אני מאלה שחושבים שהייאו מיאזאקי הוא אחד הדברים הנפלאים שקרו לעולם הזה. גאון האנימציה היפני מעולם לא עשה סרט שאינו יפהפה. הסרטים שלו נעימים לעין במידה כמעט לא חוקית, אופטימיים באופן מפליא, מלאי אהבת אדם וכל הדברים הטובים בחיים. אפילו כשהסרטים רחוקים משלמות (כמו "הטירה הנעה", למשל) שווה לצפות בהם רק כדי לחזות ביצורי הפלא והקסמים הנהדרים הממלאים אותם עד אפס מקום. אז כשאותו מיאזאקי מחליט – ודווקא במה שלטענתו הוא סרטו האחרון – לעשות סרט מציאותי, כזה שמתרחש במציאות שלנו, ביוגרפיה של אדם אמיתי שהיה – זה נשמע לי כמו בזבוז מוחלט. מה יש לאיש שבורא עולמות חדשים בכל סרט מחדש לחפש במציאות המשעממת שלנו? קטן עליו. בשביל מציאות יש לי את האחים דרדן, את מיאזאקי תשאירו לי בפנטזיה.
ברור, כמובן, מה משך את מיאזאקי לספר את הסיפור המציאותי הספציפי הזה. מיאזאקי הוא חובב נלהב של מטוסים ומכונות טיסה, אמיתיות ודמיוניות – כפי שקל להבין מצפיה ב"פורקו רוסו", "הטירה המרחפת", "שירות המשלוחים של קיקי" ולמעשה כמעט כל סרט אחר שלו – וכאן הוא עוסק באיש שכמוהו, עסק כל חייו בהמצאת מכונות טיסה מופלאות. זהו סיפורו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס אוירונאוטיקה יפני, ושל שנות העבודה שהובילו ליצירת המופת שלו – המיצובישי A6M Zero, מטוס הקרב ששימש את יפן במלחמת העולם השניה. מטוסים מטוסים הוא בדה ממוחו הקודח.
דבר אחד ברור כבר מהרגע הראשון: מבחינת היופי הויזואלי, "הרוח העולה" לא נופל מאף אחד מהסרטים האחרים של מיאזאקי. זאת כאילו לא חוכמה: מדובר בסך הכל בסרט מצויר, בסגנון שלא נראה שונה בהרבה מעשרות סרטי אנימה אחרים. אותן דמויות גדולות עיניים, אותם שמים כחולים ועננים לבנים. אבל מיאזאקי והאולפן שלו, סטודיו ג'יבלי, עוסקים זה עשרות שנים בשיכלול הסגנון הזה, עד שכל פריים יהיה ציור יפהפה. גם כשהם מציירים את המציאות, הם מציירים אותה יפה יותר מעצמה, עם תשומת לב מדוקדקת לפרטים. ובכל זאת לא מפתיע לגלות שהסצינות המרהיבות ביותר בסרט הן סצינות החלום, ואלה שנראות כמו חלום. הסצינה שמתארת רעידת אדמה ואת החורבן שבעקבותיה היא נוראית ויפהפיה בו זמנית. כמעט אפשר היה לחשוב שיוצר הסרט הזה הוא אדם הידוע בעיקר ביצירות פנטזיה.
רק שבמקרה הזה, מתחת לכל היופי הזה נמצאת ביוגרפיה במבנה הוליוודי סטנדרטי. הסרט מלווה את התחנות הצפויות בחייו של הוריקושי: עוד מילדותו הוא אהב מטוסים ורצה לתכנן אותם, בחלומותיו הוא פגש מתכנן מטוסים איטלקי נערץ, הוא גדל והגיע למפעל מטוסים והרשים שם את כולם עם תכניותיו הגאוניות. בדרך הוא גם התאהב. הסרט נופל לאחת המלכודות הקלאסיות לביוגרפיות: אם אתה מעריץ דמות היסטורית מספיק כדי להקדיש שנים מחייך ולעשות עליה סרט, ייתכן שאתה מעריץ אותה יותר מדי. הסרט כל כך מקדש את דמותו של הוריקושי שהוא הופך אותה למשעממת. הוריקושי הוא אדם מושלם. הוא גאון – כולם מסביבו מכירים מיד בכך שהתכנונים שלו מבריקים; הוא צדיק – הוא עוזר לזרים בצרה ולא מבקש תמורה; הוא צנוע, הוא אוהב את משפחתו והוא האדם המוסרי ביותר בסביבתו. הוא גם מדבר במין מלמול מונוטוני שלא הופך אותו לדמות מעניינת יותר. מי שמספק את קולו של הוריקושי בגירסה היפנית המקורית הוא הידאקי אנו, הבמאי של סדרת "נאון ג'נסיס אוונגליון", ובדרך כלל לא שחקן. בגירסה המדובבת לאנגלית של הסרט, שלא מוקרנת בארץ, ביצע את התפקיד ג'וזף גורדון לויט, והיה יכול להיות מעניין לראות אם הוא הצליח להפיח בתפקיד הזה יותר רוח חיים משהיתה בו במקור.
מלבד כל אלה, בואו לא נתעלם מהפיל המעופף העצום שבאמצע החדר: היצירה הגדולה שעליה שוקד הוריקושי לאורך כל הסרט היא מכונת הרג. אלה מטוסי הקרב ששימשו את טייסי הקאמיקזה, שהפציצו את פרל הארבור, שהיו חלק מהצד הלגמרי לא נכון של מלחמת העולם השניה. נכון שהוריקושי עצמו לא הרג אף אחד ולא צידד בחבירתה של יפן לנאצים – ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שהאדם הכה נאצל הזה היה שותף, גם אם לא ישיר, לפשעים איומים. כל זה היה יכול להפוך את הדמות הראשית להרבה פחות מושלמת ואת הסרט להרבה יותר מעניין, אם רק הסרט היה מתעכב על הקונפליקט הזה. אבל זה לא ממש קורה: הסרט מתייחס לבעיה רק במרומז, במה שנראה כמו חצי-התנצלות מאוחרת. "מטוסים הם חלומות יפהפיים", לדבריו של ג'ירו – ובכך הוא כאילו פוטר את עצמו מכל אחריות למה שייעשה עם החלומות האלה, והעובדה שהם הפכו לסיוטים.
אני לא יכול שלא להמליץ על "הרוח העולה". הוא יפהפה מכדי לא לצפות בו על המסך הכי גדול בסביבה. ובכל זאת, הוא הגשים את החששות שלי: סרט המתרחש בעולמנו שלנו הוא בזבוז של מיאזאקי טוב. אם אתם רוצים להבין למה אנימטורים (וילדים, ומבוגרים, ואנשים בכלל) בכל העולם מעריצים את הבמאי הזה, עדיף להתחיל מכל סרט אחר שלו. אז נכון שהוא הכריז על פרישה, וברור למה הוא בחר כאקורד סיום בסרט שהוא מכתב אהבה לאחד הדברים החביבים עליו, אבל אולי בכל זאת, מיאזאקי-סן, רק עוד סרט אחד, אם אפשר? והפעם פנטזיה פרועה כלשהי? בבקשה?
פורסם במקור בוואלה
הסרט היחיד של מיאזאקי שקצת בכיתי בסופו
ולא בגלל המחשבה שזהו סרטו האחרון, אחרת הייתי בוכה כמעט בכל סרט שלו ב-15 השנים האחרונות.
זהו פשוט סרט מלנכולי עם שמץ אופטימיות, ולמרות ש-"הרוח העולה" אינו חף מבעיות – המשכתי לחשוב עליו גם ימים אחרי הצפייה, וזה אומר משהו. מדובר, כמו שנכתב, באקורד סיום הולם שמבדיל את עצמו מסרטיו האחרים (ומפוניו בייחוד. לדעתי אלה שתי יצירות הפוכות במהותן בכוונה; האחת פונה לילדים ומתרחשת בים, השניה בוגרת ופונה למבוגרים. שני סרטים אחרונים לשני קהלים).
*באוויר ופונה למבוגרים
(מיאזאקי יביים סרט של רובוטריקים לפני שאלמד לבדוק תגובות שלי טרם השליחה).
אני לא אתנגד לגרסה של מיאזקי לרובוטריקים
(ל"ת)
מייקל ביי לא ייתן שיקחו לו את הצעצוע שלו
לפחות לא עד שהוא יסחט ממנו עוד איזה 4 5 שוברי קופות מכוערים ודביליים שכולם שונאים אך רצים לראות.
אחד הסרטים הכי טובים של מיאזקי
נכון, זה לא פנטזיה. ונכון, יש כאן עיסוק בתחום מאד בעייתי. אבל ממתי זה הרתיע את ג'יבלי? ואגב, גם את מיאזקי עצמו? זו לא פעם ראשונה שהוא עושה סרט שאינו פנטזיה או מד"ב (טירת קגליאוסטרו, מישהו?). ובכל זאת הוא נכנס אצלי ישירות לצמרת הסרטים של מיאזקי. אני חשבתי שיש המון התעמקות בבחירות של אנשים וההשלכות של הבחירות האלו על החיים שלהם ועל העולם. רואים את זה גם בסיפור על המטוס וגם בסיפור הרומנטי עם אשתו.
הסרט מתאר את החיים של ג'ירו, בלי לנסות לבקר אותו. הוא מציג את צדדיה השליליים של יפן בצורה מאד בוטה (בטח אם אתם מכירים קצת יותר היסטוריה יפנית), ומעמת את הדמות הראשית איתו. זה שאף אחד לא בא וצועק על הדמות "נו נו נו!" לא אומר שהם מאשרים את מה שעשתה, זה אומר שהסרט משאיר לנו את החופש לבחון בעצמנו את התשובות לשאלות שהוא מעלה. כמו למשל כמה רחוק מותר ללכת בעקבות חלום, על מה בחיים שלנו אנחנו לוקחים אחריות, איך אנחנו יכולים לשתף פעולה עם הרס, מה זו יצירה ומה המשמעות של המעשים שלנו.
אז כנראה שאני הוזה, וכנ"ל גם החברים שלי שראו את הסרט? אני לא מבין למה אתה תוקפני כל כך. אתה יכול להגיד שלדעתך הסרט לא הציב עמדה נוקשה כלפי ג'ירו, וזה לגיטימי וכנראה נכון. אני לא מחפש להתנצח על מה אתה ראית בסרט ומה אני ראיתי בסרט.
זו הייתה שאלה כנה לחלוטין
זה לא ניסיון התנצחות: אנחנו לא מדברים על סרט של לינץ' או דומיו על משולשים מעופפים שאוכלים חמאת בוטנים ואז מתפוצצים לקונפטי וכל אחד יכול למצוא בזה אמירה אחרת על החיים.
אני שואל בכנות איפה בדיוק מצאת את הדברים שאתה (ואחרים) מדבר עליהם.
אז אני אחזור על השאלה בניסוח קצר יותר:
איפה ראית בסרט את כל הדברים שאתה מדבר עליהם?
אז בעצם, רוב הביקורת שאתה הרגשת מהסרט
מתנקזת לסצינת הסיום.
מעניין, כי אני חוויתי אותה כהתנערות אפילו כבדה יותר מאחריות. (מטוסים-חלומות -זה).
זה לא רק הסיום
ישנם כמה התייחסויות לתפקיד הקודר שמייעדים למטוסים. במשך כמה סצנות לאורך הסרט מופיעות דמויות ששואלות "את מי הגרמנים מתכוונים להפציץ?" וחוזרים על המשפט "יפן הולכת להתפוצץ". כלומר, ג'יירו מבין שהדרך בה יפן הולכת היא הרסנית (קודם כל לעם שלו), אבל בוחר להמשיך בעבודתו בכל זאת. יתכן שיש כאן התעלמות מאחריות, אבל אני חושב שזו לא היתממות אלא בחירה מבחינתו "להמשיך לחיות", לקדם את המדע ואת היצירה, שיכולים להוביל גם לדברים חיוביים – גם כאשר הוא יודע לאיזה כיוון נורא העולם צועד.
קשה גם להתעלם מהטון הפציפיסטי שעובר באמירות שלו ש"אפשר יהיה להכניס הרבה נוסעים (במטוס הגרמני) אם יוציאו ממנו את הפצצות" או "המטוס כבד מדי, אבל הבעיה יכולה להיפתר בקלות אם נוותר על הרובים".
רק רציתי להגיד שאל תכליל מהסרט הזה
על יצירות אחרות של יפן, אנימה ואפילו של מיאזאקי.
עם כל השאר אני מסכים כמעט מילה במילה
סיכום קריירה
אחד הדברים ששמתי לב אליו בצפייה השניה בסרט הוא הרפרנסים שמיאזאקי הכניס לפרויקטים קודמים שהוא היה מעורב בהם – ודווקא לפחות-ידועים שבהם (לצד ההתייחסויות היותר ברורות לסרטים כמו "פורקו רוסו" או "נאוסיקה מעמק הרוח"). כשנזכרים בעובדה שלדברי מיאזאקי זה הסרט האחרון שלו, נדמה לי שיש ברפרנסים האלה מימד של סיכום קריירה. שלושת הרפרנסים הבולטים:
* Little Nemo: Adventures in Slumberland: אחד הפרויקטים הגרנדיוזיים של עולם האנימציה בשנות ה-80 היה ניסיון להפיק סרט באורך מלא על פי יצירת המופת Little Nemo של חלוץ הקומיקס והאנימציה וינזור מקיי. פחות או יותר כל המי-ומי בתעשיית האנימציה והקולנוע של אותו עשור היו מעורבים בפרויקט הזה (רשימה חלקית כוללת את ג'ורג' לוקאס, כריס קולומבוס, ז'אן "מוביוס" ז'ירו, בראיין פרוד ושני האנימטורים המיתולוגיים של דיסני פרנק תומס ואולי ג'ונסטון). מרבית האנימציה נעשתה ביפן, ומיאזאקי גויס לתקופה קצרה – שאותה הוא הגדיר כ-"הגרועה ביותר בחיי" – להפקה המסוייטת הזו. הוא ברח משם מהר מאוד, אבל אחד הפיילוטים שהופקו לקראת העבודה על הסרט בוים על ידי יושיפומי קונדו, קולגה של מיאזאקי עוד מימי "האסופית" שהפך מאוחר יותר לאנימטור מוביל בסטודיו ג'יבלי שמיאזאקי אף תכנן שיירש את מקומו בראש האולפן בתחילת שנות ה-90 (הוא נפטר ממחלה זמן קצר לאחר בימוי הסרט הראשון שלו באורך מלא, "לחישת הלב"). התבוננו בפיילוט הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=YbPJmxIQqKc
ההשראה לסצנות החלום ב-"הרוח העולה", ובמיוחד לסצנה הפותחת, בולטת מאוד.
אגב, בניגוד לכל הציפיות, Little Nemo דווקא יצא סרט מוצלח למדי. עוד עליו ועל מקיי אפשר לקרוא כאן:
http://www.blipanika.co.il/?p=1549
* Sherlock Hound: בסצנה המקסימה שבה קאלטרופ מסיק מסקנות במהירות על הוריקושי וזה האחרון שואל בהתפעלות "אתה קרוב של שרלוק הולמס?" ישנה התייחסות – שאני תוהה כמה אנשים הבחינו בה – לעבודה הטלוויזיונית האחרונה של מיאזאקי. קצת לפני "נאוסיקה מעמק הרוח", מיאזאקי ביים פרקים בסדרה "Sherlock Hound" שהיתה עיבוד לעלילות הבלש המפורסם, כאשר כל הדמויות בה הופיעו כחיות אנושיות. הפרקים שמיאזאקי ביים בסדרה מקסימים כצפוי (אם כי רוב פרקי הסדרה האחרים בינוניים ומטה) – מלאים בהומור, אקשן והרפתקאות, וגם בנקודות ציון חשובות בקריירה שלו: זו היתה הפעם היחידה עד לסרטים של מוזיאון סטודיו ג'יבלי שבה מיאזאקי ביים יצירה שכל גיבוריה אינם אנושיים, הפרקים הפכו את מיאזאקי לאחד הבמאים המעטים (ואולי היחיד?) שיצר גרסאות לשני היריבים הספרותיים הגדולים של ספרות הפשע המוקדמת (שרלוק הולמס ולופן), ויש בפרקים האלה גם רמזים מקדימים מאוד מובהקים ליצירות המאוחרות יותר שלו (כולל פרק שלם שאפשר לראות בו העתק כמעט מדויק של עלילת "פורקו רוסו" שיצא עשור לאחר מכן). עוד על הסדרה כאן:
http://miyazaki.epath.co.il/articles.php?article=9
* היידי בת ההרים: זה כבר יותר קלוש, ובכל זאת – עם כל האהבה הגדולה של מיאזאקי לנופים אירופאיים, "הרוח העולה" הוא הסרט היחיד שלו שמכיל התייחסות כלשהי לנופים או סביבה גרמניים. הפעם הקודמת (והיחידה למיטב זכרוני) שבה היתה התייחסות כזו היתה בעבודה כאנימטור על סדרת הטלוויזיה "היידי בת ההרים", אחת הסדרות הראשונות בפרויקט ה-World Masterpiece Theatre (שאליו השתייכו מאוחר יותר גם "הלב" ו-"האסופית"). המראה אמנם שונה וכך גם התקופה, אבל גם בסדרה ההיא (בפרקים שהתרחשו בפרקנפורט) וגם ב-"הרוח העולה" האווירה בסצנות המתרחשות בגרמניה כמעט זהה: אווירה של מקום קודר, מאיים, ומנוכר.
אני חושב שהשאלה המתבקשת היא...
מתי פיקסאר יעשו סרט מצוייר על וורנר פון בראון? האיש שעוד מילדותו אהב טילים ורצה לתכנן אותם.
פון-בראון בכבודו ובעצמו הופיע בשלושה פרקים של "דיסנילנד" שעסקו בחקר החלל
(ל"ת)
ועל הדרך מכר את נשמתו למפלגה הנאצית
לא בדיוק החומר שממנו עשויים סרטי פיקסאר
הבדיחה.
(ל"ת)
מביך...
(ל"ת)
מיד אחרי שדרימוורקס יעשו סרט על ג'ראלד בול, האיש שחלם לשגר לווין לחלל בעזרת תותח
ובעקבות החלום סיים את חייו מוקדם מהצפוי
פיקסאר?
אני רוצה לראות סרט כזה של וורנר ברוס! וולי אי קיוטי בתפקיד פון בראון!
יש כבר שיר פתיחה
פה
אופס, התגובה אמורה להיות לעמרי
(ל"ת)
מסתיר טפחיים
וויזואליזציה מצויינת – אני חושב שקטעי הטיסה והמטוסים הם מהטובים שראיתי באנימציה, יותר מעבודות עבר של מיאזאקי (קטע החלום עם הדאון על כנף המטוס האיטלקי היה מדהים בעיני), וכמובן קטעי החלום ורעידת האדמה, וכמה קטעים כמעט פוטו-ריאליסטים. העלילה לא ממש קיימת והדמויות שטוחות ונטולות אינטראקציות מהותיות, עם המון התייחסויות לעובדה שזה מאמץ מלחמתי, בצד אידאליזציה של החלום והגשמתו ההנדסית.
אני חושב שהסרט הזה מנסה להשאיר יותר מקום לצופה מאשר להוליך אותו באף או לספר לו סיפור יפה או להתחנף אליו. מבחינתי הסרט היה כמעט משהו שמזמזם ברקע בזמן שהוא משאיר את הצופה לחשוב.
יחד עם זאת, כל הרמזים כולם מוליכים את הצופה למסקנה שהמלחמה היא קשה. אני חושב שהסרט לא מנסה לומר אם המלחמה היא כדאית או לא, אבל הוא גם לא מנסה להתנער מהעובדה שלמרות החלום וההנדסה – המטרה היא לחימה.
במקביל, צריך לזכור שמלחמות ואנושות הולכות יחדיו מראשית ההסטוריה, ובנוסף היפנים הם (היו?) עם שלחימה וכבוד הן מאושיותיו.
הישג אנושי לצד השלכותיו והסביבה הטראגית שבה הוא נוצר הם חומרים מעוררי מחשבה. אני חושב שזה מה שהסרט מביא, בסופו של דבר. לא טוב מוחלט או רע מוחלט, אלא המציאות המורכבת והאמביוולנטית של האנושות.
סוף סוף ראיתי אותו
הרגיש לי כסרט די מינורי – במובן זה שהעלילה לא הופכת לסיפור מלחמתי רחב היקף על ההיסטוריה של יפן אלא מתמקדת באדם אחד ובמסלול שהוא עובר. הוא מלנכולי ועם זאת מלא קסם. ונכון שיש נקודות בתסריט שלוקות בפשטנות מעט – למשל הנושא של המשטרה החשאית שלא נפתר, וזה שלאורך חלק גדול הסרט דמותו של ג'ירו מוצגת כמו גיבור חסר פגמים קצת יותר מדי, אבל אפילו שהוא הרגיש קצת כמו רצף של אירועים בחיי הדמות ולא ממש כסיפור עם קונפיקט ברור וכו', לא אומר שהוא לא מעניין. אני נהניתי ממנו קודם כל בתור סיפור ביוגרפי שנעשה מתוך המון הערכה למקור ואחר כך כסרט על ההשלכות של חלומו של ג'ירו לבנות מטוסים. מבחינות רבות הוא מרגיש מתאים מאוד בתור סיום הקריירה של מיאזאקי.
לא כל סרט צריך לבוא עם מסר מוחצן (לא שמיאזאקי עשה אי פעם כאלה, הדוגמה הכי קרובה שאני יכול לחשוב עליה היא הנסיכה מונונוקי ושם המסר היה די אמביוולנטי) ולא כל גיבור צריך לנפנף באידיאלים שלו כדי להראות את ה"אנושיות" שלו (בניגוד לרובוטיות/שטיחות שבה האשימו את ג'ירו חלק מהמגיבים כאן).
ועוד משהו על הסרט כסרט סיום: לאורך הרבה ממנו הרגשתי המון קריצות קטנות, מחוות והתייחסויות לסרטים הקודמים שלו. אני בטוח שעוד שמו לב לזה, כמו שרז ציין, אבל לי בלט במיוחד איך שהרבה תמונות מהסרט מרגישות שהן מושפעות מאחרים שלו, למשל הרבה מהטירה הנעה (הנופים, רעידת האדמה), נאוסיקה (הסצנה שבה הוא מטיס בדמיון את המטוס העתידי שלו הזכירה לי מאוד את כלי הטיס הקטן של נאוסיקה), הטירה בשמיים (החלום שבפתיחת הסרט) או טוטורו (חלק מהסצנות שמתרחשות בכפר).
רד פיש יקר
אני מבינה שאתה רואה את מיאזאקי כאדם שיוצר רק סרטי פנטזיה (למרות שטכנית, זה בדיוק מה שהוא עשה), ובכך אתה פוסל אותו ישר מכל כך הרבה בחינות אחרות. אני חושבת שהוא בחר ליצור סרט יותר ריאליסטי כסרט האחרון והסוגר שלו דווקא כדי להדגיש שהוא לא איש של סוגה אחת, והוא מסוגל להפיח אופטימיות, צבעוניות וססגוניות גם באירועים מציאותיים שהתרחשו בעבר, ובמקרה הזה על אירועים שקשורים באופן ״מכעיס״ גם לעבר המורשתי שלנו כיהודים: מלחמת העולם השנייה, אירוע קשה מאין כמוהו, ש״איך אפשר להתעלם מהזוועה שקרתה בו לכל כך הרבה אנשים?״. אני מוצאת בחשיבה החיובית שלו אות לא לכך שהוא מזניח את הנזק שנגרם באותה התקופה, אלא הסתכלות על הפן שמעולם לא שמנו לב אליו מרוב רוע- העובדה שיצא גם טוב מכל העסק הזה, בעיקר מבחינת התפתחות טכנולוגית של העולם. אני גם מנחשת שמיאזאקי ניסה ליצור מציאות אלטרנטיבית, בה התעופה על גבי הדמיון מתגשמת, ומה שמסביב, קודר ככל שיהיה, הוא רק תפאורה שיכולה להשפיע על סיכוייך- לטובה או לרעה- להשגת המטרה.
אגב, רק בדיעבד אני שמה לב שהסרט הביוגרפי הזה הולך לפי הקלישאות ההוליוודיות לסרטים מהסוגה הזו, אבל מרוב שהסגנון של מיאזאקי כל כך מיוחד, באמת שלא אכפת לי ולא הייתי מגיעה למסקנה הזו בחיים, אלא מהמאמר שלך בלבד.
אולי הוא באמת הולך לפי הקלישאות ההוליוודיות, אבל יש הבדל אחד. אם הסרט כמו שהוא, היה מופק בהוליווד ולא באנימציה, אז הוא היה מקבל לבטח מועמדות לסרט הטוב ביותר.
אבל הוא לא הופק בהוליווד, והוא בכלל באנימה, כך שהוא נאלץ להסתפק רק במועמדות לפרס האנימציה.
אני עדיין טוען שהסרט דווקא בהחלט ביקורתי כלפי הוריקושי והתמסרותו העיוורת לחלומותיו
זה בא לידי ביטוי במיוחד בסצנות החלומות ובדמותו האבסורדית של האיטלקי שמייצג את החשיבה המוטעית שחלומות עשויים להכניס לאדם לראש.
ובמיוחד בסצנת החלום האחרון שזאת לטעמי הסצנה החשובה ביותר בסרט.
אהבתי מאוד
בתור חובב מטוסים וסטודנט להנדסת אווירונאוטיקה לא יכולתי שלא להתלהב מחלק מהסצנות והתיאור המפורט. הסרט ממש עשה לי את זה.
חשוב לזכור שהוריקושי הוא גיבור יפני ומיזאקי רצה להוקיר אותו על כך ולתת לו עוגן של נצח בתרבות היפנית (לא כל אדם מקבל סרט אנימציה באורך מלא ועוד של מיזאקי).
האנימציה פשוט מופלאה.ההרמוניה של המכונה עם הטבע והשמיים.. אין לי מילים שיתארו, פשוט צריך ללכת ולצפות.
בנוגע להערות המלחמתיות . צריך לשים לב, שהסרט לא מגיע עד לתקופת מלחמת העולם , ולמען האמת, המטוס האחרון שמוצג בסרט הוא האבא של ה"זירו" A6M2 המפורסם (שתקף בהוואי). אני חושב שהדמות של הוריקושי לא התמודדה עם השלכות המלחמה כי פשוט לא היו השלכות למלחמה אלא רק התכוננו איליה.
ודבר אחרון שכן הפריע לי,
כל הסיפור על אישתו. בסוף הסרט הייתי על סף דמעות מהסיפור המרגש והלכתי לקרוא אודות הוריקושי ברשת. מסתבר ששניהם חיו בבריאות טובה עוד שנים רבות. מיזאקי ככ הושפע מסיפורי מוות רבים בעקבות שחפת שהוא גרם גם לאישתו של הוריקושי לחלות. הרגשתי שרימו אותי.
למעשה, "הרוח עולה" מעבד שני סיפורים
אחד אמיתי (הסיפור של הוריקושי) והשני בדיוני – סיפור על אשה גוססת משחפת שנקרא "הרוח עולה", ראה אור בשנת 1936, ונחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות היפנית במאה ה-20. הסרט של מיאזאקי מחבר בין שני הסיפורים האלה, אבל ל-"הרוח העולה" (הספרותי) היו עוד כמה עיבודים לקולנוע, ואפילו עיבוד אנימציה (טלוויזיוני, למיטב ידיעתי).
כדאי לצפות
אז אתה ממליץ לצפות באחד העיבודים הקולנועיים?
אין לי מושג - לא ראיתי אותם (מלבד זה של מיאזאקי).
ראיתי כמה דקות מעיבוד האנימציה הטלוויזיוני, אבל לא מספיק בשביל שתהיה לי דעה עליו.
סוף סוף השלמתי את הסרט אתמול והוא מעולה.
זה הסרט הכי יפה של מיאזקי ועם האנימציה הכי מפורטת – דבר שבהחלט מעלה הרבה ציפיות מהרוח והאנפה. בהחלט לא מאכזב בהתחשב בעובדה שהסרט מתרחש בעולם האמיתי.
ואם כבר, זה סרט שהולך יפה בתור סרט תאום לאופנהיימר.