כשהרוח נושבת

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 4 בנובמבר 2006Posted in: ביקורות

במקור: The Wind that Shakes the Barley
במאי: קן לואץ'
תסריט: פול לאברטי
שחקנים קיליאן מרפי, פדריק דילייני, ליאם קאנינגהאם

לפני 2,500 שנה, טען בחור יווני בשם היראקליטוס ש-'Ethos Anthropos Daimo' – "אופי האדם הוא גורלו". לסינים הקדמונים, מצידם, היתה קללה מפורסמת, "שתחיה בזמנים מעניינים". מסקנה: האופי שלך יעשה לך צרות בכל מקרה, אבל במיוחד בזמנים מעניינים. כמו למשל אם אתה צעיר אירי עם אופי פטריוטי, בזמן מלחמת שחרור סוערת.

בשנות העשרים של המאה העשרים, אירים בני עשרים שפכו את דמם האדום בארצם הירוקה. האירים הקתולים ניהלו אז מלחמה לעצמאות מבריטניה הפרוטסטנטית. זה היה מאבק ברוטאלי של לוחמי גרילה בצבא סדיר, ובמקביל, היתה זו מלחמת מעמדות בתוך החברה האירית, שבה העשירים ובעלי ההשפעה שיתפו פעולה עם הבריטים. תקופה קשה, כשערכים של כל אדם הפכו מנושאים לויכוח – לסיבות להרוג ולהיהרג.

'כשהרוח נושבת' מספר על המלחמה ההיא דרך סיפורם של שני אחים, טדי (פאדרייק דילייני) ודמיאן (קיליאן מרפי, מ'באטמן מתחיל' ועד 'ארוחת בוקר על פלוטו'). בסצינה הפותחת את הסרט, מוכה חברם של טדי ודמיאן למוות על ידי חיילים אנגלים. טדי, האח הבכור והחסון, שתמיד היווה מודל לחיקוי עבור דמיאן, מדרבן אותו להצטרף למאבק האירי המזוין. דמיאן, הצעיר הצנום, הנאה והאידיאליסטי, בכלל מתכוון להמשיך ללמוד רפואה. אבל אחרי שהוא רואה חיילים בריטים מכים באכזריות נהג קטר אירי שסרב להסיע אותם, הוא נעתר למאמצי השכנוע של טדי.

לצד חבריהם למחתרת האירית, יוצאים שני האחים לקרב אלים נגד הצבא: הם מציבים מארבים, פורצים לעמדות צבאיות, ובאופן כללי משתדלים מאוד לומר לאנגלים "עופו מכאן". אבל הבריטים אינם מתכוונים להיכנע סתם כך לקבוצה של בחורים כפריים עם רובים מיושנים, ומגיבים במצוד חסר רחמים. לוחמים אירים נלכדים וציפורניהם נעקרות בעינויים, כדי שיסגירו את השאר. המאבק מחריף. וכפי שקורה תמיד במלחמות, האזרחים נפגעים הכי קשה: אנשים נהרגים, בתים נשרפים. המחתרת האירית עצמה, מונעת על ידי היגיון לפיו "מי שלא איתנו – נגדנו", מוציאה להורג משתפי פעולה עם הבריטים.

לבסוף נדמה שהמחתרת זוכה לניצחון – הבריטים מסכימים להקמת מדינה עצמאית. אולם ההסכם המוצע מפצל את האומה האירית בויכוח מר, משום שהוא מותיר את צפון אירלנד, אזור שבו האוכלוסייה האנגלית מהווה רוב, בשליטת בריטניה. טדי ודמיאן מגיבים להצעת הפשרה, כל אחד על פי אופיו – ותגובותיהם מעצבות את גורלם באופן טרגי.

'כשהרוח נושבת' הוא סרט מכביד. השחזור ההיסטורי של אירלנד הכפרית בשנות העשרים, משמלות הנשים ועד כלי הרכב והמדים, מדויק ושובה לב, אבל אין שום הוד והדר במלחמה המלוכלכת של טדי ודמיאן. הויכוחים הפוליטיים הפנימיים של האירים מייגעים ונשמעים מוכרים מדי לאוזניים ישראליות: איך נוכל להתפשר עם האויב ולגלות בכך חולשה? ולמה לנו להתפשר עם האויב, כשאנחנו חזקים? הסרט מציג היטב את המורכבות של הכרעות פוליטיות, חברתיות ומוסריות, ומבחינה זו הוא מעניין ומעייף כאחד.

וזה גם סרט נוקב, שמספר על מלחמה בדרך היחידה שבה ראוי לספר עליה: סיפור המחיר שאנשים משלמים בה. נופי אירלנד הפסטורליים אמנם מצולמים באופן סוחף, מהממים בצבעי העלווה שעוטפת כשמיכת צמר רכה את הגבעות הסלעיות. אך היופי הזה הוא רק תפאורה אירונית ללחימה: הקרבות נוקשים, ריאליסטיים, המוות קוטף אנשים בקלילות – ההרג עובר בתוך חיי אדם ומסיט או תולש אותם, כמו מסרק ברזל בתוך קן נמלים. גם האנשים שיוצאים לקרב, רובם לא מבוגרים בהרבה מנערים, מרגישים במלואה את האירוניה הזו – האכזריות שבמוות בגיל צעיר, של אמהות שיקוננו עליהם, של נטישת הנערות שיכלו לאהוב. ובכל זאת הם ממשיכים, לכודים בתחושת חובה שאין ממנה מוצא. הנשים, שאינן מוצגות בדרך כלל בסרטי מלחמה, הן כאן שותפות מלאות – ויותר מכך – למאבק, ובעיקר לייסורים שהוא גורם.

אני לא יודע למה שחקנים אירים תמיד נראים לי כל כך משכנעים. אולי זה המבטא, או מסורת התיאטרון שאותה ספגו מבריטניה, גם אם התקוממו נגדה. איך שלא יהיה, השחקנים בסרט טובים כולם. קיליאן מרפי, עם פני בן-הפיות שלו, נע בקלילות מהרוחני אל הרצחני, מהצעיר לעריץ ומרך לקר. פאדרייק דילייני, שחקן אלמוני עבורי, מגלם כהלכה אדם שנשען על הסמכותיות הטבעית שלו, ומגלה שהיא איננה מספיקה. הצלע השלישית היא אורלה פיצ'ג'רלד, בתפקיד שינייד, אהובתו של דמיאן. למרות שהתפקיד שלה קטן קצת יותר, הוא משמעותי לא פחות, והיא משחקת בצורה מטלטלת, כולל סצינת סיום שלא אשכח הרבה זמן.

קן לואץ', במאי שידוע בסרטי מחאה חברתיים, עשה פה סרט טוב מאוד, בלי שמאלץ, בלי ליפות את המוות, ובלי מניפולציות רגשיות שאפשר לראות הרבה בסרטי מלחמה. הדבר העיקרי שאפשר לומר נגד לואץ' הוא שהסרט איננו מראה את הצד של הבריטים בעניין – הם רק האויב. אבל מכיוון שהסרט גם לא מציג אף אירי כסיינט פטריק, ורובם מעוללים בעצמם דברים נוראים, זה לא הפריע לי במיוחד.

כמעט טריוויאלי לומר ש'כשהרוח נושבת' רלוונטי מאוד לעבר ולהווה הישראליים. פחות טריוויאלי לומר שהוא בכל זאת מעניק תקווה מסוימת לעתיד: שמונים שנה אחרי האירועים שמתוארים בסרט, אירלנד ובריטניה הן מדינות שחיות בשלום. הסדר הושג אפילו בלב המחלוקת, באזור הסכסוך שנותר בצפון אירלנד, ולאחרונה הוא רגוע הרבה יותר.

בסך הכל מדובר בסרט נישתי, המיועד למספר מצומצם מאד של קבוצות. אוהבי הדרמות ההיסטוריות-פוליטיות ייהנו בו, במיוחד אם הם חובבי מלחמות עצמאות או סתם בעלי אהדה לטרגדיות יווניות; גם אוהדי מאבקים חברתיים ימצאו פה את מקומם, לצד מעריצי קן לואץ' וקיליאן מרפי (העסוק מאד לאחרונה, וכדאי לו שייזהר פן ילקה בתסמונת ג'וד לאו). אם אתם עונים על אחת מהקבוצות הללו, דעו כי זה הסרט בשבילכם.

תגיות: