-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הולכת רחוק
Wild
כדי לסייע לעצמה להתגבר על קטסטרופה, אישה אחת יוצאת למסע רגלי של 1750 קילומטר.
תאריך הפצה בארה"ב: 05/12/2014
תאריך הפצה בישראל: 05/02/2015
סרט מקסים. כמו שסרט מסע צריך להיות: על האדם, לא על הגאוגרפיה. ערוך ומבויים נפלא, והדבר הכי טוב שריס וויתרספון עשתה אי פעם.
הכותרת גורמת לזה להישמע כמו קומדיה רומנטית או משהו
ריס ווית'רספון היא אשת מכירות שעסוקה בעבודה שלה אך אחרי שהחבר שלה עוזב אותה בשביל קקטוס, היא מחליטה להשתתף באירוע התרמה של אנשים שצועדים בניו יורק. באירוע היא פוגשת את יו גרנט, בן של מיליונרים שהוריו הכריחו אותו להשתתף באירועי התרמה בשביל לקבל גישה לכסף שלו בשנית. הם נפגשים ובהתחלה לא מסתדרים בכלל, אך באמצע המרתון מגיע טרוריסט ומתחיל לירות באנשים. ביחד בתוך מחסה של הומלסים, הם מגלים מפת אוצר של שלונג ארוך הזקן שאותה החביא ברמזים שנמצאים ב"מכוניות 2". אך בזמן שהם נמצאים למוזיאון המדע, כל המיצגים מתעוררים לחיים כולל החור השחור ששואב את היקום.
האם גרנט וווית'רספון יצליחו להתגבר על ההבדלים ביניהם ולמצוא אהבה?
האם האוצר של שלונג ארוך הזקן יצליח להסיר את הקללה של המשפחה של גרנט שהופכת אותם לאנשי-בוגנוויליה מדברת?
האם יש משמעות לקיום?
בוים על ידי כריסטופר טרנטינו.
עם גל גדות כתור אקי אבני כתור גופה של אחד הטרוריסטים.
תאריך הפצה בארץ
לפי seret, הבכורה בארץ תהיה 5.2. אני מקווה שהם יותר מעודכנים. אני גם מקווה שהתאריך עוד יהיה אפילו יותר מוקדם.
הולכת רחוק? למה?
את שם הספר השאירו בעברית כ־wild (גם החלטה גרועה). מה הטעם להמציא שם שלא קשור לא למקור האנגלי ולא לספר?
באתי לכתוב משהו מרושע
אבל אז ראיתי שניק הורנבי כתב את זה. אז ברור שהולכים.
(למרות שלשיאים של "נאמנות גבוהה" ו"קדחת המגרש" הוא כבר לא יחזור, עדיין כיף לראות\לקרוא את רב הדברים שהוא עושה.)
אגב, בהתחלה התבלבלתי בין זה לבין "הולך בדרכי" שגם הוא עם ריס (שמאז "הולך בדרכי" אני שוב אוהב אותה).
אז אחרי שהיא הלכה בדרכה ואז הלכה רחוק, מה הלאה? "הגעתי רחוק", "מתגעגעת מאוד", "חוזרת ברוורס"?
הורנבי כתב את התסריט
על פי ספר מסע אוטוביוגרפי של שריל סטרייד (כן, שריל סטרייד יצאה למסע. אם היו קוראים לה שריל מון-ווקר, היינו מקבלים את ריס וויתרספון בחליפת חלל).
בכל מקרה, בתור אחד שמכיר (ובדרך כלל מחבב) את הספרים של הורנבי, כאן לא הרגשתי אותו. מה שכן הסרט מאד מומלץ. פחות בגלל הכתיבה, ויותר בזכות הבימוי והמשחק המצוינים.
מה הלאה?
"בגלקסיה רחוקה רחוקה…"
לא רע, אבל קצת מאכזב
מאוד מזכיר בבימויו את מועדון הלקוחות של דאלאס ואכן לא מפתיע שמדובר באותו במאי. סיפור קטן ומעניין שניצל הרבה בזכות משחק נהדר של שחקניותיו. שוואלה, לא בטוח בכלל שאמשיך להתלהב ממנו עד סוף השנה.
יש כאן לא מעט דברים מעניינים אבל משום מה הרגשתי שהסרט לא באמת מטפל ברעיונות ובבעיות אותם הוא מציג אלא רק עובר לידם.
רוב הצפייה עשתה לי חשק לראות שוב את into the wild.
כנראה שבפנים עדיף מאשר רק ליד.
מדהים
הייתי בטוח שמדובר בעוד סרט מסע קלישאתי על 'משמעות החיים', והוא אכן סרט מסע והוא אכן על משמעות החיים, אבל בדרך אחרת, אמינה ומאופקת. ריס וות'רספון משחקת דמות מאוד שכיחה בקולנוע, אשה עם שיברון נפשי, והיתרונות שבדמות היא שכל אחד יכול להזדהות עמה – היא מאפיינת כמה מנקודות המבט הפסימיות של כולנו, והדרך בה היא 'מרפאת' אותן דרך הטיול הייתה בעיני מדהימה ומלאה בעוצמה. הבימוי החזק שמשלב בין סיפור החיים הקשה של שירל לבין המסע הריאליסטי מצליח לעורר הזדהות באופן עמוק מהצפוי, וות'רספון בתפקיד שבעיני ראוי לזכיה באוסקר, ועם כל הקושי שבסיפור הסרט מצליח בסופו לעורר תקווה בדרך שלא מרגישה קלישאתית או סוחטת דמעות בכוח. אני פשוט נהניתי.
נשמע ממש טוב
נשמח לביקורת מלאה!
לדעתי זה סרט נפלא
אבל קשה לי לדמיין מה יחשוב מי שלא קרא את הספר.
תקראו את הספר קודם. הוא עוד יותר טוב, ומאפשר את המורכבות הנדרשת בשביל לא להפוך לקלישאה.
במיוחד מומלץ בחום לכל בחורה שאי פעם טיילה לבד :-)
איזה סרט נפלא,
יצאתי ממנו לפני כמה שעות ואני לא נרגעת, פחות או יותר מהאמצע ועד הסוף היו לי דמעות בעיניים, במחזורים של גאות ושפל לפי מה שקרה על המסך והמחשבות שעברו לי בראש.
מצטרפת למי שאמרו כאן שהעריכה נפלאה, איך השירים נכנסים ויוצאים, לא תמיד אפילו ביחד עם פלשבק. סתם, זמזום נשכח שמרחף ברקע ונעלם. גם הפלשבקים עצמם ערוכים מצד אחד לא בתזזיתיות אבל מצד שני כן מאוד מהיר, אוסף תמונות מתקופות שונות ברצף אסוציאטיבי, בדיוק כמו במציאות.
כל הערב מאז אני מזמזמת דווקא את הפסקול של into the wild, א. כי הוא מהמם אבל בעיקר ב. כי אני באמת חושבת שהסרט הזה הוא מה ש-into the wild יכול היה להיות אם היתה מככבת בו דמות שאפשר לחוש אליה איזושהי סימפטיה. בתור מישהי שבדרך כלל יוצאת מסרטים של שעתיים בתחושה שהיה אפשר ורצוי לקצץ מהם כ-20 דקות, כאן כשהרגשתי שהסרט מתארך – זה שימח אותי. שמחתי שיש לסיפור מקום לנשום, שמחתי לבלות עוד זמן עם האישה הזו, רציתי לראות עוד מהתחושות שלה, זה הישג מדהים (ושוב, כל כך לא מובן מאליו).
עוד דבר: כמי שצעדה לבד 8 ימים בטרק עם כל הציוד על הגב וסה"כ הטרק הכי ארוך שלי נמשך 24 יום, כל כך נהניתי לראות את כל העולם הזה קם לתחייה. הכל היה שם, החל מה"מה לעזאזל חשבתי לעצמי", דרך הנשמה הטובה שזורקת לך חצי מתכולת התרמיל ועד תחושת הפליאה\זעזוע כשסוף סוף מים חמים נוגעים באוסף הפציעות הטרי שלך.
לגבי המשחק של ויתרספון – אף פעם לא אהבתי אותה במיוחד, אבל פה פשוט הייתי איתה. כל צעד, כל תחושה, הייתי שבויה של הדמות. היחסים עם אמא שלה היו נפלאים, ולורה דרן עשתה עבודה נפלאה עם דמות כל כך מכמירת לב. אגב למי שאמרו שהסרט עובר ליד התהליך הנפשי והבעיות ואולי לא מעמיק כמו הספר(שלא קראתי), לא הרגשתי את זה בכלל. להפך, מצא חן בעיניי שלא מאייתים לנו את זה, וכאמור הרגשתי כל כך קרובה אליה שהכל הסתדר לי גם בלי שיצטרכו להסביר.
אם היה דבר אחד שהפריע לי זה הסיום (מבטיחה בלי ספולרים) – כשהיא מתחילה את מונולוג הסיום שלה זה נוחת עליך משום מקום בלי הקדמה, וגם מתואר מפרספקטיבה של זמן שחלף, בשונה משאר הסרט. עד שהבנתי על מה היא מדברת היא כבר היתה בחצי המונולוג וממש התבאסתי ש"פספסתי" את כל ההתחלה, כי זה היה כל כך יפה ומרגש.
ממש ממש שמחה שהלכתי לראות אותו.
סרט טוב, אבל...
הסרט טוב מאוד, אמין מאוד (כל מטייל יעיד שהסרט יודע על מה הוא מדבר, אם כי כמובן ביחס ללפני עשור+), והסופרלטיבים על הבימוי והמשחק של וויתרספון מוצדקים.
מה הפריע לי? העירום.
לדעתי היה אפשר להעביר את הסיפור באותה עוצמה גם בלי העירום. והמשמעות שלו, למשל, היא שהסרט לא מתאים לילדים-נערים בגיל שכבר יכול להתחבר למסע, ולסיפור – וכן, גם ילדים מתמודדים עם אובדן; אבל מה לעשות, הפלשבקים פשוט לא מתאימים לילדים. ובלי זה- עם אותו סיפור – אפילו הייתי לוקח את הבת הגדולה שלי, שהיא בהחלט עדיין ילדה, לראות את זה. אבל מה לעשות – כרגע לא מתאים.
אה, ומי מכם שחובב טיולים – זה ממש לא חייב להיות הסבל שלה בימים הראשונים. עניין של הכנה וגם של אריזה מינימליסטית של ציוד.
כנראה כי אין לי ילדים
ולכן זה בכלל לא פקטור מבחינתי, אבל דווקא העירום מאוד מאוד תרם לחוויה שלי. הוא היה אגבי ולא הרגשתי שהסינמטוגרפיה עושה ממנו עניין או "חוגגת" אותו כמו בסרטים מסוימים. מסע כזה הוא דבר מאוד פיזי, והעירום הוא חלק בלתי נפרד מזה. הוא פשוט שם בכל מיני מצבים, לאו דווקא זוהרים, כמו בחיים האמיתיים – היא ערומה פה בהקשר של רגעי שפל, בהקשר התכל'סי של הפציעות מהטיול וגם בהקשר מיני נעים וחיובי. לכפות הגבלות על החוויות האלה כדי שהסרט יתאים לבני נוער היה לדעתי יוצא מלאכותי ומאולץ.
גם חולקת על דעתך שהסיפור יכול היה לעבור באותה עוצמה ללא החלקים האלה. כל העניין הוא שזו אישה שמרימה את עצמה ממקומות מאוד קיצוניים שהתדרדרה אליהם על ידי מעשה קיצוני לכיוון ההפוך. לצנזר את נקודות השפל שלה, שהרבה מהן כרוך בסקס עם\בלי עירום וביחס לגברים ואינטימיות, זה לעקר את העוצמה של הסיפור. אין מה לעשות, הוא פשוט לא מתאים לילדים.
בפרספקטיבה של כמה שבועות + קריאת הספר +צפייה שנייה עכשיו
זה בדרך לרשימת הסרטים שאני הכי הכי אוהבת (כן, גם בצפייה השנייה בכיתי כל הזמן).
הספר די סבבה, ממש נאבקתי לקבל אותו כפי שהוא כי המבנה של הסרט נכנס לי כל כך לתודעה שלא רציתי שום חוויה אחרת. בסוף הבנתי שאני יכולה פשוט לצפות בו שוב.. אני ממש לא מסכימה שבלי הספר הסרט עקר וקלישאתי. נכון, הוא ממלא יותר פרטים, אבל זה הכל. הייתי אומרת שזה אחד המקרים הנדירים שבהם הסרט טוב לא פחות מהספר. ויותר מזה, בגלל שהסרט נהנה מתוספות של המדיום הקולנועי כמו העריכה העדינה והמדויקת והבחירות בעיצוב הסאונד, בחוויה שלי הוא אפילו מתעלה עליו.
וואו, לא ראיתי את זה בא
לא היו לי ציפיות גדולות מהסרט וחשבתי שהוא יהיה סתם איזה סוחט דמעות דביק והוליוודי עם שחקנית שמעולם לא חיבבתי במיוחד ובמאי שהסרט הקודם שלו היה meh. בפועל התאהבתי בסרט כמעט מהדקה הראשונה.
נתחיל מזה שהסרט הוא מעובד ע"פ ספר (אוטוביוגרפי שנכתב על ידי הדמות הראשית). תמיד אנשים חושבים שהספר ויותר עמוק מהסרט כי בספרים מתוארים רגשותיהן, זיכרונותיהן ומחשבותיהן של הדמויות. תמיד גלגלתי עיניים לשמע אמרות מהסוג הזה, אף על פי שלעתים הן נכונות. "הולכת רחוק" היה אמור לחזק את הטענה הזו אפילו יותר כי בספר עצמו ההתרחשויות החיצוניות מינימליות ורוב הדברים שמתוארים שם קורים בתוך הדמות עצמה. אבל מרק ואלה הצליח להעביר את כל הרבדים שקורים מתחת לפני השטח באמצעים קולנועיים ומוכיח שהטענה פשוט לא נכונה, בקולנוע כן אפשר לתאר רגשות, זיכרונות ומחשבות אך פשוט באמצעים שונים (ויותר מתוחכמים אם יורשה לי להגיד). העריכה היא הדבר הראשון שקופץ כשחושבים על האופן שהוא עשה את זה. הזכרונות שיש לשריל בסרט הם לא סתם פלאשבקים שנדחפים בכוחניות וגסות סטייל "אבודים" אלא טכניקה קולנועית שנעשית במיומנות מדהימה. הזיכרונות לא מגיעים בבת אחת אלא כמו במוח האנושי הם מגיעות בהבזקים ובתמונות קפואות מהאירוע. הזיכרונות לא מתחילים ומסתיימים בנקודות מסוימות אלא באים ונמוגים כמו גלים בים התודעה (וואו זה נשמע כ"כ פלצני). כל פעם שאנו נזרקים אחורה זה מפני שהמוח של שריל מגיב על דברים שהיא חווה בהווה. כל זיכרון והבזק הוא עוד פיסת פאזל בדמותה, או לחלופין עוד שכבת בצל שאנו מקלפים מדמותה. בכל פעם היחס שלנו כלפי הדמות, כלפי התנהלותה וכלפי מניעיה משתנה. אנו אוהבים אותה, כועסים עליה ומרחמים עליה. בנוסף השילוב של הסאונד נעשה בצורה מושלמת בכך שהוא מאד אורגני וטבעי, הוא נמצא שם ויש לו אפקט חזק אבל אנחנו לא תמיד מודעים אליו.
על המשחק המופלא של וויתרספון כבר נאמר רבות אבל אני מרגיש צורך להרעיף כמה מחמאות על לורה דרן שבעיני היא שחקנית מאד מוכשרת שנעלמה קצת בשנים האחרונות כי אין מספיק תפקידים לנשים מעל גיל 40 בקולנוע. דרך הזיכרונות של שריל, דרן מצליחה לסרטט דיוקן של דמות שברירית ויציבה בו זמנית.
בנוסף בסרט ישנה סצינה שכבר מעכשיו אני שומר לה מקום ברגעי שנת 2015 : ההיאבקות עם תרמיל. סצינה קטנה, אינטימית ומלאת משמעות שבקלות יכולה להפוך לסרט קצר מקסים. אני רואה את המאבק של שריל להתרומם עם התרמיל הכבד על גבה כדימוי למאבקה עם נטל העבר ולכן במהלך הסרט היא "נפטרת" מהמשא העודף ומצליחה לשאת את מה שהוריד אותה למטה.