ביקורת: משפחת וילובי

"משפחת וילובי" הוא תוסף חדש לז'אנר המפוקפק שהוא "סרטי ילדים שלא ממש כדאי להראות לילדים". ז'אנר שאני מאוד אוהב, אבל שקשה להצדיק אותו. הוא סובל ממחסור ברור של קהל יעד, יש בו שינוי טונים שעלול לצרום לאנשים מסוימים או חוסר מוכנות ללכת מספיק לאחד מהצדדים שלו (כלומר, לא מספיק אפל או לא מספיק קליל) אבל אם אתם מחפשים משהו שבדיוק הולך על הקו המוזר של משהו שהוא אגדת ילדים שבה דברים נוראיים נוראיים נוראיים מתרחשים, זה ז'אנר שקשה להשתוות לו. 

זה ז'אנר שאפשר להגיד שהוא "חתרני", אבל אני לא אוהב את המילה הזאת. הרי בעידן שלנו (וגם לפניו), "חתרני" זה יחסי. יש מקומות בהם השגרה היא כזאת שבהם דווקא הדברים הכי שמרנים נהיים חתרנים שוב פעם. ובכל זאת, "משפחת וילובי" מתקרב, גם אם לא לחלוטין מגיע לסטטוס שאולי מצדיק את המילה הזאת. כי, כן, גם כאן האהבה והתנהגות טובה מנצחות וכו' וכו', ואף אחד לא מלמד את הילדים הקטנים בבית להכין בקבוקי תבערה ולפוצץ את משרד הדואר הקרוב לביתם. אבל החתרנות שכן יש ב"משפחת וילובי" היא לא ברורה מאליה. כי הסרט הולך למקום, שככל הזכור לי, אף סרט ילדים עוד לא הלך אליו עדיין: הורים שפשוט שונאים את הילדים שלהם. 

כן, היו דמויות הוריות שהתעללו בילדים, אבל אלה תמיד הורים חורגים או ביט קומי קצר שמראה "התעללות". לעומתם, "משפחת וילובי" הוא סיפור על כך שההורים של טים, ג'יין וברנבי (זוג תאומים בעלי אותו שם) וילובי פשוט מתעבים את הילדים אותם הביאו לעולם בכוחות עצמם, לא מוכנים לחשוב על קיומם או רווחתם ובכלליות עוברים כמעט על כל סעיף בא'-ב' של "התעללות והזנחת הילדים שלך" ( א' – ארס, ב' זה בוקס, ג' זה גמל גדול). 

לכן, לאחר הרפתקה קצרה עם תינוקת מטורפת שאוכלת הכל וזזה במהירות האור (חווית צפייה שעבורי הפכה לאינטראקטיבית, עם עותק חי, זז, מטורף ואוכל הכל של תינוקת מסוג זה) האחים ווילובי מחליטים לשלוח את ההורים שלהם אל מותם. לא באופן ישיר כמובן, הם לא רוצחים. הם פשוט ישלחו אותם למסע מסביב לעולם בכל המקומות המסוכנים ביותר שניתן לדמיין, כי, אממ, הם בעצם כן רוצחים, רק באופן עקיף יותר. 

אם זה נשמע לכם כמו החומר ממנו עשויה קומדיה שחורה מאוד, אז הסרט כמעט והולך לשם. כלומר, הוא הולך לשם מספיק פעמים כך שלמי שחשובה "קדושת המשפחה" יהיה לא נעים כמעט בכל חלק וחלק של הסרט אבל גם הולך ומדגיש את אותו מסר חדש שהוליווד אוהבת שהוא "קדושת המשפחה*, *- המשפחה היא בעיקר האחים שלך, אולי גם איזה מבוגר שאתה אוהב שהוא באמת מגניב, אבל בעיקר האחים שלך". זה אומר שהסרט אינו נטול אהבה באופן מוחלט, מה שמקל את הצפייה לילדים שבטעות יצפו בו. 

כדי להקליל את האווירה עוד יותר, הסרט רחוק מלהיות מעוצב, כמו שהיה אפשר לשער, בעיצוב גותי-טים-ברטוני-משפחת-אדאמס-י שסרטים אחרים בז'אנר לרוב מעוצבים בו. להיפך: העולם של משפחת וילובי הוא צבעוני, מלא בקשתות (מלא מלא מלא קשתות, בחיי), דינמי, קופצני וכולם, משום מה, סורגים בו. 

המגמה ההולכת ונמשכת של אנימטורים לנסות לגרום לסרטי תלת מימד להיות ייחודיים ולא עוד העתק-הדבק של מה שפיקסאר עשו בסרט האחרון מוכיחה את עצמה שוב ושוב. הדמויות זזות בצורה מצחיקה, דינמית, מהירה, מעוצבות באופן שאי אפשר לבלבל עם סרט אחר (מעין עיצוב צמרירי וחמים), ושוב, הכל צבוע בצבעים עזים ובוהקים. לחובבי אנימציה שלהם התוכן הוא שני לצורה, אל תפספסו את זה. 

גם בכלליות, בהנחה שאתם לא מחפשים "סרט לילדים", משפחת ווילובי הוא סרט מומלץ  – אומנם ריקי ג'רוויס נמצא בו בתפקיד החתול-מספר ומזכיר למה אין לו קריירה קולנועית (רמז: לא כי הוא לא ניסה), ויש עוד כמה דברים שלא לחלוטין עובדים אבל הוא מצחיק, הוא כיפי, הוא מעניין ובעיקר: הוא (מספיק) שונה. 

"משפחת וילובי" ו"קלאוס" (סרט האנימציה הבולט האחר של נטפליקס) מראים את היתרונות במדיניות של נטפליקס לפזר כסף על יוצרים בלי הגבלות: מדי פעם יוצאים סרטים שהם אמנם לא "פורצי דרך" או "שיא האנימציה", אבל הם שונים מספיק כדי להזכיר שיש עוד סגנונות וסיפורים שאפשר לחקור באנימציה. אם נטפליקס ימשיכו במגמה של שני הסרטים האלה, וסוני ימשיכו לתת למילר ולורד לעשות את השטויות שלהם, אולי בשלב כלשהו ההגמוניה הפיקסאר-ית תהיה נחלת העבר הרחוק, וכולנו נצעד לעבר עתיד מונפש קצת מוזר יותר, מעניין יותר וכזה שהוא פחות צפוי. אני, לפחות, מחכה לכך בכיליון עיניים.