"מרשעת" הוא עיבוד למחזמר בעל אותו שם שאפשר לתאר פרקטית כפאנפיק (סליחה, סיפור מחדש רוויזיוניסטי) ל"הקוסם מארץ עוץ" – או אולי יותר נכון, ולמרות שלא כל כך אוהבים להגיד את זה בקול רם – למערכה הראשונה של אותו המחזמר. כן, כמו "חולית" (או שלל להיטים אחרים מ-2023), גם "מרשעת" הוא בעצם חצי סרט. להגנתו צריך להגיד שלמרות שמחביאים את זה בפרסום, זה נאמר בתחילת הסרט בשקופית שבה שם הסרט הוא "מרשעת – חלק 1" ולא רק "מרשעת" כמו שהוא משווק. החלוקה הזאת די עובדת: החלק הראשון של המחזמר הוא מעין פריקוול, בעוד שהחלק השני (שאמור לצאת בשנה הבאה) מספר מחדש גרסה משלו של "הקוסם מארץ עוץ". אז אומנם הסיפור בסרט הזה לא "נגמר", אבל צופים, ובטח צופים שמכירים את הסרט המקורי, לא ירגישו שהסרט נגמר באמצע, אלא בערך ב-95%.
הסרט מספר את סיפורה של המכשפה המרשעת מהמערב, היא אלפבה (סינתיה אריבו). הסרט מתחיל איפה ש"הקוסם מארץ עוץ" מסתיים, בחגיגות סביב מותה, ואז חוזר אחורה לספר את סיפורה, שעיקרו מועבר דרך מערכת היחסים שלה עם גלינדה המכשפה הטובה (אריאנה גרנדה). כיאה לז'אנר ה"נבלים הם בעצם טובים" שהמחזמר היה מחלוציו (ואחריו הגיעו גם "מלפיסנט" ו"קרואלה"), הסרט מסביר שבעצם אלפבה הייתה ילדה מסכנה שנולדה בצבע ירוק ועל כן כולם שונאים אותה אוטומטית, כולל אבא שלה. כשאחותה הצעירה נֶסָרוֹז (מריסה בודי) נוסעת ללמוד במכללת שיז, תקרית בלתי צפויה גורמת לכך שגם אלפבה נרשמת למכללה, נתקעת בחדר עם גלינדה, ומשם מתפתחת בין השתיים מערכת יחסים מורכבת, שנהפכת אף למורכבת יותר עם הגעתו של הנסיך פיירו (ג'ונתן ביילי המושלם, שעל אף שלמותו לא הרוויח מהארכת זמן הסרט עוד סצנה מונפצת או שתיים). ברקע של כל הדברים, די ברור שאלפבה לא באמת מרשעת כמו שהסביבה המיידית שלה דוחה אותה על סמך צבע העור שלה, ומסלילה אותה להיות נבלית.
יש הרבה דברים שקורים ב"מרשעת", אבל במרכז הסרט עומדות סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה, שהן הסיבה העיקרית לראות אותו. שתיהן מצליחות להביא את הדמויות לחיים בצורה ממש כיפית – במיוחד גרנדה, שמרגישים כמה היא נהנית מכל רגע בתפקיד הזה. היא מצחיקה, מרגשת, עומדת בגבורה באתגר הווקאלי של התפקיד ואפשר לראות שזה תפקיד חלומותיה. אריבו קצת יותר דרמטית ורצינית, גם בהתאם לדמות וגם כי היא שחקנית ברודוויי במקור, וזה מורגש. עם זאת, ולמרות שהיא מוצלחת, קשה שלא להשוות אותה לאידינה מנזל (אלפבה המקורית) – וכאן, לפחות לדעתי, היא לא מצליחה להגיע לרמות האייקוניוּת של מנזל בביצועים שלה לשירים. אני לא מספיק בקיאה כדי להגיד אם זה בגלל שינויי סולמות, או הצבע שאריבו מוסיפה לביצוע (מליסמה בעגה המקצועית), אבל אני חיבבתי פחות; וזאת בניגוד לגרנדה, שמבצעת את התפקיד באופן מאוד קרוב לביצוע המקורי של קריסטין צ'נוות'. היא מביעה את המניירות של גלינדה אחד לאחד, ולדעתי עומדת בדיוק על התפר הדק שבין העתקה למחווה מושלמת.
בנוסף לשתי השחקניות הראשיות הסרט מתהדר בעוד חברי קאסט גדולים – ג’ף גולדבלום בתור הקוסם, מישל יאו כמדאם מוריבל, ופיטר דינקלג' כקולו של דוקטור דילמונד, העז. מעבר להם יש שלל שחקנים שמגיעים מהתאטרון (הצעה לחובבי ווסט אנד: נסו לעשות משחק שתייה ולשתות בכל פעם שיש פרצוף שאתם מזהים, ובשתייה הכוונה היא למים, אחרת תסיימו את הסרט בבית חולים). לא יפתיע שאגיד שהשחקנים הנ"ל עושים את עבודתם בצורה טובה, אבל שווה לציין את זה בכל זאת. לכל אחד מהם תפקיד משני אך חשוב, והשירה שלהם בסדר גמור. נראה שג'ף גולדבלום לקח את הקוסם וביסס אותו על דמותו של וולט דיסני (ספציפית, בלטה לי הסצינה שבה הוא מציג את החזון שלו לעוץ). בסיפור יש עוד שתי דמויות משנה חשובות לא פחות כמו נסרוז, אחותה של אלפבה או בוק (אית'ן סלייטר), והם שרים נהדר, אבל לא מצליחים לבלוט בין שאר השחקנים הגדולים שנמצאים איתם.
כשמעבדים מחזמר עם גדוד מעריצים כמו "מרשעת", צריך לשאול איך הסרט עובד למעריצים, ואיך הוא עובד למי שלא. לחובבים, הבשורה משמחת – הסרט נשאר נאמן ברובו למחזמר. כל השירים האהובים שם, בתוספת שיר חדש לגמרי – חששתי שהוא ירגיש מיותר ורק יהיה תירוץ למועמדות לאוסקר, אבל הוא דווקא מוצלח ממש – הוא גם משתלב יפה בעלילה וגם כיפי וכמעט ממכר כמו שאר השירים האייקוניים. השינוי העיקרי, בשל האורך והמעבר מהבמה למסך, הוא הקצב. שירים לפעמים מפסיקים לרגע כדי להוסיף סצינות דיאלוג באמצע או כדי להוסיף רקע על הילדוּת של אלפבה. זה עובד לרוב, והפעמים שפחות הייתי מרוצה בהן היו כי לא יכולתי להמשיך לשיר בראש.
למי שמגיע בלי היכרות עם המחזמר אדווח, בהסתייגות קלה, שהסרט לא נשען על ידע קודם. יש כל מיני קריצות לסרט מ-1939, בין אם אלה שוטים שמאזכרים רגעים אייקוניים ובין אם חוטי עלילה שנשזרים ומרמזים על רגעים עתידיים במסעה של דורתי גייל. אבל מי שלא מכיר את הסיפור או הסרט, אין מה לדאוג – אפשר ליהנות מהסרט גם אם הרגע יצאתם ממערה שבה חייתם עשרות שנים. יעידו חבריי שבאו בלי שום סנטימנטים וגם יצאו מרוצים.
הסיפור של "מרשעת", על פני השטח, עוסק בקבלת השונה ויציאה נגד שטחיות. על פני השטח, כי אם מסתכלים קצת יותר לעומק נראה שהעיסוק העיקרי בסרט הוא הדרך שבה תדמית היא הדבר הכי חשוב בארץ עוץ, ומי ששולט בנרטיב הכללי יכול לשלוט גם בציבור. ההיסטוריה והפוליטיקה מוכתבים לאזרחי עוץ מלמעלה, והופכים לאמת המוחלטת. זה נשמע רציני, אבל הוא מסופר בהמון הומור וכמעט כל בדיחה ומניירה בו זמנית מצחיקות וגם מתכתבות עם הרעיונות הללו. דבר נוסף שהסרט עוסק בו הוא חברויות, וספציפית החברות בין אלפבה וגלינדה. אין הרבה סרטים על חברויות בקולנוע, ובטח שלא על חברות נשית, וזה חבל. אלו סיפורים שיש להם חשיבות בהצבת מודל מסוים לנשים והקשר שהן יכולות ליצור אחת עם השנייה – ובמיוחד כשהם מבוצעים בצורה כיפית כמו כאן. כי הסרט מהנה לכל אורכו, אבל כשהוא מתעכב על הדמויות הראשיות שלו ומערכת היחסים שלהן – שם הוא ממש זורח.
שווה לציין שהסרט סובל מהמחלה ההוליוודית של העשור האחרון – סרטים ארוכים מדי. הסרט נמשך שעתיים וארבעים דקות – יותר מגרסת הבמה המלאה, ובהתחלה חשבתי שזה מוגזם לגמרי, אבל למרבה ההפתעה, רוב הזמן זה עובד. הדיאלוגים והסצנות החדשות מוסיפים רובד נוסף לדמויות ולעלילה, והקצב נשמר טוב כמעט עד הסוף (רק לקראת עשרים הדקות האחרונות הרגשתי שהכול קצת נמרח). ג'ון מ. צ'ו, הבמאי, חוזר לעולם מחזות הזמר אחרי "שכונה על הגובה" והפעם נראה שמצליח לו. מבחינה ויזואלית, הסרט הוא חגיגה לעיניים – צבעוני, מלא חיים, ותפור בול על סיפור כזה פנטסטי. האפקטים נהדרים, התלבושות מהממות, והנאמברים המוזיקליים גדולים מהחיים – בדיוק מה שציפיתי מהבמאי שאחראי על כמה מסרטי "סטפ אפ". גם הפסקול, תחת ידיו של ג'ון פאול, עושה עבודה מדהימה בשילוב מוטיבים מהשירים המקוריים בסצנות החדשות. בקיצור, אפשר ללמוד ולהבין שאם כבר עושים סרט מחזמר לא צריך להתבייש בזה, אלא ליהנות מהעניין.
לסיכום, הסרט הזה הוא בדיוק מה שרציתי לראות: סרט צבעוני, כיפי, ומרגש, גם אם קצת ארוך מדי. יש לי כמה תלונות על דברים כמו ה"מריחה" של חלק מהשירים והביצועים שלא בדיוק בדיוק כמו שאני מכירה ואוהבת, אבל למזלי אני יודעת להגיד שאלה תלונות קטנוניות, ואילו הייתי מגיעה ללא ידע מוקדם הייתי פשוט מתאהבת בסיפור ובשירים ורצה ישר לאינטרנט לקרוא כל פיסת מידע שאפשר למצוא. עכשיו נשאר רק לבחור לאילו גרסאות של הפסקול מאזינים עד השנה הבאה.
הייתה לי תחושה שזו תהיה מכונת מזומנים בלי נשמה
וכבר אחרי חמש דקות הבנתי שטעיתי.
עשוי נהדר וניכר שהעוסקים במלאכה באמת אהבו את הסרט. מנצל את המדיום כדי לעשות דברים שאי אפשר בתיאטרון (יש נקודות שיוצר אהבתי מהמקור ויש כאלה שלהפך, אבל גם באלה הוא אחלה). ארוך וכמו שכתוב בביקורת קצת נמרח בסוף, אבל בסך הכל האורך לא מורגש. בקיצור עיבוד נהדר, ואריאנה גראנדה רמה מעל כולם.