לחישות מלחמה

במקור: Windtalkers
במאי: ג'ון וו
תסריט: ג'ון רייס, ג'ו
בטיר

שחקנים: ניקולס קייג', כריסטיאן
סלייטר, אדם ביץ', מרק רפאלו

השנה היא שנת זנב-בונה-מנומר, או כמו שהאדם הלבן מעדיף לקרוא לה, 1944. נשר-אמריקאי-גדול עושה הרבה מלחמה עם ארץ-שמש-בדגל, והוא צריך עזרה, כי אנשים-צהובים-קטנים יודעים את שפת האדם הלבן ומאזינים לקופסת-דיבורים-של-הצ'יף, והורגים הרבה את האדם הלבן. אז הדוד סם קורא לאנשי הנאווחו, בני המים המרים, יושבי-המדבר-הקר, אנשים עם כבוד ושפה משונה, כדי שיהיו "אלחוטאים" – שידברו בשפת בני המים המרים, יושבי-המדבר-הקר, לתוך קופסת-הדיבורים-של-הצ'יף, ויעבירו הודעות מצ'יף אחד לשני. אנשים צהובים קטנים בגלל זה תולשים השיער בייאוש, כי הם לא להבין מה דוברים בני המים המרים וכו', ונשר-אמריקאי-גדול יכול להתלחם טוב ולנצח במלחמה.

אבל הדוד סם לא ירשה שאנשים-צהובים-קטנים יתפסו את בני הנאווחו, שאז חלילה יוכלו להבין מה מדבר צ'יף מק'ארתור עם צ'יף רוזוולט, ולהתלחם בהם חזק. אז נשר-אמריקאי-גדול שם איש-לבן-גדול על כל איש אדום מן הנוואחו, בני המים המרים, ילדי האש והאדמה, שלא ייתן לאנשים-הצהובים-הקטנים לתפוס אותם. ואם נדמה שאנשים-צהובים-קטנים מכתרים את בני הנוואחו, צריך איש-לבן-גדול לשלוח את הנוואחו לשדות-הציד-הנצחיים בשמים. הייתם חושבים שכבר עדיף להשתמש בסימני עשן.

ג'ו אנדרס (ניקולס קייג') הוא אחד מהאנשים-לבנים-הגדולים והעצבניים האלה: רב"ט במארינס, שהתעקשותו על החזקת עמדה מסוימת הביא למות כל המגינים חוץ ממנו, ולפציעתו הקשה. הוא מאושפז בבית-חולים, אך משתחרר ממנו בסיועה של אישה-לבנה-חמודה (פרנסס או'קונור, שתפקידה יסתכם בכך ובשליחת מכתבים לאורך כל הסרט), חוזר לשירות פעיל ומקבל את משימת השמירה על הנוואחו (וחיסולם בשעת חירום), כשלצידו סמל נוסף, פט אנדרסון (הלוא הוא מניח הרעפים הנוצרי). יחד עם הנתונים להגנתם, בן יאזהי (אדם ביץ') וצ'רלי סוס-לבן (רוג'ר ווילי), שני נוואחואים, בני המים המרים, אבירי-השולחן-העגול, וכן יחד עם גדוד מרינס אחד או שנים-עשר השניים יוצאים לכבוש את האי סאיפן, נקודה יפנית חשובה.

עם התפתחות הסרט מתפתחים להם, מטבע הדברים, יחסי קרבה/הערכה/סטריאוטיפים בין השומרים והנשמרים, ועל כן מתחילה לפכות לה דילמה: האם, אם יעלה הצורך, יוכל ג'ו-היקר לעמוד במשימה ולחסל את בן חסותו?
השאלה הזו היתה כנראה אמורה להחזיק את הסרט, אבל הבמאי לא שם לב. הוא היה יותר מדי עסוק במכות מלשים לב לשאלות פילוסופיות. הוא גם לא שם לב לגורמים זניחים אחרים, כגון ריאליות, דיאלוגים, ומשחק.

למעשה נדמה שג'ון וו, האיש שהביא לכם הרבה יונים בכל סרט (הפעם אין, אבל יש כמה שקנאים כתחליף), שכח שהוא לא מביים את גרסת מלחמת העולם השנייה ל"שעת שיא 2", או משהו כזה; 'לחישות מלחמה' (צל"ג למתרגם) הוא סרט המלחמה המחונטרש ביותר שראיתי מזה זמן רב.

לומר שסצנות המלחמה לא היו אמינות תהיה לשון המעטה רבתי. הקרבות מורכבים מאלפי חיילים מסתערים על פני מישורים ארוכים, בשורות צפופות, וממולם המוני יפנים צפופים להחריד בחפירות, וכל המחזה נראה כאילו מדובר בהסתערות אבירים של ימי הביניים, רק עם קצת יותר חומר נפץ. בין השורות מהדסים טנקים, אבל לא עושים שום דבר – אולי לא היה לבמאי תקציב לפגזי-אפקטים. כל הסרט מתנהל בהתעלמות מרובה מכל כלל טקטי או הגיון לחימתי, ואפילו צופה שלא מבין חצי דבר בצבא יכול לראות שגם היפנים וגם האמריקאים מתנהגים כאילו הם לא שיננו את השורות שלהם בטירונות.

יש פירוטכניקה לרוב, אבל מאוד לא אמינה – חצי מהפיצוצים נראים אותו דבר, ולפלא בעיני איך רימון יד עושה פיצוץ באותו גודל של תותח-צי עם פגז שמשקלו טונה. הקרבות נראים כאילו ג'ון וו הניח ידו בזול על מחסן מלא זיקוקים סיניים, והוא מתעקש לפוצץ אותם איפה שצריך ואיפה שלא; האפקטים מזכירים מאוד סרטי מלחמה משנות החמישים, רק עם קצת-יותר דם ואש. זה אפילו לא מרשים, זה מגוחך. עוד דבר שמזכיר את שנות החמישים הוא התנהגות החיילים. אני חושב שכבר הרבה שנים לא ראיתי בסרט מישהו יורה בנשק אוטומטי ביד אחת, מן המותן, תוך-כדי-ריצה, וקוצר שורות של יפנים שבאים מולו. ברגעי השיא של הסרט אי אפשר שלא להשוותו למשחקי מחשב כגון "דום", או "חזרה לטירה הנאצית", שבהם סדרת אויבים-חסרי-שכל-מסתערת על הגיבור רק כדי להיקטל בצרורות אינסופיים. כדי להשלים את התמונה, חסרה רק סיגריה שתשתלשל בנון-שלנטיות בזווית-פיו של הגיבור, או סדרת הערות שנונות; אבל ניקולאס קייג' בקושי מצליח לומר משפט שלם, לא כל שכן משפט ששווה לשמוע אותו.

הדיאלוגים לא גרועים כמו האקשן; הם סתם קלושים. בתדירות מדאיגה מופיעות שורות כמו "אני לא 'האינדיאני'! אני נאוואחו, בן המים-המרים, איש הארץ-הגדולה, מקום-הפארקים-הלאומיים", השיחות בין הגיבורים קלישאתיות להחריד ("מה תעשה כשתיגמר המלחמה?") ולפעמים נורא מצחיקות, אבל לא בכוונה; הגיחוך והקלישאות (למשל, דו-שיח שמתנהל בין שני חיילי-אמריקאים לא מרכזיים בסרט: "אם אמות, תמסור את הטבעת לאשתי? היא בחרה אותה!" "תפסיק, לא מדברים על זה, אתה תחזור הביתה". נחשו, מי ימות בסוף?) מוגזמים עד להצחיק.

הדרמה לא דרמה, כי אין לה זמן להתפתח. זה דבר קצת מוזר להגיד על סרט שאורכו שעתיים ורבע, אבל הבמאי לא ניצל את הזמן: התסריט לא ממוקד, והסיפור האנושי, שאמור להחזיק את הסרט ולהיות הבסיס למתח, טובע בתוך ים האפקטים המוגזמים וכל-מיני קשקושים וביטולי זמן אחרים, ורוב הזמן פשוט לא אכפת לנו מה יקרה לגיבורים הראשיים, ומה הם יעשו אחרי המלחמה. אולי, אם הם היו מדברים בקצת-פחות קלישאות, היה יותר מעניין מה קורה אתם. בינתיים התמקדתי בעיקר בצחוק פראי במקומות הלא נכונים.

אבל, כמו שאומרים הנוואחו, בני המים המרים, אנשי-הערבה-והמלחה, בהנהגת צ'יף שנהיה-לראש-סוס-ולא-לזנב-דג, יש גורל בעולם, ומי שלא את הטוטם שלו מכבד, רוחות אבותיו ממנו ייפרעו. הבמאי חנטריש של תמונות-רצות-על-מסך עשה, ולכן בארץ-הכוכבים-והפסים אנשים לבנים הרבה לראות לא הלכו את התמונות-הרצות, וניירות-קטנים-ירוקים לא הרבה החליפו צדדים. ובצדק. אבל יש מי-אש? יש! אז הבה ונשתה ונעשן מקטרת של שלום לחיי הסרטים שבדרך, מי ייתן ורוחות הצפון ילוום בדיאלוגים ראויים לשמם.