לפתע, רובוטית אחת (אנחנו יודעים שהיא רובוטית ולא רובוט כי היא מדברת בקול של לופיטה ניונגו) מתעוררת על אי בודד. המטרה שלה: לעזור בכל משימה שרק יבקשו ממנה. הבעיה: אין אנשים באי הבודד הזה, וחיות לא ממש יודעות לדבר. הן טובות יותר בלברוח ולתקוף. אז רוז מסתובבת לה באי, במשהו שמתחלף באופן תדיר בין מרדף לסלפסטיק במטרה הארורה שמישהו ייתן לה מטרה. היא אפילו מוכנה, בשלב מסוים, לשבת רגע וללמוד את שפת החיות. אלא שהפער בינה ובינן הוא לא שפה, אלא תרבות – הן חיות שיודעות לדבר באינסטינקט ההישרדות שלהן ששירת אותן שנים. היא רובוטית שתוכנתה לשרת באדיבות. אדיבות לא ממש מסתדרת עם הישרדות.
מפה לשם, הרובוטית לפתע מקבלת משימה: לדאוג לאווזון קטן שהמשפחה שלו נהרגה בתאונה. חבל שהיא לא יודעת כלום בנוגע לגידול אווזונים, אבל זה בסדר – שועל בשם פינק (פדרו פסקל), אחרי שהובהר לו שהוא לא יכול לאכול את האווזון, מגיע לעזור לה. כל עוד זה עוזר לו.
"רוז הרובוטית" הוא סרט שבאופן די מוצהר עוסק במשפחה, אבל מה שמוצלח בו זה שהוא מצליח לגשת לנושא מכיוונים שונים. הורים יזדהו בהתחלה עם הרובוטית ושאר העקיצות על הורות, כאשר במקביל ילדים יוכלו לחוות את משברי האמון הקטנים מול הורים שמרוב דאגה לא מדברים איתם בכנות, או אולי לא בגלל דאגה אלא בגלל שהם בעצמם לא תמיד יודעים מה הם מרגישים, וכולם יוכלו להזדהות עם פינק היתום, שבכלל לא רוצה לגדל ילד או להתמודד עם דמות טיפולית, ואיכשהו מוצא את עצמו עושה את שניהם.
אבל "רוז" לא עוצר שם, וממשיך לדבר גם על חברות, מציאת המקום שלך, שאלות על הטבע האנושי (והחייתי), ועל זהות עצמית. כן, שום חלק מהדיון הזה הוא לא בדיוק מאסה פילוסופית כבדת משקל שאומרת משהו שלא נאמר קודם אבל מדובר בסרט עמוס מאוד יחסית לסרט לילדים. בעוד שסרט ילדים פשוט יותר היה יכול אולי לבנות את כל העלילה סביב הגידול של האווזון והמטרות שהרובוטית הציבה לעצמה, "רוז" משחרר את קו העלילה הזה בשלב לא מאוחר מדי ומתחיל לדבר לא רק על היחידה המשפחתית אלא על החברה כולה.
בכלל, "רוז" הוא לא סרט שחושב שרק בגלל שהוא סרט לילדים צריך לרחם עליהם. יש סצנות מאוד אינטנסיביות לילדים, והסרט לא באמת מראה את הטבע בכל האכזריות שלו אבל הוא בהחלט מציג חלקים מהאכזריות הזו שוב ושוב (תוך איזון של סלפסטיק מסוים). הטבע ב"רוז הרובוטית" הוא לא מקום קסום ויפהפה ואיזה כיף, אלא ג'ונגל מקברי של טורף ונטרף. זה נאמר רק בשבחו, אבל שימו לב שיש מצב שילדים קטנים מדי יפחדו מאוד לאורך כמה וכמה רגעים בסרט. אני אקח רגע להגיד שאני לא חושב שזה רע, שילדים מפחדים. ולא באופן עקרוני אבל נראה אותי מדבר כשתהיה לי ילדה בת 5 שמפוחדת לעמקי נשמתה באמצע הסרט. יש לי ילדה, היא פחדה, אבל הפחד שהפעיל אותה גם קירב אותה לסרט יותר כי הוא גם גרם לה לחוש יותר רגשות משהיא רגילה. וכן, יש מצב שזה יעלה לי בלילה בלי שינה אבל "רוז הרובוטית" חד משמעית שווה לילה בלי שינה. אולי אני והיא נדבר על איזה סרט טוב זה היה.
כי זה, נכון לעכשיו, לא סתם סרט טוב – אלא סרט שאני מרשה לעצמי להיסחף בו עד כדי להגיד שהוא מושלם. האם הוא באמת מושלם? אולי לא. אבל הסרט הזה הצחיק אותי בקול רם כמה וכמה פעמים (הסלפסטיק שלו נניח, באמת מושלם), ריגש אותי, היה מרהיב לאוזניים, ובכל פעם שתהיתי למה הסרט ממשיך לסרבל את עצמו ולא להפקיד את הז'יטונים שלו כעת ולהסתיים עכשיו – הוא הוכיח שהוא יודע מה הוא עושה ושיש לו סיום שבאמת מביא את כל הדברים שראינו בסרט לכדי יצירה שהיא, נו, כנראה מושלמת. אפילו הליהוק, שהדאיג אותי לרגעים כליהוק סלבריטאים במקום שחקני קול מנוסים, הוכיח את עצמו דווקא כי לא ממש זכרתי שמדובר בשחקנים מוכרים בזמן הסרט, וכל אחד עשה את העבודה שלו נהדר.
צריך לקחת גם רגע לדבר על כמה הסרט הזה יפה, כי תקשיבו – זה סרט יפה. אבל יופי ייחודי ולא ברור מאליו כי כריס סנדרס, כדרכו עוד מאז "לילו וסטיץ'", בחר לא לעצב אף דמות באופן יפה מדי. וכדרכו, בהפוך על הפוך זה עבד. חלק ניכר מזה זה כמובן ההנפשה, ששוב שמרה את החספוס המסוים שסרטי דרימוורקס האחרונים מתהדרים בו, ושוב עובדת לטובת הסרט. אבל חלק מזה זה פשוט הטבע שנמצא בכל פינה וכיף להישאב אליו.
אחרי שלוש יצירות מופלאות ("לא רעים בכלל", "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", והסרט שאנחנו מדברים עליו) אפשר כבר לקבוע בחשש (בכל זאת, השנתיים הבאות שלהם כוללות בעיקר את "בית הבובות של גבי: הסרט" ו"שרק 5") שדרימוורקס הם אולפן האנימציה הגדול הכי טוב שפועל כעת. כזה שיוצר סרטים מאוד שונים אחד מהשני, מאפשר ליוצרים ללכת עם החזון שלהם עד הסוף, ולא מטמטם את התוכן שלו רק בגלל שזה סרט לילדים. כל אולפן אנימציה שלא חושב רק ברווחים היה מת שהיו יוצרים אצלו משהו כמו "רוז הרובוטית", וכל הכבוד לדרימוורקס שהם הפכו לסוג האולפן שבו יוצרים סרטים כאלה. או לפחות, אולפן שבו יוצרים סרטים כאלה כשהוא לא עושה עוד קונג פו פנדה. זה גם משהו.
אוקי עכשיו שראיתי את הביקורת
אתה בטוח שראינו את אותו הסרט? מהפסקה השניה הרגשתי שאני ביום ההפכים. אנחנו שמדובר בסרט טוב ,סרט יפה לעין וכזה שמדבר על טבע האדם וסוגים שונים של הישרדות אבל אני לא מסכים איתך על זה (וביחוד שקונג פו פנדה מטמטם את התוכן שלו בשביל ילדים אולי חוץ מ 4 כי לא ראיתי אותו). הביקורת שלי לסרט היא בערך הביקורת של דורון פישלר לבית כולל הפסקה בה הוא מדבר על המצב הקשה של הסטודיו שמאז הפכה ליותר רלוונטית.
הבעיה שלי היא לא שהסרט לא מקורי בפני עצמות או שיש בו דילוגי זמן אלא שכל מה שלא קשור לרוז כדמות באופן ישיר הוא מונטאג' של סצנות שכבר ראיתי (כולל מסרטים אחרים של דרימוורקס) והוא עושה אותם בחצי מהאיכות של הסרטים ממנו הוא מעתיק .
אני גם חושב שהסרט לא "מדבר" על הטבע בכלל, כי אם הוא היה מדבר על זה היינו מקבלים יותר מסיור אוכל עם פינק והכרות מאוד שטחית אם האווזים האחרים (בבית ראינו יותר מהבוווים האחרים מאשר אנחנו רואים כאן מהאווזים), הוא יותר זורק כמה רעיונות לאוויר וממשיך הלאה כאשר היוצאת מן הכלל היא שוב רוז עצמה שהסרט מראה ומדגים איך היא חושבת ומתפתחת ומשווה בין האירגון ממנו היא באה לחברת אווזים ומה ההבדלים בין השנים בכל רגע אפשרי בין עם זה בסצנות הדרמתיות או הקומיות וכשהסרט מתמקד בה ורק בה הוא בשיא שלו (אגב זה קצת מפריע לי שכל הקופליקט בסרט ממוקד בשווי אישית אבל זה מפריע לי אישית וזו לא בעיה בסרט).
שוב אני חוזר האם הסרט רע, ממש לא וכן נהנתי ממנו, 60% ממנו הוא על רוז וכמו שאמרתי היא נהדרת. אבל שאר ה40% הם במקרה הטוב בסדר ורוב הזמן הם לא מעל תפקודיים וכדי שסרט יהיה מופתי אפילו בתור סרט מנייסטרים לילדים הכול צריך להיות מעל לתפקודי.
אני לא ממש כועס על הסרט שהוא "רק" טוב במקום מופתי, אלא יותר על זה שמה שנראה כמו רנסנס לרוב המבקרים, לי נראה בדיוק אותו שהתלוננו על דרימוורקס במהלך השנים, מחזור חומרים, אני באמת רוצה לדעת איך דרווימוורקס של היום שונים מדרימוורקס של שנות ה2000 או אפילו שנות ה 2010 וחוץ משינוי טון אני לא רואה הבדל משמעותי או שזה באמת תרם להם משהו (אם כבר הוא גרע מהם הרגשת סיכון וחיבור לקרקע), זה כן מהלך שפתח אותם לכיווני אנימציה חדשים אבל גם אז הם לא בהכרך טובים יותר הם רק שונים. אני באמת רוצה להאמין שיש הבדל בין הסרט הזה לבית (שגם היה סבבה) ושהוא יותר מטיפה יותר טוב אבל אני פשוט לא רואה את זה
אם אתה לא רואה הבדל בין "רוז הרובוטית" ו"תפוס ת'כריש"
בין "משאלה אחת ודי" ו"שרק 2" (ואני יודע ש"שרק 2" נחשב מאוד, וגם אני מחבב אותו ועדיין יש פער עצום במה ששני הסרטים האלה בכלל מכוונים לעשות מלכתחילה, אפילו אם נגיד שכל אחד מהם טוב במה שהוא עושה) ובין "לא רעים בכלל" ומשהו כמו "בייבי בוס", אז אני לא יודע איך לחצות את הגשר הזה בשבילך.
את "בית" ספציפית לא ראיתי, ואפשרי שהוא דומה ל"רוז הרובוטית" אם כי שום דבר שיש בו לא גורם לי לחשוב שיש קשר בין שני הסרטים.
אני חושב שהסרט אומר לא מעט דברים על טבע, ושמדובר בהרבה יותר מסיור אוכל או הכרות עם האווזים כי כל הסרט מתרחש בטבע וכמעט כל סצנה בו (בטח בהתחלה) אומרת דבר כזה או אחר על טבע.
חתכתי את ההשוואה לסרטים מדרימוורקס
אז ההשוואות שהתכוונתי
חתול במגפים 2-חתול במגפים 1 (החתול ב 2 הוא המפתי דמפתי ב1), לא רעים בכלל -מדגסקר 1 (זאב -אלכס, נחש-מרטי) ורוז הרובוטית- בית 2015 (והדור הבא, והדרקון הראשון שלי 1, והשומרים של גאהול, ומיון שומר הירח, ורוב סרטי האמיציה משנות ה 2010 עד עכשיו ביחוד של האולפן).
אבל הנקודה שלי היא שחוץ משרק 3, שרק 4 כילד (פחות ממבוגר) ובוא נניח שיצאת כריש (לא ראיתי אותו במשך שנים) אני חושב שרוב סרטי האולפן טובים או לכל הפחות טובים למה שהם (כן אפילו תינוק בוס). אז כשאני רואה שרוז הרובוטית לוקח השראה מהסצנות האלו (למעשה יש הרגשה שהסרט הזה הוא סוג של מסיבת פרידה מדרימוורקס שהיכרנו עד היום לפני שהם חלק גדול מהאנימציה לסוני), ושוכח חלק מהפרטים של אותם סצנות זה מבאס אותי באופן אישי, ועוד אחר כך להחריז על הסרטים החדשים כטובים ביותר שיצאו מן האולפן מרגיש כמו סטנדרט כפול.
אבל שוב אני לא רוצה לנהל ויכוח על עד כמה מופתי רוז הרובטית כי אני כן חושב שהוא סרט טוב, רחוק ממושלם, אבל עדיין טוב, ולסרטים טובים מגיע ביקורות טוב ולא בא לי להיות סופר מריר על סרט טוב.
בנוגע להערה על סרטי ארטהאוס, אם אנחנו מדברים על סרטי האנימציה שלא מיוצרים באמריקה/קנדה אז:
1. רוז הרובוטית כן לוקח, עם הקצב האיטי, וזמן שמוקדש לשאיפת האווירה, אבל כמו כל שאר
2. גם סרטי הארטהאוס לילדים משתנים באיכות שלהם יש כאלו שטובים יותר (פלישת הדובים מסיציליה, מרונה) יש כאלו שפחות (הממלכה של קנסקה), אז זו גם לא השוואה שווה לסרטים מסוג זה.
1. רוז הרובוטית כן לוקח ...
השראה מהסרטים האירופיים
פיטר בראון
יפה לראות שפיטר בראון, שכתב את הספר שעליו הסרט מבוסס, גם אחראי על התסריט.
לא היה רשום בקרדטים בסוף הסרט
ובimdb כתוב שהוא רק כתב את הספר לא עזר בתסריט
רק שהוא לא
על פי ימד״ב, כריס סנדרס הוא היחיד שנושא בקרדיט על התסריט.
הקרדיט של פיטר בראון הוא אך ורק על כך שהסרט מבוסס על ספרו.
מניח שפה באתר שמו את השם שלו בתסריט בגלל שהסרט מבוסס על ספר שלו, אבל מבחינת מעורבות בתסריט עצמו לא הייתה לו שום מעורבות.
באמת סרט מומלץ
אבל לי היו יותר הסתייגויות, ובטח שלא הייתי מכנה אותו מושלם.
קודם כל כמובן הפריע לי השינוי גדול מהספר, כמו בדרקון הראשון שלי. אם הספר היה פיוטי ועם הרגשה בדידות לאורך חלקו הגדול, הסרט הפך להוליוודי סטנדרטי שהדגש בו הוא על קבלת השונה וכו' (אם כי הנושא של לעקוף את התכנות שלך בהחלט מופיע בספר).
חוץ מזה, בהתחלה הטון מזגזג יותר מדי בין סלפסטיק למפחיד, ברמה שנראה שהיו שני במאים כאן. וגם בהמשך נראה שיש כאן שני נושאים שונים שמזגזגים ביניהם, כמו שצוין בביקורת. יותר מדי פרטי עלילה מופיעים באמצע הסרט בלי הכנה מראש (נגיד עניין הכנפיים הקצרות או הבז) או מופיעים בהתחלה בלי להמשיך (שאר האווזים). וגם ברמת הסצנה הבודדת היו כמה מקומות שנראה לי שהיה כאן שכתוב תסריטאי, כמו סצנה שהייתי בטוח שנגמרה אבל פתאום ממשיכה.
אלב יכול להיות שחלק מהבעיה הייתה ההקרנה הנוראית שהייתי בה – לקראת הסוף הוידאו פשוט נכבה והסרט המשיך רק עם סאונד, וכשהסרט חזר הוא לא חזר עד לנקודה שבה נכבה הוידאו. אמנם אפשר היה להבין מה שקורה אבל אין ספק שזו הרגשה לא משהו.