ביקורת: The Wolf of Snow Hollow

The Wolf of Snow Hollow (להלן מי מפחד מהזאב הקר) הוא סרט טוב מאוד שהיה יכול בקלות מדהימה להיות סרט גרוע. יש לו כל המרכיבים להיות סרט שפשוט לא עובד: בליל של רעיונות מוכרים, תקציב נמוך, שחקנים לא מוכרים ואווירה שמזגזגת בין רצינות תהומית לקומדיה שחורה (לפעמים באותה הסצנה). הוא מנסה לבדר את הצופה עם שטויות ובאותו זמן להציג דיוקן קודר של אדם בגמילה: דמיינו אם "מנצ'סטר ליד הים" היה מתנהל בדיוק באותה צורה אבל במקביל לכל זה הייתה מומיה שהורגת אנשים ותבינו במה מדובר. קל לראות איך שורה של טעויות קטנות בבימוי או בכתיבה או במשחק היו הופכות אותו לתוצר מביך שנדחס למאחורה של נטפליקס, אבל איכשהו נוצר מכל אלו סרט מצוין, אחד הטובים של השנה אפילו.

בעיירה הקטנה סנואו הולו, מהמקומות האלו שכנראה חיים על עונת התיירים שאוהבים לגלוש ולשתות, יש סגן שריף בשם ג'ון מרשל (ג'ים קאמינגס, גם הבמאי) שיש לו כמה בעיות קטנות: הוא אלכוהוליסט בגמילה; הוא פרוד מאשתו (ששונאת אותו); אבא שלו, השריף, מסרב לפרוש למרות שהוא בבירור זקן מדי לתפקיד הזה (ואני לא מתכוון לגרסת נשק קטלני אלא לגרסת צעד-אחד-ממוות); האנשים האחרים במחלקה חושבים שהוא סובל מטיפה בעיה של שליטה בכעסים; אה, ומישהו מתחיל לרצוח נשים בעיר – באכזריות בלתי נתפסת. 

אמרתי מישהו ולא משהו. שלא תעזו להגיד משהו. מפלצות זה לא דבר אמיתי, לא משנה כמה עדים אמרו שהם ראו משהו שנראה ממש כמו זאב, רק גדול בכמה מידות והולך על שתיים. אין דבר כזה אנשי זאב. בטח שלא בעיירה הקטנה הזו ובטח שלא עכשיו כשהוא נורא לחוץ עם כל מה שמסביב.  חבל רק שאף אחד לא אמר את זה למפלצת שהופכת כל לילה לחגיגה בבית מטבחיים.

קאמינגס מבצע מעשה איזון נדיר ומרשים: הסרט הוא קומדיה על חבורה של שוטרים שלא ממש מוכנים למה שהם צריכים להתעסק איתו, בתוספת צילומי הנוף המושלג המרשימים אפשר כמעט לחשוב שאנחנו ב"פארגו". הוא גם מותחן מאיים על אנשים שמנסים לשרוד משהו שנראה על טבעי בכוח ההרג שלו. והוא גם דרמה אנושית מאוד על אדם שבאמת הכניס את עצמו לזבל אבל יודע את זה ומנסה לצאת, רק שהוא ממשיך ליפול פנימה.

האיזון הנדרש הוא להימנע מלהפוך את הסרט והדמויות לקלישאות. השוטרים שסביב ג'ון אמנם לא ממש מוכנים להתמודד עם מפלצות, אבל זה לא בגלל שהם כפריים נבערים או מוקיינים סטייל "תרגיל לשוטרים מתחילים". הם פשוט חברה רגילים במצב לא רגיל. הבת של ג'ון יכולה הייתה בקלות להיות פרחחית מעצבנת שממרה את פי אביה (שיודע מה טוב כמובן), אבל מה לעשות שהיא צודקת ואבא שלה הוא לא בדיוק מודל לחיקוי. אפילו השריף העקשן מקבל מספיק סימפטיה כדי להפוך לדמות עגולה שיש לה סיבות משלה להיות כזו נודניקית. בולטת מעל כל הדמויות האחרות בסרט היא ג'וליה רובסון (ריקי לינדהם, חצי מהצמד "גארפנקל ואוטס"), השוטרת מספר שתיים בעירייה, יש לה פרצוף נהדר ומלא הבעה שמאפשר לה להגיד כל דבר בעזרת מבט קטן. היא נחמדה, חכמה, מלאת עצות ומנסה לשמור על הבוס שלה מלהתמוטט. היא עדיין לא מארג' גנדרסון, אבל היא בהחלט בדרך לשם.

ג'ון עצמו הוא עוד דוגמה לכוחו של התסריט והביצוע – היה קל להפוך את הדמות הזו לשמוק לא סימפטי לחלוטין או, מצד שני, להיות יותר מידי אמפטיים להתפרצויות שלו ולחוסר היכולת שלו לנהל את המצב. הסרט מבין שהוא בנאדם שפישל, וממשיך לפשל, אבל שהוא גם משתדל להשתפר. הוא לא גיבור או נבל. הוא פשוט בנאדם. המסע שלו לגלות את המפלצת אמנם מוריד אותו לשאול תחתיות אבל אין שום חשש שפתרון הפשע יהפוך לאיזה פתרון קסמים שיטפל בכל הבעיות שיש לו בחיים.

The Wolf of Snow Hollow (להלן זאב אמריקאי באמריקה) הוא סרט קצר, חלק מגל מבורך של סרטים שלא מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות. יש חשש שהצורך לאזן בין כל הדמויות האלו, ליצור תעלומה משכנעת, לבנות אווירה של פחד (צילומי אווירה מצוינים של נטלי קינגסטון) ולספק את תאוות הדם של חובבי האימה יותיר את הסרט מתנשף בכבדות. ולא אכחיש שהסרט אכן מרגיש נמהר לפרקים. המון דמויות מופיעות על המסך בהתחלה, כדי לספק גלריית חשודים מספקת, והמידע נזרק על הצופה בקצב די מסחרר. נוסף על כך הסיפור מתמקד ברובו בעולם האישי של הדמויות עד שפתרון התעמולה הופך למשהו שהוא כמעט בדיעבד. לא שזה גילוי רע, אבל הוא מרגיש לא מספק דיו.

בכל זאת, יש לסרט עריכה חכמה שמצליחה לשלב את כל פיסות המידע האלו בלי לפגוע בזרימה של הסיפור. להפך, בשלב מסוים נראה שעודף המידע והדרך שסצנות פשוט זולגות אחת אל השנייה בלי זמן להירגע הוא לא פספוס אלא החלטה מודעת של קאמינגס שמאפשרת לנו להיכנס כמו שצריך לראש של מישהו שנמצא באופן תמידי על סף פאניקה: אנחנו נמצאים בתוך סצנה אחת אבל הקולות של הדיאלוגים מהסצנה הבאה כבר מתחילים לזרום, הצופים מבינים מה זה להרגיש שאתה נמצא צעד אחד מאחורי העולם – קצת בעייתי כאשר כולם מצפים שתהיה דווקא ארבע צעדים קדימה. 

 מרשל הוא מישהו שנאבק, במשך מה שנראה כמו זמן רב, כדי לתבוע לעצמו מידה של שליטה בעולם שפשוט לא מוכן להיענות לדרישות שלו. הוא יוצר את השגרה הזו בנחמדות וכוחניות יתר, מנסה להחליק את הבעיות במקום להתעסק בהן, בתקווה שהן ייעלמו לפני שהן יתפוצצו. הדבר הזה (זה לא איש זאב כי אין אנשי זאב, ברור?!) שמתקיף את העיר הוא פשוט הקש ששובר את גב הגמל. ועכשיו השאלה היא – האם הגמל יכול לטפל בגב שלו, להתאושש ואז לבעוט בזאב שממשיך לנשוך את הגמלים האחרים בזמן שהגמל שלנו רק מנסה לשתות את הקפה שלו בשקט. גמלים שותים קפה בכלל? נראה לי שדי הלכתי לאיבוד במטאפורה.

The Wolf of Snow Hollow (להלן הזאב מסנו וול סטריט) הוא לא סרט מושלם. לעיתים התקציב הזול ניכר לעין, הוא הולך מידי פעם על הפחדות הקפצה זולות ובאמת שהייתי סולח לו על עוד חמש-עשר דקות שאולי היו הופכות את הקליימקס ליותר קליימקטי. אבל בסופו של יום זה סרט שיודע מה הוא רוצה להגיד ואיך הוא רוצה להגיד את זה, והוא מצליח לעשות את זה בפחות מתשעים דקות. כן ירבו.