ביקורת: הטיגריס הלבן

את "הטיגריס הלבן" ראיתי אחרי שקראתי את הספר, שזה אומר שני דברים: באתי עם ציפיות מונמכות, וידעתי את כל העלילה שתהיה בסרט (שנשאר די נאמן למקור). אני מציין את זה כי נקודת המבט החיובית שלי על הסרט ככל הנראה מושפעת מכך שקראתי את הספר ולא התרשמתי ממנו, ואז ראיתי את הסרט מוציא את כל אותם תיאורים חוזרים ונשנים על כך שהודו היא מקום מושחת ונוראי ומחליף אותם במשהו שמזכיר אפיוני דמות ועלילה.

הסרט הוא לא שיפור בכל מובן על הספר, יש לציין. הסרט, שמתאר את סיפורו של ברהאם, נהג הודי שמתחיל באשפתות ומסיים כראש חברה, עדיין נשען על סיפור המסגרת שלא מוסיף כלום שבו ברהאם מספר את סיפורו לנשיא סין ומדי פעם מתעקש לשחזר סצנות שהיו קריטיות בספר אך בסרט קצת הולכות לאיבוד, למרות שהן עדיין עוצמתיות – כמו אותה סצנה שבה ברהאם מחרבן בפומבי מול מישהו אחר בעוד שניהם צוחקים כמו מטורפים. אם לא קראתם את הספר ואתם תוהים מה הסיפור – אני נשבע לכם שיש הקשר, אבל אני מודה שגם כסצנת "מה לעזאזל" זה עובד די טוב.

בשלב די מוקדם של הסרט (ועוד יותר מוקדם של הספר, אבל אולי הגיע השלב שאתחיל להפריד בין השניים) אנחנו מגלים שברהאם הגיע לאן שהגיע בזכות פשע כלשהו, ו"הטיגריס הלבן" מתחיל לקבל גוון של סרט מוכר: איך האיש הפשוט התדרדר לפשע ומה שקרה לו בדרך. אבל "הטיגריס הלבן" על כל פספוסיו הוא סרט ששואל שאלה אחרת לחלוטין, והיא: איך משרת, כזה ששירות אדונים מוטמע בד.נ.א שלו, שגדל במחשבה שהוא אפר לרגליהם של אנשים שהוא צריך להודות על כך שהם מוכנים לירוק בכיוונו – איך מישהו כזה הופך לאדם חופשי?
כי אמנם רשמתי שברהאם הוא נהג, אבל בהודו יש ל"נהג אישי" מטלות קצת אחרות: למשל, לבשל, לנקות, לקרצף, לעשות מסאז' לרגליים של האדונים שלו, ובקיצור – להיות משרת, שלא לומר עבד. אז מהו הרגע שבו למשרת נמאס והוא מתמרד נגד האדונים שלו?

לצופים מערביים התשובה כנראה תהיה ברורה: אולי זה יקרה אחרי שידברו אליכם לא יפה; או שיבעטו בכם; או שיאיימו עליכם; או שיזרקו עליכם חפצים; או שיקללו אתכם; או שיצחקו עליכם בפנים. לכן לצופים מערביים צפייה ב"הטיגריס הלבן" עלולה להיות מרתון תסכול של צעקות על המסך בדמוי "תברח משם כבר, למען השם!" או "תהרוג אותם כבר, יאללה!". אבל ברהאם הוא לא צופה מערבי. ברהאם הוא משרת, והוא חונך כל חייו להיות משרת, ועל פי כל מה שקורה מסביבו, הוא גם עתיד למות כמשרת. כי כמו שהוא אומר בעצמו: משרת בהודו הוא מישהו שאם תיתנו לו את המפתח להשתחרר מהשלשלאות שלו, הוא יזרוק אותו עליכם ויקלל אתכם.

יש בזה משהו מרענן וגם מתסכל: אנחנו רגילים לראות בקולנוע דמויות פעילות שלוקחות את המושכות בידיים ולא מוכנות לסבול השפלות, אבל ברהאם הוא משרת, ולסבול השפלות זה חלק מהחוזה הלא כתוב שלו. אין כאן סצנות "אני ספרטקוס", ואין כאן גם התחכמויות בסגנון "מועדון קרב" שבהן רואים את ברהאם מפליץ על המושבים לפני שהאדונים שלו נכנסים. הוא משרת בכל ליבו, וכשהוא אומר שהאדונים שלו הם כמו ההורים שלו יש בו חלק שמאמין בזה, גם אם הוא לא רוצה בכך.

מה שיש כאן, לעומת זאת, זאת נבירה מוצלחת למדי לתוך נפש של אדם ששונא את כל מה שהוא עושה ולא מצליח להשתחרר מזה. כן, יש רגעים קטנים של חמלה, קשר אנושי ושמחה, אבל הם כמו פרחים יפים מאוד בתוך ביצה טובענית – בסופו של דבר, אתם עדיין בדרך למטה.

את הסרט ביים רמין בהראני ("בכל מחיר", "99 בתים", "הסרט הקצר שבו וורנר הרצוג מדבב שקית זבל"), במאי אמריקאי ממוצא איראני שזה הסרט הראשון שהוא מביים מחוץ לגבולות ארה"ב, ובאמצעות הניסיון שלו והזרות שלו הוא מצליח לעשות כמה דברים שסרטים הודיים לא ממש יכולים לעשות: כמו אחיו הגדול שאותו הוא עוקץ, "נער החידות ממומביי", נראה שרק לבמאים מחוץ למדינה יש את החופש להראות את העוני שלה. אבל בעוד ש"נער החידות ממומביי" הפך את העוני לאיזה אפוס מרהיב שמסתיים בשירה ובריקודים, "הטיגריס הלבן" מילולית אומר בשלב כלשהו "עוני זה לא דבר שאפשר להשתתף באיזו תוכנית, לזכות במיליון רופי ולהשתחרר ממנו".

אז למרות שנכנסתי מאוד סקפטי אל הסרט, מצאתי את עצמי שוקע בתוכו יותר ויותר: לא הכל עבד אבל סצנות מסוימות עבדו מאוד, ולקראת השעה השנייה, לאחר שהסרט נפטר ממה שהוא בעצם פרולוג ארוך של "איך ברהאם הגיע לדלהי", הסצנות הטובות הגיעו בתכיפות גבוהה יותר ונהיו יותר ויותר טובות. המשחק של כל המעורבים אף פעם לא ממש הרקיע לשחקים, אבל השחקן הראשי (אדראש גוראב) והשחקנית שמגלמת את פינקי מאדאם (פריאנקה צ'ופרה, שתככב השנה גם ב"מטריקס 4" ושעושה תפקיד ממש מוצלח ב"Barfi !") כן מצליחים להרשים ולקלוע במשהו בדמויות המסובכות שלהן. אולי אפשר להגיד שהסרט עבר איזו סטריליזציה לעומת המקור הספרותי, אבל אולי גם אפשר להגיד שהוא נמנע מלהיות עוד סרט שמתענג על הצגת עוני קיצוני כדי לזעזע את הצופה המערבי ולזכות בנקודות.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שהוא פשוט לא ממש מצליח לגרום להכל להתחבר בסוף. אחרי שעה שנייה נהדרת הסרט מגיע לנקודת שיא ואז קצת הולך לאיבוד: הוא מציג עוד כמה מאורעות וכמה הגיגים של ברהאם, אבל הוא עושה את זה בכזה חיפזון שצופה שרגע לא שם לב יתקשה להבין שהוא פספס משהו.

זאת כנראה הבעיה עם במאי שנצמד קצת יותר מדי למקור, בעוד שהיה עדיף אם היה מקצץ ממנו עוד, ומצליח להבין קצת יותר טוב מה חשוב לסיפור ומה צריך להישאר ברקע או על רצפת העריכה (כמו נגיד העניין עם נשיא סין, שהיה צריך להיגנז עוד בגרסה הספרותית). אבל בתוך ים של "עוד סרט נטפליקס" יש ל"טיגריס הלבן" מספיק רגעים חכמים, צניעות, והבחנות ואבחנות כדי להעלות אותו לאחד מהסרטים היותר טובים שנטפליקס אישרה בלי מחשבה יתרה ולא השקיעה בהם יותר מדי. ואולי אם היו משקיעים בו עוד קצת הוא היה יכול להיות נהדר.