כמה עובדות על "הזאב מוול סטריט":
א. זה סרט בבימויו של מרטין סקורסזה.
ב. זה סרט בכיכובו של לאונרדו דיקפריו.
ג. הוא מבוסס על סיפור אמיתי.
ד. הוא עוסק בקורותיו של ברוקר בוול-סטריט.
ה. הוא נמשך שלוש שעות. בלי עיגול למעלה. 180 דקות מאוד לא תמימות.
על פי כל הנתונים האלה, אפשר היה להגיע למסקנה ש"הזאב מוול סטריט" הוא סרט ארוך כבד, ארוך, חשוב, רציני, ארוך וארוך, עם מוסר השכל. כלומר בדיוק ההיפך המוחלט ממה שהוא באמת: סרט פרוע, אנרגטי, משתולל, מצחיק נורא וחסר בושה. "חסר בושה" לא במובן שהוא מעז לומר "פאק" מספר מסוים של פעמים (ברצינות, אנשים עוד סופרים את הדברים האלה? בני כמה אתם?), אלא במובן שהוא כולל סצינות של כמויות אדירות של סמים, דחיפת נרות לתחת ובליעת חיות ים. וכל זה מבדר בטירוף. ארוך? כן, עם הנתון היבש על ארכו של הסרט אי אפשר להתווכח, אבל אני נשבע שהיה הרבה יותר קל לצלוח את כל שלוש השעות של "הזאב מוול סטריט" מאשר את "ההוביט". בין כל המאה ושמונים אין דקה אחת משעממת.
וזה די מדהים, משום שאם מנסים לענות על שאלות בסיסיות כמו על מה הסרט הזה, מגלים שיש בו מעט מאוד עלילה. על מה בעצם אנחנו מדברים כאן? הסרט עוסק בעלייתו ועלייתו של סוכן בורסה. הוא מגיע לוול סטריט, תמים יחסית ועני למדי, ביום שבו השווקים מתרסקים; הוא בונה את עצמו מחדש, באמצעים כשרים פחות או פחות, ונהיה עשיר. אחר כך הוא נהיה יותר עשיר, אבל מיד לאחר מכן הוא נהיה באמת עשיר במידה מגעילה. את העושר שלו הוא מוציא על דברים חיוניים כמו אישה יפה להדהים, סמים מסוגים ומינים שונים ומגוונים, מכוניות מרהיבות וזונות.
אלא מה, הסצינה בתחילת הסרט שבה דיקפריו יוצא לארוחת צהריים עם הבוס מתיו מקונוהי, שמתנהג כמו מר מיאגי נטול מוסר, היא מבדרת כמו אני לא יודע מה. הסצינה שבה הוא ואנשי צוותו דנים באריכות בטכניקה, בפרקטיקה ובביורוקרטיה של השלכת גמדים היא מבדרת כמו אני לא יודע מה. הסצינה שבה הוא נפגש עם סוכני FBI על הסירה הפרטית שלו, לשיחה לבבית ושוחד, היא מבדרת קצת יותר מאני לא יודע מה. הסרט הזה פשוט מלא מההתחלה ועד הסוף בסצינות כתובות באופן מלוטש, משוחקות מצוין ומבוימות עד הקצה. מרטין סקורסזה, מי ייתן וייבנה לחיים ארוכים, מביים כל שיחת טלפון באותה ההקפדה של מרדף מכוניות, ואגב כך מזכיר לדייויד או. ראסלים של העולם שמה שהם עושים זה חמוד, אבל הוא היה מרטין פאקינג סקורסזה כשהם עוד לא נולדו. זה סרט של במאי ותיק מספיק כדי להיות מאסטר במה שהוא עושה, ומבוגר מספיק כדי לא לשים קצוץ על מה שאנשים יגידו עליו.
כמו כן, לאונרדו דיקפריו. דיקפריו בתפקיד חלאתון בורסה הוא לא תפקיד מפתיע, בזמן האחרון הוא מתמחה בגילום מניאקים, והוא בסדר גמור בזה. והעובדה שהוא גילם את ג'ורדן בלפורט ואת ג'יי גטסבי באותה שנה יכולה להיות בסיס לכמה תזות מתבקשות. ובכל זאת, חשבתי שהקטע של דיקפריו הוא להסתכל ישר קדימה ולהיראות מאוד אינטנסיבי; אף פעם לא חשבתי עליו כעל קומיקאי פיזי מהליגה של ג'וני דפ או ג'ים קארי. אבל כאן, וואו. הדברים שלאונרדו דיקפריו עושה עם הגוף שלו בסצינה אחת שכוללת מדרגות – פשוט, וואו.
ההאשמה הראשית נגד "הזאב מוול סטריט" היא שהוא כיפי וריקני. הסרט הוא שלוש שעות של אנשים רעים עושים דברים רעים. הם בעיקר מוציאים כסף מאנשים תמימים, אבל יש גם חיפצון נשים, גזענות וגועל נפש כללי שפשוט נסחבו על הדרך, כמו עוד לכלוך על כדור בוץ מתגלגל. אבל מה למדנו, אם בכלל? יש מסר? רבים כבר התעצבנו על הסרט וטענו שהוא מהווה לא יותר מתשדיר שירות לאורח החיים המטורף שהוא מפרסם. וזה נכון, הסרט לא מספר לנו בשום שלב שזה לא בסדר, ובהחלט מבהיר שזה הרבה יותר מגניב להיות עשיר מאשר להיות עני. זה לא סרט חינוכי.
ואולי בכל זאת, קצת. אנשים מפריחים לאוויר ביטויים כמו "קפיטליזם חזירי" כל הזמן, אבל בדרך כלל, ברוקרים לא נחשבים לסמל הרשע. נכון שהם מעבירים הרב כסף ממקום למקום בלי לעשות שום דבר יצרני, אבל ככה זה, זה פשוט עסקים. זה לא שהם עושים משהו רע, זה רק ביזנס. "הזאב מוול סטריט" תופס אתכם באזניים, מגביר את הווליום ל-11 ומכריח אתכם להסתכל על: זה מה שקורה. זאת החזירות שדיברתם עליה, וחשבתם שאתם יודעים על מה אתם מדברים. אין פה שום דבר תמים ושום דבר בסדר ושום רמה מוסרית שבה אפשר לתרץ את זה ב"רק ביזנס": אלה אנשים רקובים ורעים מהיסוד. הצפיה בסרט היא לפעמים כמו צפיה בסרט אימה על רוצח סדרתי ששוחט אנשים. רק שבמקרה הזה, אתם אלה שנשחטתם.
וחוץ מזה הוא סרט ממש כיפי, כל עוד אתם לא מנסים את זה בבית.
גם הביקורת כיפית להדהים
מה צריך יותר מזה :)
בדרך כלל ברוקרים אינם נחשבים לסמל הרשע?
ברצינות?
כי בפעם האחרונה שבדקתי, מתווכים פיננסיים הם סמל הרשע בשלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות ביותר כבר משהו כמו 3,000 שנה. אבל היי, בוא נעשה עוד סרט נורא מקורי על בנקאים עשירים, כי ברור שלמערכת הבנקאית אין שום תפקיד בחברה האנושית מלבד סחיטת כסף למטרת השלכת גמדים למטרה, ושמחוצה לה אנשים עשירים עוסקים אך ורק במטלות מוסריות ועילאיות כגון שכנועם של פוליטיקאים להטיל מכסי יבוא.
סחטיין
לא מאד נהנתי מהסרט והלופ המתמשך של סקס סמים ומניות זבל,
אבל סחטיין גדול לרפרנס הווליום, כריספקט לרוב ריינר שנותן תפקיד גדול!
שום מילה על ג׳ונה היל?
(ל"ת)
האם הבחנתם בג'ורדן בלפורט האמיתי?
בסצינה האחרונה בסרט מופיע לתפקיד קצר האיש שעליו מבוסס הסיפור…
לא שמתי לב
מתי בדיוק?
איזו ארץ נהדרת
זוכרים כשעוזי כהן מינף את הפרסום שקיבל מהחיקויים הלעגניים בארץ נהדרת?
זוכרים כשהיו מבקרים שהתלוננו שרק בארץ כמו ישראל סאטירה יכולה רק לחזק את מושא הלעג שלה?
אני זוכר. וצוחק וצוחק. ובוכה ובוכה.
רגע, רגע
אז מה בעצם מבדיל את הסרט הזה משאר סרטי ה"צעירים עושים סמים ומסיבות" כמו ספרינג ברייקרס ובלינג רינג?
מה גרם לסרט הזה לקבל ביקורת נלהבת כל כך לעומת הבוז שנשפך כאן על הסרטים האלו?
הסרט הזה לא משעמם.
(ל"ת)
לא ראיתי את האחרים
אבל הסרט הזה מצחיק ובאמת מעניין בכל דקה שלו. הוא לא אומנותי או משהו כזה. זה בערך החבר'ה הטובים רק עם ברוקרים במקום עבריינים והרבה סמים.
המדריך שלך לסרטי " אנשים נוראיים משיגים כסף בדרכים לא תקינות " של 2013
כן, השנה יצאו הרבה כאלה – עד כדי כך שברשימת עשרת הטובים של אחד המבקרים הנחשבים הוא פשוט תקע במקום העשירי את כולם – רווח וכאב, הזאב מוול סטריט, בלינג רינג, ספרינג ברייקרס, חלום אמריקאי והגטסבי הגדול.
אך את ההבדלים בין הרביעייה המרכזית ( רווח ,בלינג,ספרינג ווול סטריט) בין הגטסבי והחלום מורגשים – חלום אמריקאי לא מתמקד בכסף ובקפיטליזם כמו שהוא פשוט סרט נוכלות מהודק והגטסבי הגדול מתרחש בעבר הגדול והדמויות שלו הרבה יותר מוסריות מאשר הרביעייה המרכזית. כאשר לרשימת סרטי הכמעט מתאימים להשוואה הזאת אפשר להוסיף את שש פעמים שמשיק בנקודת " נוער עושה דברים לא מוסריים" אבל לא יותר מזה.
אז לשירותכם בנקודות ההבדלים בין הסרטים בקטגוריות נוחות –
ספרינג ברייקרס (במאי: הרמוני קוריין)
"עלילה" :רביעיית בנות נואשות לצאת לחופשת האביב המיוחלת, וכשהן מגיעות לשם דברים קורים.
מבוסס על סיפור אמיתי: אני ממש מקווה שלא.
השקפת הסרט על הדמויות שלו: הסרט לא מעוניין בדמויות שלו, לא מעוניין בחוסר מוסר ולא מעוניין בלהטיף מוסר – הוא פשוט אצבע משולשת להכל. חוסר אכפתיות לדמויות כמו שמשתקף מהסרט הזה הוא נדיר. הוא בכל עומקו צוחק עליהם – הצד הרגשי שלהם? הצד הרגשי שלהם הוא שירים של בריטני ספירס ולשדוד אנשים.
יש ציצים?: יש
ההילולה הפרועה ביותר: לא כל כך פרועה כמו שפשוט אותם שוטים של אלכוהול וסמים שנצרכים על גוף בחורות.
ההופעה הכי טובה בסרט: ג'יימס פרנקו כ"א.ל.י.י.ן" – הדמות היחידה והכי טובה בסרט. הופעה מטורפת ונהדרת , בייחוד אחרי אותה הופעה משועממת מ"אוז המופלא והרדום".
רפרור תרבותי משקף: "פני צלקת" – הסרט שגנגסטרים דרג ב' מתלהבים ממנו הוא העומק התרבותי העומק ביותר של הדמויות האלו.
עוגן מוסרי: אין. אפשר לטעון כמה טענות על דמותה של סלינה גומז – אבל היא מונעת פחד הרבה יותר מאשר מוסר.
בלינג רינג ( במאית: סופיה קופולה)
"עלילה" : חבורה של נערות ונער שודדים בתים של מפורסמים.
מבוסס על סיפור אמיתי: כן
השקפת הסרט על הדמויות שלו: דאגה ואהדה. סופיה קופולה היא ההפך המוחלט מקוריין – הדמויות חשובות לה, והיא רוצה להראות את המחשבות שלהן, הדאגות שלהן והפוצי מוצי שלהן. הסרט שואל , לכאורה " איך הדבר הזה קרה?" בעודו מלטף את גיבוריו ומראה שהם בסך הכל היו עבדים של שיטה אכזרית.
יש ציצים?: אין.
ההילולה הפרועה ביותר: מסיבות לוס אנג'לס שכולם יושבים ובודקים דברים בפייסבוק.
ההופעה הטובה ביותר: טוב, הדמות הגברית הראשית, ישראל ברוסאד הייתה מאוד נחמדה ומשוחקת בצורה טובה – שזה הרבה יותר משאפשר להגיד על שאר הדמויות בסרט.
רפרור תרבותי משקף: פריס הילטון , כי החלום האמריקאי הוא שיהיה לך אחלה בגדים ושכולם יכירו אותך ללא שום סיבה.
עוגן מוסרי: אין.
רווח וכאב ( במאי: מייקל ביי)
עלילה: מאמן בחדר כושר וחבריו רוצים להגשים את החלום האמריקאי בדרכים לא כשרות.
מבוסס על סיפור אמיתי: כן.
השקפת הסרט על הדמויות שלו : חה! תראו את המפגרים האלה! חחחחחחח
יש ציצים? אין, אבל יש המון שוטים של בחורות בביקיני, כי בכל זאת – מייקל ביי.
ההילולה הפרועה ביותר: החלקים הפרועים הם פחות ההילולות ויותר הביצוע הכושל של התוכנית שלהם.
ההופעה הטובה ביותר: מסתבר שכאשר נותנים לדווין ג'ונסון להשתגע הוא ממש משתגע. הדמות היחידה בסרט שנראית מודעת לכך שהיא קומדיה, עם הסצנות הכי מצחיקות אבל גם הדמות היחידה עם לבטים מוסריים מעניינים וקונפליקטים פנימיים מהדהדים.
רפרור תרבותי משקף: אין, בכל זאת – מייקל ביי. *
עוגן מוסרי: הבלש הפרטי אד האריס כאן, מגיע היישר עם אישה נחמדה ודאגה לטוני שלאוב המנייאק גם ברגעים הקשים ביותר.
הזאב מוול סטריט (במאי: מרטין סקורסזה)
עלילה : ג'ורדן בלפורט מגיע לוול סטריט ועושה מלא כסף בצורות לא ממש חוקיות.
מבוסס על סיפור אמיתי: כן.
השקפת הסרט על הדמות שלו: וואו, שאלה טובה. מצד אחד – הם מוצגים כדמויות נוראיות ולא מוסריות ולא עם קריצה. מצד שני – הסרט נהנה להציג את הנוראיות שלהם והופעת האורח של ג'ורדן בלפורט מטה לצד שהסרט אולי נהנה יותר מדי מגיבוריו ולא ממש שופט אותם. ההשקפה היא אמביוולנטית בעיקרה – מדי פעם הוא צוחק על הדמויות, מדי פעם עם הדמויות – מדי פעם הוא מראה את הריקנות הנוראית שלהן לשלילה ומדי פעם הוא נהנה מהריקנות הראוותנית שלהם.
יש ציצים? או וואו אין לכם מושג כל כך הרבה.
ההילולה הפרועה ביותר: וואו, בחירה קשה. אני מניח שכל אחד ואחת יוכלו לבחור את האחת האהובה עליהם אבל אישית אני חושב שהמתחרים העיקריים הם הטיסה למסיבת הרווקים והסצינה בהתחלה עם התזמורת.
ההופעה הטובה ביותר: ליאונרדו דיקפריו. וואו. אחרי זה וסצינה ספציפית בגטסבי -שמישהו יחתים אותו על עוד כמה קומדיות מהר לפני שהוא יחזור לפרצוף הרציני והסובל שלו.
רפרור תרבותי משקף: מובי דיק, בגלל השאפתנות של הדמויות לצוד את הלוויתן, והשאפתנות של הסרט להיות גדול מהחיים.
עוגן מוסרי: קייל צ'נדלר, סוכן האף.בי.איי שצץ פעם בכמה זמן ושופט את כולנו בשקט, רק על מנת לחזור ברכבת התחתית שמלאה באנשים מטורפים.
מקווה שהמדריך עזר !
* באיזה שהוא שלב הדמות של וולברג מציינת את הסנדק,רוקי ופני צלקת כסרטים שהשפיעו עליו – אבל רווח וכאב היה מת שהסרטים האלה היו משפיעים עליו.
מעולה
ומדויק. זה היה לגמרי ולחלוטין מה שהוביל את תעשיית הקולנוע בשנה האחרונה.
אני בכלל רוצה לכתוב השוואה ארוכה יחסית בין: הזאב, חלום אמריקאי, רווח וכאב מצד אחד לבין לואין דייויס ופרנסס הא מצד שני. ואני חושב שזו תהיה השוואה מצוינת (בין שלושה סרטים שבהם אנשים מנסים בכל כוחם לעבוד על החלום האמריקאי, לבין שני סרטים שבהם הגיבורים הנאיביים מאמינים לגמרי בחלום האמריקאי, עם תוצאות שונות כמובן בכל אחד מחמש הסרטים).
אבל אולי נעשה את זה רק כשלואין דייויס (שהוא באמת בעיניי סרט בינוני למדי) ייצא בארץ.
חבל
מעניין שלכולם זה נראה לגיטימי ונורמלי שישנה שורת דירוג בשם ציצים. במקביל לדירוג של עוגן מוסרי.
יותר משהסרטים האלה, וספציפית הזאב מוול סטריס, מדברים בשקל וחצי על החפצה ואומרים נו נו נו,
הם משרישים עוד יותר את המחשבה שהחפצה זה נורמלי ולגיטימי ו"טבעי".
יותר משהצופה יוצא בתחושה של זה לא בסדר הוא יוצא בתחושה של עוד. ורואים את זה בתגובות כאן.
פשוט עצוב.
אני מצטער אם נפגעת
אבל אני לא בטוח שלקרוא לשורות הללו דירוג זה נכון. הם מתארות את הסרטים וההבדלים ביניהם ואחד ההבדלים בין הסרטים שמבטאים משהו לגבי טיבם הוא כמות העירום שבהם. המטרה לא הייתה להלהיב אנשים לראות סרט מסוים בגלל שיש בו עירום ואני לא חושב שמישהו כאן חושב שאחד מהסרטים הוא יותר טוב מהשני כי יש בו או אין בו זוג שדיים על המסך. אני באמת חושב שיש הבדלים בצורה שבה סרטים מציגים או לא מציגים עירום, ניסחתי את זה כ"יש ציצים" כי זה צורת ניסוח שמצחיקה אותי שאני חזרתי עליה לא ברצינות שאולי ייחסת לה.
אם זה מפריע לך אני מוכן לשנות או להוסיף את השורה ל"כמה נשים משמשות שם כתור חפץ נוי להסתכל עליו" כאשר התשובות יהיו: עד שזה כבר לא משנה לך ומאבד את המשמעות שלו, רק אמה ווטסון , ממש הרבה ובצורה מגוחכת, וכולן פרט לשלוש דמויות שזמן המסך שלהן ביחד לא עולה על 7 דקות.
לגבי לצאת בתחושה של עוד – אין לי מושג על מה זה מדבר. אני לא יצאתי בתחושה של עוד. אני רואה סרטים שיש בהם עירום, אני רואה סרטים שאין בהם עירום. אני נהנה יותר מסרטים שאין בהם עירום או שהעירום שלו מהווה מטרה אחרת שהיא לא לגרות את הצופה. ואני חושב שכמו שש פעמים – מי שמחפצן ישמח על החיפצון בסרט הזה ומי שיודע שזה נוראי יידע שזה נוראי. חבל שזה ככה, בעיקר בגלל שאין אלטרנטיבה אחרת בסרטים פופולרים ,לא בגלל שסרטים כאלה קיימים בכלל.
תודה
מעריכה את התגובה שלך, וכן אני חושבת שבהחלט יש משמעות לניסוח. גם אם אתה מתכוון למשהו אחד, לא יודעת כמה באמת חשבו כמוך, ואיזה מסר עובר.
ומסכימה מאוד שחבל שכמעט ואין אלטרנטיבה אחרת, ושזה בעייתי. אם באותה מידה היו מציגים סרטים שהיו מהווים אלטרנטיבה אז זה היה פחות בעייתי, אבל כיוון שאין, יש פה בעיה, בעיה של ייצוג ודימויים שחסרים.
היעלבות קולקטיבית
אני לא מבין איך בקטגוריית "ציצים" ברווח וכאב לא הוזכרה בר פאלי שלנו.
בעיקרון אני מסכים עם הביקורת,
חוץ מלגבי פרט אחד: ההאשמה שהוא מקדיש ממש מעט לעלילה לא מוצדקת. כלומר, ברור לי שזה לא מה שרד התכוון אליו, אבל אני יכול לראות אנשים שקוראים את המשפט הזה ומתחילים לחשוב שאין לסרט הזה בכלל עלילה (וכבר נתקלתי בכאלה שאמרו את זה לפני שהם צפו בו בכלל). יסלח לי מכר אחד שקורא גם הוא באתר, אבל אני סוג של אצטט את מה שהוא אמר לי לגבי העלילה:
א. "הזאב" הוא לא ספרינג ברייקרס או אי שם, כלומר, הוא לא רצף של תמונות נעות ללא קשר כלשהו
ב. הוא ממש עם מבנה נורמלי של תסריט עם התחלה אמצע סוף
ג. הוא מפותל, הוא מסועף, הוא מלא דמויות וקווי עלילה שונים
כל הדברים האלה נמצאים גם נמצאים בסרט. וכולם, לטעמי, מצויינים. העניין הוא שאכן, הסרט מתעסק בהם רק חצי מהזמן, ובשאר, הוא בונה את העולם ואת הדמויות גם אם לאירועים האלה אין באמת קשר ישיר להתקדמות הסיפור. ודווקא בגלל כמות הזמן הלא פרופורציונלית שסקורסזה מקדיש לבנייה הזאת ולרקע הזה – והעובדה שהוא עושה את זה *טוב* – העלילה הרגישה, לפחות לי, הרבה יותר מעולה וגדולה, כי הרגשתי שההשקעה והשאיבה נמצאים גם מסביב. אם לעשות השוואה מהעולם הקולנירי, זה פשוט אנטריקוט מעולה שיש לו הרבה מאוד שומן – ובאופן אישי, אני נורא אוהב את השומן של הסטייקים.
ראיתי אותו לפני יומיים, ואני כבר מתחרט שהוא לא הספיק לצאת בארץ מוקדם יותר (או באופן כללי שהתחשב בדחיות שלו). אני חושב שעומד לו כאן סרט השנה שלי ל-2013, וסליחה על חילול הקודש, הדבר הכי טוב שסקורסזה עשה מאז החבר'ה הטובים. ברצינות, תצפו בסרט הזה, אח"כ ב"הוגו", ואח"כ ב"השתולים" ותגידו לי שהם נראים כאילו ביים אותם אותו אדם. קשה לי לחשוב על במאי כ"כ וותיק וכ"כ אגדי שלא רק שעדיין עובד מצויין בגיל ובזמן הזה, אלא גם ממציא את עצמו מחדש כל פעם.
לא אהבתי. סרט לא טוב.
תראו,
אני אוהב סרטים. אני אוהב קולנוע. אני אוהב את מרטין סקורסזה.
יותר מכך,אני זוכר את עצמי יום לפני הבכורה של הסרט כאן בארץ – חוזר מהקורס פסיכומטרי,וכמו כל יום של אותו שבוע – ושל השבוע לפניו – רק חושב עם עצמי על הסרט,ועל מרטין סקורסזה.
מבחינתי,הבמאי הטוב ביותר בכל הזמנים הוא פדריקו פליני,ואחריו מגיע סקורסזה. עם זאת,הבנתי שכשאני חושב על המילה 'קולנוע',על המילה 'סרט' – מרטין סקורסזה זה הדבר הראשון שקופץ לי לראש. והסיבה לכך היא שהסרטים שהוא עושה הם מבחינתי ההגדרה למילה 'סרט'. ככה עושים סרטים. איך סרט אמור להראות?ככה,כמו שמרטין עושה.
בעודי נוסע לבד באוטובוס להקרנה הראשונה של הסרט ביס פלנט בראשון לציון(יום חמישי,14:00) – אני מתרגש,מאוד מתרגש,ומבין שמהסרט הזה אני לא יכול להתאכזב. זה לא יכול להיות סרט לא טוב. כי זה מרטין סקורסזה. ומרטין סקורסזה יודע לעשות סרטים. הוא יודע לבנות סרט. הוא עושה את זה הכי טוב(אחרי פליני).
וזה כיף,כיף להיכנס לסרט שאתה יודע מראש שאתה הולך לאהוב אותו. ובמיוחד כשזה סרט של מרטין. אני רק אומר את השם שלו ואני נזכר בכל הסרטים הנפלאים שלו שאומרים בשבילי כל כך פאקין הרבה. לא סתם בגיל 17 כשראיתי בפעם הראשונה את החבר'ה הטובים הבנתי שאני הולך ללמוד קולנוע ישר אחרי הצבא. דבר שהולך להתממש באוקטובר הקרוב.
ועכשיו השאלה הנשאלת היא איך אני מרגיש כעת?(הרי בכותרת רשום שלא אהבתי…….שהסרט לא טוב…..)
אז כן,ברור,אני מרגיש חרא. זה מבאס. זה זין. וכל הסיבות לכך נעוצות בהקדמה הגדולה שלי לביקורת הזאת. ציפיתי והתאכזבתי.
אז למה לדעתי זה סרט לא טוב?
קודם כל,אפתח ואומר שיש בסרט כמה וכמה סצנות טובות. הסצנה מהמסעדה,הסצנה עם השני אנשי FBI על היאכטה עם בלפורט,הסצנה שלג'ונה היל עולה רעיון מבריק במסיבה בזכות הסמים שלקח(נו..זאת שמצולמת ליד השולחן סנוקר).
אבל אתם יודעים מה?סרט טוב זה לא אוסף של מערכונים מבדרים או משעשעים או מצחיקים או לא משנה מה. זה לא אוסף של מערכונים טובים. (לא שכל הסצנות שם היו טובות כן?)
ואני נגד אלה שמנסים להגדיר מזה סרט טוב,כאילו יש לזה נוסחה או מתכון. סרט טוב יכול לבוא לידי ביטוי בשלל צורות. אין נוסחא חד משמעית שאם תעמוד בה אתה תעשה סרט טוב. אבל דבר אחד אני יודע,בשביל שאני יאהב סרט – בשביל שסרט יהיה סרט טוב – הוא חייב להיות מעניין. אי אפשר להציג ב90 אחוז מהסרט אנשים לא מפוכחים שמתנהגים כמו מפגרים. פשוט כי זה לא מעניין. לא פאקין מעניין. לא אכפת לי אם הוא ימות או יזדיין או יעשה עלייה לישראל. שיזדיין. שילך למצוץ לעצמו.
דמויות. דמויות. דמויות. צריך שהדמויות יהיו מעניינות. לא יכול להיות שכולן יהיו מטומטמות או לפחות יתנהגו כמו מטומטמות. לא יכול להיות שב90 אחוז מהסרט מה שאני רואה זה סקס ועוד סקס ועוד סמים ועוד טמטום ועוד זיונים ועוד סקס ועוד חרא. חאלס. איפה העלילה?עזבו עלילה. איפה העניין פה?איפה הבנייה של הדמויות?לא אכפת לי אם דמויות טובות בונות עלילה מעניינת או שעלילה מעניינת בונה דמויות. על הזין שלי כי זה בכלל לא משנה. אני רוצה לראות משהו מעניין. אני רוצה לראות דמויות שיעניינו אותי. שיהיו בנויות בצורה מעניינת וטובה. וזה לא משנה אם מדובר פה על אנשים רעים או טובים. דמות יכולה להיות גזענית,יכולה להיות חברה בכנופיית פשע,יכולה להיות סוחרת סמים,אבל היא יכולה באותו זמן גם לעניין.
באחד הסרטים האחרונים של פולנסקי,carnage – לא קרה כמעט כלום. כל הסרט היה מצולם באותה דירה ונע סביב שיחתם הארוכה והמרובת נושאים של ארבעה אנשים. ו-וואלה,זה פשוט סרט אדיר. אדיר. אדיר. אני יכול לראות אותו שוב ושוב ולהנות ממנו. כי הוא מעניין. הדמויות בו מעניינות אותי,ההתרחשויות ועלילה מעניינות אותי. הסרט,הוא סרט טוב. כי הוא בנוי טוב. הוא מתפתח בצורה טובה. הוא מעניין.
והדבר הכי עצוב זה שלדעתי דיקפריו נתן את ההופעה הכי טובה שלו אי פעם. הוא פשוט שיחק ללא גבולות. הוא באופן כללי שחקן אדיר אבל אף פעם,בשום דמות שהוא שיחק – לא ראיתי אותו לא שומר על איפוק מסויים,על אלגנטיות מסוימת. בסרט הזה זה נראה כאילו מרטין אמר לו – שמע,אל תשים לעצמך גבולות. שחק הכי גדול והכי מטורף שאתה יכול. והוא עשה את זה אדיר. פשוט אדיר. שחקן ענק.
ג'ונה היל גם כנראה בהופעה הכי טובה שלו בכל הזמנים. עוד שחקן שאני ממש ממש אוהב.
ופשוט חבל.
רואים בסרט ניצוצות של גאונות. סצנות שאם מסתכלים על כל אחד מהן בנפרד בלי קשר לעלילה אז הן באמת מבוימות בצורה טובה,הן עשויות בצורה מאוד מקצועית. אבל הסרט?הסרט לא עשוי טוב. הסרט לא מעניין. הדמויות לא מעניינות. לא אכפת לי מה הולך לקרות.
לא פעם ולא פעמיים במהלך הסרט מצאתי את עצמי מסתכל על רצפת הקולנוע כשאני אומר לעצמי 'נו מה,הם מפגרים כאילו?מזה?'. כי זה פשוט הרגיש מפגר. יותר מדי פעמים.
פשוט חיכיתי שהסרט ייגמר כבר.
חבל,ומאכזב.
הביקורת שלך מעניינת, מובנת ומנומקת יפה.
אני לא מסכים איתה, אבל זו כבר בעיה שלי.
דבר אחד הפריע לי: התגובה שלך נשמעה מאוד מתנשאת ושניצקליינית, שזו זכותך המלאה כמובן, ויש פה אנשים נוספים שכותבים כך בדיוק.
אבל אם כבר בחרת טון וניסוח כזה, לפחות תעבור שוב בתצוגה המקדימה לפני שליחת ההודעה ותתקן את הטעויות הרבות. זה לא מסתדר עם הדימוי וזה פוגע מאוד ביכולת לקרוא ברצינות את מה שאתה כותב.
No disrespect
סורי.
אני לא בנאדם מתנשא,מצטער אם יצא לי ניסוח של אחד כזה.
השאלה המתבקשת באמת היא
ממתי צריך פסיכומטרי ללימודי קולנוע?![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אהבתי
שעקבת.
בעיקרון לא צריך,צריך רק את החלק של האנגלית(אמ"יר). (כדי ללמוד בספיר)
יש לי חצי שנה מתה…יותר בכיוון של שמונה חודשים – אז החלטתי לנצל את הזמן כדי לעשות פסיכומטרי. מכין את הקרקע למקרה שאני אתרסק ולא אהיה מי שאני מאמין שאני מסוגל להיות.
כמה אירוני, חצי ממה שכתבת לא מעניין אף אחד.
כל ההקדמה שלך שבחרת לשתף אותנו לא מעניינת, אין לה עניין לאף אחד. לעומת זאת החלק השני, שאתה מסביר למה הסרט לא מעניין (ודרך אגב מה על הזין שלך, גם לא מעניין אף אחד), אני יכול להסיק שאתה לא חלק מרוב האנושות, יצור ומופקע מהמציאות.
את רוב האנושות מעניין תאוות בצע, ולא משנה מאיזה כיוון, או באיזה גודל. הסרט בא ואומר: מעניין אתכם איך להשיג המון כסף נכון? אבל עד כמה השחתה של הנפש וערכים אתם תעברו בדרך, בשביל להשיג את המטרה? לא יודעים? בוא אני אספר לכם סיפור אמיתי.
ברגע שאתה נהפך לחזיר אתה לא יכול להפסיק לאכול. מה? אחרי המנה העשירית הוא בטוח יפסיק. וממש לא, חוזר חלילה עוד מנה ועוד מנה. אנשים רבים רוצים להשיג חיים מטורפים (גם אם לפרק זמן מוגבל), מה אם היה לכם את היכולת לחיות כל יום חיים משוגעים. איפה הייתם עוצרים? או שלא הייתם יכולים לעצור? כל יום סקס סמים סקס? בגלל אורך הסרט האפקט עצום כל כך. (מה שחשבתם בשעה הראשונה אינו דומה לשעה השנייה או בכלל לשלישית!)
ועוד, מי אשם בכל סיפור הקפיטליזם החזירי? יש את הציבור העצלן שלא עוזר לעצמו. ויש את הציבור הישר שבסופו של יום לבוא להרצאה של המושחת האדיר!
ואפשר להמשיך.. הסרט בחלקו הגדול היה יכול להיות סאטירה אבל כמה אלמנטים אחרים מחזירים אותו לאיזון מתנדנד שכל צופה ייקח לעניין שלו!
כשיצאתי מהסרט סיכמנו אני וחברים שזה הסרט אם הכי הרבה תובנות (שאפשר להמשיך לנתח, הזכרתי רק חלק במאקרו) ועניין לחיים האמיתיים, וזה ממשיך לקדוח עד היום את המח.
בקיצור אם לא הבנת את העניין בסרט הענק הזה, חבל על העניין שלך בלימודי קולנוע, כי זה לא העניין שלך!
תדגיש עוד פעם את המילה עניין, זה לא ברור מספיק
שמע, אתה אולי הבנת את העניין (!!!!!!!), אבל כנראה שלך זה באמת יותר קל, כי אתה מסתמן כדושבאג לא פחות מג'ורדן בלפורט.
נ.ב. סרט אדיר
תראה
הסרט הזה אולי לא טוב לדעתי. אבל הוא לא גרוע.
וההסתכלות שאתה נותן עליו גורמת לו להראות ממש גרוע.
"את רוב האנושות מעניין תאוות בצע, ולא משנה מאיזה כיוון, או באיזה גודל. הסרט בא ואומר: מעניין אתכם איך להשיג המון כסף נכון? אבל עד כמה השחתה של הנפש וערכים אתם תעברו בדרך, בשביל להשיג את המטרה? לא יודעים? בוא אני אספר לכם סיפור אמיתי."
כאילו,
אני בטוח שסקורסזה לא ישב עם טרנס ווינטר(התסריטאי של הסרט) וחשב על הסרט בצורה הזאת. בקונספט הזה. ממש לא.
הסגנון קונספט הזה מזכיר לי את סגנון המוסרי השכל של המופעי סוף שנה של הבית ספר יסודי או מקסימום תיכון.
אל תוריד את הסרט לרמה כזאת נמוכה.
ועוד משהו קטן,
לפני שאתה מדגיש מילים או נותן לי עצות ממש ממש חכמות לחיים(תודה אגב..אהבתי את המשחק משמעויות שעשית עם המילה 'עניין') – תעבור על החלק הלשוני של התגובה שלך,טעויות כמו אם-עם זה לא לרמה שלך. ימלך.
שניכם צריכים הגהה מסיבית
מכיוון שאתה מצהיר על כוונותיך לעסוק בstory telling קולנועי, אני חושבת שכדאי לך להשקיע קצת בקורס כתיבה כלשהו או משהו שימקד את הכתיבה שלך. כתבו לך שאתה בסדר גמור אבל
1. יש לך שגיאות תחביר בעיתיות
2. לפעמים ההרחבה לצורך הרחבה גורעת מהמסר, ויש לך נטיה לכתוב סביב המסר שלך. חבל.
בהצלחה שיהיה לך
* לפני כמה שנים לקחתי חלק בקורס כתיבה מחקרית כחלק מחובותי האקדמיים. לא עבדו איתנו על שגיאות כתיב או על התוכן, אך ורק על הדרך שבה אנחנו מעבירים את המסר שלנו. קיבלתי המון עיצות שימושיות להידוק הטקסטים שאני מפיקה, למדתי גם על שגיאות חוזרות בדרך שבה אני מנסחת דברים ואיך להיות ברורה יותר. אני יכולה רק להמליץ על קורסים טכניים כאלו, שמלמדים אותך איפה המסר שלך הולך לאיבוד בתוך הכתיבה שלך.
אוקי לגבי הפיסקה שציטטת אותי, ניסיתי לפשט לציבור (שלא יטעה), את הרעיון של הסרט, שגם באבחנה הכי פשוטה, הסרט מאוד מעניין. ברור לכל שהסרט מורכב הרבה הרבה יותר!
ועוד דבר, הוצאת דברים מהקשרם – קלאסי. באמת מהפיסקה הזו לבדה, אולי יכול להיות מובן המוסר השכל הילדותי שציינת, אבל בהמשך התגובה לקראת הסוף ציינתי "הסרט בחלקו הגדול היה יכול להיות סאטירה אבל כמה אלמנטים אחרים מחזירים אותו לאיזון מתנדנד שכל צופה ייקח לעניין שלו!". חד משמעית, בסאטירה יש מוסר השכל סמוי – פה אין.
לגבי הגהה של הטקסט ממזמן הפסקתי להתייחס, אף אחד לא כותב פה ספר. יש לאנשים חיים. אני עובר בסיסי על הטקסט שיהיה נוח לעיין לא יותר מזה. אבל בשבילך, תומר. 'עם הכי הרבה תובנות'.
עדיין לא מלך! מכוון לשם!
עכשיו רק צריך שסקורסזה יצלם את הביקורת שלך כמונולוג
עם לאונרדו דקפריו בתפקיד "תומר", והשלמנו מעגל.
חותם על כל מילה
(חוץ מהקטע עם האהבה לסקורסזה, אין לי חיבה מיוחדת אליו). סרט שעשוי היטב בבסיסו אבל בשורה התחתונה הוא לא מעניין.
התגובה שלך הייתה מאוד מעניינת
קראתי את מה שכתבת (תומר) ברהבה עניין, אני לא יודע אם אני מסכים או לא מסכים עם הדעה שלך כי לא ראיתי את הסרט עוד אבל זה היה מעניין, רואים שאתה לא סתם חושב את מה שאתה חושב, יש איזו דעה עמוקה של מי שמבין בקולנוע מאחורי דבריך. אני גם חושב שהדרך הטבעית שבה הכנסת את חייך האישיים, תוך כדי, מבלי להתעכב על זה יותר מדי ובלי להגזים, ממש הוסיפה לביקורת שלך.
אהבתי את מה שכתבת אבל כן, יש לי בעיות עם זה. כתבת את זה בצורה קצת מתנשאת מצד אחד כמו שכש כתב/ה ומצד שני בצורה יותר מדי מתלהמת וגסה מכדי שאני החשוב שזה היה בהומור או שאני אוכל ממש להבין את זה. הרגשתי כאילו אתה כועס וכאילו אתה צורח עליי את דעתך. יכול להיות שזה מתוך כך שהביקורת של רד פיש הייתה מאוד חיובית ורצית ליצור קונטרה אבל לי זה יותר מדי הפריעה
יש מצב שדיקפריו נתן את ההופעה הכי טובה שלו, אבל אוסקר זה לא
כלומר לא מוצדק. רד כבר הזכיר את ג'וני דפ וג'ים קארי – שהם בדיוק שני הדברים שחשבתי עליהם כשראיתי את הסרט. אם דיקפריו יקבל אוסקר על התפקיד שלו, הוא לדעתי יקבל אותו על זה שהוא הצליח לגלם דמות סטנדרטית שדפ וקארי מסוגלים לקפץ אליה בכל סרט שני שלהם, פשוט כי התרגלנו לקבל מדקפריו תפקידים הרבה יותר עצורים ומאופקים (עד התפקיד אצל טרנטינו לפחות).
לי נראה כאילו סקורסזה היה צריך מלכתחילה ללהק אחד מהם לתפקיד של ג'ורדן והם היו עושים אותו לא פחות טוב ובלי להתאמץ בכלל, אבל מן הסתם שהיסטוריית העבודה המשותפת עם דיקפריו היתה פה הפונקציה המרכזית.
לגבי השאלות השניות - אם הייתי צריך לנחש
אז מדובר על סיפור אמיתי, וסביר להניח שהספינה והמסוק מבוטחים.
לגבי הFBI, ערימות של בירוקרטיה בטח מונעות מהם לבצע מהלך כי הם קודם רוצים להשיג תשתית ראייתית רחבה יותר לפעולות חמורות יותר. אפשר היה לראות שגם אחרי שתפסו אותו רצו להפוך אותו לעד מדינה, ולמרות שאני לא מכיר את ההיסטוריה של הסיפור האמיתי אני מניח שהם התייחסו לחברה שלו כמו היחס הכללי שהסרט מציג לחברות שסוחרות בpenny stocks: דגי רקק קטנים בזמן שהדגים השמנים שרוצים לתפוס הם הכרישים של וול סטריט.
סרט מעצב מחשבה
"וואו!",
זה מה שהיה לי ולחברים שלי להגיד אחרי שסיימנו לראות את הסרט.
רד הזכיר את הביקורת על הסרט ככזה שמהווה פרסומת שיווקית לאורך החיים שאותו הוא מציג,
והוא לא יכול היה להיות יותר צודק.
"הזאב" פורט על המיתרים שנמצאים בכולנו, המחשבה של "מה היה קורה אם הייתי Filthy RIch?",
ותרשו לי להגיד לכם, שאני לא יודע אם אורח החיים שלי היה שונה משל בלפורט (לשמחתי או לצערי).
ישנה סוגה של סרטים שגורמת לך להרהר בדיעבד – הסרט הזה מעבר לעובדה שגרם לי (ולחבריי) להרהר, גם גרם לנו להתחיל לחשוב על דרכי ביצוע. עד כדי כך גדול האימפקט של סרט שלכאורה נראה כמו שלוש שעות של פאן טהור.
אורח החיים של בלפורט מוצג במדיה ומיוצג בחברה כדבר הראוי ללעג: התנתקות מן המציאות ע"י סמים, החפצת גוף האישה, בגידות, פזרנות לא רציונאלית. בהנחה שבלפורט לא היה מרמה את לקוחותיו ואת רשויות המס ,מה רע באורח החיים הזה?
האם הסיבה שרוב הקהל כ"כ נהנה מהסרט (8.7 ב-IMDB) לא צריכה לרמוז לנו, שרוב הקהל גם היה רוצה לנהל אורח חיים דומה? ישנה קורלציה בין סרטים שמראים לנו חיים פזרניים ופרועים לבין אהבת הקהל אליהם. "הפמליה" בנתה שמונה עונות על הקנאה של הצופים באורח החיים של החבורה.
אני רואה את מה שסקורסזה עשה כדבר גדול – לא נתן יד לבוז כלפי אורח חיים נהנתני כזה במדיה: אין מוסר השכל על למה הגיבור פעל לא נכון, אין "נפילתו של.." בעקבות הסמים, ונראה שלא מועברת כל ביקורת על אורח החיים.
מעבר לכך,
מרטין גאון קולנועי, דיקפריו ענק, ג'ונה היל פסיכופט.
הרשו לי לחזור לנקודה המקורית- פאק, מי מאיתנו (הרשו לי לדבר בשם המין הגברי) לא היה רוצה לעבוד בכזה משרד?
מקווה שהבהרתי את הנקודה (ושיש עוד חבר'ה איתי בעניין), אם לא, תרגישו חופשי לקרוא לי נרקומן, שוביניסט וחזיר.
Peace
צודק זה מה שאני וחברים שלי אמרנו שזו התובנה הגדולה בסרט. בעיטה להזיז ת'תחת ולהשיג גם לעצמך חיים כאלה!
גם הסופרנוס והחברה הטובים פופלרים, אולי זה אומר שכולנו בעצם רוצים להיות רוצחים במאפיה?
אז לא, זה רק סרט, אם הוא עשוי טוב אז הוא משפיע, ויכולים לשכנע אותנו שכל דבר הוא כיפי, איך אמרת, פרסומת שיווקית. חכמה קטנה בעיני לעשות את הדברים שפוגעים כיפים אבל זאת רק דעתי האישית.
אז הראת פה שהביקורות (האמנם מעטות) על הסרט מוצדקות. אתה יכול להגיד שאין עם זה בעיה, אבל לפחות התגובה שלך מראה ש"לא מה פתאום זה בעצם סאטירה" היא קשקוש.
עריכה קלה
"אתכם להסתכל על: זה מה שקורה" נראה לי שגוי, ו"ייבנה לחיים ארוכים" אמור להיות "ייבדל לחיים ארוכים", נדמה לי.
הביטוי המקובל הוא אכן "ייבדל לחיים ארוכים", אבל הוא לא מתאים פה.
משתמשים בו רק ביחס למי שהוזכר אחרי ז"ל כלשהו.
[לא, אני לא עוקב אחריך. מה פתאום? רק במקרה יצא שכתבתי היום שתי תגובות ושתיהן לתגובות שלך.]
בסוף יש כתובית שאומרת שזה על פי ספרו של בלפורט עצמו.
מישהו קרא את זה? ואם כן מעניין אותי לשאול אותו:
הסרט נראה די מוגזם. הוא אשכרה מספר על עצמו בגאוה שהוא עשה את כל מה שמתואר בסרט? (כולל האלימות, הניצול, הכמעט אונס וכל אלה?)
אגב -
רד, אמרת שלצד כל הדברים הרעים שהדמויות הראשיות עושות, יש "גם חיפצון נשים, גזענות וגועל נפש". לגבי חיפצון הנשים והגועל נפש אין שאלה בכלל, אבל מתי בדיוק הדמויות בסרט מבטאות גזענות? אני לא ממש מצליח להיזכר, וזה קצת מוזר, שהרי יש אסייתי במעגל הפנימי של החברה של בלפורט.
אפשר לומר שאני לא זוכר?
אני די בטוח שאיפשהו בתוך כל חינגת החטאים הזאת היו גם כמה "ניגרס" וביטויים גזעניים אחרים, אבל אני לא מצליח להיזכר במקרים ספציפיים כרגע. ייתכן שהאשמתי את ג'ורדן בלפורט לשוא. הוא אמנם גנב מתועב ג'אנקי מנצל נשים וגמדים, אבל הוא לא גזען.
היה "ניגר" או שתיים
אני זוכר
ג'ורדן לוקח גלולות בשביל להעביר את השינה במטוס ואחרי שהוא קם ג'ונה היל מזכיר לו שהוא גם אמר את הN וורד.
נאצי?
(ל"ת)
המילה השנייה שמתחילה בN
(ל"ת)
איזו מילה?
http://www.youtube.com/watch?v=tYYBJ8XRdh4
Oh... Naggers...
(ל"ת)
מתחיל מעולה...ואז מסרב להסתיים
השעה וקצת הראשונה של הסרט לטעמי הייתה תענוג. נהניתי מכל שניה. מת'יו מקונוהיי, ליאו וג'ונה היל עשו מהשעה הראשונה מטעמים. סוג של אמריקן פסיכו, רק עם קרנבל שלם של 100% כיף טהור וחסר אשמה.
ואז עברה שעה, והייתה ירידת מתח נוראית. פתאום כל הטירוף כבר התחיל לשעמם. זה נהיה פשוט יותר מדי, אבל החלטתי בכל זאת לתת הזדמנות…אולי זה יחזור לעצמו, אבל אחרי שהבלון התנפח והתנפח הוא פשוט התפוצץ. החל מהשעה השנייה כבר התחלתי לסבול, הסתכלתי בלי הפסקה בשעון ורק ייחלתי שזה יסתיים כבר.
איפה עוד זה קרה לי? אה, כן, בג'אנגו. גם שם ליאו שיחק נפלא. גם שם הבמאי לא היה מוכן לוותר על אף שניה וגם שם זה הרס את הסרט וגם שם לא הייתה דמות מרכזית נשית שכתובה טוב ותאזן את ה…את הכל, למעשה.
קיצר, מאוד התאכזבתי. הסרט מהנה בחלקו הניכר, אבל לדעתי מתרסק אחרי הבזבוז והשעמום והמיחזור בחצי השני. המשחק של כולם אגב, היה נפלא. מקווה שליאו יקבל מועמדות סוף סוף. אם מקונוהיי היה מקבל עוד זמן לדעתי זה רק היה מוסיף.
בדיוק אבל בדיוק מה שחשבתי
גם על "הזאב" וגם על "ג'אנגו" וגם על המשחק של דיקפריו (שאני לא סובל בעשור האחרון אבל שכחתי את זה, רוב הסרט, ובכלל קל לי יותר איתו כש*אמורים* לשנוא אותו).
עברת 4 אולמות כדי להגיע לסרט?
מסע מכובד!
מאד מתחבר לביקורת, בעיקר על קטע הגירושין, למרות שהיה צפוי מראש.
זה היה שיעור בשני גרוש על נשים חומרניות שנמשכות לגברים עשירים, סובולות את כל מעליליהם – כל עוד כספם במותנם, וזורקות אותם ברגע שאלו מסתבכים פיננסית.
הצפוי הוא המוטיב המרכזי בסרט, כל התובנות שהוא מנסה (או משתדל מאד שלא לנסות) ללמד אותנו – ידועות, מוכרות והופיעו בעשרות (אם לא מאות) סרטים דומים.
ישנן סצנות מצחיקות מאד, אבל הן קצרות ומרגישות יותר כמו אתנחתא קומית מאשר משהו עמוק יותר.
לא רק
אבל זה בהחלט היה אחד הסאבטקסטים בסצנה, לדעתי.
כל עוד הקומבינות שלו עבדו יופי והכסף זרם כמו נהר – לאשתו לא הייתה כל בעייה להשתתף בהרפתקאות הקוקאין שלו בכל מקום וזמן נתונים.
היא גם נשארה איתו אחרי שחזר מסומם במסוק כשהיא יודעת בוודאות שהוא בגד בה, ולא בפעם הראשונה.
כמה סצנות לפני הוא מספר לדוני שהיא מאד מאוכזבת מהמצב הכספי ומזה שהם כנראה יצטרכו למשכן את הבית בכדי לשלם לעו"דים.
הסצנה התחילה בזה שברור לנו כי היא רוצה להתגרש, ומהן הסיבות – לדעתי זה והסצנה ליד הבריכה – אכן מצביעות על החומרניות שלה ושל נשים דומות (סיפור דיי מוכר, כשמדובר בעשירים).
אין ספק שכשהסצנה מתגלגלת, התגובה שלו על גבול הטירוף.
הוא כופה עליה את יחסי המין (לפחות בתחילה) וכל ההתנהגות שלו עם המכות והילדה – הייתה מפלצתית.
אבל האם לא צרם לך הקטע שבו היא בחרה לנפץ את השמשה של הרכב כשהילדה עוד בתוכו ואז ניסתה לסגור את השער כשהיא רואה אותו מניע את הרכב?
היה הרבה יותר בטיחותי (מבחינת הילדה) אם היא הייתה פשוט נותנת לו לקחת אותה, ממילא במשפט – זה היה רק עוזר לה לזכות בחזקה על הילדה…
בהנחה וזה קרה, הוא מסביר את זה בסרט
הם לא יכלו להוכיח שהוא זה שנהג בסרט ולא יכלו להאשים אותו בשום דבר שיחזיק בבית משפט.
אה רגע
זו בעצם הסצנה שאחרי המדרגות. ערבבתי.
נראה לי שהמקום היחיד שבו אוכל לנסות אותו יהיה בבית
אני לא מסוגלת לשבת פיזית שלוש שעות בכיסא באולם ממוזג בלי לקום לשירותים. כלומר, אלא אם אני מרעיבה ומייבשת את עצמי ומבלה את החלק האחרון של הסרט בהדחקה.
אולי הזיתי, אבל זכור לי במעומעם משהו לגבי הפסקה בסרטים ארוכים במיוחד אפילו ב"יס פלאנט". מישהו יודע?
ראיתי את הסרט בשישי בבוקר בסינמה סיטי,
הייתה הפסקה (לצערי ולשמחת מי שבא איתי). בד"כ אין בסינמה סיטי הפסקות (כשראיתי את ג'אנגוהארוך גם לא הייתה הפסקה), אולי הסרט הזה הוא מקרה חריג.
סינמה סיטי בכל מקרה לא רלוונטי לי, אבל תודה
(ל"ת)
לא יודע לגבי זה,
אבל ראיתי אותו ביס פלאנט איילון ולא הייתה הפסקה.
תודה. באסה.
יש לי מינוי ליס פלאנט וזה קומפלקס בתי הקולנוע החביב עליי, אבל אני חוששת שבמקרה הזה איאלץ לרעות בשדות זרים (או לוותר).
בגלובוס מקס יש הפסקות
אם אין לך בעיה עם כסאות קרועים והקרנה בינונית-, אני ממליץ![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
אני זוכר שזאת את שהציעה שבסרטים ארוכים במיוחד,
זאת תהיה ההחלטה של הבמאי מתי לעשות הפסקה. אני מסכים עם זה – אם במחזות מסוימים המחזאי מציין מתי נחוצה הפסקה, ובסדרות טלוויזיה מסוימות ממש בונים על הפסקת פרסומות ברגעים דרמטיים, אני לא רואה למה בסרטים שמעל שעתיים לבמאי לא תהיה say בנוגע לנקודה בה הצופים יקבלו הפסקה להתרענן לרגע. בזמנו פבלו אוטין זעם על קולנוע לב שערכו הפסקה באמצע סצנה מאוד רגישה ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" – לו עבדאלטיף קשיש היה מפגין מודעות לבעייתיות שבשחרור סרט של שלוש שעות, ובוחר נקודה לעשות בה הפסקה של 5-10 דקות באמצע, כל הבלגן הזה, למשל, היה נמנע.
עדיף שזו תהיה החלטה שלו, אבל העיקר שמישהו יחליט!
כרגע המצב הוא שלא אצפה בסרט הזה בקולנוע. אני לא יודעת למה זה נחשב ל"בילוי" לשבת בכיסא בלי לקום במשך שלוש שעות, אבל בעולמי זה יותר עינוי.
פעם אחרונה שבדקתי, מותר לצאת
באמצע הסרט לשלוש דקות ולחזור רגועי שלפוחית, וברוב המקרים את אפילו לא מפסידה יותר מדי אם בחרת איזה רגע מת. ועדיף בהרבה להקריב שלוש דקות על מזבח שעה של לחץ שמוציא את כל הכיף מהסרט.
אבל אני לא רוצה להפסיד דקות מהסרט (שילמתי על כולו, אני מאלה שנשארים גם בכתוביות)
ואני בטח שלא רוצה להפריע לצופים אחרים בזמן שאני עושה זאת.
אם במאים לא חושבים שיש מקום להפסקה בסרט באורך כזה, אני פשוט לא צופה בו בקולנוע.
בחירה שלהם, בחירה שלי.
לטובת רגישי השלפוחית
האפליקציה בשבילכם:
http://runpee.com/
במקרה של קשיש, בכלל
השם המקורי המלא של "כחול הוא הצבע החם ביותר", כפי שהוא מופיע בסוף הסרט, הוא "La vie d'Adèle – Chapitres 1 et 2", כלומר "חיי אדל, פרקים 1 ו-2". יעני, הסרט מורכב משני פרקים, רק שהוא לא טורח לספר לנו מתי נגמר פרק אחד ומתחיל האחר, מה שהיה יכול להיות מקום נחמד להפסקה, כנראה.
גם סקורסזה חושב שאין לסרט "עלילה"
18:40
http://www.youtube.com/watch?v=dBDsoW1ClJM
יכול להיות שיש שם ספוילרים, לא לקחת את הסיכון.
לא קראתי את כל התגובות אבל חזרתי עכשיו מהסרט ודי התאכזבתי
מסכים עם הדעות שאומרות שהסרט הזה הוא שטחי. הלכתי רק בגלל שזה הבמאי מרטין סקורסזה שעשה כמה יצירות מופת. אנשים הפריעו לי כל הזמן לצפות, זזו ודיברו וכרסמו דברים משקיות שהביאו מהבית. פעם עשיתי את זה בעצמי אבל עכשיו אני חושב שאולי זה נכון לקנות פופקורן בקולנוע ושרק לא יפריעו עם הרעש של השקיות, לעזאזל.
מי האנשים האלה שיושבים איתי עכשיו בקולנוע ולא מפסיקים לדבר לאורך כל הסרט מכל כיוון. אני אפילו לא יודע למי להעיר בגלל שכל פעם מישהו אחר מפריע מכיוון אחר ולא בא לי להיות הסדרן.
חשבתי לעצמי שאולי הקהל ברובו הם אנשי מכירות שאני מכיר מהטלפונים המעיקים שמנסים למכור לי כל הזמן, אנשים שעבדו בעגלות והם באו עכשיו לצפות בסרט על החיים שלהם ולקבל השראה.
סרט בלי ערכים, לאיזה קהל כבר אפשר לצפות?
אבל זה סקורסזה. ומצד שני יש את ליאונרדו די קפריו שאף פעם לא אהבתי את הפרצוף שלו על המסך. דוחפים אותו לכל סרט בכדי למכור אבל הוא לא מתאים. אני לא אוהב את הפרצוף שלו והוא שחקן די מעצבן שאני לא מתחבר עליו.
היו סצינות שממש נהנתי מהם והיו מצחיקות כמו עם הבחור המטומטם שמספר שהוא לא התחתן עם בת דודה שלו.
שזה פשוט הבת של אח של אמא שלו. זה היה קורע. ועוד סצינות שניראו כמו לקוחות מאמריקן פאי עם הטלפון והסמים לקראת הסוף. זה היה כמו פיצול אישיות בין קומדיה לדרמה שנמשך שלוש שעות.
העלילה הייתה לא ברורה. אבל הכל התנהל בשנינות קולנועית אבל בתכלס כל החוויה הזאת למה?
סרט ריקני שאתה יוצא ממנו עם שאלות. כדאי להיות עשיר? האם בשביל להיות עשירים חייבים להיות אנשי מכירות מושחתים? ולמה לעזאזל הוא לא פרש? מה הקטע בלמכור? זה לא דבר שעושים כי חייבים.
זה כמו זונה שנהיית עשירה אבל היא ממשיכה לעסוק בזנות בשביל הכיף. לא אמין. גם אם זה סיפור אמיתי.
לא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות. אולי רק עם הסוכן של האפ בי איי אבל שוחק כל כך שטחי.
פשוט אכזבה. רוב הזמן נגעלתי מהדמויות כולן, מה"גיבור" מאישתו שהייתה זונה מההתחלה אז מה הפלא.
הכל היה צפוי ויכולתי לנחש בהרבה פעמים מה הולך לקרות.
אכזבה של סרט. במאי גדול עם שחקן מפורסם, הרבה בחורות ערומות, ומכוניות קצת הומור
ובסך הכל זה כמו חנות ענקית של דברים איכותיים אבל אתה לא מוצא שם כלום.
עוד על אנשים מעצבנים בקולנוע
אמשיך את הקו שלך על הקהל הלא מתחשב בסרטים:
אני כבר דיי רגיל לנייד של מישהו שמצלצל בפול ווליום באמצע הסרט, ולכמה נערות/נערים שמדברים בקול רם, אבל לאחרונה גיליתי תופעות חדשות ומעצבנות:
1) זה נורא מפריע להדליק את הסמארטפון על ווטסאפ/פייסבוק או כל אפ מפגר אחר באמצע הסרט – זה מסנוור, מעצבן ונורא מציק, וזה בדיוק כמו נייד שמצלצל, לטעמי.
אתם בסרט – תענו להודעות ולמיילים הסופר חשובים שלכם – אחרי שייגמר!
2) ואם כבר הנייד שלכם צילצל (בתמימות שכחתם לשים אותו על השתק) – פשוט תנתקו את השיחה, כי זה עוד יותר מפריע כשאתם עונים – "אני בסרט, לא יכול לענות", ואז חוזרים 4 פעמים על המשפט הזה – כי אתם הרי "לוחשים" ולמרות שכל האולם שומע אתכם, השמוק בצד השני, אף פעם לא…
3) פעמיים כבר ניתקלתי בתופעה מאד לא מובנת – זוג מבקש להחליך מקומות בכדי שיישב ליד זוג החברים שלהם…
למה? אתם בפאקינג סרט, לא בפאב!
הרי ברור שהתוצאה של זה תהיה ברברת לא פוסקת כל הסרט!
4) למה אנשים חושבים שזה בסדר להשאיר את הזבל שלהם מתחת לכסא?
כי זה העבודה של הסדרנים לנקות?
כל כך קשה לקחת את הזבל של עצמך ולזרוק אותו למגה-פח בחוץ?
מסכים עם 1 ו-2
אבל לגבי 3, אפשר גם לדבר לפני\אחרי שהקרנת הסרט מתחילה וגם אם מתלחששים פעם או פעמיים במהלך הסרט זה לא כזה נורא.
ולגבי 4, אתה שוטף כלים כשאתה הולך למסעדה?
זה הופך להיות לנורא כאשר שני הקיצוניים כל הזמן שואלים את שני היושבים הפנימיים – "מה הוא אמר? מה היא אמרה?"…
לא רואה את הטיעון רלוונטי למצב.
מסעדה לא מאפשרת לי לשטוף כלים וגם לא מעמידה אמצעי (כיור) ביציאה בכדי שאוכל לעשות זאת.
בית הקולנוע כן מעמיד לי פח ביציאה לזבל שלי.
אני מכיר את הטיעון הבא שיבוא – יש אנשים שמשלמים להם על זה.
ברור. משלמים להם כדי לנקות את הג'יפה שלנו: פופקורן השוחה בשלולית הקולה, ברוטב גבינת נאצ'וס שיצר נחיל האדם שיצא מן השורה שלי כשהפיל את הדלי הריק בו שמתי את מרכיבי המתכון הנ"ל בצורה מסודרת.
והכל כי יש אנשים שמשלמים להם על זה, לא כי אני עצלן שמתרץ את עצמי, מה פתאום!
לזרוק את הזבל שלך לפח ביציאה מהאולם
זה כמו לפנות את המגש שלך אחרי שסיימת לאכול במקדונלד'ס.
זו לא חובה, אבל זו ההתנהגות המצופה.
מסיבה שאני לא מצליח להבין, בבתי הקולנוע בתל אביב אין פחים מחוץ לאולמות הקולנוע. רק פחים קטנטנים כאלו, שמתמלאים תוך שניה. כאילו הם רוצים שתשאיר הכל זרוק באולם עצמו
ועוד משהו...
ישבתי במקום המסומן שלי למרות שהיו הרבה מקומות פנויים הנחתי את דלי הפופקורן ה"קטן" שעלה לי בערך 17 שקל על המושב לידי. אחר כך לקחתי אותו ושמתי על עצמי. האישה שליד בחרה להוריד ת'נעליים ולשים את כפות רגלייה המטופחות על הכסא שבו הנחתי את הפופקורן. אני שונא שנשים מניחות את רגליהן על הדש בורד במכונית. ומה שהיא עשתה זה מאותו המשפחה. אני אוכל פופקורן. תרחיקי את כפות רגלייך מהמושב לידי. חשבתי לעבור מקום בהפגנתיות או לעמוד על זה שהכסא שעליו מונחות כפות רגליה או בעיקרון שלי על פי הכרטיס אבל הבלגתי כמו לאיש שעדה רעש עם השקיות שהביא מהבית. הסתפקתי במבט אקראי שרמז שזה מפריע. אבל כפי שכבר אמרתי היו עוד הרבה מפריענים. ודווקא האישה עם הרגליים והאיש עם השקיות נראו כמו הטיפוסים שהכי לא הייתה מצפה מהם. אולי כפות הרגליים קצת קטנוני מצדי. אבל הרגשתי שהקהל מקבל לגיטימציה ממרטין סקורסזה להיות בהמות. כי זה מגניב ומצחיק להיות בהמה. אני קיבלתי את הרושם שסקורסזה מנסה להיות טרנטינו ולמאוד אבל הוא לא מצליח. הוא לא ניסה כלום בעצם. הוא עשה סרט על אנשים עשירים שלא איכפת להם מכלום. שטחיים. ובדרך הוא נפל בנישה שלהם. האם סקורסזה הוא הזאב ואנחנו הלקוחות התמימים שהוא מוכר לנו את הסרט ויושב עכשיו עם ליאונרדו וצוחק ועושה לנו תנועות מגונות בילדותיות כי הוא יוגנ שאנחנו לא רואים כמו בסצינות ההן מהסרט?
שמע
גם לי מאוד מפריעה התנהגות של חלק מהאנשים בסרטים שבטוחים שבגלל ששילמו כרטיס אז מותר להם לשבת איך שהם רוצים, לדבר כמה שהם רוצים ולענות לטלפון תוך כדי.
אבל אני חושב שאתה טיפה מגזים פה, לא כל תזוזה של בנאדם היא סיבה לתלונה, יש אנשים שמפספסים פרט קטן בסרט ושואלים מה היה רק כדי לחזור לרצף האירועים, ברור שאם זה קורה שוב ושוב לאותו בנאדם זה כבר יותר בעייתי אבל אפשר להבליג.
בנושא הרעש מהאריזות, לא חושב שיש על מה להתלונן, כל עוד המחירים במזנונים של הקולנוע ימשיכו להיות בזיוניים אז אין סיבה שאנשים לא יביאו חטיפים מהבית, אפילו אם השקית עושה קצת רעש, כי זכותו של אדם לאכול חטיף תוך כדי הסרט מבלי לקחת משכנתא בשביל זה.
קח עצה ממני, סרטים שחשוב לך לראות, לך לראות בשעות הצהריים ולא בסינמה סיטי בראשל״צ. האולם יהיה כמעט ריק ובמיוחד נטול טיפוסים בעייתיים.
פלאשבק ל1998!
הסרט הזה עשה לי פלאשבק מטורף, דיקאפריו כבר שיחק בעברו איש עשיר בצורה מטונפת שפשוט לוקח כל מה שנפשו חומדת (ואני לא מדבר על דג'אנגו). ב"האיש במסכת הברזל" רואים את ניצני החלאתיות שהגיעו ללבלוב אצל טרנטינו ולפריחה מלאה ומרהיבה אצל סקורסזה.
כבר נכתב הרבה אודות כך שלדיקאפריו מתאימים יותר תפקידים של מעין מניאק עם סטייל של לאניסטר, על פני הגיבור הרגיש. מי שרוצה הוכחה ניצחת לכך פשוט צריך לצפות בסרט הנ"ל, הוא משחק שם את שני צידי המטבע.
הקטע הוא שעד לא לפני הרבה זמן לפני הסרט הייתי בטוח שעלילה אין כל כך לסרט הזה. לא הייתי עד כדי כך רחוק, אבל כן הסתבר לי שיש איזשהו קו עלילה רציף לעקוב אחריו. הקטע הוא שהקו הזה לא היה מעניין, דרמתי או מפולפל מספיק. באיזשהו שלב הסרט באמת נתקע על ' ג'ורדן בלפורט עשיר בטירוף' ומשם והלאה אתה רק מחכה לנפילה שלו.
והסרט הזה ארוךךךךךךךךך נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא. הוא פאקינג שלוש שעות, ואני מצטער-אין לזה שום טיפת הצדקה. ובאמת שאני אחד שזורם עם סרטים ארוכים, באמת. לא השתעממתי למוות, כי בכל זאת אדרנלין יש לא מעט בסרט הזה, אבל השלוש שעות האלה בהחלט מורגשות. הייתי אומר עליו שזה סרט מעולה להעביר את הזמן בכיף טהור אם הוא רק היה קצר הרבה יותר.
חוץ מזה-הסרט הזה, שדרמה הוא במובהק לא, לא מאוד מצחיק. אותי לפחות, והאמת שכבר קראתי בכמה מקומות שאנשים כתבו שכל האולם התגלגל מצחוק-זה לא היה ככה אצלי. אפילו לא בסצינת הלימונים, שעם כל כמה שדיברו עליה מצאתי את עצמי מחכה לה רוב הסרט,שבסופו של דבר הייתה נחמדה, אבל לא מדהימה כמו שעשו ממנה, ובמהלך כמה חלקים בסרט מצאתי את עצמי חושב שאם לא סקורסזה היה עומד מאחורי זה הסרט הזה היה נשחט הרבה יותר (תסקלו אותי אחר כך).
אבל הנה משהו שיפתיע אתכם, לאור כל מה שרשמתי עד עכשיו-דווקא די נהניתי מהסרט הזה. יש לזה שלוש סיבות-
1. בימוי-לא סתם סקורסזה הוא סקורסזה. גם אם אני לא תמיד מת על הסרטים שלו (אבל תמיד מחבב +, זה כן. לפחות ממה שראיתי), אין ספק שהבנאדם יודע את העבודה. סצינות הסמים (שזה הרבה מהסרט) מבויימות מצויין והסצינה בין הראשונות בסרט, כשבלפורט מגיע לראשונה לוול סטריט היא מצויינת ומכניסה היטב לאטרף ולפאניקה שבמקום הזה.
2. משחק-דיקפריו לא כזה מדהים, ואמנם לא ראיתי עדיין את HER אבל אני מניח שלפניקס מגיעה יותר המועמדות לאוסקר, אבל בהחלט טוב מאוד, נכנס היטב לדמות ולגמרי מתאים לו מניאק. הייתי שמח לראות אותו ביותר תפקידים כאלה מאשר הגבר המהורהר סטייל INCEPTION ושאטר איילנד (למרות שאלה שני סרטים שאני מאוד מאוד אוהב). ג'ונה היל דווקא כן מצויין, ובעיני צריך לקחת את שחקן המשנה באוסקר.
3. פסקול-אולי המעלה העיקרית של הסרט. אצל סקורסזה הפסקול לדעתי כמעט תמיד מצויין, אבל כאן הוא היה בכלל מצויין, וכלל שניים מהשירים האהובים עלי אי פעם (דבר שמצד אחד היה נחמד כי אלה אחלה שירים, ומצד שני קצת הקשה עלי להתרכז בסרט בזמן שהם הושמעו)-ca plane pour moi http://www.youtube.com/watch?v=adpHAp2pjNM וגרסת קאבר מעולה שלא הכרתי לmrs robinson http://www.youtube.com/watch?v=fe3Iy97T8_0
וחוץ מזה, השליש האחרון של הסרט כבר באמת טוב.
7/10 ממש נחמד.
בינתיים ראיתי רק שני סרטים מתוך המועמדים לאוסקר (זה וGRAVITY), ויש לי עוד שלושה מהמועמדים שבאמת חשוב לי לראות-12 שנים של עבדות, her וamerican hustle
תמיד תהיתי לגבי זה
רק לי מפריע לשמוע שיר שאני מכיר ואוהב במהלך סרט? כי הם באמת מוציאים אותי מהאווירה של הסרט ואם זה שיר שאני ממש אוהב אז אני בכלל מתחיל לשיר אתו ומתנתק לחלוטין מהסצינה.
גם אני חשבתי להעלות את הנושא בעקבות השימוש ב'Ca plane pour moi' (שכבר שמעתי גם ב"127 שעות" וגם ב"רובי ספארקס") ב'הזאב'.
לרוב זה לא הפריע לי ומדי פעם זה אפילו מכניס לסרט
( הגירסה של הלמונהדס לגברת רובינסון נגיד)
אבל אני חייב להגיד שלשמוע את הפו פייטרס לפתע בלי אזהרה היה ממש מגניב וממש מוציא מהסרט וממש " הולי שיט הפו פייטרס פאקינג אוורלונג תודה סקורסזה שיש לך טעם מוזיקלי אדיר"
יופי
עוד סיבה נוספה למיליון הסיבות שאני צריך להרים את התחת כבר וללכת לסרט הזה
תלוי בשיר ובשימוש שנעשה בו.
הבאסליין של White Rabbit שאב אותי החוצה מAmerican Hustle.
For Whom the Bell Tolls פחות או יותר הכתיב את ההנאה שלי מהמערכה הראשונה של זומבילנד.
Over The Misty Mountains Cold ריגש אותי (ועצבן אותי עד מאוד כשהתברר לי שאין גרסה מלאה בפסקול) בחלק הראשון של ההוביט.
בפשטות, אם השיר הוא המוקד הוא לא מוציא אותי מהסרט, אבל שימוש כפס-קול של ממש עבור משהו אחר שמתרחש נהיה בעייתי.
לא יודע,
אני פשוט מת כשיש שיר שאני אוהב בתוך סרט. ועוד יותר מת על זה כשמדובר בבחירת פסקול מפתיעה – לא יודע מי החליט לשים שיר של פיית' נו מור ב"בלאק הוק דאון", אבל זה גרם לאהוב את הסרט טיפה יותר.
אז את רוצה לומר שלדעתך הסרט נכשל במבחן בכדל?
(ל"ת)
סליחה אני רק שאלה
אילו מבין הסרטים הבאים הייתם ממליצים לראות בקולנוע (בהנחה שיש לי אפשרות לראות רק אחד):
א. הזאב מוול סטריט
ב. 12 שנים של עבדות
ג. חלום אמריקאי
ד. היא
תודה וסליחה על האוף טופיק.
טעם אישי והכל...
אני אישית אוהב לראות דברים בומבסטיים ו/או מצחיקים בקולנוע, כי אז האפקט מודגש יותר.
אז הייתי אומר הזאב מוול סטריט (שהוא גם זה וגם זה), וחלום אמריקאי בעדיפות שנייה.
שני האחרים מצוינים, אבל טובים מאוד גם לצפייה אינטימית בטלוויזיה.
שאלה מעניינת.
דבר ראשון, אני אישית לא חושב שבאף אחד מהסרטים שציינת (שכולם, דרך אגב, מצוינים) אין משהו שמחייב צפייה קולנועית, כמו "גרביטי" נניח. כל הסצנות הכי שוות בסרטים האלה בנויות על יחסים בין הדמויות, על כתיבה ומשחק. אם תשאל אותי מה הסרט הכי טוב מכל הארבעה, אני חושב שזה "היא". בנוגע לצפייה בקולנוע, אני חושב שעדיף לך לוותר על "הזאב מוול סטריט" – עקב האורך המטורף שלו, זה סתם יהיה קשה מבחינה מעשית לארגן צפייה בו, במיוחד אם אתה מתכנן לראות אותו עם עוד מישהו (ידידה שלי סיפרה לי שהיא ראתה את הסרט עם אמא שלה – needless to say, מומלץ שלא לראות את הסרט הזה עם ההורים). מבחינת הויזואליה שלו, "12 שנים של עבדות" ללא ספק הסרט הכי חזק מבין הארבעה, ככה שיש מצב שעל מסך ענק האפקט שלו יהיה הרבה יותר חזק. "חלום אמריקאי" הוא הסרט הכי מבדר מבין הארבעה, ובגלל זה אני חושב גם צפייה עם עוד אנשים יכולה להועיל לו, אבל זה לא משהו שאי אפשר להשיג גם בבית.
בסה"כ, אם השאלה היא מה עדיף לראות על מסך גדול, אני חושב שזה מתנקז ל"היא" ול-"12 שנים של עבדות". אל תבין אותי לא נכון, אני חושב ש"היא" הוא ללא ספק הסרט הטוב ביותר מבין הארבעה (והוא גם מצולם ומעוצב מעולה), אבל אני חושב שאפילו צפייה אינטימית בבית עם מינימום הסחות דעת יכולה אפילו לתת אפקט יותר חזק. למרות ש"12 שנים של עבדות" הרשים אותי פחות מכל ארבעת הסרטים שציינת, אני ממליץ עליו בשביל צפייה בקולנוע. תהנה!
Some People Want It All – אבל את לא. סבבה זה לא אומר שהרבה אנשים לא רוצים.
ועוד איך מזוייף
אין מצב שג'ונה היל מצוייד היטב כל כך
ואין מצב שהוא היה מופיע בעירום
כשכל מה שהוא קיבל על הסרט היה שכר מינימום.
קשה לקרוא ל-$60,000 שכר מינימום ;)
דווקא מהראיון נראה שהוא היה עושה הרבה דברים בשביל להופיע בסרט, אני מאמינה שאם היו אומרים לו שהוא צריך באמת לעשות את זה, הוא לא היה דוחה את ההזדמנות לעבוד עם סקורסזה על הבקשה.
אל תשכחי
שצילומי הסרט נמשכו (לפי הכתבה הזאת לפחות) כמעט שבעה חודשים. 10 אלף לחודש בארה"ב זה לא הסכום שקופץ לי לראש כשאני חושבת על משחק בסרט בסדר גודל כזה.
מה שאני אומרת זה שזו לא משכורת רעב.
זו משכורת יפה מאוד ולכן לקרוא לה "שכר מינימום" זה עלבון לשכר המינימום האמיתי בארה"ב שהוא $7.25-$9.32 לשעה, רחוק מאוד מלהיות $10,000 בחודש.
נכון שטכנית זה הסכום המינימלי שצריך להיות משולם לחברי SAG *אבל* זה לא שכר מינימום.
שחקנים לא תמיד משתתפים בסרט בשביל כסף, חלקם עושים את זה כי חשוב להם לגלם את התפקיד, להיות חלק מסרט מסויים, לעבוד עם במאים/תסריטאים/שחקנים מסויימים וכו'. גם היל אומר את זה – הוא לא עשה את זה בשביל הכסף, ועדיין הוא קיבל משכורת שהיא בערך פי 3 ממשכורת שנתית בשכר המינימום הגבוה, וגם זה "רק" על שבע חודשי עבודה.
אני לא הייתי דואגת לו ואני לא כל כך מתרשמת מה"הקרבה" שהוא עשה על מנת לעבוד עם סקורסזה, אבל זה לא רלוונטי לטענה שלי שהיא, שוב, שאי אפשר לקרוא למה שהוא קיבל "שכר מינימום". במקסימום, "שכר מינימום של חבר SAG".
אבל זאת הייתה הכוונה.
לא שכר מינימום בצ'אד. לא שכר מינימום בארה"ב. שכר מינימום במקצוע שלו.
ובכן, אז קרא לילד בשמו.
(ל"ת)
סביר להניח שזה בערך
מאית או עשירית ממה שהוא קיבל על ג'אמפ סטריט, אז איך שלא תסתכלי על זה זה סכום מגוחך.
כמה אנשים אתה מכירה שהיו מוכנים לשנה להוריד את השכר שלהם פי עשרים ? (וגם לעבוד קשה, זאת לא שנת חופש).
אני לא יודעת איך להסביר את הנקודה שלי בצורה ברורה יותר,
אז אני פשוט אעתיק את המשפט המרכזי של התגובה שלי, בתקווה שזה יעבור הפעם:
"זו משכורת יפה מאוד ולכן לקרוא לה "שכר מינימום" זה עלבון לשכר המינימום האמיתי בארה"ב שהוא $7.25-$9.32 לשעה, רחוק מאוד מלהיות $10,000 בחודש."
ואף אוסיף ששכר מינימום אינו שווה "שכר מינימום" של SAG. וזהו.
אם אדון האופל היה כותב
"שכר מינימלי" במקום "שכר מינימום" (שלזה הוא התכוון לדעתי) כנראה היינו נמנעים מהפלפול הסמנטי הזה.
בהחלט, אבל אני לא מסכימה שהוא סמנטי בלבד.
(ל"ת)
בקיצור שווה או לא?
חשבתי השבוע ללכת עם אשתי התגובות כאן מבלבלות
כמו החיים
העולם הוא מורכב. יש אנשים שאהבו ללא סייג, יש שאהבו למרות שמצאו פגמים, ויש שלא אהבו. וזה נכון, ככל הנראה לגבי כל סרט / ספר / מחזה.
כנראה שתאלץ לראות ולהחליט בעצמך, או להסתמך על טעמך ונסיונך הקודם – כאמור, כמו בכל בחירה אחרת בחיים…
הסרט לא לנשים - הסקר כן
תגידו, יש נשים שאהבו את הסרט?
מראש כשנכנסתי לאולם ידעתי שזה סרט מיזוגני (ואני רגישה לזה), אז הנחתי שאני לא אגדיר אותו
בתור סרט טוב, אבל חשבתי שזה יהיה סוג של גילטי פלז'ר – זה יזרום, זה ישעשע, זה יהיה כיפי כזה. בסופו של דבר ממש סבלתי לכל אורך הסרט. הוא היה דוחה ולא משעשע.
אני לא יודעת אם זה אני והרגישות שלי, או שרוב הנשים באמת לא נהנו ממנו. אפשר לערוך סקר קצר, לנשים הגולשות כאן בלבד?
כמה נהניתן מהסרט? נניח 1 מגדיר סרט זוועתי שתצאנה ממנו באמצע, ו – 5 הוא סרט השנה שלכן.
אני 2 (לא יצאתי באמצע, למרות ששקלתי)
להתחיל לעשות סקר משתמשים בתגובות - זה לא פרקטי,
הרי כדי לקבל תוצאות בעלות משמעות יהיה צריך לעשות את הסקר לא רק בקרב נשים אלא גם בקרב גברים, ולכל אחד מהם לקבל מספר נתונים כזה שיהיה בעל משמעות סטטיסטית, וזה קצת הרבה בשביל תגובות באתר.
למזלנו, כבר עשו את זה בשבילנו: אפשר פשוט להסתכל על הניקוד של הסרט בימד"ב. זה עדיין לא מדויק ברמת הניסוי המדעי, כמובן, אבל זה מבוסס על הרבה מאוד מדרגים. הדירוג הממוצע של הסרט (נכון לכרגע) בקרב גברים הוא 8.6; בקרב נשים – 8.3. שניהם גבוהים מאוד, אבל באמת יש הפרש לטובת הגברים.
הנתון הזה הופך למשמותי הרבה יותר בהתחשב בכך שבדרך כלל, הדירוגים הנשיים בימד"ב הם גבוהים בממוצע מאלה הגבריים. אין לי נתונים מוחלטים על זה, אבל כדוגמה, לקחתי באופן אקראי את חמשת הסרטים שמובילים בקופות בארה"ב כרגע – Ride Along, לשבור את הקרח, הדייט שהביך אותי, שוד האגוזים והשורד האחרון. חלקם עשויים, על פי הנושא שהם עוסקים בו, להיחשב לסרטים "גבריים" (השורד האחרון) וחלקם לסרטים "נשיים" (לשבור את הקרח) – ובכולם בלי יוצא מן הכלל הדירוג הממוצע של נשים גבוה יותר מהדירוג הממוצע של גברים, באופן משמעותי (הפרש של בין 0.3 ל-1.2 נקודה). כנראה שנשים פשוט נוטות להיות נדיבות יותר, או ביקורתיות פחות, בדירוגים של סרטים – וזאת אולי תופעה יותר מעניינת כשלעצמה מאשר הדירוג של סרט בודד מסוים.
בכל אופן, המסקנה: את צודקת. בממוצע, נשים נהנות מ"הזאב מוול סטריט" פחות מגברים.
סרט בלי פואנטה
חבל לבזבז 3 שעות על סרט שהוא קליל ופרוע אבל אין לו פאנטה בסוף.צריך לקרוא לסרט סקס סמים ורוקנרול ובזה נגמר הסיפור.
למה ציפית ?
לקטע בסגנון כזה ?
אני לא מבינה
איך אפשר לנהל עסק לאורך זמן כשמסוממים כל הזמן ומכ"כ הרבה דברים???
צריך קצת שכל ישר בבורסה, אני לא באמת לא מצליחה להבין איך הם מתפקדים בצורה מוצלחת רוב הזמן, לפחות עד הנפילה…
הם לא עושים כסף מהבורסה, אלא ממכירות
במקרה, מה שהם מוכרים הוא מניות הנסחרות (בערך) בבורסה.
זה לא אומר שלא צריך שכל ישר כדי למכור לאנשים, אבל כנראה, צריך בעיקר להיות מקסים.
אם גם תוכל להסביר לי מה הייתה הרמאות במעשיו
אהיה מאד שמחה ותזכה למצוות
פאק יה
סקורסזה יכול להיות סבא שלי והמאדרפאקר עדיין עושה סרטים עם תשוקה ומחויבות כאילו רק אתמול הוא התחיל להסניף את ריחה המתוק של המצלמה. 'הזאב מוול סטריט' זו הקומדיה הכי טובה של 2013, בידור חסר עכבות עם נימה לא מתיימרת מדי. גריד איז גוד, אמר מייקל דאגלס בסרט על וול סטריט מהאייטיז. דיקפריו מהנהן בהסכמה גמורה. תאבת בצע זה טוב וזין על השאר. סקורסזה, בעזרתו האדיבה של התסריט מאת טרנס ווינטר, מתרחק
מביקורת סמויה על ממלכת האופל של הקפיטליזם ומניח לנו לראות במו עינינו את הנזקים העצומים שמרדף אחרי העושר יכול לעולל. בכוונה אין העמקה או פיתוח נאות של דמויות כי דת הכסף מוצצת את שאריות הנשמה שעוד נותרו על המסך ועוד מבקשת תוספות. ההנאה גדולה מנשוא, גם כשבסופו של דבר לסרט אין שום תובנות להציע או נבירה אמיתית אחר סיבות ומניעים מלבד אלו המוכרים לנו.
אחלה סרט
דיקפריו נותן בסרט את מה שהוא לא פחות מהופעת חייו. ג'ורדן בלפורט שלו הוא מטורף, פסיכי ותמיד נראה כאילו עוד רגע הוא הולך להתפוצץ. גם ג'ונה היל נותן בסרט הופעה שאני לא אשכח בזמן הקרוב. עכשיו הוא כבר לא יהיה בעייני החנבץ שמופיע בעיקר בקומדיות גסות. הסרט גם מלא בסצנות מצחיקות (אין ספק שבפעם הבאה שאני ארצה לחגוג הישג כלשהוא אני אזמין תזמורת וחשפניות) שמבויימות היטב. יש הרבה עלילה בסרט אבל למרבה ההפתעה היא לא מסורבלת מדי ואפשר בהחלט להבין אותה. קצת חששתי מכך שזה יהיה סרט מתיש אבל החששות שלי התבדו. נכון שבחצי השני שלו הוא נהיה קצת ארוך אבל הסרט עבר לי בסבבה והוא לא הרגיש לי מתיש מאוד (בין השאר כי ראיתי את הסרט בסינמה סיטי בגלילות, שם עשו הפסקה באמצע הסרט). אני נהנתי.
כמה שבועות אחרי הצפייה, האסימון נפל לי
"הזאב מוול-סטריט" הוא "רוצחים מלידה" של המאה ה-21. אמנם אין מה להשוות, אסטטית, בין כאב המיגרנות האין-סופיות שארגן אוליבר "פטישים בראש" סטון לצופיו עם הצילום, העריכה והמשחק הקטסטרופליים של השיקוץ ההוא לאלגנטיות המהודרת שבה סקורסזה מגיש לצופים את התבשיל שלו, אבל שני הסרטים דומים מאוד בצורה שבה הם מקדמים (מה מקדמים? דוחפים, בכל הכח) התנהגות בזויה, אנטי-אנושית ומנסים לשכנע את הצופים שמדובר בהתנהגות נורמטיבית עם מס-שפתיים מגומגם, כמעט בלתי-מורגש שנועד לשמש עלה תאנה מוסרי (אצל סטון זה היה "התקשורת אשמה", אצל סקורסזה זה משהו שבין "כולם עושים את זה" ל-"כולם היו מתים לעשות את זה").
בדרך כלל אין לי בעיה מיוחדת עם סרטים שעוסקים בהתנהגות לא-מוסרית. כמה מיצירות האמנות הכי גדולות בהיסטוריה עשו את זה. אבל באמת ש-"הזאב מוול-סטריט" עורר אצלי תחושת קבס, דווקא בגלל הצורה הכל-כך נעימה ואוורירית שבה סקורסזה הציג את ההתנהגות הזו.
זה בולט מאוד, מעבר למסר הכללי של "אלה החיים הטובים", בעונש שמחכה לגיבור. למה מגיע לו עונש? לאורך הסרט נוצר הרושם שזה בעיקר בגלל היבריס ותאוות-בצע, אבל לקראת הסוף הסרט משנה כיוון ומעביר לצופים, באופן די חד-משמעי, את המסר לפיו לגיבור לא מגיע עונש והוא נרדף על ידי איזה נודניק פדרלי שאין לו שום דבר טוב יותר לעשות בחיים (אגב, אחרי "סופר 8", "ארגו" והסרט הזה אין לי ספק שקייל צ'נדלר הוא הטייפ-קאסט המושלם לתפקיד של משבית-שמחות מקצועי. יש לו את הפרצוף המושלם לזה). זה נעשה במקביל להצגה של גיבור הסרט, לקראת חלקו האחרון, בתור איזשהו קרבן מסכן שצריך לרחם עליו. הפסול המוסרי העיקרי במה שהוא עשה בחייו המקצועיים (על חייו האישיים אני אדבר עוד מעט) – העובדה שהוא הרס את החיים של מאות אם לא אלפי אנשים כשהוא גרם להם להשקיע את כל כספם במניות-זבל – מוזכרת *בשני משפטים וחצי, בערך* במהלך שלוש השעות של הסרט. והיא מנותקת כמעט לחלוטין מכל נושא החקירה שלו וההעמדה שלו לדין, שמוצגת בסרט בתור איזה הליך בירוקרטי טרחני. תמהני האם סקורסזה היה נוקט בגישה הזאת בבואו לביים את אחד מסרטי הגנגסטרים שלו – סרט שמציג במנותק לגמרי את העובדה שמישהו רוצח אנשים מהעובדה שהם, ובכן, מתים אחר-כך.
ואז מגיעה הצורה שבה הסרט הזה מתייחס לנשים. וכאן סקורסזה מפסיק להתכתב עם אוליבר סטון ועובר למקור השראה אחר משנות ה-90 – סרטי הפורנו-מיינסטרים שביים אז פול וורהובן, רק שאלה האחרונים נראים כמו פרסומת לפמיניזם בהשוואה למה שהולך ב-"הזאב מוול סטריט". נטען כאן שהסרט מחפצן נשים, וזה ללא ספק היופימיזם הכי גדול ששמעתי לאחרונה. הסרט הזה הוא ביזוי והשפלה מתמשכת של המין הנשי כולו לאורך שלוש שעות. זה סרט שמטיף, בצורה קולנית, בוטה ולא-מתפשרת, לגישת "החכמות לוקחות כסף". על ההתנהגות המקצועית של גיבור הסרט, כאמור, נמתחת איזו ביקורת של שני משפטים וחצי. על ההתנהגות בחברת נשים לא נמתחת בסרט ביקורת *בכלל*. זה מעורר חלחלה, לא כל-כך בגלל מה שמתרחש על המסך (כמו כל דבר אחר, גם את רוב ההתנהגות של הגיבור עם נשים סקורסזה אורז בעטיפה מושכת וקלה-לעיכול, רוב הזמן) אלא בגלל שקשה לצפות בסצנות האלה בלי לחשוב על מה שקרה מאחורי הקלעים, ובעיקר מה עבר בראש של המעורבים, ובראשם הבמאי.
"הזאב מוול סטריט" הוא סרט שניצב בגאווה לצד אפוסי-התעמולה הסיניים שמוקרנים אצלנו מדי פעם וגורמים למבקרים להזיל עליהם ריר, ואפוסי-תעמולה אחרים שלא אזכיר כאן כדי לא להרגיז את גודווין – סרטים מהוקצעים, עשויים למופת מכל בחינה טכנית, עם שחקנים מצויינים, שמקדמים אג'נדה מבחילה, בלי היסוסים ופקפוקים. אפשר להתבלבל בין העשייה הטכנית המשובחת של הסרט למורכבות ברמת המסר, אבל אין בסרט של סקורסזה מורכבות כזאת. בכלל.
מצד אחד אני רוצה להגיד שאני לא מסכים
לא על התיאור של "רוצחים מלידה" (הנפלא) ולא על התיאור של "הזאב מוול סטריט", אבל אז הבנתי שני דברים:
1. שיט שיט שיט יש לי שיעור עוד רבע שעה
2. גם אם נתווכח ואני יוכיח שהסרט התכוון למשהו אחד והוא רק התפרש כמשהו אחר, זה לא משנה. בשנייה שהסרטים האלו התפרשו ככה אצל מספיק אנשים [ ומספיק תגובות, כאן ובעוד מקומות, מראים שכך המצב] אז לא משנה כמה הכל היה אמור להיות הפוך על הפוך וסרקסטי או בעין ביקורתית.
אז אני אגיד שאני לא מסכים איתך בכלל שמה שאתה מתאר זה מה שסקורסזה ניסה ליצור, אבל בגלל שאנחנו חיים בעולם שאנחנו חיים זה כבר לא משנה, וזה מה שהוא יצר.
חוץ מזה, כתבת מאוד יפה. ועכשיו – לשיעור.
לא חינוכי?
אם הוא היה לא חינוכי, אחרי הסרט הייתי מפתחת חלום נסתר להיות ברוקרית. לא רק שאני לא רוצה להיות, אני גם אף פעם לא רוצה להכיר ברוקר למשך שארית חיי.
אם הצופה מרגיש בחילה קלה מההתנהגות שלהם בסרט, אז איך יכול להיות שאין פה מסר? סרטים הצליחו למצוא צידוק להתנהגויות בזויות יותר, ולא לגרום לך להרגיש שהוא בן אדם רע יותר מידי.
להיות ברוקרית?
נראה לי שהסרט או יותר נכון המסר של הסרט פונה בעיקר לגברים. בכל זאת, אפילו בכד"ל הוא לא עובר (או איך שלא קוראים לזה)
בכל מקרה לדעתי אין בכלל מסר בסרט (גם מה שמתואר פה הוא לא ממש 'מסר') ואם יש- סקורסזה פשוט לא הצליח להעביר אותו. לא מפתיע.
לא נהנתי מהסרט בכלל, אבל זה בגלל שהוא חרא סרט ולא כי אני אישה. גם ג'יימס בונד מיועד לגברים.
דיקפריו מתחיל כמו מה שאמריקה אוהבת לראות: הוא מיושב ושאפתן. עם ההדרדרות המוסרית שלו, הוא מאבד את כל מה שחשוב בחיים.
אבל זה נראה כאילו אני בדעת מיעוט פה בנוגע לזה.
נטפוק קטן ואוף-טופיקי
בכדל זה לא ראשי תיבות. הקומיקס שהמבחן הוצג בו לראשונה פשוט קרא לו בשם הזה.
אבל זה דווקא יכול להיות
בנות כדמויות מדברות לא-על-גברים.
מספיק טוב
(ל"ת)
הקומיקס שהמבחן הוצג בו לראשונה
קרא לו פשוט "החוק" ונכתב על ידי אליסון בכדל.
לימון מוסיף המון
באמת סרט מצוין. מגעיל ובוטה והכל, אבל בעיקר מצחיק נורא. דיקפריו מפגין צד קומי בלתי מוכר (אני לא זוכר אותו אי פעם עושה או אומר משהו מצחיק) בהצלחה רבה. ג'ונה היל הוא כמובן שחקן קומי, אבל כאן הוא גם נותן ביטוי לצד היותר בריוני-דושבגי שלו, וגם זה עובד מצוין. ובכלל, כל הקאסט מעולה – סקורסזה נותן לשחקנים חופש אלתור רב, אבל גם מביים בצורה תקיפה ובוטחת. סצנת המדרגות היא פשוט מופת.
מה שמפריע לי בסרט זה מה שכבר כולם בערך ציינו כבר- הסרט ארוך ללא שום סיבה. בקלות רבה אפשר היה לוותר על כמה סצנות, והסרט היה רק מרוויח מזה. אפשר גם לבקר את חוסר העקביות בהתנהגות של הדמויות, אבל כשכולם משתמשים בכל כך הרבה סמים זה כנראה לא רלוונטי.
נקודה שמאוד אהבתי בסרט זו ההתייחסות לפוליטיקלי-קורקטיות שפרחה בתקופה הזו. הדמויות בסרט קופצות ראש לתוך שלל אקטים מבזים בלי שום בעיה, אבל נכנסות למגננה ברגע שמישהו מאשים אותן בהומופוביה או גזענות.
תיקון - בפסקה האחרונה, "פרוע כדי להימנע משעמום"
אשמח אם דורון יתקן וימחק את התגובה הזו.
ראיתי את הסרט הזה לפחות שמונה פעמים
זה אחד הסרטים הכיפיים האלה שאפשר לראות שוב ושוב ושוב בלי להשתעמם אף פעם. מה שמפתיע זה שהוא שלוש שעות. שלוש שעות של סרט שאפשר לראות שוב ושוב זה הישג לא קטן. רוב סרטי השלוש השעות הטובים הם מעולים, אבל לא כאלה שאתה יכול לראות כל שבוע.
למשל הסנדק זה יצירת מופת ואני יכול לראות אותו גם הרבה פעמים, אך עם אני חוזר אליו זה בהפרש של חצי שנה לפחות. את הסרט הזה אני יכול לראות כל שבוע וזה לא יפריע לי. אולי לא את כולו אבל יש קטעים שאני תמיד יכול למצוא ביוטיוב ושלא ימאס לי מהם וגם לא מעט כאלה.
זה סרט לדעתי אחד הטובים של סקורסזה. יש כאלה שחושבים שהוא לא בין הגדולים, אך לדעתי הוא מתחרה על המקום ביחד עם החבר'ה הטובים כסקורסזה האולטימטיבי.
פשוט סרט מעולה וטוב. סרט העשור עד הודעה חדשה אם שואלים אותי.
הביקורת הזו ועוד כמה שקראתי כולם מנוקדת מבט של גבר, קל להנות מהסרט מנקודת מבט זו שאתה צוחק עם טיפת רגשות אשמה אך כאישה שצופה בסרט הזעזוע והרגשת ההחפצה גוברים על ההנאה מהשיח השנון והקצב המעולה.
לסיכום, אני לא חשבתי שאגיד דבר כזה אבל זה סרט לגברים.
כלומר...
אין ספק שבימד"ב, איפה שרשומות מיליון הצבעות, יש פער של 0.4 בדירוג לטובת גברים – אבל גם נשים חשבו שהסרט הוא, בסך הכל, כזה ששווה ציון של 7.8.
טוב, זה מן הסתם קשור לצורה שמפרשים את הסרט
מי שרואה בו חגיגת הוללות מהנה שמאדירה את חייו של בלפורט ונעשתה בשביל הכיף, אז כן, אני מניח שהיחס לנשים בסרט מעורר קצת יותר מאי נוחות קלה.
מצד שני, אם רואים את הסרט כביקורת, סמויה היטב אבל חדה כמו שרק סקורסזה יודע. אז.. כנראה שזה כבר נראה קצת אחרת.
וואו, אני בדילמה לגבי הסרט הזה.
ליאונרדו דה קפריו נתן בו את תפקיד חייו. התסריט מעולה. לא היה רגע אחד שבו השתעממתי.
בעיני הסרט מאוד ביקורתי כלפי סגנון החיים הזה. הוא מראה איך החיפוש אחרי הסיפוק הקל והמהיר, מול עבודה קשה ונאמנות וחברות (סליחה על הקלישאה) אולי יעניק לך רגעי עונג אינטנסיביים וקצרים, אבל בסוף יפילו אותך לתהום עמוקה לאין שיעור.
העירום הנשי – אני מבינה, סגנון החיים הפרוע של הברוקרים בוול סטריט, בלה בלה בלה. אבל, כפי שציינו כאן – למה רק הנשים כאן חושפות ציצי ותחת ומה לא? ועד כמה זה מוסרי ללהק שחקניות צעירות שרק רוצות להצליח ולצבור ניסיון לסצינות שהן כבר על סף של סרט פורנו (ולא, אני לא אומרת שכל סצינת סקס בסרט היא סצינת פורנו, אבל רוב סצינות הסקס בסרט *הזה* הן לחלוטין פורנוגרפיות)? דרך אגב, אני לא בדיוק מתמצאת בחיים של שחקנית הוליוודית מתחילה, אבל יש לי תחושה ששחקנית צעירה שמופיעה בסצינות כאלו לא הולכת לעבור בקלות אודישנים לתפקידים "איכותיים" למיניהם, כי אנחנו חיים בעולם שבו השחקנית הצעירה שמופיעה בסרט כזה בעירום היא זולה, אבל הבמאי שמביים את הסרט הזה? הוא גאון יצירתי עטור פרסים.
*ספוילר*
ואני דווקא לא חושבת שדמות כמו נעמי מוצגת בצורה שלילית. זה ג'ורדן שהחליט לבגוד באשתו ולהתחתן איתה. היא דמות פגומה, שמתאהבת בנרקיסיסט ורוצה את החיים הטובים בכל מחיר, גם אם זה כולל לפגוע באנשים. וכשג'ורדן מתחיל להסתבך בצרות היא אפילו מסייעת לו לזמן מה. והאסימון נופל לה בשלב כלשהוא. אתם יכולים לטעון שזה נוח שהאסימון נופל לה כשהוא כבר עם אזיק אלקטרוני, אבל, וול, מה ההבדל בינה לבין שאר האנשים המגעילים שנוטשים את ג'ורדן במצב הזה? ולמה היא צריכה להתנצל על כך שהיא עשתה את ההחלטה הכי טובה בתור אמא? אם היא באמת כזאת שקרנית מניפולטיבית שלא אכפת לה מאף אחד, למה לא לקחת את המזוודות שלה ולהשאיר את הבת שלה מאחור, כדי שלא תפריע לה לתפוס את הגבר העשיר הבא?
מחד, מביך להגן על הייצוג הנשי ב"הזאב מוול סטריט", סרט שקשה מאוד להתווכח על כך שהוא מיזוגני
מאידך, מרגו רובי שהופיעה כאן באותן סצנות גבוליות בעירום ובצורה שחיפצנה אותה לחלוטין חד משמעית הייתה – בין השאר בזכות הסרט הזה – לאחת הכוכבות החמות בהוליווד. לא (רק) בגלל שהיא נראתה כאן נהדר, אלא בגלל שהיא שיחקה כאן מצוין. סקורסזי לא פמיניסט גדול, אבל נעמי בנויה כדמות אמיתית, כמו שכתבת בעצמך. רוב הנשים בסרט מוצגות כאובייקטים וזה לחובת הסרט (מצד שני, הסרט מבהיר [גם אם הקהל לא מבין את זה, וזאת בעיה] שזה גם לחובת הדמויות עצמן), אבל לא כל שחקנית שהתפשטה בו ביזתה את עצמה להמשך הקריירה.
רגע רגע
זה שמרגו רובי היא שחקנית מעולה, שמצליחה לתת עומק לתפקידים בעומק דף, ושהיא הצליחה לתכנן את עצמה כך שהיא תשתמש בפרסום שהיא תקבל בתור "הפצצה הבלונדינית" בשביל להפיק פרוייקטים יותר מורכבים ובעלי עומק, לא הופך את ההחלטות העקרוניות של סקורסזה לנכונות, סבירות, לא שוביניסטיות, ולא ניצול של שחקניות צעירות שכל פשען זה שהן רוצות להצליח והן לא יודעות איך למנף את הניצול הזה להצלחה.
למיטיבי לכת – מי שרוצה ניתוח יותר מעמיק של הקריירה של מרגו רובי מוזמן לצפות בסרטון הזה של the take (ניתוחים תרבותיים של סרטים בכל מיני נושאים, עם זוית פמיניסטית בולטת)
המשפט האחרון נמחק כשהוספתי את הלינק.
היה אמור להיות משפט סיום שאומר –
מרגו רובי היא משהו מיוחד, בהרבה מאוד רמות. אבל זה שהיא הצליחה להתפתח מעבר בזכות עצמה לא הופך את ההתייחסות המבזה לנשים בסרט ולשחקניות בחיים האמיתיים למשהו שאנחנו אמורים לעבור עליו בשתיקה.
רק רוצה להעיר שיש סצנה שבה גברים חושפים הכל
אגב לדעתי אחת הסיבות העיקריות שבאופן כללי(לא רק בסרט הזה אלא בכלל) לא מראים איבר מין גברי אבל נשי כן זה בעיקר כי לאישה יש איברי מין יפים יותר משמעותית מגבר .
אני שאלתי מספר נשים (רובם היו בנות הזוג שלי) בנושא והייתה הסכמה בזה, זה כמובן לא מדגם מיצג ואני לא יודע את האמת אבל ככה אני מרגיש .
*זה לא אומר שזו לא החפצה זה רק אומר למה לדעתי ההחפצה הנשית מגיעה מאיברי מין
וההחפצה הגברית(שגם קיימת אבל ברור שפחות) מגיעה בשרירים בדרך כלל
אין מספיק גיפים באינטרנט בשביל התגובה הזאת.
(ל"ת)
"איברי מין"?
(ל"ת)
אוי לא. יותר מדי אינטרנט להיום
(ל"ת)
לאונליין- מעדיף לדבר בשפה שהיא לא ציצי ותחת . מותר לי
לגבי השאר וגם אונליין, אני מבין שהתגובה שלי משעשעת בשביל תגובה רצינית
אפשר לא להסכים בלי להיות ארסי
אם אני לא מסכים ברמת האיזה טענה הזויה, לגיטמי להיות ארסי.
בכל מקרה, אתה לא חושב שיש למאות שנים של דיכוי נשים והחפצת גופן השפעה קצת יותר רצינית על המדיה מאשר ההסבר החלופי והמוזר שציינת?
גם יש דברים שאנשים מביעים שגורמים לי לחשוב- למה היו דחוף לו לשחרר דווקא את זה לאוויר העולם? שיהיה
(ל"ת)
ממש החלטה אסתטית
חזה נשי מוצג בצורה מינית ומחפיצה (תתענגו עליה) וחזה גברי מוצג בצורה עוצמתית ומרשימה (תעריצו אותו). זה מעוות את התפיסה של צרכני התרבות, ולכן אתה קורא לחזה נשי "איברי מין" ולחזה גברי "שרירים".
ההבדל נובע מסיבה אחרת.
בעירום נשי מלא ופרונטלי במרבית המקרים יש שיער ערווה מזויף שמתלבש על האזור.
עירום גברי פרונטלי הוא אישיו יותר גדול בהוליווד (ומבחינת ה-MPAA) בגלל שאין דרך להסוות אותו, גם אם לובשים איבר מזויף.
כמובן שיש גם דוגמאות חריגות והן בהחלט משקפות את הסקסיזם שיש בתעשייה.
רק שהוא מחשיב
"ציצי ותחת"…