במקור: The Wind that Shakes the Barley
במאי: קן לואץ'
תסריט: פול לאברטי
שחקנים קיליאן מרפי, פדריק דילייני, ליאם קאנינגהאם
לפני 2,500 שנה, טען בחור יווני בשם היראקליטוס ש-'Ethos Anthropos Daimo' – "אופי האדם הוא גורלו". לסינים הקדמונים, מצידם, היתה קללה מפורסמת, "שתחיה בזמנים מעניינים". מסקנה: האופי שלך יעשה לך צרות בכל מקרה, אבל במיוחד בזמנים מעניינים. כמו למשל אם אתה צעיר אירי עם אופי פטריוטי, בזמן מלחמת שחרור סוערת.
בשנות העשרים של המאה העשרים, אירים בני עשרים שפכו את דמם האדום בארצם הירוקה. האירים הקתולים ניהלו אז מלחמה לעצמאות מבריטניה הפרוטסטנטית. זה היה מאבק ברוטאלי של לוחמי גרילה בצבא סדיר, ובמקביל, היתה זו מלחמת מעמדות בתוך החברה האירית, שבה העשירים ובעלי ההשפעה שיתפו פעולה עם הבריטים. תקופה קשה, כשערכים של כל אדם הפכו מנושאים לויכוח – לסיבות להרוג ולהיהרג.
'כשהרוח נושבת' מספר על המלחמה ההיא דרך סיפורם של שני אחים, טדי (פאדרייק דילייני) ודמיאן (קיליאן מרפי, מ'באטמן מתחיל' ועד 'ארוחת בוקר על פלוטו'). בסצינה הפותחת את הסרט, מוכה חברם של טדי ודמיאן למוות על ידי חיילים אנגלים. טדי, האח הבכור והחסון, שתמיד היווה מודל לחיקוי עבור דמיאן, מדרבן אותו להצטרף למאבק האירי המזוין. דמיאן, הצעיר הצנום, הנאה והאידיאליסטי, בכלל מתכוון להמשיך ללמוד רפואה. אבל אחרי שהוא רואה חיילים בריטים מכים באכזריות נהג קטר אירי שסרב להסיע אותם, הוא נעתר למאמצי השכנוע של טדי.
לצד חבריהם למחתרת האירית, יוצאים שני האחים לקרב אלים נגד הצבא: הם מציבים מארבים, פורצים לעמדות צבאיות, ובאופן כללי משתדלים מאוד לומר לאנגלים "עופו מכאן". אבל הבריטים אינם מתכוונים להיכנע סתם כך לקבוצה של בחורים כפריים עם רובים מיושנים, ומגיבים במצוד חסר רחמים. לוחמים אירים נלכדים וציפורניהם נעקרות בעינויים, כדי שיסגירו את השאר. המאבק מחריף. וכפי שקורה תמיד במלחמות, האזרחים נפגעים הכי קשה: אנשים נהרגים, בתים נשרפים. המחתרת האירית עצמה, מונעת על ידי היגיון לפיו "מי שלא איתנו – נגדנו", מוציאה להורג משתפי פעולה עם הבריטים.
לבסוף נדמה שהמחתרת זוכה לניצחון – הבריטים מסכימים להקמת מדינה עצמאית. אולם ההסכם המוצע מפצל את האומה האירית בויכוח מר, משום שהוא מותיר את צפון אירלנד, אזור שבו האוכלוסייה האנגלית מהווה רוב, בשליטת בריטניה. טדי ודמיאן מגיבים להצעת הפשרה, כל אחד על פי אופיו – ותגובותיהם מעצבות את גורלם באופן טרגי.
'כשהרוח נושבת' הוא סרט מכביד. השחזור ההיסטורי של אירלנד הכפרית בשנות העשרים, משמלות הנשים ועד כלי הרכב והמדים, מדויק ושובה לב, אבל אין שום הוד והדר במלחמה המלוכלכת של טדי ודמיאן. הויכוחים הפוליטיים הפנימיים של האירים מייגעים ונשמעים מוכרים מדי לאוזניים ישראליות: איך נוכל להתפשר עם האויב ולגלות בכך חולשה? ולמה לנו להתפשר עם האויב, כשאנחנו חזקים? הסרט מציג היטב את המורכבות של הכרעות פוליטיות, חברתיות ומוסריות, ומבחינה זו הוא מעניין ומעייף כאחד.
וזה גם סרט נוקב, שמספר על מלחמה בדרך היחידה שבה ראוי לספר עליה: סיפור המחיר שאנשים משלמים בה. נופי אירלנד הפסטורליים אמנם מצולמים באופן סוחף, מהממים בצבעי העלווה שעוטפת כשמיכת צמר רכה את הגבעות הסלעיות. אך היופי הזה הוא רק תפאורה אירונית ללחימה: הקרבות נוקשים, ריאליסטיים, המוות קוטף אנשים בקלילות – ההרג עובר בתוך חיי אדם ומסיט או תולש אותם, כמו מסרק ברזל בתוך קן נמלים. גם האנשים שיוצאים לקרב, רובם לא מבוגרים בהרבה מנערים, מרגישים במלואה את האירוניה הזו – האכזריות שבמוות בגיל צעיר, של אמהות שיקוננו עליהם, של נטישת הנערות שיכלו לאהוב. ובכל זאת הם ממשיכים, לכודים בתחושת חובה שאין ממנה מוצא. הנשים, שאינן מוצגות בדרך כלל בסרטי מלחמה, הן כאן שותפות מלאות – ויותר מכך – למאבק, ובעיקר לייסורים שהוא גורם.
אני לא יודע למה שחקנים אירים תמיד נראים לי כל כך משכנעים. אולי זה המבטא, או מסורת התיאטרון שאותה ספגו מבריטניה, גם אם התקוממו נגדה. איך שלא יהיה, השחקנים בסרט טובים כולם. קיליאן מרפי, עם פני בן-הפיות שלו, נע בקלילות מהרוחני אל הרצחני, מהצעיר לעריץ ומרך לקר. פאדרייק דילייני, שחקן אלמוני עבורי, מגלם כהלכה אדם שנשען על הסמכותיות הטבעית שלו, ומגלה שהיא איננה מספיקה. הצלע השלישית היא אורלה פיצ'ג'רלד, בתפקיד שינייד, אהובתו של דמיאן. למרות שהתפקיד שלה קטן קצת יותר, הוא משמעותי לא פחות, והיא משחקת בצורה מטלטלת, כולל סצינת סיום שלא אשכח הרבה זמן.
קן לואץ', במאי שידוע בסרטי מחאה חברתיים, עשה פה סרט טוב מאוד, בלי שמאלץ, בלי ליפות את המוות, ובלי מניפולציות רגשיות שאפשר לראות הרבה בסרטי מלחמה. הדבר העיקרי שאפשר לומר נגד לואץ' הוא שהסרט איננו מראה את הצד של הבריטים בעניין – הם רק האויב. אבל מכיוון שהסרט גם לא מציג אף אירי כסיינט פטריק, ורובם מעוללים בעצמם דברים נוראים, זה לא הפריע לי במיוחד.
כמעט טריוויאלי לומר ש'כשהרוח נושבת' רלוונטי מאוד לעבר ולהווה הישראליים. פחות טריוויאלי לומר שהוא בכל זאת מעניק תקווה מסוימת לעתיד: שמונים שנה אחרי האירועים שמתוארים בסרט, אירלנד ובריטניה הן מדינות שחיות בשלום. הסדר הושג אפילו בלב המחלוקת, באזור הסכסוך שנותר בצפון אירלנד, ולאחרונה הוא רגוע הרבה יותר.
בסך הכל מדובר בסרט נישתי, המיועד למספר מצומצם מאד של קבוצות. אוהבי הדרמות ההיסטוריות-פוליטיות ייהנו בו, במיוחד אם הם חובבי מלחמות עצמאות או סתם בעלי אהדה לטרגדיות יווניות; גם אוהדי מאבקים חברתיים ימצאו פה את מקומם, לצד מעריצי קן לואץ' וקיליאן מרפי (העסוק מאד לאחרונה, וכדאי לו שייזהר פן ילקה בתסמונת ג'וד לאו). אם אתם עונים על אחת מהקבוצות הללו, דעו כי זה הסרט בשבילכם.
מעורר רצון לראות (ושלום לכולם)
בהחלט מעורר חשק רב לראות את הסרט. אני באופן כללי מרגיש נמשך לתרבות האירית, במיוחד למוזיקה (אגב איך הפסקול?). ונשמע לי ממש מדליק לראות נופים איריים עם תפאורה של שנות העשרים (של אירלנד ולא ניו יורק או לונדון או מקומות נוספים שהופיעו בסרטים כבר אי אלו פעמים).
הבעיה היחידה שאני לא אוהב סרטים עם סוף רע וטרגי, מה שהסרט עושה רושם הולך בכיוון.
נכון שיש בזה הונאה עצמית… אבל אני מעדיף סרטים על מלחמה שמטייחים טת המציאות… היה נדמה לי איזה סרט (אולי מונטי פייטון) שצחק על העניין הזה, של הניצבים המתים בהמוניהם למען הגיבור וחברתו (או חברו) הנאוה. לכל איש יש אמא וכו'. ומצד שני, לפעמים צריך להיות מוכן לשלם מחיר יקר מאד עבור דברים שהם מספיק בעלי ערך.
בקיצור אני רואה לעתים סרטים שעניינם להעמיד מולך את המציאות כפי שהיא (למשל "האחיות מגדלנה", על פן אחר של אירלנד ודת וכו' – סרט חובה לדעתי), אבל באופן כללי אני מעדיף ללכת לקולנוע כדי להנות ולצאת עם חיוך.
כמו שנאמר – נו מילא.
נ.ב. שלום לכולם! עברתי עם משפחתי (יש תינוקת יחסית חדשה) למגורים הזמניים בעין צורים באב (אוגוסט), לאחר שנה במלון, ואנחנו מתיישבים בדעתנו אט-אט. ואני מקוה לחזור להשתתפות פעילה יותר, לאחר ההעדרות הארוכה. קראתי מדי פעם אבל לא היה לי כ"כ אפשרות לכתוב.
(באופן כללי, למעוניינים ביתר הרחבה וכו'- נראה לי יותר מתאים במייל).
בעניין הסרט עם הניצבים
נראה לי שאתה מתכוון לאוסטין פאוארס, שם רואים את המשפחה והחברים של שניים מאנשיו של ד"ר איוול לאחר שהם מתים. באופן מוזר, רוב לאו מגלם את אחד החברים בסרט הראשון ואת מספר 2 הצעיר בסרט השני. יכלו לתרץ את זה בקרבה משפחתית בין הדמויות, אבל אין אף התייחסות לאפשרות שמספר 2 סידר עבודה בארגון לחבר של בנו.
(ומזל טוב על התינוקת)
יש, אני מנטפק את העכרור!
ביוונית, צרוף האותיות ai נקרא כ-e.
אם אתם מעזים לפקפק בדברי*:
http://www.langintro.com/greek/alphabet/dblvwl1.htm
* , טוב? כי משום מה אתם ממשיכים לקחת אותי ברצינות כל הזמן.
רגע, אבל הוא עדיין *נכתב* כ-ai, לא?
אמנם, היוונית שלי החלידה קצת מאז שאף פעם לא למדתי אותה, אז אם אתה אומר שזה ככה- אני אקבל את זה.
לעכרור
על תיאורים מילוליים מקסימים ומדויקים!
יש לך המון כישרון ועין חדה .
חוץ מזה אין לי הרבה מה לומר על הסרט כיוון שמעולם אפילו לא שמעתי עליו. מה שכן, אחרי הביקורת יש לי קצת חשק לראות – אולי בדויד כשיגיע – עם אחי ההיסטוריון הנלהב.
תודה.
ובאשר לסרט – את לא לבד. נראה לי שלא רבים ראו אותו.
יש לי תיאוריה אישית בנושא הסיבה שביקורות שלנו על סרטים של 'לב' נדונות מראש, לרוב, למיעוט תגובות. לא רק מהסיבה הצפויה – של'לב' יש פחות צופים מאשר לרשתות הגדולות – אלא גם משום שהצופים האלה הם קהל מבוגר יותר, שגולש פחות באינטרנט.
יש עוד סיבה, בלי קשר ל'לב':
הסרט מוקרן בקולנוע אחד (לב-דיזינגוף בת"א) ב*כל* הארץ, בשעה *אחת* בלבד בצהריים. ראיתי את הסרט כבר (ואולי אחר-כך אני אכתוב כמה מילים), אבל נדמה לי שהסיבה שהסרט לא מאוד נצפה, זה שפשוט אי אפשר לראות אותו בשום מקום בארץ בקולנוע, להוציא את המקום הזה. סתם הפצה גרועה של 'לב'.
בצהריים באמצע השבוע
בסופי שבוע מוקרן גם בערב.
מה הרעיון
לקנות זכויות הפצה של סרט ולהקרין אותו רק בבית קולנוע אחד?
ובכלל לעתים מזומנות אני לא מבין מה ההגיון של הפצת הסרטים בארץ. לא מתי לא איפה וכמה ולא מתי מפסיקים.
בכל אופן יתכן שיש בזה משהו – שהקהל של סרטי-לב הוא שונה. למרות בתי הקולנוע של ב הם בעלי פריסה רחבה ולא נראה לי שהם רק של קהל "מסויים". ולפעמים גם מציגים שם סרטים "רגילים" ואפילו שוברי קופות… למרות שאין לי בראש דוגמה.
באופן אישי, בדרך כלל אני מאד נהנה מהסרטים שם.
אגב, עכרור, אני גם מצטרף למשבחים. אתה באמת כותב טוב (וחוצמזה זה נחמד לראות אותך מסמיק…).
לא נראה לי שאראה את הסרט,
(מכסת הגודגייז המתים שאני מוכנה לסבול בסרטים שלי עומדת בד"כ על אחד, 2 אם מדובר בסרטים זרים), אבל:
הכתיבה שלך ממש מקסימה. אהבתי את דימוי הנמלים, את תיאורי הנוף ועוד כל מיני דברים קטנים. תודה לך, בחור מוכשר.
לא, די, אני מסמיק.
תודה רבה.
לרוץ לראות, סרט איכותי (תודה גדולה לעכרור!)
עכרור – רציתי להודות לך. בזכות הביקורת שלך הלכתי לראות את הסרט, והרווחתי את אחד הסרטים הטובים של השנה – מבחינות מסויימות הטוב שבהם, ואחד הסרטים הטובים (והחשובים) שראיתי בכלל.
בעיני זהו הסרט על מלחמה – הטוב ביותר שראיתי. והא מצגי לא רק את הזוועה שבמלחמה ("הארורה" כפי שנוהגים לומר), אלא גם את ההצדקה והכורח שבמלחמה. ויחד עם זאת את הנורא. בלי להטיף, ובלי להוביל למסקנה מכרעת, אלא נשאר עם הרבה שאלות פתוחות.
וביחוד שהסרט באמת מתרכז בויכוח הפנים אירי. ופותח את הדילמות שבו באופן מרשים.
מעורר מחשבה,
יפהפה ויזואלית,
"סגור" ומהודק מבחינת העלילה,
משחק משובח ומשכנע ביותר,
עצוב,
מעורר השראה.
בקיצור – לפי דעתי זה סרט שכדאי לכל יהודי וישראלי לראות, סרט על אידאולוגיה ואידאולוגים והמחיר של האמת הפנימית שלהם.
לי אישית יש כמה נקודות השקה לסיפור כך שהזדהיתי עם עמה מן הדמויות ונראה לי ש"הכרתי" את כולם – היו כמה רגעים שממש בכיתי – זה נגע בי מאד עמוק. בכל אופן אני חושב שגם מי שלא היה "בתוך" דילמות דומות, חי במציאות שהלח"י האצ"ל וההגנה והמאבק ביניהם, ימין קיצוני, שמאל קיצוני, בעיות לאומיות ומאבקים לאומיים ומאבקים חברתיים כלכליים – כל זה חלק מהחיים שלנו. חי ובועט.
אני עדיין תחת הלם קל… יצאתי מסובב קצת. כשיהיה לי כח אכתוב אולי עוד לגופו של עניין.
בעניין ההפצה
אחרי שראיתי את הסרט אני בכלל לא מבין למה זה לא מופץ בארץ. והשעות הלא מובנות _ראיתי את זה ב11:20 ויש ב16:40 – ובליל שבת, שבו אני כמובן מנוע… בשבע בערב. כאילו זה סרט לילדים (ממש ממש לא).
מוזר זה בלשון המעטה.
שני סרטים שראיתי בלב שאני זוכר: השיבה, שהיה מצויין, ואביב, קיץ, סתו חורף ושוב אביב שהיה נחמד. ללא צל של ספק לא היו יותר טובים ממנו. ובודאי ש"כשהרוח נושבת" הוא הרבה יותר רלוונטי לחיים שלנו. ואפילו הייתי אומר שלעתים עושה רושם שהנטיה הפוליטית של בעלי הקולנוע נוטה לעתים שמאלה, במיוחד לב, ליברליזם וכו' ע"פ הסרטים שהם מביאים. וסרט כזה שמראה את המורכבות של המלחמה אמור לדבר אליהם.
בקיצור אם מישהו יוכל לתת לי איזה שהוא כיוון הגיוני אני אשמח.
בכל אופן שווה להתאמץ להגיע.
בעניין ההפצה
אני שוקל מה לעשות כדי להעלות את הסיכויים של הסרט הזה להגיע לסיכוי מה בדג הזהב הקרב ובא. מה שמחייב שלפחות עוד שנייים וחצי גולשים יגיעו באחת עשרה בבוקר (?!) לקולנוע לב בתל אביב. (ובעקבות דיון מרתק על סרט שלא ננקוב בשמו מפאת צניעות הגולשים בסרט זה וד"ל ואכמ"ל כרכמ"ל אני תוהה מה ייחודיות תל אביב שזכתה בסרט הזה לעומת _כל_ שאר הארץ).
בכל אופן אני מקווה שתצלח עלי הרוח לכתוב ביקורת רצינית יותר ולהתחיל דיון (שאני מקווה ששאר הצופים – כולל האדון עם הסוודר האפור, כן אני מתכוון אליך, יעשירו אותו בהגיגיהם).
סתם כך מבאס קצת שלא נתנו לו בכלל צ'אנס.
הרררררר
בעניין ההפצה
ההפצה של הסרט בארץ מעולם לא היתה רחבה – הוא הוקרן אך ורק בלב ת"א – אבל הוא לפחות לא הוקרן תמיד רק בהצגות בוקר. הוא הגיע לשם אחרי כמה שבועות בהצגות רגילות.
באשר לסיבה שהוא לא מוקרן בשאר הארץ, סביר להניח שהיא מסחרית בלבד (כלומר, בלב עשו מחקר שוק, והגיעו למסקנה שרק בתל אביב יש לו מספיק קהל) – אבל אם אתה מחפש סיבה שונה, יכול להיות שהעובדה שבמאי הסרט (שדווקא עשה רושם של בחור מבריק) מחרים את ישראל, קשורה לזה.
בעניין ההפצה
אם כי ראוי אולי לציין שהקרנת הטרום-בכורה של הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים בחיפה באוקטובר.
העמדת אותי בדילמה...
מה עושים כשאוהבים סרט אבל יש בעיה עם הבמאי?…
קצת עצוב. אני מאד מזדהה עם הסרט, ובמיוחד עם היכולת שלו להאיר את המורכבות של מאבק שחרור לאומי. שמעתי כבר בכמה הקשרים שלאנשי הצבא האירי היה קשר עם אש"ף (מצד שני גם לראש ממשלת ישראל…). אינני יודע אם באמת הלאומנים האיריים יותר אוהדים את הצד הפלסטינאי. ומה בכלל הרוח באירלנד כלפי ישראל ויהודים. אבל הייתי מצפה ממנו שיהיה מסוגל לראיה יותר מורכבת גם בהקשר שלנו.
רק הערה קטנה להבהרה
קן לואץ', הבימאי, הוא אנגלי. לא אירי.
ובמחשבה שניה
נראה לי שהעובדה שהוא נגד ישראל קצת חלשה בגלל שלדאבוני אני מניח שיש עוד כמה וכמה כאלו ואין עד כמה שידוע לי תופעה של החרמת במאים על רקע יחסם לישראל. ראה את הדיון על "הנפילה" שאפילו הוא – כסרט די בעייתי באופן פוטנציאלי עבר. וכך גם "שורטבאס" ועוד. ומצד שני גם למוני סנקט לא הוקרן ולכן נראה לי שהחיפוש אחרי שיטתיות אידאולוגית בעניין חסרת טעם (וכך גם כל הדיון על שורטבאס, אולי. אם הם היו חושבים שיהיה רווח בזה היו מקרינים בשאר הארץ).
ואשר על כן הסיבה לכך היא בגחמותיהם של האחראים על ההפצה ובצפי הרווחים שלהם ותו לא.
ואולי הכל בכל זאת מזימה…
ודרך אגב
השבוע ראיתי באחד העיתונים שגם סלבוי ז'יז'ק, יקיר באתר, התבטא כנגד ישראל ונגד ה"אנטי-אנטישמיות" בספרו החדש.
האתר, לא באתר.
סליחה על הבורות
וכדי להיות מעודכן –
מי זה?
סליחה על הבורות
פילוסוף פוסט פוסט פוסט מודרניסט, צרפתי.
בטוח יש מישהו מגולשי האתר שיש לו כוח לחפש לינקים לדיונים באתר שקשורים אליו (מרווין? רוסי?)
אני לא מרווין, והמילים היחידות שאני יודע ברוסית
מקומן לא יכירן מאתר מהוגן כגון זה, אז אין לי לינקים לדיוני ז'יז'ק. יודעי ח"ן מספרים שכדאי לחפש ב'ימים קפואים' ו'טיסה 93'. המהדרין מוסיפין שכדאי לחפש באופן כללי, אם בגוגל ואם דרך מנוע החיפוש של האתר.
אז איפה התרומה שלי, אתם שואלין? אני חושב שזה מה שדינגו דיברה עליו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336663,00.html
נא לא להתחיל דיון על משנתו של ז'יז'ק.
הממא ושיעורי הבית הרגו אותי, אך התישותי וכעת כולי לשרותכם
ז'יז'ק הוא פילוסוף סלובני פוסט מודרניסטי יליד לובליאנה, שהוזכר כאן באתר כמה וכמה פעמים לא מזמן.
בראשית, המחזה (סלבוי ז'יז'ק הוא הגברבר הנאה משמאל. היפיוף מימין הוא אודי אלוני, במאי "מחילות"):
המחזה נוספת. שים לב במיוחד לקטע שבין 1:37 ל-3:02:
http://www.youtube.com/watch?v=WDNXS3NrVdE
אתה יכול לעיין בדיון הזה. שמו של ז'יז'ק הוזכר בו חמש פעמים:
כתבה מספר 3493
על סלבוי ז'יז'ק, כולל רשימה של מאמריו, בויקי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Slavoj_Zizek
סליחה על הבורות
ז'יז'ק לא צרפתי, אלא סלובני יליד לובליאנה.
יחי ההבדל הקטן.
סליחה על הבורות
אז בגלל זה הוא אנטישמי! (או יותר נכון: אנטי-אנטי-אנטי-שמי)
העמדת אותי בדילמה...
"מה עושים כשאוהבים סרט אבל יש בעיה עם הבמאי?…"
מורידים את הסרט ב Emule.
נפלא אבל לא מושלם
הסרט מצויין, נוגע ללב ומרגש, אבל מי שלא ממש מכיר את בעיית אירלנד יכול קצת להתבלבל בחלקו השני של הסרט.
מי שראה את מייקל קולינס, שהוא יותר למדני, מדוייק מבחינה היסטורית, דידקטי ופחות אומנותי, אבל יותר עשוי טוב (משפט ארוך מדי) בקיצור, מי שראה את מייקל קולינס יקבל מושג היסטורי יותר.
המצלמה של לואץ כרגיל פזיזה וחופזת והסרטים שלו נראים תמיד קצת חובבניים למרות שהם סופר מיקצועיים ומופלאים. ראיתי את הסרט בדי.וי.די. והצבעים קצת דהויים כאילו הזמן שעבר גרם להם להיות דהויים.
אינני יודעת, אבל משהו נראה לי פחות מושלם, כאילו ראיתי כבר סרטים יותר טובים על הבעיה האירית (אפילו כף רגלי השמאלית שעוסק בבעיה כרקע ולא כנושא ראשי).
הדרמה המטלטלת לא מספיק טילטלה אותי כי התסריט מוביל לרגע הכי נורא מהר מדי בלי ליצור מתח הדרגתי. משהו איכזב אותי.
רק קיליאן מרפי יפה עד כאב.
סרט מצוין, הערותיו של...
מחבר המאמר מכוון את הסרט לקהל בעל מודעות חברתית-פולטית, דבר שמרמז שכל השאר, כלומר המסות הכבדות של הקהל, שילכו לסרט בידור אמריקאי מטופש. חבל, דווקא הם ראוי שיראו אותו.
ראיתי את הסרט היום, אהבתי מאוד
אם כי אני לא מאוד אובייקטיבי..כל סרט שיש בו מבטא אירי זוכה אצלי לאהדה בלי קשר לאיכויותיו הקולנועיות.
גם אני הייתי בהקרנה אתמול.
היה מצויין. קיליאן מרפי מעולה, הוא לא סקוטי?
בענייני מבטא זה לא משנה,
סקוטי,בריטי, אירי, וולשי, או אפילו אוסטרלי…הם כולם יותר מוצלחים מהאמריקאי (-: