"לחישת הלב" עוקב אחרי שיזוקו, תלמידת חטיבת ביניים שחיה בטוקיו יחד עם הוריה ואחותה הגדולה. החיים של שיזוקו די עונים להגדרה "רגילים": היא מאחרת לבית ספר, רבה עם אחותה המעצבנת, שונאת לעשות שיעורי בית ויש לה חברה טובה מאוד בשם יוקו. אבל שיזוקו היא לא בדיוק "רגילה": היא אוהבת לקרוא, ולרוב היא גם הראשונה לשאול כל ספר מהספרייה, עד שיום אחד מתחיל להופיע עוד שם בכל ספר שהיא לוקחת – סייג'י אומסאוווה, ושיזוקו מחליטה לגלות במי מדובר ויהי מה.
"התעלומה" הזו היא לא מה שמניע את העלילה של הסרט: שיזוקו מגלה די מהר במי מדובר – נער ששנוא עליה – ובמקביל מוצאת חנות עתיקות קטנה ואת הבעלים המקסים שלה, שמתגלה כסבא של הנער. יש בסרט גם בניית כינורות, סיפורי אהבה נכזבת, פסל של חתול שלאחר מכן עבר לככב בסרט אחר ומשברי נעורים נוסחתיים, כי "לחישת הלב" הוא בסופו של דבר גם קצת סרט תיכון.
זהו הסרט הראשון של אולפני ג'יבלי שלא בוים על ידי הייאו מיאזאקי (שאחראי על התסריט) או איסאו טקהאטה ("קבר הגחליליות", "רק אתמול") ושנועד למסך הגדול (יש את "גלי האוקיינוס", אבל הוא סרט טלוויזיה). מדובר בסרטו הראשון של יושיפומי קונדו, ולצערנו גם האחרון, מאחר וקונדו מת מעט לאחר יציאת הסרט בגיל 47 ממפרצת – מוות שהוביל (כך אומרים) להודעת הפרישה הראשונה של הייאו מיאזאקי, אי אז ב-98'.
שיזוקו היא אקסצנטרית ולא בדיוק הולכת בתלם, רואה בעצמה אמנית מיוסרת ולא מובנת על ידי סביבתה והוריה, גם אם היא לא באמת מיוסרת אלא סתם בת 14. משפחתה של שיזוקו משתייכת למעמד הביניים וחיה בדירה קטנה ועמוסה עם ערמות ספרים מפוזרות בכל מקום. ההורים שלה עסוקים בעבודתם ולא תמיד שמים לב לכל צעד שלה, אבל עדיין מכבדים את כל החלטותיה באופן שלא נראה לעיתים קרובות אצל הורים קולנועיים.
"לחישת הלב" הוא לא סתם סרט "חכם", הוא סרט רגיש. גם היום, בגיל שנחשב לקצת יותר בשל רגשית, אני עדיין רואה בו את אחד הסרטים הכי רגישים שצפיתי בהם. הוא לוקח את הגיבורה שלו ברצינות, לא מפקפק בשאפתנות שלה אלא מציג אותה כמשהו טוב ומיוחד, ולא מתייחס לאף משבר שלה, ילדותי ככל שיהיה, בזלזול או בהתנשאות תוך כדי שהוא מצליח לשמור על מודעות עצמית.
כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה, אי אז בגיל 14, התאהבתי בו מיידית. בתוך העלילה הלכאורה גנרית שלו הצלחתי למצוא את מה שחיפשתי בקולנוע אז ובמובנים רבים אני מחפשת כמעט בכל סרט גם היום: שילוב של כנות, ריאליזם וחמלה.
התאהבתי בגיבורה יוצאת הדופן ובגישה המכילה של הסרט; התאהבתי בשיזוקו, בסייג'י ובכמה דמויות משנה, עם צל"ש לחברה הכי טובה של שיזוקו, דמות שלא השקעתי בה יותר מדי מחשבה בעבר והיום אני מבינה שבעצם אני רואה את עצמי בה יותר מאשר בשיזוקו, וגם יש לה את השורה הכי טובה בסרט בפער.
אבל יחד עם כל הטוב הזה, בצפייה מחודשת ופחות מחוברת רגשית, יש לסרט לא מעט חריקות. הבולטת מהן היא האורך שלו – שעתיים הן לא זמן ארוך במיוחד לסרט, אבל השעתיים של "לחישת הלב" מרגישות כמו יותר, כי הן נגררות, והסרט בעצם נגמר פעמיים עד שהוא באמת נגמר. יש בו גם כמה קווי עלילה שמרגישים קצת תלושים מהסגנון העדין והריאליסטי של הסרט, כאלה שנראה שנגזרו הישר מסרט תיכון אמריקאי – כאילו מישהו קרא את התסריט ואמר "צריך עוד עלילה", כשבאמת לא צריך.
אני מתקרבת לסוף הטקסט ועדיין לא אמרתי כלום על קו העלילה המרכזי של הסרט, והוא מערכת היחסים בין שיזוקו לסייג'י – כנראה כי היא הדבר הכי פחות מעניין בסרט בעיניי. בסרט שבו דווקא פיסות החיים הקטנות מצליחות ליצור תחושה של עולם קסום, משהו בניסיון ליצור סיפור אהבה בין שני ילדים דווקא הרגיש לי קצת מנותק מהמציאות. שלא יהיה ספק: הוא מתוק מאוד, אבל אולי פשוט קצת יותר מדי.
"לחישת הלב" הוא סרט על ילדה שרוצה לכתוב ומרגישה שאף אחד לא מבין אותה, שנגע לי בלב בצורה יוצאת דופן כי ראיתי אותו כילדה שרצתה לכתוב והרגישה שאף אחד לא מבין אותה (יש בכלל ילדים שמרגישים שמישהו מבין אותם?). היא מכחישה את הרגשות שלה כי זה מפחיד אותה ומתעלמת ממחשבות על העתיד כי גם הוא מפחיד אותה וחושבת שהיא מבינה את החיים כשהיא לא מבינה כלום. הוא סרט ילדותי אבל גם בוגר לעתים, מתוק וקיטשי אבל גם ריאליסטי, שעושה מאוד נעים ללב, גם היום.
אני רואה את הסרט כסרט של ג׳יבלי על עצמם
אולפני ג׳יבלי בעיני מצטיינים בשלושת צדדי האמנות שבאים לידי ביטוי בסרטים: האמנות החזותית (יש סרט של ג׳יבלי שלא נראה כמו יצירת אומנות?), הסיפור (התסריטים של ג׳יבלי הם ברובם המוחלט גאוניים ועמוקים) והמוזיקה (אני חושב שהפסקולים של גלי האוקיינוס וארוויג והמכשפה, שהם גם במקרה שני הסרטים היחידים שלא יועדו לקולנוע, הם היחידים בג׳יבלי שאני לא יכול לקרוא להם ״יצירת מופת״).
בסרט הזה אנחנו מתעסקים בתהליך היצירה של כל שלושת הצדדים: יש עיסוק נרחב בתהליך הכתיבה של שיזוקו, האמנות החזותית באה לידי ביטוי בבניית הכינורות ובחפצי האמנות שבחנות העתיקות והצד המוסיקלי נמצא גם הוא בעיקר עם השיר Country Roads ששיזוקו מתאימה לו גרסא יפנית ובשלב מסויים גם מבצעת אותו עם תזמורת מאולתרת.
והסרט לא רק מציג לנו את שלושת הצדדים האלה, אלא גם מראה לנו את הקושי שבהצטיינות בהם.
הסרט מראה לנו שמאחורי יצירת אמנות מרשימה נמצא הרבה עמל ויזע וכן, גם הרבה כשלונות.
ג׳יבלי בעצם מספרים פה על עצמם ועל התהליך שהם באולפן עוברים בעצמם לפני שהם מנפיקים את התוצרים הנהדרים שלהם. זה לא כל כך קל להיות ג׳יבלי, הציפיות מאוד גבוהות ולא פשוט להגיע לרף שהם הציבו לעצמם. ואחרי לא מעט סרטים, ג׳יבלי רצו להראות לנו איך זה נראה מהצד שלהם. אז אמנם יכול להיות (וקרוב לוודאי) שזאת לא הייתה כוונת היוצרים הרשמית בסרט הזה, אבל זה התחושה אצלי. ואולי, גם אם לא במודע, זה גם עבר אצלם כשעשו את הסרט הזה.
אז מה השורה הכי טובה בסרט בפער?
שהתייחסת אליה בביקורת
וואו
צפיתי לראשונה בעקבות הביקורת וההמלצות כאן באתר.
איזה סרט קסום, אינטילינגטי, ורגיש. בעיניי הביקורת (המצוינת!) אפילו ממעיטה בערכו.