שלושה סרטי נטפליקס יצאו לאחרונה – חלק בקולנוע, חלק בשירות – כאשר כולם מכוונים לא רק לככב למשך יומיים במסך הזה של ההמלצות ואז להיעלם מהתודעה של השירות, אלא גם בתקווה אולי לזכות באוסקר או שניים. כולם סרטים של יוצרים מכובדים (לצורך העניין, שלושתם השתתפו בשלב כזה או אחר בסינמונדיאלים באתר וכולם מגיעים לאחר שהסרט הקודם שלהם היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר) והנה עכשיו כולם מנסים את מזלם שוב – אחד במקסיקו, אחד בקומדיה שחורה, ואחד באנימציה.
בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות
מבין שלושת האמיגוס – איניאריטו, דל טורו וקוארון – איניאריטו תמיד היה האחד היותר אמנותי פלצני שכזה. האחד שעושה דרמות חובקות עולם על כמה מרגש ויפה הכל, בעוד שדל טורו העדיף לעשות סרטים על כמה אנשי דג הם סקסיים וקוארון העדיף לשחק עם ז'אנרים כדי להגניב אמירות פוליטיות מורכבות.
ובכל זאת, איניאריטו פרץ גם מחוץ לגטו האוסקרים שלו ב-2014 ו-2015 עם שני סרטים שהיו יותר קלילים ומדממים ממה שעשה עד אז – "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" – שאפילו זכו לשבחי הקהל והמבקרים ואף השיגו את הדאבל הנדיר של זכיות אוסקר על בימוי שנתיים ברצף. אני קצת פחות התחברתי אליהם, אבל אין ספק שכל העולם חיכה לסרט הבא של איניאריטו.
וכשהוא יצא, כולם קפצו עליו עם סכינים, קראו לו במאי שהאגו עלה לו לראש ודי ביטלו מראש את הסיכויים של הסרט הזה להצלחה. בארץ למשל, הסרט בקושי זכה לביקורות – ובטח שלא לביקורות אוהדות – פשוט כי נטפליקס הפיצו אותו כמעט בשקט. כשניסיתי לראות אותו בקולנוע גיליתי שמרבית ההקרנות שיועדו לו פשוט נעלמו ותוך זמן קצר הוא נעלם כליל.
כל זה הכין אותי לסרט שאמור לנוע בין קטסטרופה מוחלטת ל"טוב, זה לא כזה נורא". על כן הופתעתי לגלות סרט שהוא טוב, ואפילו ברגעים מסוימים טוב מאוד.
את הסרט אפשר לתאר, סוג של, כשילוב של "8 וחצי" והקולנוע של חודורובסקי – מעין טריפ ויזואלי מתמשך שעוקב אחר יוצר סרטים (במקרה הזה תיעודיים, בניגוד לאיניאריטו עצמו) שחוזר למקסיקו לאחר שנודע שהוא הולך לקבל פרס חשוב.
מכיוון שהסרט מתרחש "בתוך הראש" של היוצר שלו, זה אומר שסצנות נעות בין טריפים סוריאליסטים לחלוטין, למשהו שנראה כמעט אמיתי ורק לאחר מכן מתברר שהוא לא, לבין סצנות שככל שאפשר להבין אכן התרחשו. ככלל, הסרט משתפר ככל שהוא מאפשר לעצמו להתפרע – דיאלוג על מלחמה כלשהי שמופרע על ידי אותם חיילים מתים מהמלחמה הוא יותר מרתק מאשר סתם דיאלוג של הבמאי והבן שלו על אמריקה מול מקסיקו. כמו "בירדמן", איניאריטו מאפשר לעצמו להיות מצחיק ולהשתחרר והתחושה העיקרית שנובעת מצפייה בסרט זה שהסרט לא רוצה שניקח אותו רק ברצינות – בייחוד כשהוא צוחק על עצמו.
אז כן, לאנשים שלא נהנים מצלילה לתוך ראש של אדם וקולנוע שהוא רק חצי-קוהרנטי שכזה אין מה לחפש ב"בארדו", אבל באמת שאני לא מבין את הכתף הקרה שהסרט הזה מקבל ממבקרים חובבי קולנוע אומנותי יותר – מדובר בסרט חכם, מצחיק, יפהפה, עם הופעה ראשית נהדרת של דניאל חימנס קאצ'ו שמהדהדת באופן יפה, מפתיע וכיפי את משבר אמצע החיים של היוצר שלו – או לכל הפחות של הדמות שלו. ארוך מדי? טוב, בטח היה אפשר לקצץ רבע שעה מפה או משם, אבל מדובר בסרט שאני מקווה מאוד שהזמן יעשה איתו צדק, כי הטרחנות הנוראית שנוכחת ברוב הסרטים מהסוג הזה נעדרת פה, ונראה שאיניאריטו אפילו כמעט עניו ביצירה שלו, אפילו כשהוא ממלא את המסך עם עצמו.
רעש לבן
עוד רגע נגיע גם לחבר השני בשלושת האמיגוס שהוציא סרט השנה, אבל קודם לכן נדבר על נואה באומבאך. יוצר שעבד די בעקביות בתוך סצנת האינדי האמריקאית וסיפר סיפורים שתמיד היו בערך באותו גודל – משפחתיים, ניו יורקים, נוירטים אבל לא לחלוטין וודי אלן-ים. ואז, אחרי "סיפור נישואים", כל העולם זקף אוזניים ושאל אותו מה הלאה.
התשובה היא, קודם כל, סרט שהוא די שונה מסרטים אחרים של באומבאך. אנחנו מחוץ לניו יורק, בעיירת פרברים של מכללה כלשהי. והסגנון כאן הוא יותר קומדיה שחורה פילוסופית מאשר הסרטים האחרים שלו, בשילוב של קצב דיאלוגים מהיר יותר וסגנון הגשה קצת יותר ווס אנדרסון-י מבד"כ. בקיצור, מדובר ביוצר שמנסה להשתכלל ולנסות משהו חדש. זה עובד, אבל זה לא "סיפור נישואים".
בעלילתנו, פרופסור ללימודי היטלר (אדם דרייבר) חי חיים שלווים עם משפחתו עד שתאונת רכבת שגורמת לענן של חומר רעיל להתפשט מערערת את שגרת חייו ומעמתת אותו עם התמותה שלו אפילו יותר מהרגיל. דרייבר כאן במצב רוח קומי מהרגיל – מעין דמות וודי אלן-ית שמנסה להגיב באופן מאוד רגוע ככל שהיא נכנסת יותר ללחץ, ובעוד שניתן להעריך את כל זה, קשה להתפעל מזה.
בכלליות, מדובר בסרט שהוא לא בדיוק ניסיוני אבל הוא כן מוזר – הסרט מסתיים בסצנת ריקוד לצלילי שיר של LCD סאונדסיסטם בתוך סופרמרקט, ואפילו כשנכנסים לקצב המוזר שלו הוא לא פעם זורק אתכם מהאוכף רק בשביל שתצטרכו להתמקם שוב. הוא לא מצחיק מספיק בשביל להיות קומדיה מטורפת, ולא דרמטי מספיק בשביל להיות מאסה על הניסיון של החברה המערבית להתמודד עם המוות אבל הוא איכשהו בהחלט קומדיה על הניסיון הנ"ל. מסוג הסרטים שמסיימים בצורך לדבר עם מישהו, לא כי כל כך התלהבתם אלא כי אתם פשוט צריכים להבין האם בכלל אהבתם אותו או לא.
אני אישית עוד לא החלטתי. אני בהחלט מעריך את הניסיון, ואולי זה סתם הציפיות וצפייה חוזרת שמכוילת יותר לניסיון של הסרט תשפר אותו פלאים (סצנת הנזירות, למשל, היא באמת נהדרת וקורעת מצחוק). כרגע הוא נשאר כניסוי שטוב שבאומבאך הוציא מהמערכת, אבל אפשר עוד "סיפור נישואים"? בבקשה?
ונסיים בסרט הטוב ביותר של המקבץ. לא רק של המקבץ, בעצם – אלא גם של הבמאי שלו. ויודעים מה? אולי אפילו, בשנה שבה אמרתי את זה לא מעט, הסרט המונפש הטוב של השנה. ובטח ש, ויסלחו לי הרבה אנשים, הסרט הכי טוב על בסיס הסיפור של "פינוקיו".
הרי "פינוקיו" הוא לא ממש סיפור. הוא יותר רצף מעשיות שמקושרות ביחד בעוד שפינוקיו מתקשה ללמוד או להפנים משהו. הוא מתחיל די באקראי כשג'פטו מחליט שבא לו ילד, ונראה שפינוקיו לא ממש לומד כלום לאורך רובו. זה לא לחלוטין אקראי, כן, אבל זה גם לא לחלוטין מתחבר. זה בסדר, אגב – סרטים לא חייבים להיות סיפור.
אבל "פינוקיו" של דל טורו לוקח את הבסיס העקרוני בלב פינוקיו, ויוצר ממנו משהו אחר לחלוטין, שמגמד את מה שבא לפניו. והוא עושה את זה תוך כדי לקיחת האלמנט האחד שלכאורה היה בבסיס הסיפור אבל מתגלה לאורך הסרט שהוא לא – המסע להפוך ל"ילד אמיתי".
הסימן הראשון שמשהו פה לא לחלוטין כמו בסרטי פינוקיו האחרים הוא שבניגוד למעשיות הללו, הזמן הוא שונה – אנחנו לא באיזושהי מאה קדומה לא מתחייבת אלא בעיתוי ספציפי מאוד: איטליה הפאשיסטית. הסימן השני הוא שכאשר אנחנו מתחילים את הסרט לג'פטו דווקא יש ילד – קרלו. אלא שמלחמה וילדים לא הולך ביחד, ולאחר כמה דקות עצובות למדי ג'פטו מוצא את עצמו עמל שוב על יצירת תחליף לקרלו.
בשלב הזה מגיעה הפיה הכחולה – למרות שנראה לי שכאן היא לא ממש פיה כמו באגדות והיא יותר פיה כמו באגדות של דל טורו – ומפיחה חיים בפינוקיו. היא מזהירה אותו לגבי עניין האף, מסדרת את עניין הנדל"ן עם ג'ימיני הצרצר שחי בלב העץ שממנו נוצר פינוקיו (הוא מקבל משאלה בתמורה לכך שינסה לכוון את הילד לעשות טוב) ואז הולכת לדרכה.
בבוקר, ג'פטו קם ומגלה יצור מלא בהתלהבות ואנרגיה שלא הייתה בפינוקיו הקודמים. כל דבר מסקרן ומלהיב אותו, כך נראה, מהחפץ הכי פשוט ועד למלחמה. אה, כן, המלחמה – קיומו של פינוקיו זוכה להתייחסות מיידית מהשלטונות (הדתיים והצבאיים כאחד) שנרתעים מהיצור אך גם נמשכים לדברים שהוא יכול לספק להם. ג'פטו מבטיח שהוא ישלח אותו לקבל השכלה, אבל הרוזן וולפה – שאחראי על תיאטרון הבובות הנודד – חפץ בו למען הכיס הפרטי שלו.
מכאן, הסיפור מתפתח למקומות אפלים (התימה המשותפת לשלושת הסרטים היא ההתמודדות עם המוות), ילדותיים (יש כאן שיר שלם על קקי) ויפהפיים. כי תקשיבו, הסרט הזה אמנם נמצא כמה וכמה שנים בעבודה אבל כל שנה שכזאת הייתה שווה עבור התנועה החלקה, הפרטים והעיצוב של הבובות. פשוט אין השנה סרט שנראה טוב כמו הסרט הזה.
אז למה את שני האחרים נטפליקס הפיצו פה בארץ ואת זה לא? אין לי מושג. זה סרט שיהיו הורים שירתעו מלהראות אותו לילדים (הזכרתי שיש פאשיסטים ומוות? כי יש פה) אבל צריך לזכור שזה לא ש"פינוקיו" של דיסני הוא סרט רגוע וקליל. דל טורו לא מפחד מהסיפור של עצמו וסומך על הילדים שידעו להתמודד עם סיפור מורכב, בקיצור, זה לא "המבוך של פאן" שרק מספר סיפור על ילדים. למרות שאני אבין את מי שיעדיף תוצרים שיניבו פחות שאלות כמו "מי זה בניטו מוסוליני", ההפסד, עם זאת, יהיה כולו שלהם.
היי, אני לא היחיד שאהב את "בארדו"!
ראיתי אותו בהקרנה הראשונה בלב דיזנגוף עם בערך 20 אנשים בקהל (זה אולם של כמעט 500 מקומות). כשנדלקו האורות בסוף היינו אולי 10. אחד מהבלתי נסבלים שיצא באמצע צילם סטורי ביקורת וצעק שטויות.
כבר חשבתי שהזיתי סרט אחר או משהו. כולם יורדים עליו בלי הפסקה ואני די נהניתי, גם אם ארוך ומסורבל מדי יש המון קטעים מרהיבים. עברו כמה שנים מהצפייה האחרונה שלי ב"8 וחצי", אבל לא רואה סיבה שאת 8 יחגגו ואת זה לא.
ועוד משהו שתקף לשלושת הסרטים האלה – מדברים הרבה על הבעיות בכך שנטפליקס נותנים יד חופשית ותקציבי ענק ליוצרים שלא בהכרח צריכים אותם או יודעים איך לנצל אותם. זה באמת קצת פגע ב"בארדו" ו"רעש לבן", אבל מצד שני, לא רואה שום תרחיש אחר שבו סרטים מהסוג הזה יקבלו תקציב ענק וייראו כל כך טוב.
זה לא רק "8 וחצי" מול זה
"בארדו" הוא בשר מבשרם של סרטי זרם תודעה, קצת מוזרים, לא לחלוטין קוהרנטיים שקהל מסוים של אנשים מת עליהם – ומשום על "בארדו" הוטל איזה חרם בנושא. יכול להיות שאיניריטו הוא איזה פרסונה-נון-גרטה, יכול להיות שסתם אנשים מנסים באופן מלאכותי להיגמל מסרטים כאלה אבל בשורה התחתונה קשה לי להאמין שכל עוד קהל שאוהב קולנוע שכזה ימשיך להתקיים, הסרט הזה לא יזכה להערכה מחדש עוד כמה שנים. זה לא רק שהוא בדיוק מתאים לקהל הזה – הוא גם מצחיק ומעניין ומגניב גם למי שרק נכנס לקולנוע שכזה.
אוף טופיק לחלוטין
יש אולם של לב שהוא עם 500 מקומות?!
פספסתי אותו לגמרי כל חיי מסתבר
לב 1 בדיזנגוף
האימות הכי טוב שמצאתי הוא פה, 462 מושבים.
מציין כדי שלא תתאכזב: זה לא איימקס. המסך לא מאוד גדול והוא בנוי בצורה ישנה – כלומר שיפוע רק בחצי העליון, שטוח בחצי התחתון, והמסך קטן וגבוה. הכי גבוה שאני יושב בו זה שורה 7, והמסך עדיין מרגיש קצת קטן.
חן 1 שליד עדיף בהרבה, אפילו שסובל בדיוק מאותן הבעיות. אבל סרטים של לב לא מוקרנים שם.
פינוקיו הוא חתיכת יצירת מופת.
דקונסטרוקציה חכמה של פינוקיו ועם דיון מפתיע בפאשיזם ואינדיבידואליזם, כולל טוויסט נהדר שלא היה בחומר המקור.
סרט מרהיב, שגם מציג קפיצה טכנולוגית אדירה בתחום הסטופ מושן (ואני חשבתי שוונדל וויילד הציג קפיצה, זה עוד היה כלום).
כנראה הסרט השלישי הכי טוב של דל טורו אחרי המבוך של פאן וילדים של אף אחד.
פינוקיו של דל טורו נפלא
גם שווה לראות את מאחורי הקלעים שנטפליקס צירפו לסרט, מעניין ומרגש. כיף לשמוע את דל טורו ואת הצוות שהוא אסף מדברים על היצירה שלהם ועל יצירות בכלל(מאוד התחברתי לדעתו של דל טורו על אנימציה).
לא שזה כזה נורא אבל לסרט כמו פינוקיו לא מגיעה ביקורת משלו?
(ל"ת)
לכל אחד מהסרטים פה מגיעה ביקורת משל עצמו
"פינוקיו" סבל, במפתיע, מ"חתול במגפיים 2" – שני סרטים שהם לא דומים בכלל, אבל לא מספיק רחוקים כדי שלא ארגיש שהביקורת עליהן תהיה דומה מדי בטווח זמן קצר מדי.
כן נכון שלכולם ״מגיע״ אבל בגלל שהשניים האחרים נשמע לי שפחות אהבת משמעותית אז נשמע לי שלו מגיע יותר(בנוסף שבאתר הזה הוא סרט די מדובר)
(ל"ת)
אהבתי את "בארדו" לא מעט
ו"רעש לבן" סרט מאוד מעניין לפרוק. הכי קרוב לקבל ביקורת מלאה מהשלושה היה כנראה "בארדו". בכל מקרה, שלל הנושאים שמאחדים אותם (עיסוק במוות, נטפליקס) הכריע את הכף.
ראית את הסרט?
יהיה נחמד אם תראה את הסרט ותתלהב עליו ונוכל לשם שינוי להסכים על סרט האנימציה של השנה (כי זה לא הולך לקרות עם אדומה אש, צר לי).
אבל בכל מקרה, בלי קשר, מעניין אותי לשמוע את דעתך על הסרט.
אני בהחלט מתכנן לראןת וגם הבנתי מגיע ליס ממש בקרוב לא רעים בכלל אז גם את זה אראה ועד סוף שנה יהיה לי את שלושת הסרטיםי
(ל"ת)
הגיע
זהו, נגמרו התירוצים ;-)
היי לא ראיתי שהגבת לי פה :)
אבל כתבתי , אמנם מאוד בקצרה , בטופס סיכום השנה על "לא רעים" והחתול של שרק
כן, ראיתי שם
אני מקווה שאת פינוקיו של דל טורו תאהב, שלפחות יהיה סרט אנימציה אחד השנה ששנינו נאהב (אם כי נראה שאנחנו מסכימים לגבי החתול של שרק 2, שמדובר בסרט נחמד בהחלט אבל לא היצירת מופת שעשו ממנו, כך שזה גם משהו).
אבל הוא לא באמת על פאשיזם
אפילו ממש לא
כלומר, כן. יש בו חלק משמעותי שמדבר על פאשיזם אבל זו לא התמה של תחילת הסרט או של סופו, ולכן בעיניי לא התמה בכלל אלא סתם דיון מפוזר ולמען האמת לא כ'כ מעניין על נושא שאינו שנוי במחלוקת
מה כן? בעיניי הדיון העיקרי של הסרט הוא במוות או ליתר דיוק באלמותיות וככזה הוא מדויק הרבה יותר
כלומר, כן, אבל אף אחד פה לא אמר שהוא על פאשיזם?
אני הזכרתי שזה מופיע בסרט, ביטלג'וס אמר שיש דיון על פאשיזם (אבל לא שהסרט הוא על הנושא הנ"ל) והנושא לא הוזכר במקום אחר.
פינוקיו בהחלט נראה טוב והבחירה באיטליה הפשיסטית מעניינת
מעניין מה דל טורו יעשה עם "הלב". גדלתי על סדרת האנימציה בחינוכית (שגרמה לי לפתח אימה מוחשית מזרים בכלל, ממסעות ומצוענים), קראתי את הספר בגיל 11 ואין ספק שהספר הזה דורש, דורש, דורש עיבוד מודרני ביקורתי (או סתם חתרני וזועם) על חינוך ללאומיות וערכים חיוביים ומתי הם יוצאים מפרופורציה. וגם דרך מצוינת ללמוד על מלא ערים באיטליה. כמו כן, יחד עם "העיוור" האוקראיני הוא העביר לי את הבגרות בהיסטוריה.
ואבהיר קצת:
כלומר, הקישור ל"הלב" זה כי שניהם איטלקיים, שניהם שודרו כל קיץ בחינוכית בגרסת אנימה, ושניהם חלק מהיצירות שנכתבו באיטליה המאוחדת ומסמלים את התקופה וערכיה- אותם ערכים לאומיים שיתדרדרו אחר כך ללאומנות. לכן המעבר של פינוקיו לאיטליה הפאשיסטית הוא מעניין. לפחות בתיאוריה.
חוץ מזה, ילדים במשטרים פאשיסטיים לא עניינו את דל טורו כבר במבוך של פאן?
משטרים פאשיסטיים היו גם בילדים של אף אחד, הלבוי ו-The Strain.
זה בהחלט נושא שדל טורו אוהב לשבץ בסרטים, בדרך כלל ככלי עזר לבחינת רעיונות אחרים כמו סיפורי חניכה. זה די משוגע לחשוב על זה אבל מרבית הסרטים שלו הם סרטי חניכה כתמה מרכזית.
"הלב", אגב, הוא ספר שיותר מאידיאולוגיה אחת ניסתה לנכס אותו לעצמה
כן, הוא נתפס כאחד ממבשרי הפאשיזם האיטלקי (וביפן של סוף המאה ה-19 וישראל של אמצע המאה הקודמת הוא גם היה חומר לימוד על לאומיות מודרנית לילדים), אבל גםבלא-מעט מדינות קומוניסטיות גם אימצו אותו בגלל האופי המאוד אותנטי שבו הוא מתאר את החיים של אנשים עניים קשיי-יום.
…ולא מפתיע בכלל לגלות שבאיטליה היו כמה וכמה עיבודים מצולמים לספר (לסיפור של מרקו וגם לסיפורים אחרים) שבאחד מהם היה מעורב הניאו-ריאליסט ויטוריו דה-סיקה.
העוני בהחלט היה מוטיב מרכזי
מעניין מה שאתה אומר על האימוץ הקומוניסטי.
בפשט של הספר הוא לאומי לחלוטין, כולל הסיפור המחריד על נער שמקריב את חייו במהלך מלחמה כדי לתלות את דגל איטליה על המוצב כי הוא נפל או שכחו לתלות אותו. גם בעוד מיליון סיפורים אחרים. אם אני זוכרת נכון, סיפורי העוני, המוגבלות והמצוקה נועדו לחבר את הילד המספר אל העם שלו ואל קשייו המציאותיים, גם בקטע נוצרי משהו שילמד להיות טוב לב אבל גם כדי שפשוט יתחבר אל העם עצמו ו"לך בכוחך זה והושע את ישראל", בכך הוא יחבר את עצמו אל המאבק הלאומי. הילד מחונך גם לאידיאלים גבוהים ומופשטים (כמו הדגל) וגם לחיי העוני עצמם מהם צריך לגאול את העם. גם ב"העיוור" האוקראיני יש סצנה כזאת, מומלץ שהן יהיו מזעזעות ומטלטלות ככל האפשר (ודמות ראשית שנלחמה עם גריבלדי).
בכל אופן הספר הזה מעניין דווקא בגלל צורת החינוך החזקה כל כך אמוציונלית, לא משנה לאיזה ערך מחנכים ההורים/ מורים את הילד, זה תמיד באופן הכי חוויתי, מטלטל, קיצוני ודרמטי, ועם מסקנות טוטאליות לחיים. זה ספר שלם וכתוב היטב שמתנהל ככה, מצד אחד הוא מרתק וסוחף לקריאה, מצד שני הוא מפחיד, ופונה לרגש על פני השכל והרציונל. אני חושבת שהוא אחד הדברים שגורמים לי להירתע מכל סגנון לימוד כזה (אחת הסיבות, מני רבות, שפיתחתי התנגדות בתיכון למסעות לפולין).
ואני חושבת שהספר עצמו הוא עוד לא לאומני, הוא עוד עוסק המון באיחוד איטליה ובערכים יפים מאוד על פניהם, אבל הוא מציג היטב איך המסקנה של ילד כזה כשיגדל תהיה מוסולוני, פופוליסט שידע לפנות אל השכבות הנמוכות ואל העניים ולהבטיח להם חיי כבוד, עוצמה וגאווה לאומית.
האם בעיבודים המוסרטים שתיארת היה גם אחד ביקורתי על הספר וסגנונו?
אני מודה שלא ממש ראיתי אף אחד מהם (פשוט חיפשתי את השם של דה-אמיצ'יס בימד"ב)
אם כי הנאו-ריאליסטים היו רחוקים מאוד מפאשיזם, אז לכל הפחות אני מתאר לעצמי שהם לקחו את המסר למקום אחר. גם גרסת האנימה לקחה אותו למקום אחר, אגב (אלמנט הרשעות של תושבי ארגנטינה כלפי הילד האיטלקי המסכן מול רוחב-הלב של המהגרים האיטלקיים כפי שזה תואר בסיפור המקורי עבר ריסון די משמעותי בסדרה לטובת מסר יותר כללי של עשירים-מול-עניים וכמובן הדרמה המשפחתית).
אגב, לא ממש עיבוד, אבל "לילה ברכבת שביל החלב", ספר ילדים יפני קלאסי משנת 1927, נכתב על ידי קנג'י מיאזאווה, אחד מגדולי המשוררים ביפן באותה תקופה. הוא העריץ את הספר של דה-אמיצ'יס, למרות שהיה רחוק מלאומנות צבאית (הוא היה פציפיסט) ונתן לדמויות הילדים בספר שלו שמות איטלקיים כמחווה ל-"הלב". כמו הספר של דה-אמיצ'יס, גם זה של מיאזאווה מתאר מציאות קשה של ילדות בעוני ומסתיים באקורד די עגום ופסימי.
האם המסקנה היא שספריית הסרטים של נטפליקס משתפרת?
נראה שהמזל שלה עם במאים מפורסמים שמשחררים סרטים ישירות לספרייה שלהם משתפר. זה יחד עם סרטים בינלאומיים מצויינים (במערב אין כל חדש, אתנה) ולאחרונה גם שיפור מסויים בספריית הסרטים הלא-נטפליקסית (הרבה קלאסיקות של טרנטינו/סקורסזי/קופולה שהצטרפו, לצד סרטים מצויינים חדשים יותר כמו "תיכון פיצוץ" או קג'יליונר שהופיעו לאחרונה).
מצד שני – בתחום הסדרות קשה לומר שראיתי משהו טוב קורה – אפילו הלא-כשלונות כמו סנדמן או ארקיין היו סבירות+ בעיני. סדרות קיימות כמו הכתר או stranger things מתעייפות (מודה שלא צפיתי בעונה החדשה של שתיהן). וונסדיי היא כנראה הצלחה אדירה – אבל האם מישהו יזכור אותה עוד כמה שנים? האם נטפליקס ויתרה סופית על הרצון ליצר סדרות עילית שמייצרות דיון, צפיה חוזרת והעמקה כמו שהכתר או בוג'אק הורסמן עושים? וכמו ש-HBO, FX ואפילו אפל מצליחים ליצר כמעט כל שנה?
שאלה טובה, שלדעתי התשובה אליה היא: לא כל כך
כלומר, אין ספק שכל סרט שכזה הוא תוספת שלא תלך אבל בסרטי עונת הפרסים וסרטי אנימציה נטפליקס תמיד הסתדרו ועשו בסך הכל טוב, ואפילו נהדר. אבל מחוץ לעונה הזאת, מה היה לנטפליקס השנה? האיש האפור? משמרת יום? פרויקט אדם? ראש העכביש? הבית ספר לטוב ורע? נערה גבוהה 2?
נטפליקס, כך נראה, עוד לא ממש הפכו לאולפן הפקות איכות – הם פשוט משקיעים בשמות הכי חמים ומקווים שייצא להם טוב, ואכן כך לרוב יוצא – פלוס מינוס איזה "בלונדינית" פעם בעונה. אבל כאולפן שמוציא סרט לכל שבוע או מה שזה לא יהיה? רוב הזמן זה עדיין זבל.
אני גם מרגיש ככה.
ספריית הסרטים מאד טובה ומאד מגוונת, כולל תכני מקור וכאלה שלא.
אבל בסדרות אין להם משהו ברמה ממש גבוהה.
דברים מוזרים תכף נגמרת, הוויצ׳ר היא פח אשפה בוער וונסדיי סדרה כייפית שכנראה לא תיזכר להרבה זמן. זאת כרגע נראית סדרת הייפ רק ברגע נתון וזה הגיוני כי היא לא מעוררת שום דיון. פשוט סדרת נוער כייפית ושטחית.
נראה שהם לא מסוגלים להתמקד בכל החזיתות. שיפור אחד בא על חשבון משהו אחר שהולך לאיבוד. ועדיין, השירות הכי טוב שיש כיום, לפחות בישראל.
הדבר שאני הכי אוהב בנטפליקס הוא ההשקעה בהפקות בינלאומיות
כמו קינגדום הקוריאני לדוגמה. אבל מודה שהרבה זמן לא יצאה שם סדרה אמריקאית טובה, או חוץ מהקבינט של המוזריות או איך שלא תרגמו את זה. אם וונסדיי ניתנת כדוגמה למשהו טוב שהם עשו, המצב באמת בפח. וגם סאנדמן שאהבתי היא ממש לא ברמה של סדרות דגל בשירותים אחרים. כל יקום וויצר הוא קלאסטרפאק, חבל שעם הרצון ליצור משחקי הכס הלכו דווקא על האופציה המשעממת הזו. הכתר הידרדרה נורא ואפילו אוזרק מעולם לא הייתה סדרה מצויינת, רוב הזמן הרגישה כמו חיקוי של סדרות הפרסטיז מלפני 6 שנים בערך.
יש הרבה סרטים במאים ידועים בנטפליקס שהם מהפחות טובים בקריירה.
אוקגה, מאנק, בארדו, רעש לבן, בלונד, באסטר סקרוג. אבל מדי פעם יש יצירות מופת כמו רומא, האירי או כוחו של הכלב.
הסרטים ברשימה (אולי מלבד אוקג'ה, שמרגיש שיש בו פער תרבותי כל פעם שהוא עובר לאנגלית)
הם לפחות סרטים שפחות או יותר מצליחים לעשות את מה שהבמאים שלהם רצו שהם יעשו. ובאומבאך הוא כנראה הבמאי עם השיתוף פעולה הפורה ביותר עם נטפליקס, אז סרט אחד קצת פחות טוב לא הורס את ההצלחה של השניים האחרים. דווקא הכשלונות היותר ברורים (בעיקר של במאים מוכשרים מ"השורה השניה" כמו Mute, Don't look up או האיש האפור) הם כל כך זניחים שפשוט נשכחו מהתודעה
המשפט השני הוא קצת שורש העניין
קודם כל – "אל תסתכלו למעלה" היה מועמד לכמה וכמה אוסקרים, כן?
שנית כל – כמות הסרטים הזניחים שיוצאת מהחברה הזאת היא עצומה, ובפער עצום מביסה את כמות הסרטים הזניחים של האחרים. הם פשוט נהנים מכך שהם לא צריכים לפרסם אותם ואם זה פלופ זה לא משהו שעלה לאקרנים וכולם רואים שהוא נכנס אלא עוד טיפה בים העמוס של סטרימינג. אבל באחוזי הצלחה? נטפליקס הרבה מאחורי כל אולפן – סטרימינג או "קלאסי".
כל זה נכון, אבל מוחבא היטב ממי שצריך להחביא את זה ממנו
כשאני לוחץ על Movies יש כרגע מולי את היו זמנים במערב, דנקרק, שני חלקים של הסנדק, עוד שלושה סרטים של סקורסזה שניים של טרנטינו, פינוקיו, Uncut gems ואולי שניים-שלושה סרטים פחות מוכרים (אבל לא זבלונים) של נטפליקס. אני נחשף גם ל"בלוקבאסטרים" של נטפליקס – האיש האפור, birdbox וכו, אבל אני צריך לחפור די טוב כדי להגיע לסרטים הזניחים ממש. לא שהאלגוריתם של נטפליקס מושלם – הוא בעיקר מפשל עבורי עם פנינים צנועות כמו "תיכון פיצוץ", קג'יליונר או "אף פעם, לעיתים רחוקות…" שהיו שלושה מהסרטים האהובים עלי של 2020, ומשום מה ממש ממש רוצה שאני אצפה ב"פארחה" – אבל הוא די טוב גם בלהסתיר ממני את העובדה של"נערה גבוהה" יצא המשך.
וגם - וואו, שכחתי ש-Don't look up היה מועמד לסרט הטוב
הוא לא היה איום בעיני, ונהניתי מכמה בדיחות בסרט הזה. אבל הוא באמת סרט זניח ומפוספס לחלוטין
פינוקיו לחלוטין ראוי למועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר
כבר כתבתי פה באתר כמה פעמים על כך שאפשרי בהחלט שפינוקיו יהיה מועמד לסרט הטוב ביותר (שילוב של האהבה של האקדמיה לדל טורו בשנים האחרונות, הביקורות המשתפכות והעובדה שיש 10 מועמדים) וכעת, אחרי שצפיתי בסרט, אני יכול להגיד שדעתי בעניין רק מתחזקת: זה ממש יכול לקרות וזה גם מה שצריך לקרות.
הסרט המקסים הזה צריך לכל הפחות להיות מועמד לסרט הטוב ביותר, לסרט האנימציה, לפסקול, לשיר (Ciao Papa), לסאונד ואולי גם לתסריט המועבד (אם כי על זה אני לא סגור). ועל הפסקול, סרט האנימציה, והשיר הוא גם צריך לזכות.
אם סרט כזה מקסים יסיים לבסוף עם מועמדות אחת קטנה לאנימציה שבה הוא יפסיד לאדומה אש הבינוני, אז זה יהיה אות קלון לאוסקר והוכחה שהאוסקר מפלים לרעה סרטי אנימציה ועוד יותר מפלים לרעה סרטי אנימציה שלא ב-CGI ושלא מגיעים מדיסני. אני מקווה שהאוסקר טובים מזה.
בכל מקרה, צפו בסרט הזה.
גם אם אתם בטוחים שאתם מכירים את הסיפור של פינוקיו לפני ולפנים, תאמינו לי שגרסא כזאת לא ראיתם.
הרבה אלמנטים חדשים לגמרי נכנסו לסיפור המודרני של פינוקיו, לצד אלמנטים מוכרים שמוצגים באופן אחר ולפעמים מנסיבות אחרות.
כמה שהסיפור מוכר, עדיין זה מרגיש כמו סיפור חדש ורענן שמשחק עם רעיונות מקוריים ומרתקים פרי מוחו של דל טורו (כמו כל הסיפור עם האלמוות והחוקיות שלו) ועיסוק בנושאים שעד היום אף פעם לא התעסקו בהם בעיבוד לפינוקיו.
והאנימציה פשוט מרהיבה!
אני חושב שמדובר בתנועה החלקה ביותר שראיתי אי פעם בסטופ מוושן. כן, זה עוקף אפילו את לייקה.
באמת סרט מקסים ויפהפה, רק לא לילדים קטנים, כי בהחלט מדובר בסרט שהולך עם האפלה כמה רמות מעבר לסרט הקלאסי של דיסני. כך שלמבוגרים אני בהחלט יכול להמליץ על הסרט, אבל לגבי ילדים אני לא בטוח מאיזה גיל כדאי (אולי 9 או 10, אבל זה כמובן תלוי מאוד בילד).
האהבה לדל טורו בשנים האחרונות? אתה מתכוון לסמטת הסיוטים משנה שעברה שקיבל כתף קרה?
האבה אליו מתנקזת לshape of water שהיה חתיכת סיפור הצלחה אבל היא ממש לא העידה על הכלל. גם קרימזון פיק לא ממש קצר מועמדויות.
סמטת הסיוטים היה מועמד לסרט הטוב ביותר
ובכך הוא השני ברצף של דל טורו שמועמד לסרט, וזה בזמן שלפני צורת המים לא היה לדל טורו אפילו מועמדות אחת לסרט הטוב ביותר.
אם תשים לב, את ה״אהבה של האקדמיה לדל טורו בשנים האחרונות״ הזכרתי בהקשר של מועמדות לסרט הטוב ביותר, כך שמהבחינה הזאת, כן, סמטת הסיוטים מוכיח את הטענה ולא מפריך אותה.
רק הסתייגות אחת קטנה ששכחתי
הירידה של רמת הסרט להומור בית שימוש בשיר אחד ספציפי מהווה כתם מכוער בסרט כל כך מקסים.
כל כך חבל לי שסרט כזה צריך להיות מוכתם בסצינה כל כך רדודה וכל כך לא הולמת את הרמה הגבוהה של הסרט.
כך שכרגע הסרט עצמו הוא אחד מסרטי השנה, בעוד והסצינה המדוברת היא אולי הסצינה הגרועה ביותר שיצא לי לראות בסרט השנה. כן, אני יודע, זה מרגיש מוזר.
בזבוז של סצנה
זאת הייתה הזדמנות לשיר שובב ובאמת משעשע.
אני מקבל כל ביקורת על הסצנה הזאת
אבל כמי שראה את זה עם ילדים (נו, קהל היעד של הדבר הזה) – לא רק שהסצנה הזאת עובדת, היא גם מדברת במושגים שפינוקיו הילד מדבר בהם. אין לו את הכלים לעשות עכשיו משהו שובב או שנון – הוא בקושי יודע מי נמצא מולו חוץ מזה שהוא חשוב. הוא ילד בכיתה ב'-ג' במלוא מובן המילה וכשהוא צריך להיות "חוצפן", הוא עושה את הדבר היחיד שעולה על דעתו – קקי ופיפי.
אני מבין למה זה מבאס שסרט "יורד" לרמה הזאת, אבל זה לדעתי נאמן לדמות של פינוקיו כפי שהסרט מציג אותה (לא דמות שכולם מתחברים אליה, יש לציין) וכהומור קקי פיפי, הוא ממש רחוק מלהיות מהגרועים.
הכי גרוע שיש?
יותר גרוע מהסצינה בלייב-אקשן רימייק של דיסני שבו פינוקיו מרחרח קקי של סוס?
לא להגזים
ראיתי את הסצינה בלייב אקשן והיא כמובן מחרידה הרבה יותר (זה אשכרה מה שמסקרן אותו וגורם לו לרצות ללכת לבית הספר כדי ללמוד על זה. פשוט לא להאמין), אבל מכיוון שלא ראיתי את הסרט בשלמותו, אני לא מחשיב את הסצינה כסצינה ש״יצא לי לראות בסרט השנה״.
צחקתי בקול
(ל"ת)
אחד מהדברים שאהבתי בפינוקיו של דל-טורו
בפינוקיו של דל-טורו: לסבא ג'פטו יש שפע של זמן מסך, כך שיוצא לנו להכיר אותו יותר טוב. לעומת זאת בגרסאות אחרות (של דיסני, ואפילו של הספר המקורי) – ג'פטו כמעט ולא מופיע במהלך הסיפור כולו.
'בארדו' היה מופתי בעיניי
יש לציין שאת הסרט ראיתי בזמן שהייתי ב-high ולא בראש הכי צלול וכחוויה טריפית 'בארדו' היה מושלם. הוא התאים בקצב, בויזואליה ובעלילה בול למצב הרוח שלי ופשוט לא רציתי שייגמר. גם אחרי כמעט שלוש שעות הרגשתי שבאלי עוד (ואז המשכתי לראות חלקים מ-'בלונד' שגם הוא מושלם למצבים כאלה). מכירים את זה שבמהלך סרט באלכם לדמוע רק מרוב אושר שהקולנוע כמדיום קיים בכלל? מסוג הסרטים שממלאים את הלב שלי אהבה לקולנוע ולסרטים.
ואני אוהב קולנוע אישי. לאחרונה אני מפתח חוסר סבלנות לדרמה בחייהן של דמויות פיקטיביות. רק החודש התחלתי לראות שני סרטים שונים שהיו טובים אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר לדמויות כי הכל הרגיש לי "בכייני" מדי ופשוט הפסקתי את הסרטים באמצע. בסרטים בסגנון 'בארדו' עצם העובדה שבן אדם אמיתי (איניאריטו) בא והחליט לחלוק איתי את חייו בצורה ישירה יוצרת חיבור אמיתי יותר. ואני שומע כל יום מחברים על חייהם ועל השאלות והדברים שמטרידים אותם. אז הנה בא אניאריטו וגם הוא חולק איתנו את מה שמטריד אותו בחייו והלוואי שהחברים שלי היו עושים את זה בצורה מבדרת פי חצי מזו שאיניאריטו מסוגל לה. ובניגוד לספילברג, קנת' בארנה או אפילו אלחנדרו חורודובסקי (Endless Poetry המדהים) שמתעסקים בילדות/התבגרות שלהם, איניאריטו מספר לי על חייו וצרותיו העדכניות (כך לפחות זה מרגיש) וזה מעניין פי כמה.
אני ממש אוהב סרטי נונסנס-סוריאליסטי מהסגנון הזה וסרטו של איניאריטו מתברג גבוה ברשימת הסרטים שהכי נהניתי לראות. כן, הוא אולי מסביר את עצמו יותר מדי ולא נותן מקום לחשוב אבל אתם יודעים מה? כשראיתי אותו לא היה כח לחשוב ולנתח. אהבתי לראות את הדימויים ואז אהבתי שכמה דקות לאחר מכן הם הוסברו לי.
אבל אני כן צריך לראות אותו מתישהו בראש צלול ולראות אם באמת יש בו משהו ממה שהרגשתי בגללו אתמול.
דיגדוגים זה מאד אינטימי.
(ל"ת)
זו התעללות בחסרי ישע
אני שונאת דגדוגים!
אגב, הנה סרטון שמסביר את הדבר המוזר הזה שנקרא דגדוגים.
https://www.youtube.com/watch?v=y7wKcDTS_rA
(זהירות, הערוץ הזה ממכר).
בדיוק ואני אומר את זה בתור אב. מבחינתי דגדוגים זה לגמרי חלק משמעותי מהיכולת שלי להתחבר לפעוטה שלי
לא אמרתי שזה לא אקט אינטימי או שזה לא לגיטימי להראות חיבה דרך דגדוגים
רק שהוא לא מספיק בעצמו בשביל לבסס קירבה בין דמויות. כמו כן, נראלי יותר אפקטיבי אם הקירבה הזאת בין הדמויות תהיה מורגשת יותר בדיאלוגים כי אז תהיה לה נוכחות בכל סצינה משותפת שלהן, בניגוד לדגדוגים שמרגישים כאילו הבמאי אמר פעם אחת בתחילת הסרט 'הם שמחים ביחד, אתם רואים? הם מחייכים והכל. יאללה, תשאירו את הפיסת מידע הזאת בראש כי שום דבר בהמשך לא יתאר את זה'.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאני לא פוסל דגדוגים בכלל. אלא שאי אפשר להכניס למערכת יחסים סצינת דגדוגים אחת ולוותר לגמרי על כתיבת דיאלוגים עם כימיה טובה וריאליסטית ביניהן. במקרה של 'פינוקיו' זה נחמד שג'פטו מדגדג את הבן שלו ומצחיק אותו. אבל בנוסף לזה הייתי רוצה לראות איזה דיאלוג קטן ביניהם עם איזה בדיחה פרטית שרק הם מבינים וכימיה שמצפים לראות בין אבא לבנו שחיים לבד וביחד כל כך הרבה שנים. הדגדוגים לבד לא שכנעו אותי.
זה קיצור דרך.
כששתי דמויות עוסקות בדיגדוגים, בלי שאחת מהן נרתעת, זה אומר שכבר יש ביניהן מערכת יחסים עמוקה. אתה כנראה צריך גם אישור וורבלי.
אני לא מחבב את התואר ווס אנדרסוני שהתחילו להדביק לכל דבר שניתן לתאר כwhimsy או quirky.
אבל אני קצת מבין את הדמיון. בעיקר בכתיבה ופחות באסתטיקה (אם כי הדרך הכי קלה להבדיל שאצל באומבך הדמויות מדברות בו זמנית ואילו אצל אנדרסון כל אחת מחכה לתורה בקפידה).אני די בטוח שבאומבך אפילו היה שותף לכתיבה לכמה מסרט אנדרסון המוקדמים.
דל טורו מציג: תוצר מחריד
ולא בקטע טוב. פשוט סתם מקריפ, עיצוב דמויות מכוער מהרגע שהציגו את פינוקיו כמשהו דחוי זה נשאר בטעם רע כל הסרט. במיוחד שג'פטו ישר זורק אותו לתוך החור, רק שלא יתקרב אליו זה החלק שלא יכולתי לסבול את פינוקיו עם הקול הגבוה שלו הצורם. עיצוב לוקה בחסר שגם לא מתסדר לוגית עם הסיפור. למה שג'פטו יבנה בובה עם מסמרים שיוצאים לה מהגב? אין כל היגיון וגם אחרי זה הוא יתקן אותו אבל לא ישפר את זה. גם הסיפור לא באמת עניין, ניסה להעלות שאלות שנפלו שטוחות. הרגיש שלקחו מעשיה של סיפורי עמים ומרחו אותה לחינם לסרט שלם, שכל החוויה שלו בלי שום יופי ומטרידה נטו בשביל להטריד. אם אני אקח את המבוך של פאן לעומת זאת שהיה יצירת מופת, כי הוא היה קסום שילב בין יופי לחינניות בין דמות מאוד מאיימת אך מעניינת, בין כאב של הזמנים לסיפורי אדגות. הסרט הזה היה יכול רק לצאת בנטפליקס כי אף אחד לא היה הולך לראות אותו בקולנוע. תוצר כזה מחריד היה עדיף שדל טורו או אף אחד לא יציג.
נטו משחק לקהל שאוהבים שוני רק בשביל השוני ולקרוא לו אומנות. זה שהוא יזכה באוסקר לא אומר כלום, הטקס הזה גם ככה מנותק. אין אף סרט ראוי לזכייה השנה בעיניי, טורנינג רד הוא פשוט הכי לא לא בסדר.
אתה לא חושב שאתה מגזים?
אף אחד לא היה הולך לראות אותו בקולנוע?
והיית חייב להוסיף הערה על הקהל?
לא. זה עד כמה אני חושב שהסרט הזה מזעזע!
כן בקולנוע לא היה לו שום קהל. לילדים הוא היה מקריפ ולמבוגרים הוא היה גם מקריפ וגם מטופש. הסרט הזה כמו הדמות הראשית שלו שבור. זה עד כמה הסרט הזה דוחה אותי. לגבי הקהל, הכוונה שזה בדיוק התוצר שהיוצר מנסה לעשות ההפך מהמכנה המשותף ושם לו את זה כמטרה, וזו התוצאה סרט בלי שום מכנה משותף שנעשה לשם ה'אומנות'.
תקשיב, שתי הילדות שלי מתות על הסרט הזה
ובהתחשב בכך שהן בנות 7 ו-3 אני חושב שזה אולי טיפה מוקדם להגיד שהן "אוהבות שוני בשביל שוני".
אז אולי שווה לשקול לא לשים מחשבות בראש של צופים שאהבו אותו (ויש הרבה מהם, וזה קהל מגוון מאוד) או להחליט מה הקהל של הסרט הזה.
כמו כן, אני נוטה להסכים שהסרט לא היה מצליח בקופות, אבל לא שזה אומר משהו עליו – סרטי סטופ-מושן לא הצליחו קופתית כבר שנים, וסרטי אימה לילדים או עם אלמנטים של אימה (מה שאתה קורא לו "מקריפ") – גם. אבל זה לא אומר כלום על כמה אוהבים אותו ונחשפים אליו, ולדעתי המעבר לסטרימינג משתלם לו.
שיהנו, אני אומר בהכללה לראייתי
כמו שיש כאן כאלה שיכולים להגדיר סרט של מארוול שנעשה סתם כמכנה המשותף הנמוך ביותר. או שאתה חושב שיש סרטי דיסני שלא צריכים להעשות למרות שיש להם הרבה צופים. אני חושב שזה סרט שמנסה לכוון סתם לכמה שפחות מכנה משותף – סתם להיות שונה ולכן לדעתי, לא צריך שיעשו עוד סרטים כאלה, בטח לא לקולנוע, כי אף אחד לא יצפה בזה. מעניין באמת למה רוב הקהל לא ילך לצפות בסטופ מושן, אם לא כרובם בהחלט לא נעימים למראה, אבל הם 'אומנותיים'.
הרעיון שסרטים צריכים להיעשות למכנה המשותף ביותר
ורק סרטים כאלה הוא… ובכן, הרסני.
כמו כן, לא, הסרטים האלה הם לא "סתם להיות שונה". וכן, אנשים יצפו בזה – לא "אף אחד", אבל גם לא "כולם". יש קהל לסרטים האלה – גם אם קהל קטן – וגם לו מגיע סרטים.
כמה שזה נכון. קולנוע הוא לא העסק הכי מכניס כסף בעולם.
אז הרבה מדברים על החדש של קמרון אבל רוב הסרטים בעולם לא גורמים לאנשים להתעשר. אבל הם. נעשים כי יש אנשים שרוצים לעשות אומנות ואכפת להם מקולנוע, ויש לסרטים האלו קהל. לא בהכרח מסות של אנטמן 49283 ווטאבר אבל מספיק אנשים שאכפת להם.
ואתה יודע מה יהונתן, לכבוד השנה החדשה 2023
אתה גורם לי להיות אמיץ. אמיץ בצורה הכי חיובית שאפשר להיות. זוכר שאמרת לי כמה זה קשה להיות בצד שאף אחד לא מסכים איתו כל הזמן. צדקת! זה מאוד קשה. שלא מבינים אותו, שמפרשים אותו אחרת כל הזמן. רם אמר כאן לא מזמן, שיש כאן דעות מגוונות ולכולם יש מקום. וואלה אולי אני היוצא מהכלל כי באתר הזה, כמה שנסיתי להשתלב, לא מצאתי את מקומי, כמובן חלק גדול מזה בדרך שהתחלתי פה בצורה לא טובה ורעה אפילו, אבל אף אחד לא ניסה להושיט לי יד, מידי פעם אולי 3 שנתנו לי יחס, שזה אחד זיו ואבי (תודה לכם) רדנל אתה הצעיר שבחבורה והטוב מכולם, יודע שתגיע רחוק! כל השאר בעיקר דאגו לתת לי תמיד יחס שלילי או התעלמות מנכרת רק שאלך והנה עוד רגע אני הולך. אונליין הבהירה שזה לא המקום עבורי, ביטלג'וס העלני על המוקד בכל פעם מול השאר, אחת תמיד אמרה שאני לא מובן לאף אחד פה (וכנראה צדקה) ורם לא התייחס בכלל כשהייתי מודה לו על הכתיבות שלו שאהבתי כאן, אז כולם כולל כולם הראו לי את הכיוון לדלת ואולי בסך הכול זה לעשות עמי חסד ולא ממקום רע. אתם מגובשים ויודעים איך אתה רוצים להמשיך וזה בסדר.
מעבר לכך, אני כן רוצה להודות שנלחמתם כשדרכי סררה והיא סררה! בתקופה שהייתי חולה חודשים כיערתי את דרכי כאן ויכול להיות שגם על זה אני משלם את המחיר. בכל מקרה עזרתם לי בסופו של דבר לתקן את זה ולהבין גם אם אתה מרגיש מותקף ומנוכר להגיב בדרך אלימה ובריונית זה לא המקום -לא משנה מה- וזה באמת, באמת עזר לי מאוד אז מעבר לסליחה דאז תודה. וחשבתי כמה וכמה פעמים לכתוב לכולם על כך לשנה החדשה. אבל משהו לא הרגיש לי נכון, חשבתי לעומק והבנתי, שזה שאני מרגיש שקבלתי כאן עזרה, לא אומר שאנשים שמחו כאן לעזור לי ולא אומר שהם מרגישים שעכשיו אני אמור להתקבל פה וזה לגיטימי לגמרי.
אתמול זה היה הקו האחרון עבורי שחתם לי את הדיל סופית, ששוב חלק גדול ניסה לאותת לי מה לא נכון באיך שאני רואה את קופות הקולנוע, הבנתי. אבל הייתי צריך עוד פוש קטנטן חמוד שיהיה רק קצת כמו שהכרתם אותי בהתחלה ואולי זה היצר שהייתי חייב רגע להוציא לפני שאני יוצא, כולל הדחף מהיום הקודם וכתבתי את הביקורת כאן בכוונה בדרך מסויימת, שנראה לי משקפת בצורה טיפה תקיפה אבל לא מוגזמת את מערכת היחסים שלי כאן.
בסופו של יום אני שמח על הדרך שעשיתי כאן, מבחור יוצא בשאלה, יוצא מהארון בלי זהות אישית היה לי קשה להכנס למעגלים חברתיים ולהרגיש מקובל, להרגיש שייך עד שלא הבחנתי בכלל איפה אני צריך להיות? איפה אני רוצה להיות? אז היום בצעד אמיץ אני יודע. אני יודע 'שעין הדג' הוא לא המקום שרוי צריך להיות בו וזה בסדר. לכם יש את הקהל שלכם ולי יש את שלי. אני יודע שחלק גדול כאן לא רק פקפק בכישורי הכתיבה שלי אלא זלזל באופן ישיר, אבל אין לי מה להרגיש לא טוב, כי היום הערוץ טכנולוגיה שלי בטלגרם הגיע ל200 עוקבים! זה אומר לי שיש מי שנהנים מהכתיבה שלי ושם אני צריך להשקיע את זמן הרשת שלי ולא פה.
השבוע גם התחלתי ללמוד מאמן כושר וכשאני מתחיל פרק חדש וכל כך טוב עבורי בתחום שאני משקיע בו שנים, אני מבין שיש פרק שאני צריך לסגור שהוא לא מה שנכון עבורי וזה עין הדג, שהיה מאתגר עבורי מ2009 עד היום. אז את הסיפור שלי פה אני מסיים כמנצח לא מפסיד, אני הולך לקהילה שלי ואתם תמשיכו בקהילה שלכם שבבירור שוקקת חיים ובסדר כמו שהיא לקהל שלה, שהוא פשוט לא אני.
אז תודה רבה לך יהונתן באופן אישי, למרות שלא הבנת אותי, אני מבין שעשית מאמץ לכיווני שפשוט לא צלח שאני אשאר, אבל כן בסוף הסיפור, נתן לי למצוא את הדרך והכוחות שלי להמשיך ולצאת ברוגע וכיף, כשאני בטוח לאן אני מתקדם מכאן.
רוי
2023
אל תעוות את המילים שלי
לכולם יש מקום.
זה לא אומר שלכל תגובה יש מקום, וזה בטח לא אומר שכל דעה תתקבל בהסכמה.
רק אעיר בקשר להתעלמות
קודם כל, לא כל היעדר תגובה הוא התעלמות.
כנראה התרגלת להפיק תגובות, ואולי לפעמים אתה כותב בכוונה בצורה שתגרור תגובות?
בפן הטכני, תגובות מנוטרות לפעמים עולות באיחור, וכל תגובה חדשה בעמוד שנצפה בין השליחה לפרסום מופיעה כתגובה סגורה שנקראה.
היי רוי, אני רוצה לשאול את זה הרבה זמן אבל אם כבר אתה עוזב הזדמנות לשאול – בן כמה אתה?
אני לא שואל זאת סתם, ואפשר להגיד שאני האחרון שיגיד – ״אתה צעיר בגלל זה אתה חושב ככה/ מתנהג ככה״ , ואישית אני חושב שיש צעירים מאוד חכמים ובוגרים ומבוגרים שהפוך לגמרי, ובכל זאת אני יכול להגיד על עצמי זאני באתר הזה 15 שנה פלוס מינוס, ואני זוכר שהייתי צעיר יותר גם אני התעצבנתי ונעלבתי מדברים בקלות יחסית ואפילו גם כן עזבתי את האתר(אגב אם כבר אני גם מסכים שהאתר הזה קשה , הוא קהילה די סגורה והומוגנית אבל בסדר אני למדתי להסתדר עם החלקים שאני כן מסכים איתם) , היום בראיה בוגרת יותר אני לא שם על זה, לא כזה אכפת לי אם מישהו ״מדבר אלי לא יפה״ לדעתי או משהו דומה(לא באתר רק אלא גם בכללי).
אם אתה בגיל שהוא מעל 25 אז זה גם בסדר, הכל בסדר , פשוט יהיה לך קשה יותר בינתיים בדברים מסוימים. אתה גם חוזר בשאלה אז כמו שאמרת צריך להיכנס למעגלים חברתיים חדשים וזה כמו להיות צעיר שוב מהרבה בחינות, אבל לדעתי בראיה עתידית תבין שהכל באמת שטויות, ומי זו אונליין הזו שתעליב אותך(סליחה מראש פשוט אתם ואי ואי בסדרה אמרקאית הייתם מתנשקים מזמן) , בינתיים תעשה מה שאתה חושב לנכון, אתה נעלב אז אתה נעלב הכל בסדר, עם הזמן תלמד אני מאמין ומקווה (ושוב אם לא אז גם בסדר פשוט יהיה לך קצת יותר קשה לפעמים )
אהה שכחתי , אני ממליץ לך שאם אתה עוזב, אז תעזוב את התגובות , פשוט תקרא כתבות, תענה לסקרים, מה אתה אוהב, אם תרצה להגיב מפעם לפעם אז תגיב אבל פחות , כי זה פחות מתאים לך עכשיו.
זו דעתי , חבל פשוט לוותר על כל האתר , אם אתה אוהב אותו כאילו
מסכים עם אבי
אם אתה מרגיש שאתה לא במקום מתאים בשביל להמשיך ולהיות פעיל פה, לפחות תמשיך לגלוש באתר כ״קורא שקט״.
תוכל להפיק הרבה עניין מהאתר גם בלי לכתוב תגובות, וכך גם תוכל להשאיר לעצמך את האופציה לחזור בעתיד בלי שתרגיש לגמרי זר שמתחיל מהתחלה להכיר את כולם.
אישית, אני מקווה שבסוף כן תחזור. אני מאמין שיש באתר מקום לכולם וזה כולל אותך (מה גם שכחובב מארוול חבל לי מאוד שהאתר יאבד מעריץ מארוול כמוך).
אני מבין את הרצון הטוב, ואכן התנצלת מראש
ועדיין נראה לי שהשורה על אונליין ורוי (בייחוד בהתחשב במה שרוי סיפר על עצמו הודעה אחת לפני כן) הייתה יכולה להיות מנוסחת אחרת.
כן חשבתי אם להוריד את זה בעריכה
ובכל זאת זה נשאר בשביל העברת הנקודה
אם זה מאוד מפריע אז אני באמת מתנצל
כמובן שאין פה כוונה להעליב
ובכל מקרה לאור התגובה הארוכה של רוי
אני חושב שיש דברים יותר חשובים מהעניין הזה
מעדיף לדבר באופן פרטני אם תרצה (אשמח)
מוזמן לפנות אליי למייל saggiroe@gmail.com
*ברגע שאבי מאשר שהוא קיבל את ההודעה אפשר למחוק אותה
העתקתי את המייל אני עדיין צריך לחשוב אם אני רוצה להראות למישהו מחוץ את המייל שלי, סליחה מראש
(ל"ת)
גם אני השתמשתי במייל משני
אפשר מייל או כל פלטפורמה אחרת.. מה שתחליט סבבה
שמע שמי בפייסבוק הוא avi blum אז שמה אני אחלה בעיקרון
האמת לא ברןר לי על מה אתה רוצה לדבר אבל לא אכפת לי
יחסית למישהו שמאד נעלב מזה שתוקפים אותו פה באתר, לא נראה שאתה מקדיש הרבה מחשבה לאיך שאתה מתאר קהל של סרט מסוים.
כמו שאתה מתאר קהל של מארוול ודיסני?
פתאום כשזה מופנה לסרט 'איכות' אז זה בעייתי? לפחות תהיה עקבי
מתי תיארתי קהל של מארוול ודיסני?
אני צורך את הסרטים שלהם בעצמי. נא לא לחרטט.
כמו האוזן היחידה
(ל"ת)
הולי שיט, אל תישנו על בארדו.
כמעט ויתרתי על הסרט כי הוא נראה לי כמו בירדמן – הסרט היחיד של איניאריטו שלא ממש אהבתי.
אבל בארדו פשוט מעולה. איניאריטו משתמש בוירטואוזיה סטייל בירדמן כדי להגיש סיפור חזק ואישי עם הלב של הסרטים המוקדמים שלו. יש כאן תחושה חזקה של מקום ומצב נפשי, עם תפאורה יוצאת דופן והמון פרטים קטנים שיוצרים אווירה ייחודית. זה סרט שצריך קצת מאמץ כדי לשקוע בו, אבל ברגע שזה קורה הוא שואב לגמרי.
קטונתי מלהבין למה דווקא הסרט הזה מתקבל פחות טוב מסרטים אחרים של הבמאי. ותודה ליהונתן שהיה ווקאלי פה ובפייסבוק לגבי הסרט הזה – יש מצב שהייתי מוותר אם לא זה.