוימות שובר סקורסזה את הקיר הרביעי ומאפשר לדמותו של דיקפריו לפנות ישירות לצופים. זה קורה מעט, לכן הקונספט לא נעשה שחוק, אלא להפך – יוצר הרגשה כאילו אנו הצופים ממש נמצאים בתוך הסרט, במרכז העניינים, בתוך כל הטירוף. עמוק בארץ התיכונה והבלעדית של מרטין סקורסזה, הלא היא ניו-יורק.
ואיזה מקום בעולם טוב יותר מניו-יורק, עיר הדגל של תרבות המערב, כדי להטיח באמצועתו ביקורת חריפה על העולם המערבי. מתחת לפני השטח, כשחודרים רחוק מספיק מעבר למעטה קומדיית הפשע השחורה, ניצב לו סרט אימה לכל דבר. כן, "הזאב" הוא סרט אימה במסווה של קומדיית-פשע דרמתית. סרט המראה באיזו יד-קשה שולט האדון הרשע והמפחיד ושמו 'כסף', באנשי העולם. אין בו באמת רעים וטובים ואין אויבים או אנשי-זדון – יש רק דמויות אנושיות ופגאניות, שהכסף הוא אלוהיהם, או מדויק יותר לומר – שטנם, והוא המניע את חייהם.
כך למשל, בסצנה מסוימת נואם ג'ורדן על טיב העסק שלו והישגיו. המצלמה נודדת ממנו לקהל מאמיניו, הגומע בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיו. בהסתכלות עליהם מהצד, נראים הם כחבורת עיוורים שאבדה את הראש. באנימציה של לוני טונס, המבט המזוגג בעיניהם היה מוחלף בסימני דולרים. ג'ורדן סוחף אותם לשגעון שלו, והתוצאה נראית מפחידה למדי. זומבים על אסיד, בחליפות עסקים.
הכסף ב"זאב" הוא כמו טבעות הכוח ב"שר הטבעות". משחית ומעוור, הוא גורם לצדדים האפלים באישיות להתפרץ החוצה. יש הנכנעים לכחו ויש היודעים להתנגד לו ולהישאר על דרך הישר. בעזרת הכסף, מעביר סקורסזה מסר חריף ומדביק מראה לנגד עיניהם של חלקים מסוימים בחברה המערבית, שכל עניינם ושאיפתם בחיים היא להתעשר. הוא מוכיח כי אין הכסף אחראי ליכולת של האחד לחיות חיים ראויים ומראה כי לעיתים ההפך הוא הנכון – "עם הכסף באות הצרות".
ויש המון צרות. אף-על-פי שבתחילה נראה כי הפרוטגוניסט שלנו, מר בלפורט, חי חיים נפלאים ומלאי תענוגות, עם הזמן אנו נחשפים לכמות הצרות ולשגעון שעושרו הביא עמו. הנאות החיים הגדולות – הסקס, הסמים, הנשים היפות ומכוניות הפאר, אלו מפנות מקום לצרות מבית, ל-FBI שפותח בחקירה נגדו ולריקנות פנימית. ריקנות הנובעת מהבנה כי כסף לא יכול ליצור משמעות אמיתית לחיים.
צרה נוספת וקטנה הרבה יותר, טמונה בסרט עצמו – הפספוס היחיד והקטנטן שלו, הוא דמויות נשיות שניצבות בצל הדמויות הגבריות, הדומיננטיות. מרגוט רובי עוצרת הנשימה – שחקנית צעירה כבת 23 המגלמת את נעמי – אשתו של מר בלפורט, לא זוכה למספיק גוון וצבע. והיא עוד הדמות הנשית העיקרית בסרט. מלבדה, שאר הנשים בסרט (בחורות סקסיות מזדמנות בלבוש מינימלי שמגיחות פה ושם לא נחשבות), לא זוכות לדי זמן מסך. זו בעיה זניחה מאוד בהסתכלות על הסרט כולו, אך נחמד היה אם נעמי לצורך העניין, הייתה יותר פעילה. יתכן ובעיה שולית זו נובעת מכך שהסרט מאוד מפוקס על סיפורו האישי של בלפורט. ובסיפור זה, כנראה, לא היו מספיק נשות מפתח, בעלות עמדה.
בסופו של יום, "הזאב מוול סטריט" הוא סרט סנסציוני. הבימוי של סקורסזה שואב, מודרני ומקורי מתמיד. מדהים לראות איך האדון התפתח והתאים את שיטת הבימוי שלו לתקופה העכשווית. המשחק של כל השחקנים יוצא מן הכלל, ובראשם, הכוכב העיקרי – לאונרדו דיקפריו, באחת ההופעות המצוינות בקריירה שלו. אם לא הטובה מכולן. האם השנה יזכה סוף-סוף באוסקר? הלוואי. מגיע לו יותר מאי-פעם. אהדה רבה מגיעה גם לפסקול המעולה. הוא מגוון ומענג, ומשתלב נהדר לכל אורך הסרט. בשלוש השעות שלו מצליח "הזאב" ביתר שאת, לסחוף למסע אפי וייחודי. מסע מלא באנרגיות ומלהיב במיוחד, שלצד כל מעלותיו משכיל גם להעביר ביקורת חזקה על תרבות המערב הנהנתנית. מסע קורע מצחוק, אך רציני ואפל. ארוך, אך חולף מהר מדי. לפעמים זה מרגיש כמו "אמריקן פאי" או כל קומדיה-פרועה אחרת, בבימוי מושלם. לעיתים, כמו "הרשת החברתית" (של דיוויד פינצ'ר) על סם ממריץ, ודקה אחרי כמו סרט פשע מהוקצע ומוגמר, שרק בית היוצר של סקורסזה יודע ליצור. "החבר'ה הטובים" של 2013, אוהבים לקרוא לזה.
2013 הייתה שנה מוזרה למדי בעולם הקולנוע. שנה עם הבטחות רבות שהתגלו כאכזבות, ובאותה נשימה עם סרטים חסרי הייפ, שהפתיעו והתגלו כיצירות מהפנטות. "הזאב מוול סטריט" הוא הדובדבן שבקצפת. הקרם-דה-לה-קרם של שנה זו. הוא בא בדיוק בזמן, אחרי ארוחה קצת מוזרה, אך טעימה ומפתיעה להפליא. ובעזרת דיקפריו, היל ויתר הטבחים המוכשרים, מוזיקת הרקע המשובחת המציפה את המסעדה והשף הגדול מכולם מרטין סקורסזה, שמבשל כבר למעלה מ-45 שנה – נוצר קינוח בעל אופי ייחודי וטעם חדשני, רענן וערב לחך. טעם שאין מתוק ממנו לסגור עמו את השנה ולפתוח אחת חדשה.
10/10, בלי לחשוב פעמיים.
(פורסם במקור בעמוד הפייס שלי)
אחלה ביקורת!
ממש נהנתי לקרוא. מצפה לראות את הסרט בקרוב גרר
היה עוזר אם היו עושים לסרט דיאטת עריכה קלה, אבל חוץ מזה אחלה סרט
הסרט מאוד מאוד מזכיר את "החברה הטובים" בעלילה, באורך ובבימוי של סקורסזה (כשהדמות של רי ליוטה מקבילה לליאונרדו די קפריו, וג'ו פשי מקביל לג'ונה היל).
ליאונרדו דיקפריו מצליח לסחוב את הסרט בצורה ראויה (עם עזרה מג'ונה היל ושחקני משנה שמתחלפים לאורך שלוש השעות של הסרט). הרבה מאוד קטעים מטורפים, פרועים, הזויים, אלימים, כאלו שמציגים לראווה עירום מלא או יחסי מין, גמדים מעופפים, ועוד דברים ביזארים הרבה יותר שעצם ציונם יהווה ספוילר.
מה שמיוחד בסרט זה שלמרות שגם אם הוא ארוך מדי והייתי ממליץ לקצץ אותו, כל הסצינות בו שכשלעצמן – שומרות על רמה גבוהה של משחק, בימוי והחזקת הצופה. סקורסזה בהחלט יודע מה הוא עושה. הבעיה היא שאחרי שלוש שעות זה כבר נהיה טו מאצ'. קיבלתי אוברדוז של ביזאריות, אלימות, עירום, ונאומים מלאי פאתוס וצעקות של דיקפריו שכנראה איבד את הקול מספר פעמים במהלך הצילומים לפי גובה הצעקות שהגיע אליהן.
חוץ מזה, הסרט מעניין, מותח, מסקרן, ובעיקר משוחק מעולה. ליאו סוחב את הסרט, ג'ונה היל גם מצוין פה, וגם שאר השחקנים נותנים משחק ראוי.
הסרט באמת קורע מצחוק ברגעים מסוימים. הוא מרשה לעצמו להיות גדול מהחיים עם יכאטות מפוארות ומסוקים ואז להיות קטן ואינטימי ומראה את ליאו וג'ונה מתמסטלים מכדור אקסטזי שפג תוקפו בתא טלפון בדיינר שומם. יש בו הרבה סלפסטיק, וגם הרבה הומר נמוך כמו השיניים של ג'ונה או פאת חסכון והלוואה של אחת הדמויות. סצינות עם הומור כאלה מצחיקות אותי רק כשהן עשויות ממש טוב, ופה זה אכן היה המקרה.
אבל הגדולה העיקרית של סקורסזה היא ברמת הסצינות. ב"חברה הטובים" יש כמה סצינות כאלה שהן פשוט מופת לבימוי ומשחק נכונים ("go get your show box", או "how am i funny"). גם בסרט הזה יש כמה כאלו, ולדעתי מי שאוהב קולנוע צריך לראות את הסרט רק בשבילן.
אני לא חושב שכל אחד יתחבר לסרט הזה. הוא פרוע מאוד, מראה את כל מה שבא לו להראות על המשחק, קיצוני, וארוך. מאוד ארוך. כמה אנשים יצאו באמצע הסרט בהקרנה שהייתה בה.
אבל כל מי שכל זה לא מפריע לו, ויותר חשוב מזה, מכיר וראה כמה סרטים של סקורסזה ונהנה מהם, יהנה מאוד גם הפעם.
דורון פליזזזזזזז
עזוב אותך מחייו הסודיים של מי אכפת.
בבקשה תכתוב ביקורת על הסרט הזה!! פליזזז
(ואם אפשר אז גם על חלום אמירקאי על הדרך..)
תודה…
הזוי, שפל, קיצוני, ופאקינג כיפי!
מי היה מאמין שסרט יתחיל עם זריקת ננסים על מטרה והסנפת סמים מישבן חשוף ואלה יהיו מהדברים היותר מוסריים שקורים בו?
בניגוד ל"חלום אמריקאי" פה הרגשתי באורך מוקדם יותר. באיזה שהוא שלב זה באמת נהיה כבר טו מאץ' ובהחלט היה עדיף לו היו מקצצים קצת. אבל גאד דאם איט, סצינת ה"לימונים" לבדה שווה את כל ה 3 שעות האלה. מזעזע וקורע מצחוק בו-זמנית. אני אחכה לביקורת כדי להרחיב יותר, משהו אומר לי שתהיה.
אחרי שתי הופעות פרועות ונהדרות, מישהו חייב כבר לתת לדיקפריו אוסקר. לא הרבה אנשים יכולים לגרום לך להיות מרותק 3 שעות לאחד המניאקים הכי גדולים שנולדו.
סרט מעולה
בעיקר בגלל עבודת בימוי נפלאה של סקורסזה.
עם כל הכבוד למשחק של דה-קפריו והיל, יש שם סצינות שתחת שרביט של מישהו אחר היו גורמות לג'ים קארי ולאדם סנדל להגיד שזה קצת מוגזם
אוקיי, זה רשמי.
אם אני צריך לסכם את 2013 במילה אחת, המילה הזאת תהיה "טירוף". טירוף היא תכונה שאני מאוד שמח למצוא בסרטים, והשנה הייתה כמות גבוהה מהרגיל של סרטים כאלה. היה לנו את הסרט הישראלי הכי פסיכי שנוצר אי פעם ("הזאב הרע"), סרט אקשן קיצי מטורף וביזארי בצורה נפלאה ("פסיפיק רים"), סרט שהטירוף שלו מתח את גבולות יכולת האמונה שלי בהיותו "סיפור אמיתי" ("רווח וכאב"), וסרט אינדי סקוטי קטן שכבר התחיל להרגיש כאילו אתה כצופה כבר נכנסת לתוך המוח המעוות והמחורפן של גיבורו ("Filth"). אפילו סרטים כמו "כח משיכה", במובן מסויים, גרמו לי למידה מסויימת של טירוף. ואת השנה המטורפת הזאת סוגר הר הגעש של התפרעות וחוסר גבולות, "הזאב מוול סטריט".
וואו, כמה שזה היה נפלא. ככה אני רוצה את הסרטים שלי. מטורף, פראי, ללא גבולות, מפתיע וחצוף, אבל עדיין איכותי. יש לסרט הזה במאי אדיר ובעל ביצים ענקיות (אחרת לא יכול לדמיין איך הוא העז לביים סרט כזה) שמוכיח שבגיל 71 הוא עדיין יודע לביים סוחף ומבריק, תסריטאי מעולה שמצליח לאזן באופן מושלם בין קומדיה לרצינות (טרנס ווינטר, שאגב, עבודתו הידועה ביותר היא כתיבת הפרק "Pine Barrens", שנחשב בעיני רבים לפרק הכי מצחיק וגם הכי טוב של "הסופרנוס". מעניין שיש באמת הרבה הקבלות בין הפרק ההוא ל"זאב"), עורכת ענקית שידעה מה להוציא ומה להשאיר ולהפוך את 3 השעות האלה לחתיכת חוויה מהירה ולא מעייפת (למרות שכן, יש 2-3 קטעים שהיו יכולים לצאת, בעיקר לקראת הסוף) וכמובן קאסט מדהים – דיקפריו בהופעתו הטובה ביותר עד כה, כך גם ג'ונה היל, וערימה ענקית של תצוגות משחק קטנות ונהדרות.
מעטים הסרטים שיכולים להיות כ"כ פרועים, ועדיין לעורר מחשבה. להקדיש כ"כ מעט לאשכרה קידום הסיפור ועדיין להציג עלילה מרתקת וסוחפת, מסועפת, רבת קווים, עם התחלה אמצע וסוף. סקורסזה וחבריו יצרו פה סרט שאולי לא פורץ דרך, אבל כ"כ לא שגרתי בנוף ההוליוודי שאי אפשר שלא להעריך אותו. אוסקר הוא כנראה לא יקבל (חוץ מבעריכה, שם הוא נראה מתמודד די רציני), אבל באמת שמגיע לו.
וכן, סצינת הלימונים היא אולי הדבר המצחיק ביותר שראיתי בקולנוע. הצחוקים שלי היו כ"כ חזקים שהייתי מפריע לכל האנשים באולם אם הם לא היו צוחקים בעוצמה זהה בעצמם.
נ.ב.: טוב, אולי הסרט הזה עולה על "טינופת" בכמות הטירוף, הוא בכל זאת ארוך ממנו פי 2. אבל הוא עדיין לא משתווה באיכות הטירוף לזה של "טינופת", אבל מכיוון שמדובר ב-11 מתוך 10 במקרה שלו, אז הזאב מוול סטריט לא צריך להיעלב מזה שבמדד הטירוף הוא רק "10".
אני חייב להגיד
שאני תמיד נורא נהנ לקרוא את הביקורות שלך, גם פה וגם בבלוג שלך.
עוד לא ראיתי את הזאב מוול סטריט וזה כמעט חטא בפני עצמי כי הנושא שאני הכי נמשך אליו בקולנוע הוא טירוף (פחות טירוף אנושי יותר טירוף קולנועי.
ואם כבר טירוף ב2013 אי אפשר בלי כנס העתידנים ורק אלוהים סולח – מטורפים לגמרי.
(ל"ת)
מצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג :)
(ל"ת)
2 סצנות מהסרט הפכו להיות מקום ראשון ושני אצלי בסצנות האהובות בכל הזמנים:
מקום שני, על היאכטה ה"שוחד".
מקום ראשון, ניחשתם נכון, "הלימונים"
צריך בקולנוע לעשות הפסקה לפני הלימונים ולהמליץ לאנשים להתרוקן אחרת הם יעשו במכנסיים אחרי הקולה+פופקורן והזמן שעבר.
לא יודע
הסרט עשוי היטב, רואים שביים אותו במאי מנוסה וחכם, אבל בכל זאת לא מצאתי את עצמי מתעניין בסרט מי יודע מה. אפילו משתעמם לעיתים. מניות פה, מניות שם, כסף זה לא הכול בחיים, סמיםסמיםסמיםסמיםסמי סקס סקס סקס סמיםסמיםסמיםסמים. יאללה, הבנו.
אם מחלקים את העולם לסרטים טובים וגרועים, הוא כן נופל תחת ההגדרה של סרט טוב, אבל ציפיתי ליותר מסתם סרט די טוב.
והסצנה עם הלימונים לא הייתה כזאת מצחיקה.