בעצם, אני לא ממש בטוח איך אני אמור לגשת לקלאסיקה. פעם הייתי יותר חשדני כלפי קלאסיקות – רבות מהן התבררו כמשעממות תחת, וזה שמשהו היה חדשני לתקופתו, לא אומר שהוא שווה את זמנו של הצופה המודרני. "חלף עם הרוח", למשל, הוא גם שעמומון טוטלי וגם (לאחר שעה של סבל ואז כניעה) הסיבה שלעולם לא אשלים את רשימת הסרטים המצליחים ביותר בשקלול האינפלציה.
אבל ככל שטעמי הקולנועי התרחב, גיליתי שיש סרטים ישנים שבהחלט יש להם מה להציע גם לקצר רוח כמוני שרגיל לקצב דינמי יותר. דרמות משפט, למשל, עובדות היטב גם בחלוף עשרות שנים; אפילו סרטי אקשן יכולים להיות סוחפים. אבל משהו אחד לא דיבר אליי מעולם, למרות שאין ראוי ממנו לתואר קלאסיקה: "הקוסם מארץ עוץ". קודם כל, פנטזיה לא אמורה לעבוד לפני שהיו מחשבים, נכון? הרי איך יעשו את האפקטים ואת העולם הדמיוני שיהיה מפורט ועוצר נשימה, כמו שאני אוהב? חוץ מזה, הוא מחזמר. הפערים שיש לי עם קלאסיקות קטנים רק במעט מהפערים שיש לי עם קלאסיקות-מוזיקליות.
אבל אז הגיע "מרשעת", ותגידו מה שתגידו על תיוג של סרטים כ"דבר הגדול של השנה" – זה עובד. וכדי להיות בעניינים, החלטתי להשלים את סיפור המקור שכולם מדברים עליו. נו, אתם מכירים אותו: "אני לא חושבת שאנחנו בקנזס יותר, טוטו", "אני אתפוס אותך, חמדתי", "עקבי אחרי דרך הלבנים הצהובות" – יש כל כך הרבה ציטוטים מפורסמים שאפשר להרכיב רק מהם את העלילה של הסרט.
ובכן, מה אומר ומה אדבר, לפעמים קלאסיקה זאת קלאסיקה. רסטורציית 4K משובחת שהסרט עבר לכבוד 75 שנים ליציאתו גם תרמה מאוד לצפייה, אבל הדבר העיקרי שהחזיק אותי הוא כמה הסרט הזה טוב – והוא, להזכירכם, עלה לאקרנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. יש מצב שזאת הפעם הראשונה שאני רואה סרט ישן ומפורסם ורוצה מיד עם סיומו לצפות בו שוב.
קודם כל, מדהים כמה האפקטים עובדים. אלו אפקטים של פעם, ורואים את זה, אבל הם פשוט יעילים. סצנת ההוריקן נהדרת: אלה לא רק הרקעים המתחלפים והתחלופה של מיס גאלץ' למכשפה הרעה שנראית נהדר; זאת הסחרחורת שמורגשת. ושיא הסצנה, כמובן – אותו מעבר מפורסם משחור-לבן (שהפך לחום-לבן בהפצה המקורית על ידי הוספת גוונים) לצבע מלא, מה שהעיף לאנשים את הראש לפני שההורים שלי נולדו. הראש שלי ספציפית כבר לא עף מי-יודע-מה רחוק – בטח כשידעתי שזה הולך להגיע – אבל אם שאלתי איך אוכל להרגיש שזה סיפור פנטסטי, השימוש הכה-מדויק בכלי הקולנועי הזה הוא התשובה הראשונה.
התשובה השנייה היא, ובכן, האפקטים. הפרקטיים, כמובן. גם מה שעשו עם מניפולציות של יחס וזוויות צפייה עובד יופי, אבל אלו בעיקר התפאורה והאיפור הנפלאים. איש הפח נראה מתכתי יותר מכל הרובוטים שראיתי לאחרונה, והרגע שבו הוא התחיל לזוז היה פשוט וואו; המסכה של איש האריה היתה סיוט עבור השחקן – לפי הסיפורים נשארו לו סימנים על הפנים זמן רב אחרי הפקת הסרט – אבל זה נראה טוב. ולא רק יותר טוב מהחתולים הנוראים של "קאטס", זאת לא חכמה; יש פה משהו יותר מדויק – זה בבירור לא אריה, אלא איש-אריה, אבל בתור איש-אריה זה פשוט אמין ונראה מעולה. אין לי מושג איך הם גרמו לזנב שלו לזוז בצורה כל כך משכנעת.
גם אין לי מושג איך הם עשו את סצנת הקופים המעופפים. כלומר, יש לי מושג כללי – הקרנה אחורית ומודלים וכאלה – אבל זה באמת מעורר השתאות. זה אמנם לא "אמין" כי הם לא ידעו בדיוק איך לדמות את תנועת הכנפיים בצורה שתיראה הגיונית ביחס למסת הגוף שעולה לאוויר, אבל את תחושת הקסם זה משדר היטב.
לזה צריך להוסיף את המשחק, ולא בגלל שאני רוצה לדבר על הקאסט בכללי (למרות שמיד אגיע לזה), אלא ספציפית להופעת משחק שהיא-היא האפקטים, ואני מדבר כמובן על ריי בולג'ר כאיש הדחליל. מובן שהמסכה שלו והאיפור והכל נראה משכנע, אבל אלה בעיקר התנועות והמימיקה של השחקן שגורמים לזה להיראות כל כך אמין. זאת, בעיניי, אחת מההופעות הפיזיות הגדולות בכל הזמנים: אין ולו רגע אחד בו הדחליל נע כאדם רגיל. הוא תמיד מתנודד, תמיד מועד, תמיד לא יציב; כשהוא נופל הוא מתרסק לרצפה כמו בובת סמרטוטים, כשהוא נעמד הוא כמו שיכור היסטרי שמחפש את הבקבוק הבא. זה פסיכי.
ואם כבר משחק, גם שאר הצוות בדרך כלל עושה את העבודה. המשחק של מרגרט המילטון בתור המכשפה הרעה נהדר ומצליח להרגיש רענן ולא קריקטורי, למרות שאינספור מכשפות התבססו עליו מאז והייתי אמור להיות יותר ציני לגביו. גם פרנק מורגן בתור הקוסם (ובתור לא פחות מארבע דמויות נוספות) נהדר, ג'ק היילי כאיש הפח הוא אביה הרוחני של הליכתו המכנית של אנתוני דניאלס בסרטי מלחמת הכוכבים, וברט לאהר כאיש-האריה הוא ללא ספק המצחיק ביותר כאן.
דווקא השחקניות שמגלמות את הדמויות שמהרגע הראשון טובות במובהק פחות זורחות פה. המכשפה הטובה נטולת אופי לחלוטין ולכן בילי ברק השחקנית לא קיבלה עם מה לעבוד, ואולי אני נוגע בקודש קודשים – אין לי מושג – אבל ג'ודי גארלנד לא ממש משחקת בסרט הזה. היא חמודה וחיננית מאד ללא ספק, אבל המשחק שלה הוא בדיוק מה שאני חושש ממנו בקלאסיקות – אינטונציה מלאכותית ותיאטרלית כל כך שזה צורם.
אבל אולי זה רק הולם, כי כעת הגענו לחלק העיקרי שעובד בסרט, וזה הסיפור – שמוצלח למרות דורותי, ולא בזכותה. כן, בואו נפנה את זה מהשולחן: אם הסרט הזה הוא אבי סרטי הפנטזיה לילדים, אז הוא גם אבי תת-הז'אנר בו הגיבור הראשי הוא רק זה שדברים קורים סביבו והוא עצמו נותר בדיוק באותה משבצת אופי בה הוא התחיל את הסרט. זאת הבעיה עם דורותי: אנחנו לא מכירים אותה ולא יודעים עליה כלום, חוץ מזה שהיא אוהבת את הכלב שלה ובגללו היא שרה שיר שלם על מקום מעבר לקשת בענן, אבל מהרגע שהיא מגיעה למקום ההוא היא רוצה לחזור הביתה. המסר שהסרט שם בפיה של המכשפה הטובה – כאמור, עוד דמות משעממת – הוא שדורותי צריכה להעריך את הבית ולהתגעגע אליו, אבל דורותי כבר אהבה מאד את החווה בקנזס. גם אותו השיר הראשון והמפורסם לא באמת מסביר משהו לגביה חוץ מחלום כללי שכזה, ולא ברור גם מה דורותי הבינה בסצנת השיא שהיא לא הבינה קודם. ואם בא לי עוד להתקטנן, הרי שגם המהלך העלילתי בנוגע לגורלה של המכשפה הרעה די בא משומקום.
אבל שאר הסיפור על החבורה שמסביב מפצה על זה בכל כך הרבה. אני יודע שגם הספר המקורי הוא קלאסיקת ילדים, אבל כיוון שהוא לא אחד שהכרתי היו פיתולים בעלילה שאשכרה תפסו אותי לא מוכן. בסרט בן 85. אפילו את הטוויסט המרכזי על הקוסם לא הכרתי ממש עד לאחרונה, כשמה שספיילר אותו עבורי – באורח הולם למדי – היה הטריילר של "מרשעת". אני יכול רק לדמיין איך טוויסט מהסוג הזה פוצץ לאנשים את המוח אחרי שהם אספו אותו מהרצפה במעבר ההוא לטכניקולור.
גם המהלך הסופי לגבי שלושת בני הלוויה העליזים היה די חכם, וכלל אפילו כמה בדיחות נהדרות ממש. ולא דיברתי בכלל על השירים המגניבים או על הברקות נוספות בתסריט, ואמנם הזכרתי אבל לא שיבחתי מספיק את התפאורה הצבעונית והמגניבה. אבל כיוון שכבר עברתי את האלף מילה, לא נותר לי אלא לסכם שיש לפעמים סיבות טובות לצפות בקלאסיקות – ולו כדי להבין, 12 שנה אחרי קפטן אמריקה, את הרפרנס על הקופים המעופפים.
טכנית, ״שלגיה ושבעת הגמדים״ של דיסני הוא סרט פנטסיה לילדים שיצא שנתיים לפני הקוסם מארץ עוץ
אז הוא אנימציה, אז מה? מי קבע שסרט פנטסיה חייב להיות בלייב אקשן כדי להיחשב.
למעשה, הסרט הזה נוצר בזכות שלגיה. הרעיון להפקת הסרט בא אחרי ההצלחה המטורפת בקופות של שלגיה.
אגב, לגבי העלילה, אני שב ואומר שלדעתי הכל נחמד עד שקוראים את הספר ומגלים כמה העלילה פה פחות מוצלחת.
יש בספר פרקים שלמים עם יצורים דמיוניים יחודיים ביותר שקוצצו בשביל נאמבר מוזיקלי ארוך ומתיש עם המנצ׳קינים.
בספר גם זכור לי שהמכשפה מופיעה בייצוג יחודי לספר, בעוד ופה הלכו על הסטראוטיפ הקלאסי של מכשפה (אף ארוך, רוכבת על מטאטא, חובשת מגבעת של מכשפה), מה שמוריד את המקוריות של הספר.
אבל הפשע הגדול ביותר שעשה התסריט לספר הוא הסיום שלו בו אתה מגלה שהכל היה חלום ושכל הדמויות שהיא פגשה בעוץ מבוססות על אנשים בחייה.
כל העלילה, כל מה שקרה, הכל הופך להיות מיותר, סתם חלום שהיה לדורותי, לא משהו חשוב.
באליס בארץ הפלאות לפחות יש משחק עם הסוריאליזם של החלום ודברים שיכולים לקרות רק בעולם החלומות, אבל פה זה סרט ששולח את הגיבורה לממלכה פנטסטית, כמו נרניה או הארץ התיכונה, לא הגיוני בסוף לבטל את זה ב״בעצם שום דבר לא באמת קרה, הכל זה רק חלום״.
בספר זאת ממלכה אמיתית לכל דבר ועניין ובמשך הספרים הבאים (הרבים מאוד) שיצאו קרו עוד הרבה מאוד דברים שם והסופר גם הרחיב את הסיפור גם לארצות אחרות שכנות. להרוס את כל זה ולהפוך את זה לסתם חלום שחלמה פעם ילדה אחת זה פשוט טמטום שהורס לחלוטין את היצירה ומרדד אותה לגמרי.
ויש עוד דברים בהם הסרט פחות מוצלח מהספר (הידעתם שהרעיון של שלוש המשאלות באלאדין של דיסני, כולל הרעיון שהמשאלה האחרונה תשמש לשחרור הג׳יני, הגיע מהספר של הקוסם מארץ עוץ?), כך שכיום אני הרבה פחות יכול ליהנות מהסרט כשאני יודע שנאמנות למקור הייתה יכולה להביא למשהו הרבה יותר טוב.