-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
וויפלאש
Whiplash
צעיר הלומד באקדמיה למוזיקה מנסה להפוך למתופף ג'ז מקצועי, בעזרת מורה תוקפני ומאיים.
תאריך הפצה בארה"ב: 10/10/2014
תאריך הפצה בישראל: 16/10/2014
פאקינג פנטסטי. לופת כל כך שהוא כמעט סרט אימה. שני שחקנים ראשיים מעולים.
ואו
הסרט הכי אינטנסיבי, קשה וחזק שראיתי השנה. לא להאמין כיצד הבמאי הלך רחוק בסרט שעוסק במוזיקה. יצאנו המומים. כדאי לראות.
[הכנס כאן בדיחה על מורים רוסיים למוזיקה]
(ל"ת)
שלי היה כל כך ותרן שארבע שנים ניגנתי אותו אטיוד בכינור.
(ל"ת)
96% ברוטן טומייטוז...
הציפיות שלי יותר גבוהות ממני. עם כל הכבוד לנולאן, ג'ניפר לורנס, וכו', בחיי שזה הסרט שאני הכי מצפה לו ברבע האחרון של השנה. יאללה, עוד כמה ימים…
כן, אבל...
מדובר, בעיניי, בסרט מאוד אפקטיבי, אבל לטווח קצר. כלומר, בשעה שהוא הוקרן הוא לגמרי השפיע עלי – מתח, זיעזע, הפתיע והצחיק (הטריילר לא עושה חסד לפן הקומי שקיים בסרט) – אבל כעבור שבוע בערך אני מרגיש שרוב האיכויות שלו דהו. שוב, לא שמדובר בסרט רע. הוא מצולם נהדר, כתוב טוב ברובו והלוואי שסימונס יקבל עליו מועמדות לאוסקר, גם כדי שיפסיקו לחשוב שהוא הסופרת של הארי פוטר, גם כמעין פיצוי על זה שמעולם לא זכה בהכרה ממסדית על 'אוז' וגם כי הוא פאקינ' מבריק בתפקיד שלו. היי, אפילו מיילס טלר, שחקן שאני לא מחבב בימים כתיקונם, לא מפריע פה יותר מדי. אבל למרות כל המעלות שלו, הסרט פעל עלי קצת כמו סרט אימה: הצפיה בו היתה חוויתית ואינטנסיבית, אבל הוא הלך כלעומת שבא בלי להשאיר יותר מדי חומר למחשבה.
החוויה הכי חזקה שעברתי השנה
ואולי אחד הסרטים הכי אינטנסיביים שיצא לי לראות. והקטע הוא שאין כאן סיפור קשה על הצלחה נגד כל הסיכויים. זה בחור מאוד מוכשר ועל המאמצים שלו להיות עוד יותר מוכשר. אבל הצורה שבה הסרט עשוי, העריכה המהירה, השוטים הסגורים, והתופים, הכל עשוי בצורה כל כך אינטנסיבית שזה פשוט גרם לי להרגיש כאילו אני עושה ספורט בכך שאני רואה את מיילס טלר מתופף.
אבל זה לא סרט על תיפוף, או על ג'אז. זה סרט על השאלה עד כמה רחוק צריך ללכת בשביל להיות הכי טוב במה שאתה עושה. בסרט אמנם יש יותר מג'יי קיי סימונס ומיילס טלר, אבל הם העיקר פה. והסרט לא מנסה להציג אותם כשני קצוות- סימונס הוא מורה קשוח שמאמין במה שהוא עושה, והוא לא מתכוון להתנצל על הדרך שלו. הוא יכול להראות צד רגיש (ואמין בזכות הופעה גאונית של סימונס), אבל ברגע שהוא נכנס למוד של המורה הוא לא ירחם אפילו קצת על תלמידיו. המצב של הדמות של טלר הוא הכי מעניין – הוא מתחיל כבחור טוב עם כוונות להיות הכי טוב שאפשר, שבאמת נראה כמי שהולך להיות האלטר אגו של סימונס, אבל בהמשך הוא מתברר כאגוצנטרי, שמוכן לוותר על כל דבר בחייו רק כדי להתקדם בקריירה שלו. הדילמה הזאת של "על כמה אני אצטרך לוותר כדי להגיע למטרה שלי" הייתה משהו שחשבתי שיש לי דעה מאוד ספציפית בעניין, אבל הסרט הזה גרם לי לפקפק בה.
היחסים בין המורה לתלמיד מרתקים לאורך כל הסרט, והסצינות ביניהם פשוט נהדרות, אבל זאת לא חוכמה בסרט שכל סצינה ממנו* שמכילה תופים היא מופתית. ובאמת לסרט הזה יש את הסטרייק הכי גדול שראיתי השנה של רגעים מבריקים. כל רגע ורגע ממנו גרם לי לחשוב "הנה ! זה אחד מרגעי השנה שלי!" עד שבסוף הסרט דאגתי שכל רגעי השנה שלי יורכבו אך ורק מהסרט הזה. אבל כל הרגעים האלה לא משתווים גם ביחד לסיקוונס המסיים, אחד הדברים הכי אדירים שיצא לי לראות על מסך גדול. הוא מתרחש כמעט לכל אורכו בלי דיבורים, והוא עדיין תאווה לאוזניים ולעיניים. דמיאן שזאל פשוט מתפוצץ פה עם כל הדברים שהוא התאפק לעשות עד עכשיו, והצליח לגרום לי להגיד "וואו" בקצב של 900 אלף פעמים בשנייה, ולסחוט מחיאות כפיים סוערות, כאלה שלהקות ג'אז לא מקבלות, מכל הקהל באולם.
אז לכו תראו את הסרט הזה, בבקשה. יש עוד אלף דברים טובים שלא הספקתי להגיד עליו.
* למעט אחת, שאמנם הייתה נהדרת כמו שאר הסרט, אבל ראיתי אותה כנסיון להגיע לשיא המתח, ובדרך להיות חסרת כל הגיון.
על איזו סצנה אתה מדבר שהיא רק "ניסיון להגיע לשיא המתח"?
(ל"ת)
סרט לא פשוט בכלל...
אם הייתם רואים את טרנס פלטצ'ר יושב ומנגן על פסנתר בבר השכונתי, בוודאי הייתם חושבים שמדובר באדם נעים הליכות ונחמד למדי. אך אל נא תתנו לחזותו משרת הרוגע, לנגינתנו השלווה ולתזוזה הנינוחה של פרקי ידיו להטעות אתכם – מדובר בפסיכי ממדרגה ראשונה. צייד כשרונות רעב ואכזר שלא יבחל באף אמצעי, בדרכו למצוא ולרומם את באדי ריץ' הבא, את הכישרון הגדול ופורץ הגבולות שיהיה בן טיפוחיו.
כישרון כזה הוא אנדרו לימן, מתופף צעיר ותמים שחולם להיות הטוב מכולם ולומד בקונסרבטוריון "שייפר" – מבתי הספר הטובים ביותר למוזיקה בניו-יורק – בו פלטצ'ר מלמד. התלמיד רוצה להיות הטוב מכולם והמורה רוצה למצוא את הטוב מכולם – אף אחד מהם לא מוכן להתפשר, בשום מחיר.
עם הצהרת כוונות ברורה כזו, שמתפתחת ככל שמתקדם הסיפור, מצליח לשאול "וויפלאש" שאלות חשובות מאוד ולספק תשובות לבחירת צופיו – "עד כמה רחוק עלינו ללכת כדי להיות הכי טובים? לא משנה באיזה תחום. האם זה בכלל שווה את זה? כמה מאמץ נהיה מוכנים להשקיע? האם יצירת אמנות מושלמת כרוכה לא רק בעבודה קשה אלא גם בסבל?"; התשובות שתולות בסרט בחוכמה רבה ובצורה דו-משמעית מובהקת.
דו המשמעות הזו מתחברת היטב גם לכוכב הראשי, המורה הקשוח וחסר הרחמים, שהוא למעשה שחקן משנה כאן – ג'יי קיי סימונס (שילינגר מ"אוז", ג'יי ג'ונה ג'יימסון ב"ספיידרמן"), שחקן מצוין, שלמעשה אף פעם לא הצליח לפרוץ ממש בתודעה הקולנועית. כאן, הוא ללא ספק בהופעה הקולנועית של חייו ואף באחת ההופעות הקולנועיות הגדולות של השנים האחרונות. בתחילה דמותו מוצגת כקרה, מנותקת רגשית, פרפקציוניסטית שהמטרה עבורה היא הכל והאמצעים להשגתה חסרי חשיבות. גם אם יובילו לשגעון, פרנויות, חרדות – זה לא משנה, המטרה היא הכל ואם אתה לא הכי טוב, אתה כלום. אף אחד לא יזכור אותך. לאורך הסרט נחשפים מעט מאוד צדדים נוספים באישיותו, חלקם באופן מרומז. הסרט מותיר הרבה מקום להשערות והדמות מסקרנת במיוחד. "אני דוחף אנשים מעבר למה שמצופה מהם. אני מאמין שזה מחויב המציאות", אומר פלטצ'ר באחת הסצנות ובתווי פניו יוצר תהייה – מה הוביל אותו להיות אדם כזה, מאיזה רקע הגיע, מה הטראומה שחווה. כי דמות פסיכית כזו בטוח חוותה אחת. אנדרו נימן, הגיבור במרכז הסרט, הוא קצת פחות מעניין. מיילס טלר ("פרוג'קט X", "21+"), שמתגלה כהרבה יותר משחקן קומדיות נעורים מטופשות יותר או פחות, מספק תצוגת משחק ראויה בהחלט, אך נראה יותר כמו כלי בהמחשת יחסי ההערכה-שנאה-הערצה המיוחדים בין השניים וככלי להעברת הרעיון של הסרט, שהוא למעשה העיקר בו.
על כל התזמורת המפוארת הזו, בה חוץ משתי דמויות המורה והתלמיד אף דמות לא באמת חשובה, מנצח כאמן דגול דמיאן שאזל בן ה-29 בלבד, שזהו סרטו השני באורך מלא. זה סרט אינטנסיבי, מהיר ומלא אדרנלין ובו זמנית הוא גם אפל, קודר ומדכא, שמצולם בצורה חשוכה ולעיתים מייאשת. הוא מלווה במנגינות ג'אז נעימות ומרגיעות ובמקביל בדם, יזע ודמעות על התופים שמפיקים את צליליהן. ההשראה ששאזל שואב מיצירותיו של ארונופסקי, בהן: "ברבור שחור" ו"רקוויאם לחלום" מורגשת, אלא שהוא מכניס עוד נופך משלו ומשתמש במגוון מוטיבים כדי לאפיין את הנפשות הפועלות בסרטו. גם כשהסרט מציג מראות בהירים יותר, הם נראים מזויפים, בהירים מדי, נותנים לצופה הרגשה שההצלחה, כמו החיים עצמם היא מן אשליה מתמשכת וגדולה שסופה להיגמר מתישהו. זה נשמע מאוד עצוב, אבל זה לא. שאזל, באחד ממסריו לפחות, מנסה לומר שרצון להיות הכי טוב זה יפה וזה חשוב, אבל לא בכל מחיר. על האדם להכיר את גבולותיו שלו, לשאוף לפרוץ אותם, אך לשים לב במה זה כרוך. באופן אירוני, נראה שהגבולות של הבמאי בלתי מוגדרים כלל וכלל ואם יצירת אמנות שכזו היא רק סרטו השני, יהיה מעניין מאוד לראות אילו סרטים ייצור הבחור עוד כמה שנים, אם ישמור על הרמה הגבוהה, כשכבר יהיה הרבה יותר מנוסה.
בסופו של הסרט, עת היציאה מהאולם שהיה מלא, השתררה דממה מוחלטת. הקהל שקם והחל לצאת בכבדות, תלש את עיניו ברצפה – נדמה שאנשים פשוט נדהמו ותהו מה פשר היצירה בת 100 הדקות הזו, שהצליחה לחדור מתחת לעור, לעכור את שלוותם ולבטח להחזיר כמה מהם קצת אחורה בזמן לפעם הראשונה בה צפו ב"רקוויאם לחלום" או ב"ברבור שחור". זו חוויה אלימה מבחינה פסיכולוגית, מוקצנת יתר על המידה לעיתים, פרועה ועדיין מאוד כיפית, הומוריסטית מדי פעם, מכל הסיבות הלא נכונות – ובעיקר מעוררת מחשבה. "וויפלאש" לוקח רעיון טוב וביצוע מושחז שלו – והופך אותם ליצירת אמנות מהפנטת, כמעט מושלמת.
מעורר מחשבה ומעניין. ההשוואה ל"ברבור שחור" נכונה.
הסרט הזה מכניס אותך לעולם הג'אז כמו ש"ברבור שחור" הכניס את הצופים לעולם הבלט. לרוב האנשים ג'אז (כמו בלט) הוא תחביב. חוג שהורים שולחים את הילדים שלהם כדי שיהיה להם פעילות מהנה, והילדים אחרי שגדלים עוזבים אותו ועוברים ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטה, ויום אחד כשהם בעצמם עם ילדים הם יפגשו עם החברים שלהם ויראו איזו הופעת ג'אז ואז אחד מהם יגיד לשני "היי, זה מזכיר לי… כשהייתי בין כיתה ד' לו' ההורים שלי שלחו אותי ללמוד פסנתר. עזבתי כי נמאס לי אחרי זה".
אבל למי שלא לוקח את הדברים האלה בתור תחביב אלא בתור מקצוע יש עולם שלם מאוחרי זה. העולם שמרכיב את הג'אז כולל בתי ספר גבוהים, הרכבים מקצועים, דירוג אולמות, עם מי הופעת ועם מי לא הופעת במהלך חייך.. אולי אחד הרגעים הטובים ביותר בסרט הוא כשהמתופף הצעיר נמצא בארוחת ערב עם אנשים שלא קשורים לג'אז. אין להם (כמו הצופים) שום דרך להעריך את רמת ההישגים שלו. להיות מתופף קבוע מספר אחד בהרכב סטודיו זה לא "חיובי בצורה ברורה" כמו להתקבל ל"הרווארד" או להיות מנתח מוח. זה תחום מאוד נישתי ומי שלא נמצא בו יכול מהר מאוד לאבד את הידיים והרגליים.
לכן, הסרט עשה עבודה מאוד טובה בלהכניס אותנו, הצופים הקלולסים בענייני ג'אז, לעניינים. כמו "ברבור שחור", הוא עושה את זה בלתת לנו את נקודת המבט של הגיבור, מה עושה כשהוא מתכונן לנגן, הרוק שיוצא מהטובה וכלי הנשיפה שלידו, המקצבים והשלושה רבעים וכל הדברים שהוא צריך ללמוד.
אבל זה לא הנושא העיקרי פה. הנושא העיקרי של הסרט הוא "חינוך ספרטני – בעד ונגד". סימונס מצוין בתור המנצח שסמל משמעת במארינס קטן עליו, שיעשה הכל, כולל הכל, בשביל להוציא את המיטב מהכשרונות הצעירים שלו. בעצם זה כבר לא "חינוך ספרטני" אלא "חינוך אסייתי" (מה שמזכיר לי שחסרו לי אסייתים בסרט). החינוך האסייתי המסורתי (בסגנון הספר "אמא נמרה") מאוד דוגל בגישה של "מקל ומקל בצורת גזר". אתה רוצה להגיע לקרנגי הול? תתכונן להקריב את כל החיים שלך ולסבול 24-7. הסרט נוגן בצורה שהוא מראה את שני הצדדים ולא מגמתי בעניין. הוא מראה שלמרות שיש תוצאות חיוביות והישגים לחינוך הקשה הזה, יש גם לא מעט השלכות.
מאוד אהבתי את ההצדקה של הדמות של סימונס לעניין והיא (ספולרים ל"וויפלאש" וגם ל"בלתי שביר" בהמשך) שהוא עושה את כל זה כדי למצוא את האחד שיהיה כשרון שלא נראה כמותו. שזה קצת כמו לפוצץ מטוס מלא נוסעים רק בשביל לראות אם אחד מהם בעל כוחות על טבעיים וישרוד..
מה שקצת היה מוזר בקולנוע זה שבקטעי הקללות "סטייל מפקד במארינס" ומסכת ההשפלה שמעביר סימונס את כל הלהקה שלו חלק מהקהל צחק. זה היה לגיטימי כי אנחנו בדרך כלל צוחקים כשסימונס מקלל אנשים. רק שפה הוא לא אמר לפיטר פארקר ללכת לחפש את המה שמו של דוד בן, אלא ירד בצורה קשה על נקודות תורפה של אנשים. הייתה לידי אישה בקהל שהזדעזעה מזה וסיננה כל כמה רגעים "מה כל כך מצחיק באדם שרודה באכזריות באחרים? ממה כולם צוחקים". אני מבין את כל אחד מהצדדים בקהל.
לסיכום, בהחלט סרט מומלץ. דווקא הצורה בה הוא מסתיים משאירה אותך עם לא מעט מחשבות ותהיות לגבי החינוך שעבר המתופף והאם באמת זה היה שווה את כל זה.
וואו.
"וויפלאש", בגדול, מספר על מוזיקאי עם תשוקה להצליח, והמורה שלו, שמוכן להשתמש באמצעים קיצוניים כדי להוציא את המיטב מתלמידיו. זה אולי נשמע משהו שכיח שרואים בכל מיני סרטים, אבל אני מבטיח שדבר כזה עוד לא ראיתם.
מיילס טלר – כוכב בעלייה שבהחלט כאן כדי להשאר – ממש נכנס לדמות שלו ומתמסר אליה לחלוטין. המורה הקשוח והאלים של ג'יי. קיי. סימונס מופיע בסיוטים של וולדמורט. כל סצינה עם נגינה (ויש לא מעט כאלה) היא סוג של דו-קרב בין השניים. הצילום והעריכה מופתיים (הצלם, אגב, אחד משלנו) כשהמצלמה תמיד יודעת במה להתמקד – בשחקנים, בתופים או בדם הניגר מהידיים. על כל זה ניצח הבמאי הצעיר, דמיאן צ'אזל, שנמצא רק בתחילת דרכו ובהחלט כדאי לשים עליו עין.
הסרט הוא אולי על תלמיד למוזיקה אבל לא צריך להיות נגנים כדי להנות ממנו. הוא מדבר בצורה אוניברסלית על הצלחה, המחיר שלה והאם יש גבולות בדרך אליה. חווית הצפייה מטלטלת, מרתקת, נכנסת מתחת לעור ולא יוצאת משם גם שעות אחרי שהוא נגמר.
כשהסרט הסתיים כשהוקרן בפסטיבל 'קאן', כל הצופים עמדו ומחאו כפיים. אותו הדבר בדיוק קרה היום בהקרנת צהריים ב'יס פלאנט' רמת-גן, ובצדק. אני ממש רוצה לראות אותו שוב (לפחות פעם אחת), אבל אני עדיין נרגע מהפעם הראשונה. וואו.
הסרט הכי טוב שראיתי השנה
עד שיוכח אחרת.
אולי שאני אעכל וארגע אצליח לכתוב גם למה.
וואו.
שאלה מוזרה: לראות את זה או 'נעלמת'?
אשתי ואני רוצים לצאת לסרט, ולא רוצים שהוא יהיה כבד מדי. שתי האפשרויות הן 'נעלמת' ו'וויפלאש', שניהם סרטים לא קלים במיוחד, נדמה לי. אבל איזה מהם מדכא פחות?
שניהם סרטים מאוד לא פשוטים,
אבל "וויפלאש" הוא זה שנשאר איתי הרבה פחות אחרי הצפייה.
מצד שני, לא מאוד מומלץ לראות את נעלמת עם אשתך…
מסכים
שניהם מעולים. אבל.. וויפלאש.
וויפלאש.
ואני לא חושב שהוא מדכא.
עם כמה שהוא אינטנסיבי
עם וויפלאש יצאתי עם חיוך על הפנים, ונעלמת הוציא אותי די בתחושת גועל (עם כמה שהוא היה מצוין).
אמנם יש בו קטעים לא קלים, אבל יש בו גם פן קומי והמון כיף.
שאלה למי שראה את הסרט:
האם הוא מתאים לילדה בת 13?
לפי רוטן טומטוז הסרט קיבל דירוג R על שפה קשה וגסויות. אני מאמין שהיא תשרוד, אבל העובדה שמזכירים את הסרט באותו משפט עם ברבור שחור ורקוויאם לחלום* גרמה לי לחשוב פעמיים.
אין לה יותר מדי ניסיון עם סרטי R , אבל היא מחשיבה את גרין מייל לאחד מהסרטים האהובים עליה, אם זה אומר משהו.
* מה שהפתיע אותי – אפילו אחרי הטריילר היה לי את הרושם שזוהי בסך הכל דרמה קומית חביבה שמסיבה כלשהי מנסים לשווק כסרט מתח.
כמו שאמרת, הסרט מדורג R בגלל שפה גסה בלבד.
אין בו שום דבר שיהפוך אותו לבלתי-סביל עבור בן/בת 13.
ביקורת שלילית על וויפלאש
הצהרה 1: תראו, הייתי ממש בסדר עם וויפלאש כתור סרט שזורקים בו כיסאות על מיילס טיילר, אבל אז כולם החלטתם שזה סרט נהדר ולופת בגרון ואני לא ממש הבנתי את זה, אז הביקורת הזאת אולי תהיה יותר נבזית ממה שהיא אמורה להיות כי בסופו של דבר וויפלאש סרט חמוד מינוס עם הופעה אחת נחמדה בהחלט, אבל כל רכבת הייפ צריכה עלמה במצוקה על הפסים שתנסה לצעוק שהסרט לא כל כך טוב בזמן שהיא דורסת אותה והעלמה במצוקה הפעם היא אני.
הצהרה 2: בנוסף, סביר מאוד שהסיבה שלא אהבתי את הסרט קשורה בי, כי רוב האנשים שראו אותו נראו כאילו הם נהנו בצורה יוצאת דופן כך שתקחו את כל הביקורת הזאת בערבון המוגבל הנחוץ.
וויפלאש הוא סיפורו של מיילס "פלא שאנשים לא זורקים עלי כיסאות ביום-יום" טיילר, מתופף צעיר שרוצה להיות המתופף הטוב ביותר בעולם והיה מוכן לזרוק את אחיו לבור מלא עקרבים ולמכור אותו למצרים אם זה היה מקדם אותו, אבל הוא בן יחיד אז הוא בעיקר יכול להיות ממש לא נחמד לכולם לאנשים כי להיות נחמד לאנשים ולהיות טוב בתיפוף זה שני דברים שלחלוטין מנוגדים [ דבר שמסביר את התפוצצות סצנת הג'אז בין בכירי המשטר הנאצי [citation needed]]. מיילס מוצא פתח להגשמת חלומו בדמותו של ג'יי. קיי סימונס כמנהל הלהקה היוקרתית של הבי"ס היוקרתי שהוא לומד בו ביוקרתיות רבה, אבל אליה וקוץ בה – ג'יי. קיי סימונס הוא מטורף לחלוטין ומבלה את זמנו להתעלל בחברי הלהקה השונים ולצעוק הערות הומופוביות ושובינסטיות על כל דבר שבדרכו (שזה בעיקר מיילס טיילר), הסרט ממשיך ככה למשך כמה זמן עד שהוא מפסיק להיות להמשיך ככה ואז הוא נהיה כבר ממש מפגר אבל רגע.
בלי ספק החלקים הכיפים של הסרט הם כל רגע שבו ג'יי קיי סימונס מתעלל נפשית במיילס טיילר. זה נובע מהעובדה שג'יי קיי סימונס מתעלל נפשית באנשים בצורה נפלאה, וגם בגלל שאני נהנה לראות את מיילס טיילר סובל. הבעיה העיקרית היא, שאחרי הסצנה הראשונה (ששוחררה כקליפ ליוטיוב מתישהו) אתה לא באמת מרגיש עלייה בדרגה של ההתעללות אלא רק מונוטוניה של קללות מצד המורה ומונוטוניה של שמוקיות מצד התלמיד. וזה הרגעים הטובים בסרט, כן?
בזמן שג'יי קיי סימונס לא מתעלל נפשית בגיבורנו, הסרט מעתיק בצורה חיוורת את סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית" רק בצורה משעממת יותר, ובאמצע הסרט. בנוסף, הוא מציג את אביו של מיילס טיילר אבל לא טורח להביא לו גם אופי או משהו כי חס וחלילה שיהיו יותר משתי דמויות שהם לא פלקטים מוחלטים.
באיזה שהוא שלב הסרט החליט שהוא גם צריך עלילה, שזאת החלטה בעייתית בהחלט בגלל שהעלילה שהוא בחר בה היא טיפשית ביותר ,מסתיימת בצורה לא אמינה בעליל ואני די בטוח שהייתי יותר שמח לעוד חצי שעה של אנשים שחושבים שמיילס טיילר הוא שמוק וצועקים עליו, אבל מה שלא יהיה.
אבל מילא זה, לסרט הזה היו חסרים כמה דברים בסיסיים שמנעו ממני לקחת אותו ברצינות:
הראשון, והחשוב הכי פחות: בדיחות מתופפים. אני לא אומר את זה כי "חה!" אלא כי בדיחות מתופפים הם הוואי חשוב שמלווה מתופפים כל ימי חייהם, ובטח בבתי ספר יוקרתיים שכולם סנובים נוראיים אבל אף אחד לא צוחק או מתבדח על זה וזה פשוט נראה לא קשור לשום דבר שאני מכיר.
השני, והחשוב קצת יותר: הסרט מפספס נקודה לגבי הדמות של סימונס וזה שהוא מתעלל ספציפית בדמות הראשית ולא באף אחד אחר וזה מרגיש לא אמין לחלוטין. מיילס אף פעם לא מרגיש כמו עילוי יותר משאר כלי הנשיפה או הבאס, ובכל זאת בכל שנייה בסרט (פרט לסצנת תאנה אחת) סימונס מתעמר רק בו ואולי בטעות גם במתופף אחר. היה חסר לי נורא חזרה שלמה שבה הוא מתעמר בכולם – לא בילד אחד ואז בדמות הראשית אלא בכמה וכמה אנשים. האם כל שאר אנשי הלהקה יותר טובים מהדמות הראשית שהוא לא יורד עליהם? נשמע לא סביר.
השלישי, זה התחושה שהסרט נותן ש"התמסרות מלאה" למקצוע שלך ולתת 100 אחוז משמעו להיות שמוק עצום. גם סימונס וגם טיילר לא מצליחים לדמיין שום דרך שבה להיות טוב יותר לא כוללת דריסה נוראית של כל מה שסביבך וזה פשוט… כל כך אמריקאי מצידי. יש כל כך הרבה דרכים לדחוף את עצמך מעבר לקצה, ורק קצת מהן דורשות שתהיה גם שמוק נוראי לכולם בדרך. אני ידגיש "לכולם" כי סביר נגיד שהוא רוצה לדרוס את המתופפים האחרים שהם התחרות. אבל הדמות הראשית נראה כאילו הוא מניח שכולם נגדו ולכן הוא נגד כולם מהרגע הראשון וזה די מחרפן, והרעיון המופרך של סימונס שלצרוח על אנשים זאת הדרך היחידה לגרום להם להשתפר לא מוסיף כבוד לכל מה שקורה כאן.
דבר אחרון שהפריע לי הוא שבתוך הסרט הדמות הראשית שלנו אמורה להשתפר בתיפוף וזה פשוט לא מורגש. אולי האוזן שלי לא מספיק מוזיקלית, אבל לא היה לי מושג מה ההבדל בין שום סשן של תיפוף – כולם נשמעו אותו דבר בדיוק, ובכלל לא הרגשתי עלייה ברמה שלו ככל שהסרט התקדם, מה שלחלוטין הרס את הסוף בשבילי שקצת בנוי סביב הנקודה הזאת.
בקיצור, וויפלאש בהחלט לא מזיק בשום צורה או דרך אבל אני פשוט לא מצליח להבין מאיפה מגיעות המחמאות המטורפות האלה.זה כנראה בעיה בסיסית שנעוצה בי, אבל מכיוון שלצערי אני אני – אין לי דרך אחרת להסתכל על הסרט. אולי זה פשוט בגלל שאנשים אחרים נהנים הרבה יותר לראות את מיילס טיילר חוטף מכות ממני?
אממ
מה הבעיה בזה שהסרט מציג אותם כשמוקים שדוחקים הכל בחיים? רוב הסיכויים שזה באמת ככה. זה לא מפתיע.
והוא ירד עליו בכוונה.. הוא אומר את זה באמצע, "אני ירדתי עליך ושמתי אחרים במקומך בשביל שתהיה לך מוטיבציה" ובדיחות תיפוף? לא יודע למה אתה מתכוון, אבל היו הרבה קטעים מצחיקים יחסית, וזה היה נהדר. את כל שאר מה שכתבת קצת לא כל כך הבנתי למה בדיוק התכוונת, זה היה נראה כאילו ניסית בכוח לתאר את הסרט בצורה שלילית וממש חיפשת בו פגמים שהם לא באמת פגמים וציינת דברים שקשה לי להאמין שהם עד כדי כך גורמים לסרט להיות מפגר או מה שזה לא יהיה.
הדבר היחידי שאיכשהו אני מסכים איתו הוא עניין התיפוף, שבתופים בהחלט צריך אוזן מוזיקלית כדי לקלוט, וגם לי היה מעט בלבול בקטע. אולי זה היה מפריע לי אם זה באמת היה סרט שעוסק רק בנגינה על תופים, ואולי זו הטעות שאתה מתייחס אליו ככזה. זה סרט על יחסים בין מורה לתלמיד, וזה אופייני למלא דברים שלא קשורים לתיפוף. אבל כנראה שאתה פרפקציוניסט.
הבעיה היא
שאנשים מדברים על כך שהסרט מציג את השאלה "כמה רחוק אתה מוכן ללכת" ואז עונה עליה בצורה מטומטמת ממש. לא למורה ולא לתלמיד יש סיבה להיות השמוקים שהם, אבל הסרט מתייחס כאילו בשביל להיות הטוב ביותר זה הכרח מהמעלה הראשונה. ולכן, בחינת הסרט, להיות מצליח=להיות שמוק. לא "לקחת סיכונים", "להשקיע את כל הזמן שלך" או "לדעת לעמוד על שלך" אלא "לרדת על אחרים" ו"להפריע בדברים שהם מנסים לעשות כדי להוכיח שאתה יותר טוב מהם"
אבל כן הייתי מתנהג כמו אנשים מסויימים בנעלמת
וזה לא עניין של אמינות – (האמינות נהרסה לי בגלל דברים אחרים) – זה עניין של מסר. מה הסרט אומר. אנשים מסוימים מצאו אותו אמביוולנטי, אני לא ראיתי את זה. אני ראיתי סרט שצועק " זאת הדרך להצלחה!! בואו כולם לרכבת הקללות של ג'יי קיי סימונס ותצאו מתופפים נהדרים!!!". גם אם זה קרה פעם או פעמיים – זה לא אומר שצריך להלל אותו, וזה בדיוק מה שהסרט עושה.
הסוף לא מהלל שום דבר. הסוף הוא מלחמה. הוא חזרה לעולם המוסיקאים לאחר ששניהם ויתרו אחד על השני כי כל אחד היה מטורף מדי בשביל השני. הסוף מסמל את החזרה לשיגעון. מעבר על עקרונות רק בשביל שגעון גדול יותר. אני לא מבין למה אתה מתעקש לראות את זה ככה. אף אחד שפוי נראה לא אומר וואי הלוואי שהייתי עובר התעללות כזאת. גם אני רוצה דם על מקלות וכסאות על הראש. לא. כולם מרגישים בסרט אימה על קרב בין פסיכופתים. לא נראה לי שיש מישהו שרוצה לתלות את עצמו בגיל 34. הנקודה שהסרט מעלה היא חזקה, אולי זאת הדרך הילידה ובאמת עדיף למות צעיר. זה כמו להגיד שרקוויאם לחלום יגרום לכולם להתאבד אז הוא גרוע ורעיל. לא הוא חזק. הסרט מתאר מציאות לא מצויה, כמו שאמרת. אבל שהיא כן מתרחשת, יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה וכסרט גם להנות ממנה. ..
לא לא לא
מדהים איך הרבה דברים שאתה אומר אני מזדהה איתם אבל עם המסקנות ממש לא. סבבה רקוויאם ראינו אחרת אבל ההרגשה שלי שממש התקבעת על וויפלאש. 1. לא נכון. הסרט עונה שלנימן כן. כי נימן פסיכופט. לנער השמן מההתחלה וודאי זה לא מתאים. גם לא לשני המתופפים שנימן מקריא להם תווים בהתחלה. אתה מתעקש שהסרט אומר אמירה ברורה. הסרט מדבר על מקרה מאוד ספציפי ומאוד קיצוני שוודאי לא מלמד. תגיד לי בבקשה מאיפה למדת את זה. 2. שוב, לא נכון. כמו 1. 3. מקרים כאלה קיימים. דוגמאות יש-שחקנית הכדורעף שקיבלה מכות מהמאמן שלה והביאה גביע. אבל כבר אמרתי דוגמאות תמיד יש להכל. 4. הסרט לא מוכן לשמוע? על מה אתה מדבר? הסרט לא מתעסק בזה. האשם היחידי בהמשך הטירוף זה נימן שחזר ללהקה של המורה. הוא רצה את זה לא פחות מאשר פלצ׳ר. נורא קל לתקוף את המורה ואת הגישה שלו ושל הסרט אבל נימן אשם לא פחות ממנו. הסרט מתאר מקרה קיצוני, בטח לא מזוהה עם רובנו ומתוך כך וודאי שאין פה שום אמירה סמויה שרק ככה זה עובד חה חה חה. זה כן מעלה את השאלה האם זה נכון/כדאי/רצוי או בדיוק ההפך. אבל אני יותר הזדעזעתי במהלך הסרט מנימן שלא היה נראה לרגע שהוא באמת סובל מההתעללות!! הוא סבל מחוסר ההצלחה שלו. הוא לא הרגיש שהמורה שמוק כי הוא פשוט חולה. אם כבר הסרט יוצא מנקודת הנחה שהדרך הזאת להצלחה היא לאנשים כמו פלצ׳ר, כמו נימן. ולא לאף אחד אחר. אתה אומר מלא אמירות כלליות קשות שהסרט בברור מדבר על מקרה ספציפי. ברור שעולות שאלות איך זה משפיע על כל אחד ואחד מאיתנו. לא יודע למה, אבל התגובות שלך רק מחזקות אצלי כמה הסרט הזה טוב.
טוב, אני מרגיש שאנחנו הולכים במעגלים
אז אלא אם כן יש לך עוד משהו להגיד, נראה לי שנעצור כאן.
אתם לא הולכים במעגלים!
אתם מתאמנים בדואט תיפוף שבו בכל סיבוב אתם משפרים את יכולתכם באופן שבו רק מומחים לנושא הדיון יכולים להבחין בשיפור!
אז 'שנעצור כאן' it is
בכל מקרה, תודה
אולי
(ל"ת)
ספויילר בהודעה שלי למעלה.
ספויילר! ספויילר! אההה חשבתי שסימנתי, מצטער
אבל אין לי בעיה עם דמויות מגעילות
יש לי בעיה עם איך שהסרט רוצה שנחוש כלפי הדמויות המגעילות האלה (רגשות של הערצה, כבוד, סימפטיה) כאשר לא מגיע להן את זה. בסרטים של טרנטינו,כהן,וכו' ההרגשה כלפי הדמויות האלה אמביוולנטית. כאן הרגשתי שמנסים לגרום לי בכוח להזדהות עם המאבק של נימן, לכבד את הדרך של פלצ'ר (גם אם קצת לפחד ממנה) ובכל הזמן מתעלמים מכמה ששניהם [ונימן יותר] פשוט אנשים ממש ממש לא משהו.
ספוילר לברבור שחור מעלי.
(ל"ת)
ורק להבהרה, אם זה לא היה ברור
אני לא מנסה בכוח לחפש פגמים בסרט. הסרט לא הפיל אותי מהכיסא כמו כולם ואני מנסה להבין (גם עם עצמי) למה זה קרה ומה הפריע לי בסרט – אתה יודע, ביקורת. חלק מהדברים [ואמרתי גם בביקורת] הם ניטפוקים קטנטנים שיוצרים תמונה יותר גדולה של סרט שלא הרגשתי שהוא ריאליסטי כמו שהוא מנסה להיות, חלק מהם הם דברים יותר גדולים שהפריעו לי מאוד עם המסר שהסרט מנסה להעביר, וזה לא דבר קטן בכלל וחלק מהדברים זה מיילס טיילר והעובדה שלא הבנתי למה אני אמור להזדהות עם הדמות שלו.
בכל מקרה, בכל סרט שמיילס טיילר משחק בו לא צריך להתאמץ כדי למצוא פגמים כי מיילס טיילר משחק בו וזה כבר מספיק גרוע. [ בסרט הקצר שהבמאי עשה על הסרט משחק סקוט הצעיר מסקוט פילגרים, וגם דיין דהאן היה בדיבורים על התפקיד הראשי. העובדה שנתקעתי בסוף עם טיילר, ושהוא עוד עכשיו כוכב עולה בשמי הקולנוע ושאצטרך לשמוע עליו עוד הרבה היא עצובה ומתמיהה מבחינתי]
סביר שאין שמה בדיחות מתופפים כי זה...לא העולם שהסרט מדבר עליו?
בדיחות מתופפים יש בלהקות רוק
לא ממגמות המוזיקה שאני מכיר
(ל"ת)
"הוא מתעלל ספציפית בדמות הראשית ולא באף אחד אחר"
אין לי מושג איזה סרט ראית.
אני די בטוח שראיתי את גאליס: המסע לאסטרה, אבל אולי באמת נכנסתי לאולם הלא נכון
לא, ברצינות – יש סצינה אחת שבה הוא יורד באותה מידה על מישהו אחר (אלמר פאד) אבל הוא לא יורד עליו כדי לתת לו מוטיבציה אלא כי הוא מעיף אותו מהלהקה שלו. אחרי זה, כל פעם שהוא עוצר את הנגינה של הלהקה, או מתייחס ספציפית למישהו – זה רק המתופפים, שכמו שהוא בעצמו אומר, הוא משתמש בהם בעיקר כדי לתמרץ את נימן.
אולי אפשר לדבר על הבחור שהתאבד, אבל זה קרה בעבר ואוף-סקרין. הנקודה שלי היא שאם הבחור הזה באמת מאמין במה שהוא מאמין אז למה לעזאזל הוא לא מיישם את זה אצל אף אחד חוץ מנימן? האם נימן בצורת מוחלטת יותר טוב משאר הלהקה? זה לא נראה ככה. האם נימן בצורה מוחלטת יותר גרוע משאר הלהקה? גם לא נראה ככה. האם נימן הוא כוכב הסרט ולכן הסרט שוכח להציג מפה ריאליסטית של דינימיקה של קבוצה ומתמקד רק בדמות הראשית? כן, זה בהחלט ככה.
זה סרט
וזה סרט שהגיבור שלו הוא המתופף. הוא לא מראה כל מה שקורה לכל אדם שמשתתף בו כל הזמן, הוא מראה את החלקים שרלוונטיים לחייו של המתופף. והסרט מבהיר באופן שאי אפשר לפספס שהוא *ממש* לא היחיד שהמורה מתעלל בו, אלא שמדובר בשיטת עבודה.הסרט לא "שוכח" להציג דינמיקה קבוצתית, הוא פשוט לא עוסק בדינמיקה קבוצתית. גם "כח משיכה" לא עוסק בדינמיקה קבוצתית, למה שלא תבוא אליו בטענות? (אני לא בטוח לגבי גאליס).
תראה, מתוך כל הדברים שאמרתי נגד הסרט
זה באמת אחד שנופל לקטגוריית ה"ניטפוקים". זה עיצבן אותי שלא מראים חזרה שבה הוא פשוט מתעלל בכולם בצורה שווה ואת הדינימיקה הקבוצתית שדבר כזה יוצר ושהסרט גרם לכך להיראות שנימן הוא היחיד המיוחד אבל, כמו שאתה אומר, אני מבין למה – הסרט עליו ולא על הלהקה. זה עדיין הגביר (לא יצר) תחושה שהסרט פחות ריאליסטי משהוא מתיימר ויותר סיפור קלאסי הוליוודי על הכוכב פוטבול המיוחד של הקבוצה, אבל זה גם דבר סביר לחלוטין שאני מניח שאם הייתי מצליח להתחבר לסרט, היה מפריע לי פחות.
אני מוחה, יש בכוח משיכה המון דינימיקה קבוצתית. השאלה היא האם אתה שם לב למה שבני האדם עושים בסרט או לסיפור היפהפה של חלקי לווין שעפים בחלל.
וגם
נעזוב לרגע את הסצנות בהם כל הכיתה מפוחדים רצח לפני שהוא נכנס, מושפלים על ידו, בוכים ממנו ועוזבים את הלהקה בגללו, נעזוב את זה.
מה הבעיה שהוא יורד רק על נימו? הסיבה לכך מתורצת בסוף, וזה די הגיוני. הוא התעלק על נימו כדי להוציא ממנו את הטוב ביותר.
כמו שנאמר מעלי, מתמקדים בגיבור
אנחנו לא יודעים מה הדינמיקה בין שאר חברי הלהקה או כמה זמן הם שם. אבל – לדעתי, לפחות – זה ברור שאת כל ההשפלות והעלבונות שנימן מקבל גם הם קיבלו מתי שהוא. כשסימונס צועק עליו אלה שבצד השני של החדר לא מצביעים עליו ומצחקקים ("טיהי, הוא קרא לו יהודון…היי רגע, זה לא ההוא מהסדרה ההיא?!"). הם נראים לא נינוחים ומפוחדים, כאילו הם יודעים בדיוק מה עובר עליו. גם כשסימונס נכנס לחדר כולם נעמדים ומביטים למטה, כאילו מחשש שהוא יתחיל לצעוק עליהם עוד לפני שהתחילו לנגן, סתם מאיזו סיבה. גם בקטע שהמחברת תווים נעלמת (עדיין מעניין אותי איך זה קרה, אגב), התלמיד ההוא ממש נבהל ומתחיל לקלל את נימן נמרצות, כי הוא יודע מה המשמעות של זה. אבל כל זה רק נרמז ואכן לא ממש נראה בסרט עצמו.
אם זה היה סרט אנסמבל, אולי היינו רואים התעללות שווה בחברי הקבוצה (וואו, זה נשמע די נורא![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
) או כל מיני בדיחות פנימיות כאלה. אבל בשבילי כל הסרט הזה היה בעצם דו-קרב ארוך בין המורה לתלמיד, היוצר והמפלצת (במקרה הזה שני התארים מתאימים ליוצר), ולכן לא הייתה לי בעיה עם זה שלא השקיעו יותר מדי בדמויות האחרות. הם סתם תפאורה שמגיחה מדי פעם כדי לתת לדמויות ולקהל הפסקות מסצינות התיפוף האינטנסיביות האלה.
אני גם מסכים לגבי רמת התיפוף, אבל אולי באמת צריך אוזן יותר מוזיקלית בשביל זה. אבל זה עדיין היה יופי של תיפוף.
כמו שאמרתי, אני מסכים
אבל זה חלק ממה שהפריע לי: למה הסרט הוא דו-קרב?הרי פלצ'ר אמור לנהל רב קרב עם כולם. אנחנו מניחים שגם האחרים שמעו אותו צועק עליהם או יודעים איך ההרגשה, אבל רמת ההשקעה כאן נראית חריגה בצורה לא מוצדקת. אני מניח שכאן קבורה הבעיה העיקרית שלי – אף פעם לא הבנתי למה הסרט מתמקד דווקא בנימן. מה מיוחד בו? מה מבדיל אותו מהאחרים? מהמתופפים אחרים, בטח – אבל כשאתה נמצא בסביבה שבה יש עוד הרבה נגנים והסרט לא נותן להם אפילו הזדמנות להתבטא, זה מרגיש רמאות בשביל שנמשיך להתמקד במי שהסרט בחר בו ולא בחירה אורגנית שהסרט באמת בחר את הדמות המעניינת ביותר.
בנוסף, היה משהו מתסכל ברמת הפלקטיות של שאר הדמויות שהם לא נימן ופלצ'ר. איכשהו הרגשתי שאפילו בתו האחרון (שאני מעלה כי הבמאי כתב אותו) הדמויות החד מימדיות לא נועדו לשרת רק את הגיבורים הראשים והיה להם קיום משל עצמם בניגוד לכאן שכל דמות הייתה רק דרך לשרת את הגיבורים בצורה כלשהי. אני מניח שזה משהו שהייתי מוכן לסלוח בסרט שהייתי יותר מתחבר אליו (אולי, אני לא בטוח.) אבל כמו שאמרתי, אני לא.
נקודת מבט
הסרט כולו נכתב מנקודת המבט של אנדרו – דמויות מקבלות אפיון רק בהתאם לנקודת מבטו. מי מקבל שמות? החברה שלו, היריבים שלו ואנשים שבמקרה אומרים את שמם.
אף אחד אחר לא חשוב ולא רב מימדי כי… אנדרו לא רואה אותם ככה. כל מה שהוא רואה זה התופים. אם הסרט היה מכניס מורכבות לדמויות נוספות אז זה היה סרט אחר. לגמרי.
אני לא בטוח שאני מסכים שהסרט הוא מנקודת המבט של נימן לכזאת קיצוניות. אנחנו בהחלט עוקבים אחריו, אבל אני לא חושב שנימן הוא איזה מספר סובייקטיבי שאי אפשר לסמוך עליו כמו שאתה מתאר. בנוסף, כשאני מדבר על הפלקטיות של הדמויות אני לא מדבר על "חצוצרן מספר 7" או משהו או אפילו לא על המתופפים המתחרים שלו, שאני מוכן לקבל פחות אופי מהם. אני מדבר על אבא שלו וחברה שלו. שתי דמויות שהסרט מכניס בכוח בשביל ליצור דרמה מעושה, אבל שוכח להכניס להם מאפייני אופי או דמות. (כלומר, לתפיסתי. אנשים למטה ובביקורת כותבים על התפקיד המורכב של אבא שלו ואני פשוט קצת לא חושב שזה באמת היה שם, אבל גם עבר חודשיים מאז שראיתי את הסרט הזה)
אה, ואיך פספסת את ההזדמנות
לכתוב תגובה שלילית לסרט עם הכותרת "באקלאש"?![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
עוד לא ראיתי את הסרט
אבל אני מתופף בביג בנד ואני יכול להעיד מנסיוני האישי שאצלנו בביג בנד (ואני משער שבעוד ביג בנדים אחרים), המנצח מעיר מידי פעם לנגנים, אבל מי שהוא נטפל אליהם במיוחד הם החצוצרנים. ברמה של לצעוק עליהם באמצע החזרה. אז במקרה של הסרט יש רק מתופף אחד, אז לפחות מהראייה שלי- זה לא מופרך ואפילו הגיוני שהמנצח יציק רק למתופף.
אני אישית הרגשתי את ההשתפרות שלו במהלך הסרט
אבל נגיד שלא.
מה רע בלסמוך על הסרט? כשאתה רואה סרט ביוגרפי על מתמטיקאי גדול אתה לא מצפה להבין את המתמטיקה ולהצליח לעקוב אחרי ההתקדמות שלו, זה לא התחום שלך ואתה רוצה להרגיש שמה שהוא עושה הוא מעבר להבנתך כי אם לא זה קצת מגוחך. אז אתה עוקב אחרי ההתקדמות שלו והדרמה לפי התגובות של דמויות לתגליות של הדמות, ולפי הקונטקסט של כל אירוע בסיפור. ככה הסרט מראה את ההתקדמות, אני לא רואה מה רע בזה
שסרט צריך להראות לי ולגרום לי להאמין
אם סרט רוצה שאני אראה שמישהו השתפר, הוא צריך להראות לי. אם אני רואה את סטאלון מנופח בתחילת סרט ובסוף הסרט באותה המידה וההבדל היחיד שנראה לעין ברמת הלחימה שלו היא שבהתחלה המאמן אומר לו "אתה גרוע" ובסוף "אתה טוב" זה לא אמין. אמינות זה דבר חשוב.
אבל יש גם הבדל ברמת התיפוף שלו
ההבדל היחיד הוא לא איך שהמאמן מגיב, זאת פשוט הדרך של הסרט להבליט ולהנגיש את המידע הזה. כמו שבסרט אגרוף אתה לא בהכרח תדע להגיד שהטכניקה של המתאגרף טובה יותר בסוף מבהתחלה כי אתה לא מבין בתחום, אבל אתה עדיין תדע שהוא השתפר כי הוא מכסח את הבחור השני וכי הוא התאמן המון באמצע
אני לא שמתי לב להבדל ברמת התיפוף שלו.
עוד פעם, אני. אולי הייתה, אולי לא הייתה – הסרט לא הצליח להעביר לי את האינפורמציה בצורה שהרגישה אמינה.
ההשוואה עם סרטי אגרוף לא טובה – כאן יש תחרות בין שני אנשים ואחד מנצח ואחד מפסיד אחד מול השני. כאן יש אדם אחד שמתאמן מול עצמו.
בסרט אגרוף
בד"כ יראו לנו שהמתאגרף מפסיד מהר בהתחלה, או שחוטף הרבה ואז מפסיד. ובסוף הוא יהיה זה שינצח מהר או יחטיף הרבה ואז ינצח. יש "גרף למידה" יותר ברור לעין הלא מיומנת של הקהל ההדיוט. סביר שסרט אגרוף לא יתמקד רק בטכניקות ובמאיות השניה שבהן הנוק אאוט מגיע, לאט מדי או מהר מדי. הקהל לא יודע לשפוט דברים כאלה.
סרט על מתמטיקאים לא יטריד את הקהל במשוואות. לא יצפה שנעקוב אחריהן או אחרי פתרונן, וגם לא יראה לנו את זה, כי לצפות במישהו פותר משוואה על לוח במשך כמה דקות ברצף זה די משעמם (כמו שיודע כל מי שסיים חטיבת ביניים והלאה…). אז במקרה כזה באמת נסתפק בפידבק של הדמויות האחרות או בתסכולה/שמחתה של דמות פותר המשוואות.
היתרון של "וויפלאש" הוא שאת תהליך הלמידה, התרגול וה"קרב" הוא יכול להציג כי זה מעניין את עין ההדיוט, כמו בסרט אגרוף ולא כמו במתמטיקה, וזה גם הרבה יותר נעים לאוזן (וגם לעין, לדעתי) מאשר קרב אגרוף. אבל רוב האנשים לא יודעים להבדיל בין טכניקה א' או ב', בין ביצוע טוב לביצוע רע, אלא אם ההבדלים ממש בולטים. וגם לדעתי הסרט לא הציג הבדלים בולטים, ולכן האפקט של השיפור לא היה מורגש, גם לדעתי.
אז כן, גם פה אפשר להסתפק בפידבק של פלטשר או בתסכולו/שמחתו של אנדרו. אבל להבדיל מסרט המתמטיקה התיאורטי, כאן זכינו לראות את המקבילה של פתרון המשוואות. היינו שם עם אנדרו וראינו את זה וחווינו את זה. זה טבעי שנחפש לראות הבדל מוחשי כלשהו. אולי הסרט לא חייב להציג אחד, אבל הנטיה לחפש נראית טבעית.
אבל השיפור ברמות הטובות ביותר הוא כזה קטן, שרק הגדולים באמת יכולים להבין אותו. לא?
בברבור שחור ראית התקדמות?
לא זוכר את ברבור שחור מספיק טוב
אבל הדגש לא היה בטכניקת הריקוד שלה, אלא ברגש שהיא העבירה והאפשרות "להוציא את הצדדים האפלים שלה". דבר שיותר אפשר לשים לב אליו.
אבל זה לא מה שהוא היה אמור לעשות.
בברבור שחור הבעיה שלה הייתה שהיא הייתה "תמימה" מדי ולא הצליחה להוציא ממנה את הרוע שלה.
בוויפלאש הצדדים הרעים שלו כבר בחוץ מזמן והדבר היחיד שהוא צריך להשתפר בו זה טכניקת התיפוף שלו ולא שום דבר אחר.
אולי
אני לא הבנתי את ההתנהגות שלו כנחמדה בשום שלב. מקסימום נייטרלית.
נחמד לא נחמד, הוא השתנה. הוא השתפר.
לא ״בשביל שאר המוזיקאים״...
״מצטער בשביל ה-מוזיקאים״.
FTFY.
תהיה ביקורת מלאה?
(ל"ת)
כן,
אם כי דיברו כאן על הסרט כבר כל כך הרבה שאני לא בטוח שזה הכרחי.
שני כוכבים.
זה, מתברר, הציון שנתן מאיר שניצר ל"וויפלאש", כפי שהתברר לי עכשיו דרך טבלת המבקרים של "הארץ".
אין לי מה להגיד על זה. כל אחד זכאי לדעתו והכל.
אבל בחייאת.
ובמקרה שתהיתם.
"בשביל לשאוב הנאה כלשהי מ"וויפלאש" על הצופה הפוטנציאלי לקיים ארבעה תנאים מוקדמים. חובה עליו להיות מכור לג'אז; נוסף לכך, הוא צריך ליהנות, שומו שמיים, ממוזיקת סווינג בביצועי ביג בנד, שהיא לכל הדעות התת-סוגה הנמוכה ביותר בז'אנר הג'אז; עליו להסכים להקשיב שוב ושוב ל"קרוואן" מאת דיוק אלינגטון, הסטנדרד המשומש עד לעייפה, שמלכתחילה ניתן להגדיר אותו כ"אגם הברבורים" של הג'אז; לבד מכל אלה הוא גם חייב, אבל ממש חייב, לאהוב את גישתו הווירטואוזית מדי של באדי ריץ' אל הטיפול בתופים".
ובכן, לא, לא, לא ולא.
http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=L&0r9VQ=GHFJE
הייתי חושב ששניצר עושה פה טרולינג אילו הייתי מאמין שהוא מכיר את המושג הזה.
*זורק על שניצר גלגל של פילם*
(ל"ת)
בשביל לשאוב הנאה כלשהי מהסרט, על הצופה הפוטנציאלי לקיים ארבעה תנאים מוקדמים:
"בשביל לשאוב הנאה כלשהי מהסרט על הצופה הפוטנציאלי לקיים ארבעה תנאים מוקדמים. חובה עליו להיות מכור לאוכל צרפתי; נוסף לכך, הוא צריך ליהנות, שומו שמיים, ממטבח כפרי צרפתי בביצוע עכברושים, שהוא לכל הדעות התת-סוגה הנמוכה ביותר במטבח הצרפתי; עליו להסכים לאכול שוב ושוב רטטוי, המתכון המשומש עד לעייפה, שמלכתחילה ניתן להגדיר אותו כה"טוסט נקניק" של המטבח הצרפתי; לבד מכל אלה הוא גם חייב, אבל ממש חייב, לאהוב את גישתו הווירטואוזית מדי של אוגוסטו גוסטו אל הטיפול במרק"
#תנאי_סף_של_שניצר
אבל יש שורה...
"סימונס, שחקן ותיק ביותר, שזכור בשל הופעתו בסדרה "אוז", משרטט פה בקווים גסים במיוחד את המורה הרשע, ודומה שהוא כבר בשל לקראת האודישן לתפקיד השטן, אם ביום מן הימים מישהו שם בהוליווד יחליט לצלם את הביוגרפיה של הטיפוס הזה."
למרות הקשקוש הארוך בהתחלה השורה הזאת הצחיקה אותי…
"וויפלאש" עוד יצא בזול, "נעלמת" קיבל 0 כוכבים
לא להאמין שאנחנו ב-2014 והעיתון שנותן במה לבריונות האובססיבית הזאת עוד לא מת.
העיתון שנתן במה לבריונות האובססיבית הזאת מת (יותר מפעם אחת)
אבל תמיד מתעקשים להקים אותו לתחייה עם שוק חשמלי בתור זומבי. אגב, באחת הפעמים גם הקריירה של שניצר מתה – אבל למרבה הצער גם היא קמה לתחיה אחר-כך.
http://www.the7eye.org.il/7380
ומסתבר שלא רק נתנו לשניצר במה, אפילו שילמו לו "משכורת סקנדליוזית" (יש אנשים שטעמו הקולנועי של שניצר מעצבן אותם. אני תמיד חשבתי שהטעם הנ"ל הוא כלום לעומת המעשים המגונים שהאיש עושה בשפה העברית).
בחייאת מה?
כלומר, אני לא יודע למה בדיוק התכוונת כשכתבת את זה אבל זה בהחלט יצא "מי שלא אוהב את הסרט הזה מפגר" וזה, אה, קצת מזלזל.
[הפיסקה שהבאת מהביקורת אכן מטומטמת, אגב.]
בחייאת.
כן, כאמור, כל אחד זכאי לדעתו. אבל ברור גם שכשיש הסכמה כמעט מוחלטת בנוגע למשהו, דעות מנוגדות במידה קיצונית יישמעו… משונות, נכון? אם מישהו (ולא סתם מישהו, אלא מישהו שאמור להיות אחד המומחים הגדולים בארץ בתחום) יטען ש"שיר הסלפי" הוא יצירה המשתווה ל"עטור מצחך" – או במקרה הזה, ש"וויפלאש" שווה ברמתו ל"שושנה חלוץ מרכזי"… זאת בהחלט זכותו לחשוב כך, כן. אבל דעה שכל כך חורגת מהמקובל גורמת לחשד שמא הוא לא מביע את דעתו הכנה.
עד כמה הוא חורג מהמקובל? ב"עגבניות רקובות" נספרו 146 ביקורות לסרט. המבקרים הישראליים המופיעים בשתי טבלאות המבקרים מוסיפים עוד 17. בסך הכל – 163 ביקורות. כידוע, הרוב המוחלט נתן לסרט ציונים גבוהים יותר משניצר; אף אחד לא נתן ציון נמוך יותר; אחד בדיוק נתן ציון שווה לזה של שניצר (והבעיה שלו לא היתה עם הסרט עצמו, אלא עם המסר שהוא מצא בו). כלומר, בעקומת הפעמון של הדעות על הסרט, שניצר נמצא לגמרי בקצה, בקיצוניות המוחלטת. העובדה הזאת מעלה את הסבירות של כל קורא אקראי לא להסכים עם הביקורת לקרוב ל-100%, אבל גם זה בסדר – לגבי כל סרט קיים מישהו שאהב אותו הכי פחות מכולם. זה בסדר, כלומר, כל עוד הוא יכול להסביר את דעתו. "טענות יוצאות מגדר הרגיל דורשות נימוקים יוצאים מגדר הרגיל", כפי שנאמר. כשמבקר בכיר מביע דעה כל כך רחוקה מהקונצנזוס, אני מצפה לנימוקים מאוד משכנעים לדעתו.
הנימוקים של שניצר, בלשון המעטה, לא משכנעים.
וממה אתה מופתע?
מאיר שניצר.
אני לא מכיר לעומק את שניצר אבל אני חושב שמבקר קולנוע גם יכול להרשות לעצמו להגיד "לא אהבתי את הסרט" ולא לחשוב על זה עמוקות. נכון שמקצועי מצידו לתת הסבר, אבל בעידן שבו יוצאים כל כך הרבה סרטים (כלומר, הביקורת אשכרה מופיעה עם ביקורת לסרט אחר, כך שאפילו לא נתנו לו מקום לשפוף את חמתו לאורך ביקורת שלמה), אולי הוא לא רואה סיבה להתעכב על הסרט עם עצמו ולחשוב למה הוא לא התחבר. מהביקורת המלאה אפשר להבין כמה טענות שיש לו – המשחק לא היה טוב בעיניו, העלילה אמריקאית מדי. ואישית, למרות שהם לא לאו דווקא כתובים או כתובים בצורה מנומקת, מצאתי את אותו חוסר חיבור בסיסי שהרגשתי גם אני עם הסרט. (חוץ מפיסקת הפתיחה, שזה כנראה סתם טרוליות וניסיון להיות שנון על חשבון שום דבר). המון פעמים קשה לדעת למה לא התחברת לסרט וגם אני אחרי דיון די ארוך עם אנשים שמאוד אהבו את הסרט לא מצליח עדיין להבין מה הם ראו בו שאני לא.
אני מבין שאתה מזלזל ספציפית בשניצר אחרי היכרות עם שיטת הביקורת שלו ונטייה ללכת נגד הזרם סתם ככה. כנראה שה"בחייאת" שלך פשוט התחבר לי עם ה"מי שלא אוהב את נולאן פשוט לא אוהב קולנוע" של רווה ויצר תחושה של "מי שלא אוהב וויפלאש לא מוזמן למועדון המגניבים שלנו", שאני מבין(?) שלא הייתה הכוונה.
[ רק להבהרה – כשאתה אומר "נימוקים משכנעים" אתה מתכוון ל"נימוקים שמשכנעים אותי שהמבקר באמת לא אהב את הסרט" ולא ל "נימוקים שמשכנעים אותי לא לאהוב את הסרט", כן?]
בתשובה למשפט הראשון שלך:
"אני חושב שמבקר קולנוע גם יכול להרשות לעצמו להגיד 'לא אהבתי את הסרט' ולא לחשוב על זה עמוקות".
אז זהו שלא. זה בדיוק מה שמבקר קולנוע לא יכול להרשות לעצמו. עזוב את עצמו, זה מה שהעורך שלו והקוראים שלו לא צריכים להרשות לו. להגיד 'אהבתי' או 'לא אהבתי' בלי לנמק או לחשוב על זה יותר מדי זאת פריבילגיה של אנשים שהבעת דעה מנומקת לאורך 500 מילים היא לא המקצוע שלהם. אם לא בא לך לחשוב על סרטים, אל תהיה מבקר קולנוע.
ברור שצריך יותר משתי מילים, השאלה היא האם לכל סרט (שלא אהבת) אתה צריך להדגיש מחשבה "למה לא אהבתי אותו" או רק "מה לא אהבתי בו". כי על השאלה השנייה שניצר עונה, בין אם בכנות או לא, ואני חושב שלצפות ממבקר שבכל פעם שסרט הוליוודי מסחרי מטופש ייצא לנמק מחדש למה יש לו סלידה עמוקה מהמכונה ההוליוודית המעצבנת שמוציאה סרטים בלי נשמה זה נחמד, אבל לא בדיוק הכרח, והרבה קוראים ועורכים יסתפקו ב"ריהאנה לא יודעת לשחק והאקשן נראה גרוע".
"ויפלאש" נחשב בעיני שניצר בקטגוריה הגדולה של "סרטי אינדי-סאנדנס-אמריקאים" שלקהל עם טעם יותר אירופאי-ארט-האוסי נחשבים מעצבנים ונחותים (או לפחות, לאנשים עם הטעם האירופאי שאני מכיר), ולכן הוא לא פותח מחדש את כל העניין שלו איתם אלא רק רומז על הסלידה הכללית שלו מסרטי סאנדנס אמריקאיים טיפוסיים, שבעיניו וויפלאש הוא כזה.
כלומר, שניצר פונה אל קוראים
שמקבלים מראש את העמדה ש"סרטי סאנדנס" הם נחותים מטבעם, במידה כזאת שבה הוא לא מרגיש שהוא אפילו צריך להסביר למה סרט הוא לא טוב מלבד לומר שהוא "סרט כזה".
אז קודם כל – אני לא מכיר את האנשים האלה, אני לא חושב שהם מהווים רוב מקוראי העיתון, או אפילו חלק משמעותי כלשהו מקוראיו. נראה לי ששניצר מדבר לעצמו.
ושנית – אם הוא לא סובל את הז'אנר, הוא לא חייב לכתוב עליו (כשם שהוא לא נוהג לכתוב על סרטי אקשן הוליוודיים, או אפילו לצפות בהם). אם הוא כתב על הסרט, הוא צריך לקחת אותו ברצינות.
השאלה היא: מי לעזאזל יכול להפיק משהו מהביקורות של שניצר?
כדי להפיק משהו מביקורת קולנוע של מבקר, אתה צריך חפיפה, לפחות חלקית, עם הטעם שלו. אני קורא למשל את ביקורות עין הדג (וזוכר שלרד פיש יש חיבה מוגזמת למפלצות שנלחמות ברובוטים), את הביקורות של יאיר רווה (וזוכר שהוא אוהב את הקולנוע שלו גרנדיוזי) או את הביקורות של קמרלינג (וזוכר שיש לו חיבה מוגזמת לסרטי כלא/גברים במשבר) – כל השלושה יודעים להציג את הטעם שלהם היטב, אפילו "להתנצל" במקומות שבהם ברור להם שהדעה שלהם עשויה להיות חיובית/שלילית בצורה חריגה, ולכן צריך לקחת את הביקורת שלהם בערבון מוגבל. אני גם יודע כיצד לקרוא את כל המבקרים האלו כדי לדעת האם אני אוהב את הסרט, ולפעמים גם כדי לקבל נקודת מבט נוספת על סרט שכבר צפיתי בו.
שניצר לא סתם קטל את "וויפלאש", הוא משום מה חושב שה-99% שאהבו אותו הם מכורים לתת-ז'אנר נחות של ג'אז. מעניין מה הוא חושב על כל אלו שאהבו את "לילות בוגי". הבעיה היא לא שלשניצר יש טעם אליטיסטי או עם טעם אירופאי (התכונות האלו לא מפריעות לאורי קליין להיות מבקר ידען, מנומק היטב ומצויין) – אלא שלא נראה שהוא בכלל אוהב קולנוע. הביקורות שלו לרוב נקראות כמו ביקורות על יהלומים מפי עובד במכרות כפייה.
אני קרוע
מצד אחד, לא ממש אכפת לי משניצר ואני לא באמת רוצה להגן על מבקר קולנוע שכנראה גרוע מאוד.
מצד ש.. לא, לא, בוא נדבר על דברים אחרים.
אז, ראיתם איזה מזג אוויר מטורף היה בחוץ? גשם של כלבים וחתולים, אני אומר לכם, יצאתי החוצה דרכתי על פודל.
אם זה עוזר,
הביקורת השלילית *שלך* על הסרט היתה הרבה יותר טובה משלו.
אכן אופטימי
אני מסכים איתך עקרונית בעולם… אבל בסרט אני לא בטוח.
התחושה שאני קמתי איתה כשפלטשר ואנדרו חייכו אחד אל השני היתה – מה לעזאזל?!?…
הרי זה מפלצת , והחיוך שלה זה מה שחיכית?
האבא בהחלט לא מבין את אנדרו. אוהב אבל לא מבין.
מעניין אותי מה אתה חושב שהאבא מרגיש? איך הוא חווה את התהליך הזה שהוא כל פעם מזהיר את הילד שלו מפני המפלצת – ומדרך שסופה רע, וכל פעם הוא צודק – והילד בכל זאת מתעקש להמשיך – ככל הנראה מתוך מודעות ורצון להצליח למרות המחיר.
ואם אני אמשיך את זה עוד קצת – מאד יכוללהיות שהוא גם ימות בגיל 35 שיכור וערירי. אבל הותיר את חיתומו בעולם. ואבא שלו – צעיר נראה… – ימשיך את חייו בלי ילדים נכדים וכו'.
כן, אבל.
אחת השאלות המרכזיות של הסרט, נדמה לי, היא איך מגיעים למצב הזה, שבו אפשר לאלתר וליהנות מהמוזיקה.
אני לא מבין מאיפה הבאת את זה.
באמת ובתמים שאני לא רואה איך הסרט תומך במסר הזה. אפילו חיוך ממשי אין בסוף (ואם יש, הוא לאו דווקא מהנאה מהמוזיקה). זה אולי מסר יפה, אבל לא של הסרט הזה.
התגובה שלך מקסימה
ראיתי את הסרט רק עכשיו, וממש אהבתי את דרך ההסתכלות שלך והמסקנה שהגעת אליה. היא ריגשה אותי מאוד.
תודה
יצרתם אצלי צפיות גבוהות מדי? נאשים אתכם או את הסרט?
משום מה נראה לי שהסרט נגע לאנשים בנקודות התורפה
* מי לא רצה להיות נגן מהולל? I(אני אישית רציתי סלאש)
פלוס
*מי לא עבר השפלה על ידי מפקד בצבא/מורה אכזר/מדריך סדיסט?
פלוס
* יורד לו דם יזע ודמעות
אבל הוא לא ריגש אותי.
מאוד נהניתי מהסרט אבל ממש לא קרוב לסרט השנה שלי. משחק מצוין, הסרט מרתק אבל כמה בעיות
*כמה ג'אז לעזעזל…. אי אפשר קצת רוק?קצת פופ? משהו עכשווי כזה?
רק לשם גילוי נאות – גרתי מעל לשנתיים בפראג ומעולם לא הלכתי למאורת ג'אז. ג'אז מעניין לי את התחת.
עדיף היה קצת לעשות יותר מודרני כי היה זקן מדי בעייני.
* המורה היה מעולה ולא מילימטר פחות אבל התלמיד …. לא!
מלבד לכאוב בצורה הנכונה עם הדימום הנכון והפרצוף הדואב לא הצליח למכור לי את החלום.
הוא לא היה משכנע מספיק ולא נראה עם להט בעיניים. הוא יותר נראה כמו מישהוא במסע כומתה שרוצה לקבל דרגות למרות השברים ברגליים מאשר מישהוא עם חלום ילדות וברק של התלהבות. כמו החורעי מטכל למשל.
* מאוד לא אמיתי החלק הזה בסיפור- מישהו שמאוד טמפרמנטי ושואף לקצב מטורף וגבולות בשמיים אמור להיות גם בעל יצרים ופה הוצג סוגשל אימפוטנט ריגשי וכנראה גם מיני. סתם אוכל סתם הולך לסרט וסתם יוצא לדייט.
זה יצר בעיה נוספת שלי להתחבר לדמות. גם לא חברים וגם לא סקס? אפילו לא ביד ? נו, קום און…
* מי בגילו לא מעדיף לזיין קצת בזמן המסע לחלום? לא אמיתי
מילה אחרונה
אותי מאוד ריגש בילי אליוט בקטע של החלום. נראה לכם שיטחי? עברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין חושבת עליו. וויפלאש היה וישכח עוד שניה ורבע.
אנסה להגיב לשתי נקודות
. אז ככה גם בוויפלאש, הלהט שלו הוא להיות מצויין, והוא עשה עלי רושם שבעשר שנים האחרונות הוא אפילו לא עצר לרגע לשאול את עצמו אם הוא בכלל עדיין אוהב ג'ז. כי זה לא רלוונטי. הוא דמות כזאת כיפית לא רק בגלל זה, אלא כי הוא גם מהטיפוסים האלה שהם חסרי ביטחון מצד אחד, אבל יש להם גם חתיכת אגו. בנאדם ש[ספויילר לוויפלאש] יורד על אח שלו מול כולם כי 'כדורגל זה לטיפשים ומה אתה בכלל מתלהב מזה שאתה מוצלח בכזה תחום טיפשי', הוא בנאדם שמרגיש צורך ענק לחזק את עצמו. ניימן צריך להיות הטוב ביותר בעולם כי רק ככה אנשים יאמינו לו שהוא הbig shot שהוא חושב שהוא.
לא הבנתי איך הגעת לזה שהוא לא עושה ביד, אולי זה נאמר ופיספסתי.