נורא כיף לצפות באנשים שממש טובים במה שהם עושים. ולא משנה מה זה: התעמלות קרקע, רכיבה על אופני הרים, סריגה אקסטרימית. אנשים שעושים כלאחר יד, באינסטינקט, דברים שאני ואתם לא הייתם חולמים לעשות, ואז מנסים לעשות עוד יותר. אבל להתלהבות מהצפיה באנשים הכי טובים בעולם נלווה תמיד צל: הידיעה שכדי להגיע להישגים האלה האיש הזה כנראה הקריב את חייו. פשוטו כמשמעו. יש המון אנשים שמשחקים נגיד, שחמט, וחלקם ממש טובים בזה. הדרך היחידה להיות יותר טוב מכולם, הכי טוב בעולם, היא לחיות שחמט, לנשום שחמט, לשתות שחמט ולהשתין שחמט; זה הדבר שעליו אתה חושב כשאתה קם בבוקר והדבר שעליו אתה חולם בלילה. כדי להיות הכי טוב בעולם בשחמט צריך לוותר כמעט על כל דבר בחיים שאינו שחמט. אותו הדבר לגבי טניס או סטארקראפט. כל מתעמל שזוכה במדליה אולימפית הוא אדם שיש לו מעט מאוד חיים שאינם קשורים ישירות להתעמלות. והכי טראגי: שעל כל אדם אחד כזה יש כמה אנשים שמקריבים את כל חייהם, ובכל זאת לא הופכים להכי טובים בעולם. הם רק ממש ממש מעולים בזה, הלוזרים.
אנדרו (מיילס טלר) יודע מה הוא עומד להיות: הוא יהיה מתופף הג'אז הטוב ביותר אי פעם. כבר עכשיו הוא טוב מספיק כדי להתקבל לאקדמיה יוקרתית למוזיקה בניו יורק – הישג משמעותי בפני עצמו; הוא טוב מספיק אפילו כדי להגיע אל תזמורת הג'ז הייצוגית של בית הספר. אבל זה לא מספיק; הוא רוצה להיות גדול באמת. הוא רוצה להיות כמו באדי ריץ'. והעובדה שלרוב האנשים בעולם אין שום מושג מי זה באדי ריץ' לא מטרידה אותו. לאנדרו אין חברים, כי לטענתו זה בזבוז זמן; הוא הולך לפעמים לסרטים עם אבא שלו, אבל כמעט כל יתר זמנו מוקדש לתופים. הוא צריך להתאמן עד זוב דם כדי שיהיה לו סיכוי להרשים את אלוהים.
אלוהים הוא מורה באקדמיה למוזיקה, מורה אגדי כל כך שאפילו המורים האחרים נרתעים מפניו. הוא יישות כל כך ידועה שבמשך חלק גדול מהסרט איש אינו הוגה אפילו את שמו: אם אומרים "הוא", כולם יודעים למי אתה מתכוון. אלוהים – אוקיי, למעשה השם הוא פלטשר, ומגלם אותו ג'יי. קיי. סימונס – הוא לא אל רחום. הוא התגלמות כל רס"רי המשמעת, כל המורים המתעללים, כל המפלצות וכל הרודנים. תשמיע צליל בלתי מכוון אחד, והוא יטרוף אותך חי. תטיל בו ספק, והוא יפרק אותך לחתיכות. פלטשר הוא לא סתם חיה טורפת חסרת אבחנה: הוא לא כועס וצועק באקראי. ההתעללות הנפשית שהוא מעביר את התלמידים שלו שיטתית ומכוונת מטרה.
אם אתם מצפים לסרט מחמם-לב על מורה שבהתחלה קשוח אל התלמיד, אבל לאט לאט נבנית בינהם ידידות אמיצה, תשכחו מזה. "וויפלאש" הוא לא סרט כזה. הוא דומה יותר למותחן מורט עצבים מאשר לדרמה מוזיקלית. המוזיקה היא לא דבר שקורה ברקע של הסרט, והיא לא הקלה – היא הכל; כשכל הקשה לא נכונה היא גורלית. הקטעים המוזיקליים ב"וויפלאש" אינטנסיביים יותר מכל מרדף מכוניות שראיתי השנה. פלטשר הוא דמות יותר מאיימת מכל רוצח סדרתי שראיתי לאחרונה. והאופן שבו אנדרו מתמודד ומחזיר מלחמה הופך את הסרט לדו-קרב מרתק.
חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחדר החזרות המואפל, עם תאורה מינימלית שמצמצמת את העולם של אנדרו לשני דברים בלבד: התופים, ואל הנקמה הזועם שחודר אל התמונה ומאיים לאכול לו את הראש. יש בסרט שחקנים אחרים, אבל רובו הגדול מורכב משני אנשים בלבד – מיילס טלר וג'יי. קיי. סימונס. והם נהדרים. כולם מדברים על סימונס, שאחרי שיקבל את האוסקר על הסרט הזה, אולי אנשים סוף סוף יבינו שהוא לא כתב את "הארי פוטר". כל זה בצדק מוחלט, אבל הדמות של סימונס היא למעשה הקלה מבין השניים: אחרי הכל, לא קשה למשוך תשומת לב כשאתה צועק, מתפרע ולועס את התפאורה. (אגב, אם סימונס יקבל אוסקר, אני מקווה שהוריד המופלא שמזגזג במעלה צד שמאל של המצח שלו יקבל לפחות מועמדות על שחקן משנה. מגיע לו). מי שעושה את העבודה הקשה באמת בסרט הוא טלר, שחקן שעד היום לא השאיר עלי שום רושם מיוחד. הוא זה שצריך לעמוד שם ולספוג, ורוב הזמן לא להגיב, ובכל זאת להכניס אתכם לעורו. והוא עושה את זה בהצטיינות. שלא לדבר על העובדה שהוא גם מתופף כמו משוגע.
מתבקש להשוואת את "וויפלאש" ל"ברבור שחור". הם עוסקים בנושא דומה – ההקרבות שאנשים עושים בשביל להצטיין בתחומם. וכמו ש"ברבור שחור" הצליח לרתק גם אנשים שאין להם שום מושג בבלט, לא צריך לדעת שום דבר על ג'אז כדי להיות מרותקים ל"וויפלאש". אני לא שומע ג'אז, לא אוהב ג'אז ולא מבין ג'אז, וזה לא הפריע לי לשבת על קצה הכיסא לאורך כל הקטעים המוזיקליים בסרט – אם כי לאוזני, לא יכולתי להבחין בין הרגעים שבהם אנדרו מתופף, לכאורה, איום ונורא (לפחות על פי פלטשר), לבין הרגעים שבהם הוא מצטיין. אני לא יודע אם הייתי אמור לשים לב להבדל. בלי שום אפקטים ממוחשבים, בלי הזיות פסיכוטיות וגימיקים של סרטי אימה, "וויפלאש" הוא חזק ומדויק יותר מ"ברבור שחור".
"וויפלאש" הוא סרט מדהים. אין לי מושג מי זה הבמאי דמיאן שאזל או מאיפה הוא הגיע. אבל זה בנאדם שבאמת יודע מה הוא עושה. הוא עשוי להיות הכי טוב בעולם יום אחד.
סרט מעולה!!!
רוצו לראות !!! סרט מרתק , פסקול נפלא ומשחק נהדר!
מסוג הסרטים שאשמח לראות שוב.
"34 תגובות נוספות בדף הסרט של וויפלאש"
למרות שעברו רק ימים בודדים מאז שהסרט עלה למסכים בארץ, הצטברו כבר הרבה תגובות, רבות מהן ארוכות, מושקעות ומעניינות, בדף הסרט, ואם עוד לא קראתם אותן – אני ממליץ להגיע גם לשם.
לשם שינוי, אני מסכים עם כל מילה
אחד הסרטים הקשים, האינטנסיביים והטובים שראיתי בזמן האחרון, מועמד ודאי לסרט השנה (לפחות אצלי), ואם הוא לא הסרט הכי טוב שנעשה על מוזיקה, הוא בהחלט בטופ-3…
מומלץ בחום היסטרי…
וכן, אם סימונס לא יקבל אוסקר צריך לדקור כל חבר אקדמיה שלא הצביע עבורו עם מקל תיפוף…
רק אני הרגשתי שהציגו את נימן בתחילת הסרט דווקא כלוזר?
ביקורת מצויינת, אגב.
הוא בחר להתרחק מהחברה. לא הורחק.
אלמלא הכמיהה שלו להיות מוזיקאי מהשורה הראשונה, לא היה מוותר על נתחים אחרים של החיים. הוא החליט לשלם מחיר כבד ולהתרכז אך ורק בדרכים להצליח ולהיות בטופ, זו לא לוזריות, זו נוקשות פסיכולוגית של ממש.
נכון, אתה צודק
אבל יותר דיברתי על ההתחלה ממש. הוא מתופף מחליף בלהקה לא מוצלחת במיוחד. שהמתופף הראשי מגיע מתלוננים באוזניו שנימן היה גרוע בזמן שהוא לא היה. הוא מסתכל בקנאה על חברה של המתופף הראשי, הוא לא כ"כ מדבר עם אנשים אחרים, נראה שאין לו חברים. עוד לפני שמציגים לך את הוויותר והנוקשות הפסיכולוגית שדיברת עליה (הרי אוטוטו הוא מתחיל עם מישהי בקולנוע), הוא פשוט מוצג כלוזר במקרה הרע או סתם בחור לא מעניין ואהוד במיוחד.
לא מסכים עם הפשטות של התשובה שלך
ז"א, השאלה ששאלת על פלטשר ואנדרו היא שאלה גדולה יותר שנוגעת למחיר של האמנות. נקודת המוצא של פלטשר היא שמאחורי צ'ארלי פארקר וגאונים אחרים יש שובל ארוך של דם יזע ודמעות שלהם ואולי בעיקר של אחרים שלא הגיעו לאותה דרגת גאונות. אז השאלה היא – האם פארקר, או מוצרט, או רמברנדט, או אנטוניוני או נולן שווים את ההקרבה שלהם ושל רבים שלא הצליחו להגיע לגדולה שלהם? האם אנחנו מוכנים באמת לוותר על כל העושר האומנותי שאנחנו נהנים ממנו בגלל שאת המחיר שילמו אחרים בדם או בחיים של אכזבה מרה? שאזל ממחיש את המחיר – הנה אנשים צעירים עם שמות ופנים וחיים מפורקים. אבל לדעתי הוא רומז שכל עוד אנחנו צרכני תרבות אנחנו בעצם במובן מסוים בוחרים לקבל אותו(ולענות "כן" לשאלה שלך), כי כל עוד יהיו אנשים כמו באדי ריץ וצ'ארלי פארקר, יהיו גם בחורים צעירים שיהיו מוכנים לתת הכל כדי להיות כמוהם ורבים מהם ישלמו מחיר יקר בשביל זה.
אבל למה להיות כול כך קיצוני?
. אם כמה שקלישאת האמן המיוסר היא מושכת ונכונה בהרבה מהמקרים. היו הרבה אמנים גאונים שחייו חיים ארוכים ומלאים, ולא שרפו את עצמם בדרך. כמובן שאמנים סובלים יותר. רוב האנשים הרגישים סובלים יותר, ורוב האמנים הם רגישים.
נראה לי טיפשי לחשוב שגאונות מגיעה רק ממאמץ אינסופי ומהליכה עם הראש בקיר. זה נכון שיצירה של אמנות גדולה מגיעה מתוך מאמץ בלתי רגיל. אבל שום אדם לא יהפוך לגאון אם הוא פשוט יתאמן בתופים כול היום. כדי שאדם יישאר חותם הוא גם צריך באמת ליצור משהו חדשני ומורכב, ולהוציא את מה שיש בו כדי שיהיה נגיש לאנשים אחרים. הרבה פעמים אמנים יוצרים מתוך להט וצורך, ומתוך המשמעת שלהם, גם בלי מישהו אחר שמשפיל ומענה אותם. אני בטוחה שהמון יצירות מוזיקליות גדולות נוצרו מתוך כיף, חלקן אפילו בדרך אגב.
גאונות מכול סוג, (ואני בטוחה שיש סוגי גאונות כמספר הגאונים) היא לא משהו שאפשר למדוד בצורה חד משמעית. ולכן גם אי אפשר לדחוף אליה בצורה חד משמעית.לא צריך רק מאמץ מטורף כדי להיות אמן גדול, צריך גם לחיות את החיים כדי לדעת ללכוד אותם. לפי מה שתיארתם פלטשר דורש מתלמידו לוותר על חייהם.
אני יודעת שיש הרבה ספורטאים ומוזיקאים שרוצים להיות המובילים בתחומם דרך אימונים אינטנסיביים, ויתור מוחלט על החיים, והינדוס של כול סדר היום למען מטרה. אבל אני מרגישה שגאון אמיתי אומנם חיי בצורה אינטנסיבית, (ומכאן הסבל) אבל האינטנסיביות הזאת היא תולדה של האופי שלו, ושל בחירה אישית, ולא של איזה מורה קפדן שדוחף אותו. חוץ מזה שהאניטנסיביות היא שוב לא חד משמעית, ויכולה להתגלות בהרבה צורות כמו למשל רגישות מופרזת.
יש גם גאונים לא מיוסרים. ורוב הגאונים המיוסרים שאני יכולה לחושב אליהם כרגע סבלו מסיבות אחרות לגמרי ממה שהזכרת כאן.
ניתוח יפה של הנושא. ממליץ !
(ל"ת)
בהמשך למשפט האחרון שלך צריך להזכיר
שצ'רלי פארקר הוא דוגמה דו כיוונית. הוא גם היה עילוי, וגם סיים את חייו צעיר. דוגמה שמדגישה את האפור בין השחור והלבן שבדיון הזה.
''אמצעים לא כשרים''
הסטודנטים שם לא יודעים מהי ציניות? והם לוקחים ללב ולא מבינים שזה לא אישי נגדם אם כי אמצעי מניפולטיבי הנועד לטובתם בלבד, אי אפשר לטפוח להם תמיד על השכם ולהגיד 'עבודה טובה', כפי שאמר סימונס. אתה חי בעידן של צעירים מפונקים ומישהו צריך להזכיר להם מהי סמכות. בטירונות שלי היו לי מפקדים בסגנון של דמותו של סימונס (ואף יותר קשוחים ומפחידים) ורובינו בכיתה המחלקתית לא לקחנו שומדבר ברצינות, כל עלבון מטריד וקשה שנזרק לאוויר פשוט החזקנו עצמינו שלא לצחוק או לחייך, כי כאמור זה לא פאקינג אישי והמדריך שלך נמצא שם עבורך ולא נגדך.
אתה חייב להודות שיש הבדל בין מישהו שמשתמש בעוצמה כדי לחשל אותך ללחימה והגנה על אזרחים
לבין מישהו שמשתמש באותה רמה של עוצמה, ואולי אף יותר, סה"כ כדי להפוך אותך מתופף טוב יותר.
נכון אבל הכל עניין של גישה ופרשנות
עכשיו אני קורא ראיון של אבנר שביט עם הבמאי –
" שאזל עצמו מאשר שלא התכוון לנסח כאן אמירה חד-צדדית. "אמנם ההתנהלות של המורה מפלצתית ואיומה, אבל יש בה גם משהו מעורר השראה והערכה", הוא מעז לפסוק. "אני מעריך את הרעיון שכישרון זה לא משהו שאתה נולד איתו, אלא משהו שאתה צריך לעבוד בשבילו. אני מאמין גדול בחוק שאומר כי מוכשר ככל שתהיה, אתה צריך להתאמן עשרת אלפים שעות כדי באמת להצטיין בתחום שלך. כוכבים לא נולדים, זה לוקח להם עשר שנים". "
ומצר מראש שאיני מגיב לכל מי שכותב תגובה להודעה שכתבתי, לא מצליח להתחבר לעין הדג ואין לי נוטיפיקיישנס.
ביקורת מצוינת לסרט מצוין
אבל צריך לעבור על ההגייה פה קצת, יש חלקים שקצת לא ברור על מה מדובר ("הם רק לממש ממש מעולים בזה, הלוזרים", "לא יכולתי להבחין בין הרגעים שבהם מתיו מתופף, לכאורה, איום ונורא (לפחות על פי פלטשר), לבין הרגעים שבהם הוא מצטיין. אני לא יודע אם הייתי אמור לשים להבדל. בלי שום אפקטים ממוחשבים, בלי הזיות פסיכוטיות וגימיקים של סרטי אימה, "וויפלאש" הוא חזק ומדויק יותר מ"ברבור שחור"", ועוד כמה דוגמאות)
הגהה. הגיה זאת בעיה אחרת :)
(ל"ת)
Drum roll, please
מאז שיצאתי מהסרט המלצתי עליו לכל מי שיכלתי וגם כתבתי בדף הסרט כמה הוא מעולה ואם טרם ראיתם אותו תפסיקו לקרוא את המשפט הזה ולכו לקולנוע עכשיו*. אני כן רוצה לדבר רגע על אחד הדברים הכי טובים שהסרט עשה – בשבילי, לפחות – וזה לשים את שני השחקנים הראשיים באור שונה לגמרי. טוב, הוא לא עשה את זה לגמרי לבד.
עד לא מזמן, הכרתי את ג'יי. קיי. סימונס רק מתפקידים קלילים כאלה כמו 'ספיידרמן' או 'ג'ונו'. הדמות הכי 'תקיפה' שלו שראיתי היא ב'תלוי באוויר' (הנהדר). אבל לאחרונה התחלתי לצפות ב'אוז' (הסדרה, לא הסרט עם ג'יימס פרנקו). עדיין לא סיימתי, אבל ראיתי מספיק כדי לדעת גם ממנה וגם מהסרט הזה שסימונס הוא סוג של ג'קיל והייד. מצד אחד, הוא יכול להיות קומי ושטותי כזה ולצעוק דברים על טובי מגווייר. אבל איפה שהוא בפנים יש בו מפלצת, שכשהיא בוקעת גם אלוהים לא יעזור למי שברדיוס שלה, כי הוא ברח להתחבא איפה שהוא. הצד הזה הוא היותר מרתק – גם אם מפחיד בטירוף – שלו, והצד שיותר הייתי רוצה לראות. אין לי בעיה שימשיך לעשות תפקידים קלילים פה ושם, אבל הייתי רוצה לראות פחות ג'קיל ויותר הייד.
ובפינה האדומה, מיילס טלר! המפיצים בארץ באמת עשו לו עוול. הם הביאו רק את הסרטי קולג' / קומדיה המטופשים בהם השתתף כמו "פרוג'קט אקס", "21+" ו"הרגע המביך הזה". אה כן, וגם "מפוצלים", שאני לא בטוח מה גודל התפקיד שלו שם (מכל הסרטים האלה ראיתי רק את "פרוג'קט", אז כשאני כותב 'מטופשים' זו התרשמות מטריילרים וביקורות בלבד). דווקא הסרט שכנראה היה הכי טוב שלו עד כה – "The Spectacular Now" – נגנז פה, וזה ממש מבאס. כבר ידענו ששיילין וודלי שחקנית טובה, אבל שם גם טלר נותן יופי של תצוגה, ולא סתם סצינת הנסיעה חזרה הביתה נכנסה לרגעי השנה שלי מ 2013.
בקיצור, מי שראה את הסרטים של טלר שהופצו כאן עד עכשיו עלול היה לחשוב שהוא ימשיך לככב רק בסרטי קולג' וקומדיות כאלה, ויהיה בערך השון וויליאם סקוט של הדור הזה. אבל כשצופים ב"Spectacular" ובסרט הזה רואים שהוא יותר מסתם שחקן שטותניק, שבהחלט יש לו מה להציע ושהוא כאן כדי להשאר. התפקידים העתידיים הגדולים שלו הם ההמשכים של "מפוצלים" וכמובן "ארבעת המופלאים", שכבר הוכרז לו סרט המשך. האם הסרטים האלה יהיו טובים? נחיה ונראה. אבל אני בטוח שטלר יגיח גם בעוד תפקידים, ואני מסוקרן לראות איך הקריירה שלו תתפתח.
רציתי גם לומר משהו על הבמאי, אבל הפסקה האחרונה בביקורת כבר עשתה את זה בשבילי.
*אל תגידו לי "מה עכשיו, נחכה ליום חמישי, 10 ש'ח וזה". מכל מיני דיווחים ששמעתי – וזו גם הסקה די הגיונית – ביום הזה מציפים את בתי הקולנוע כל מיני ילדודס ואנשים כאלה ואחרים שלא באמת מעניין אותם לראות סרט, אבל זה עלה 10 ש'ח אז למה לא. והם עוברים בין אולמות ומדברים בטלפון ומפריעים בכל דרך אפשרית. כמובן שהפרעות יש גם בכל שאר הימים, אבל משהו אומר לי שביום הזה התופעה הזאת גדלה פי כמה וכמה. נכון שהמחיר הוא אחלה תמריץ לעשות מרתון לכמה סרטים האלה שרציתם לראות, אבל את המחיר שחסכתם על הכרטיס כנראה שתשלמו בחווית הצפייה. לא ראיתי את כל הסרטים המציגים כרגע בקולנוע, אבל לדעתי "וויפלאש" הוא הכי טוב מאלו שכן ראיתי. לכן אני דווקא ממליץ לא לראות אותו ביום חמישי, אלא לשלם את האקסטרה 30 ש'ח האלה ולראות אותו כמו שצריך (עד כמה שאפשר). באמת שזה שווה את זה.
לא התכוונת 'תודה שעשנתם'? בתלוי באויר הוא משחק שנייה וחצי.
לא ראיתי, אז כנראה שלא.
אני יודע שהוא שם לשתי סצינות, רק אמרתי שזה כנראה התפקיד הכי 'תקיף' שלו שראיתי עד 'אוז'.
לא אמרתי כלום:)
(ל"ת)
בדיוק להפך.
מי שהכיר את סימונס לראשונה באוז, לא יכול לראות אותו בתפקיד קומי בלי להמתין לרגע שהוא הוא הולך להוציא את המעיים (המטאפוריים או האמיתיים) לגיבור.
יכול להיות שאני או מישהו אחר ציין את זה פה כבר,
אבל צפייה ב"אוז" הופכת את הצפייה המאוחרת יותר "בג'ונו" למטרידה ביותר בהתחשב בעובדה שפולי בליקר הוא יהודי (זה התחיל כספקולציה בגלל שבחדר שלו בסרט יש לוח עם אותיות בעברית, אבל רייטמן וקודי אישרו את העובדה הזאת בקומנטרי של ה-DVD). לשרוף צלב קרס על התחת זה אולי העונש הכי *פחות* גרוע ששילינגר יכול לעשות ליהודון שהכניס את הבת שלו להריון.
מה שכן, הוא סופר עסוק
לפי ימד"ב הוא מופיע ב-2014 בעוד שבעה סרטים ושש סדרות טלויזיה. איזה הספק!
אני רק מקווה שהוא לא דומה לברבור שחור
שהיה נוראי בעיני. לא מבין כלום בקולנוע ולא הבנתי את ההתלהבות.
באדי ריץ'
למי שרוצה לראות על מה הסרט מדבר כשהוא מדבר כל הזמן על באדי ריץ':
https://www.youtube.com/watch?v=9esWG6A6g-k
לבור כמוני, שלא יודע להעריך תיפוף ג'אז טוב (כן, הוא מתופף מהר, אבל הרבה אנשים מתופפים מהר, ואני לא רואה מה פה הופך אותו לגדול בכל הזמנים) שווה לצפות בקטע החל מ-3:10. מעניין בשלב מסוים הידיים שלו נעות כל כך הרבה יותר מהר מהמצלמה שבלתי אפשרי לראות את המקלות.
קשה להגיד על מישהו שהוא "הגדול בכל הזמנים"
יש המון מתופפים שקיבלו את התואר הזה בשלב כזה או אחר. זה אותו סיפור כמו גיטריסטים – שני נגנים משני סגנונות שונים לא מתחרים על אותה משבצת, ואפילו שני נגנים מאותו ז'אנר יכולים להיות מספיק שונים אחד מהשני בסגנון שלהם כדי שלא יהיה אפשר להגיד מי אבסולוטית יותר טוב.
עוד טעות קריטית שהרבה אנשים עושים, זה להעריך מתופף לפי הסולואים שלו. מתופף באמת טוב הוא מוזיקאי, לא סתם מכונת הרבצות. זה אומר שהוא יודע לנגן עם מוזיקאים אחרים ולהפוך את התופים לכלי מוזיקלי בדיוק כמו באס או טרומבון. לעשות סולואים מהירים זה חמוד, אבל אף מתופף לא הפך לגדול רק כי הוא יודע לעשות סולואים ממש מהר.
הנה טראק אופייני:
https://www.youtube.com/watch?v=rGTbSt2O8Ig
באדי ריץ' לא מתפרע כאן הוא פוצח בסולו ארוך, אלא מנגן ברקע ומחזיק את הfeel של כל היצירה.
אוקי האמת שהוא כן פוצח בסולו בסוף אבל זו לא הנקודה
(ל"ת)
היי היי, אני בטח שלא אכנס לויכוח
על "המתופף הגדול בכל הזמנים", נושא שאני מבין בו פחות מכלום. הסרט מזכיר כמה פעמים את באדי ריץ', וכשגיגלתי רשימות של מתופפי הג'אז הגדולים אי פעם, בכל רשימה שמצאתי הוא דורג במקום הראשון. מובן מאליו שאין שום דירוג "מדעי" בתחום.
ברור
אני רק מנסה להביא עמדה נוספת בעניין.
בלי קשר לדיון מיהו מתופף הג'אז הגדול ביותר בכל הזמנים
אני חייב לומר שאני מסכים איתך לגמר לגבי מה שאנשים מעריכים לא נכון לגבי מוזיקאי טוב. ולדעתי אי אפשר לדרג ברשימה מוזיקאים, מכל כלי שהוא, כשחלקם מנגנים בסגנונות שונים מדי/באופן שונה מדי בשביל להשוות.
כל זה טוב ויפה, אבל ג'ימי הנדריקס יותר טוב מבאדי ריץ' או לא?
תיקון טעות
בדיוק *כמו* ברגע הראשון של הסרט.
עוד לא ראיתי את הסרט, אבל
נראה לי קצת קיצוני שלימודי מוזיקה יכולים להיות כל כך גורליים ואינטנסיביים. כן, הם דורשים הרבה השקעה, אבל אני לא רואה איך מתאים פה להכניס מאמן קשוח ועצבני כאילו זה היה איזה פוטבול או משהו. מוזיקה זו סה"כ מוזיקה, ואם אתה לא עושה אותה מתוך הנאה אתה לא תגיע לשומקום. סרט כזה על פסנתרן קלאסי, לדוגמא, היה נשמע יותר הגיוני מאשר מוזיקאי ג'אז, וזה לא משנה אם תופים או חצוצרה. אני לא מאמין שקיים מורה למוזיקה בעולם שהוא כל כך קשוח ומדכא כמו מה שמתואר כאן. אנשים כאלה לא צריכים לעסוק במוזיקה.
קיימים מורים למוזיקה קשוחים ומדכאים מאוד
אם כי הדמות של פלטשר בסרט היא מן הסתם מוגזמת.
בכתבה הזאת, נתנו לפרופסור בג'וליארד (בית הספר למוזיקה שבית הספר הבידיוני שבסרט מבוסס עליו) לספר עד כמה הסרט דומה למציאות, ובמה הוא לא.
(ספוילרים משמעותיים בנקודה האחרונה, שבה הוא מדבר על סוף הסרט. מלבדה, ספוילרים מינוריים).
http://www.vulture.com/2014/10/ask-an-expert-juilliard-professor-whiplash.html
אין בסרט הזה יותר מדי ריאליזם מהבחינה הזו
האימונים של אנדרו מוצגים בצורה מוגזמת בערך כמו שיטת הלימוד של פלטשר.
מעבר לזה, מהסרט עולה הרושם שמתופף טוב נמדד במהירות שהוא יכול להגיע אליה וזה רחוק מהמציאות. יש בסרט הזה הרבה מוזיקה, אבל הוא סרט ספורט הרבה יותר משהוא סרט על מוזיקה.
אפשר גם להגיד
"פוטבול זה בסך הכל פוטבול"…
יש הרבה משוגעים בעולם,
תתפלא באיזה מקצועות שהם "לא צריכים לעסוק" בהם הם נמצאים.
כל כך עשית חשק לראות את הסרט!
(ל"ת)
ניתוח הסצנה הראשונה בסרט, עם לא אחר מדמיאן שאזל
הקטע מכיל כמובן ספוילרים, לסצנה הראשונה בסרט.
תענוג לצפייה ובעיקר עשה לי חשק לראות גרסת במאי לסרט. תהנו.
https://www.youtube.com/watch?v=gHEiqYYrZeg
אגב, כוחו של הסרט הוא בסימבוליות שלו. אני מסכים עם הטענות שעלו כאן, האומרות שחוץ מסימונס וטלר, שגם הם לא הדמויות-הכי-מורכבות, אין בסרט דמויות עגולות וכולן פלקטיות. אך הרעיון בסרט מובע באמצעות השניים והדינמיקה ביניהם, ומדובר בדינמיקה חזקה מאוד. לא כל סרט צריך דמויות עגולות ומגוונות כדי להיות טוב, זה תלוי הרבה במטרה ובמה שהיצירה מנסה להעביר. שאזל מפצה על דמויות באמצעות שימוש במוטיבים, עריכה מהירה, בימוי חודר ומלהיב וכיו"ב.
להגיד שהסרט הזה הוא "ענק" יהיה המעטה בערכו
סרט מצוין, מעולה, אדיר, גדול, מרגש, מרתק, מותח, מפעים – ואני יכול להמשיך. מהסרטים הטובים ביותר של 2014, לא פחות. מסכים עם כל מילה במילה מהביקורת ואני חייב גם לציין את סצנת הסיום האדירה שהופכת לך את מה שחשבת על הסרט *פעמיים* ועושה את זה בצורה סופר סוחפת.
כשהסרט נגמר הרגשתי צורך עז למחוא כפיים (זה בחיים לא קרה לי) אבל רק בגלל שמיד בסוף הסרט נדלקו האורות באולם בו הייתי לא עשיתי את זה, וחבל. מישהו מוכן לעשות את זה בשבילי? (:
היה כיף.
אני בד"כ זהיר עם סופרלטיבים אז אזהר לגביהם גם הפעם, אבל זה בהחלט היה אנטנסיבי ומרתק. לא חושב שסרט על מתופף, תפקיד שהוא לכאורה די משעמם לאוזן של הדיוטות, היה צפוי להיות כזה מעניין.
בניגוד לסולואים אחרים בקטעי ג'אז, אף פעם לא הבנתי מה אמורים לשמוע וממה אמורים להנות בסולו של תופים. זה תמיד נשמע כאילו אין להם משהו אחר לעשות עם זמן הסולו שלהם, אז הם פשוט מכים בכל מה שיש. המלודיה (זו המילה?) חסרה כדי שאפשר יהיה להתחבר לזה. אבל אין ספק שאחרי הסרט הזה כל סולו תופים ירגיש קצת אחרת, וכל "קרוואן" ישמע קצת אחרת.
חובבי ג'אז יהנו יותר אבל אין ספק שגם לא-חובבים יהנו ממנו מאוד.
לא ידעתי מאיפה אני מזהה את סימונס. הנחתי שהוא פשוט מזכיר לי את בני גנץ, יו לורי ואת דוד שלי, בו זמנית. רק בסוף שותפי לצפיה הזכיר לי את ספיידרמן. אז כנראה משם.
ואת פול רייזר לא זיהיתי בכלל. היה משהו מוכר באבא, אבל רק הכתוביות פתרו לי את העניין. אני הולך לחפש אותו בטריילר או בגוגל תמונות כדי לעכל.
סרט אדיר
אני לא מבינה כלום בג׳אז, זו לא מוזיקה שמעניינת אותי, וההשכלה המוזיקלית שלי מסתכמת בשנתיים של לימוד קלרינט ביסודי – אבל זה לא משנה. הדינמיקה בין טלר לסימונס מחשמלת, וזה מה שבונה את המתח בסרט הזה. אני לא זוכרת מתי הייתי חרדה כל-כך לגורל דמות בסרט, ועוד כזה שלא כולל מרדפים על גג של רכבת, קרבות קונג פו על עמודי חשמל או פנייה לדרך לא מסומנת באמצע המדבר בלילה. התסריט, הבימוי והמשחק כל-כך טובים, שכל סכנת מוות מתגמדת לעומת המתח בחדר החזרות.
תגובה מעניינת!
(ל"ת)
תודה…
אתה גם מוזמן להתייחס אם יש לך משהו להעיר. הסרט הזה אגב גם עורר אצלנו בבית דיונים משמעותיים ביני לבין אשתי על הנושא של ציפיה מילדים ומעצמנו. היא אגב באופן טוטלי וגורף נגד הרעיון של הסרט -או רוחו. אני אמביוולנטי.
ההשוואה שאתה עושה
ב-(1.) בין מערכת היחסים בין האדם לאלוהים למערכת היחסים בין אישה (או איש) מוכה לגבר מתעלל היא אכן מרתקת. שאפו!
כבר מזמן לא שמעתי טיעון מקורי בנושא הזה.
יתירה מזו – בתור מי שלא מאמין – כמו שבמערכת היחסים בסרט, התלמיד גם 'מחפש' את ההתעללות הזאת ונכנס אליה בכל מאודו, כך גם האדם בדתות כאלה ואחרות.
תודה
אני רק רוצה להדגיש משהו.
אני לא חושב שאלוהים הוא "גבר מכה". לא באמת. אני חושב שבהחלט מנקודת מבט של אדם בשלב מסויים בחיים או בתקופת חיים מסויימת זה יכול להחוות כך. וזה לגיטימי. אלוהים מקבל את הכעס עליו בהבנה. כמו שאני חושב ציטטתי את ירמיהו שאמר על חייו "ארור היום אשר יולדתי בו".
הנקודה היא שבאלוהים יש לי באמת אמון – משום שראייתו היא רחבה באופן המקסימלי. אם אנחנו שואלים – האם הלחץ הזה ישיג משהו או לא, לאלוהים יש את היכולת "לראות" באמת מה המשמעות. וכמו שהבאתי את הסיפור של ון-גוך. אנ יחושב שעולם שיש בו את הציורים של ון גוך הוא עולם טוב יותר. אני לא מתיימר להבין למה היתה שואה או למה נדרס החתול של השכן. אולי קצת. אבל כאן זו דוגמא לנקודת אור שאני מבין. וגם בחיים שלי אני רואה לעתים איך משהו חרא ממש גורם לי להתקדם ולהיות "יותר".
יש גם תועלת בלנסות להבין ככה את החיים – כי ממילא זה מה שיש לך… :-) ואז לומר – אני אנסה לקחת את נסיון החיים הנורא, הקשה, ואנסה לראות בו אימון ונסיון שיכול להוציא ממנו משהו יותר טוב – לפעמיםיכול באמת להפוך את הסבל למשמעותי וחיובי (ע"ע האדם מחפש משמעות של פרנקל למשל).
אני מסכים איתך שיש אנשים דתיים שמתאהבים בהתעללות הזאת או לפחות מצדיקים אותה בכל מחיר. ואני חושב שירמיהו הוא דוגמא לאדם דתי מאד ומאמין – נביא! – שלא מקבל את זה. למרות שהוא יודע שמנקודת המבט של אלוהים יש הסבר. זה לא מנחם אותו כאן ועכשיו. והוא אוטנטי. יש אמירה בגמרא לגבי כמה התבטאויות כמו של ירמיהו – שהאנשים הגדולים בתנ"ך, הנביאים, היו אמיתיים עם אלוהים ולא ניסו לשקר עליו. לא אמרו משהו שהם לא היו שלמים איתו רגשית באמת. ולא היו צבועים.
לעומת זאת לאנשים אין את המבט הזה. והם לא רואים את כל ההשלכות מעצם מהותם כבני אדם. ולכן הנסיון "להיות אלוהים" ולהכניס אדם למערכת של לחצים ונסיונות בשביל להוציא ממנו את המטיטב היא בעייתית מאד. ולרוב זרועה היבריס ורוע.
"יש גם תועלת בלנסות להבין ככה את החיים – כי ממילא זה מה שיש לך…" – זאת בדיוק גישת האישה המוכה. לי נראה יותר חשוב להבין, שאם מישהו מתעלל בך, אז זה לא כי הוא 'טוב' או חכם יותר או 'רואה את התמונה הכוללת יותר' או רוצה את טובתך או רוצה לשפר אותך.
חוסר ההבנה הזאת היא עמוד התווך של מערכות יחסים של התעללות – שהצד שמתעללים בו חושב ש'זה מגיע לו', כי הוא לא רחץ כלים/לא חייך יפה/לא אכל מספיק כשר/הסתכל על פוסטרים של דוגמניות/וואטאבר.
ההבנה שאתה נמצא במערכת יחסים מתעללת היא השלב הראשון והחשוב ביותר בדרך החוצה ממנה.
אם לחזור לסרט...
הרעיון שישנה מערכת יחסים שמישהו בעל הסמכות והכוח "מתעלל" בך – כשמטרתו להוציא ממך עוצמה ויכולת חבויה שלא תבוא לידי ביטוי בחיים נורמליים – הוא הנושא של הסרט.
קודם כל חשוב להבחין בין זה לבין יחסים של גבר ואשה שחיים יחד. או סתם זוגיות. אני לא מצפה מבת זוגי שתהיה ה"מאמנת" שלי ואין לה זכות להכניס אותי למצבים קשים כדי להוציא ממני משהו. ולכן גבר מכה או מוכה לא בדיוק דומה כאן.
לעומת זאת כשאני הולך למאמן של כושר גופני, או למורה למוזיקה – אני כן מצפה שהוא יוציא ממני את המיטב. בשביל זה אני הולך אליו אופילו משלם לו לעתים… השאלה היא האם חוויות קשות וגישה קשוחה מוציאים את הטוב הזה – והאם זה שווה את המאמץ.
וגם שלא תטעה בי – אני לא מדבר על החוויות הקשות כ"עונש" – שזה מה שאתה מביא. ה"התעללות" היא לא תגובה של אלוהים לזה שהסתכלתי על בחורה ערומה… אנחנו מדברים על פלטשר… הנושא הוא לא שהוא כועס עלי שאני עם בחורה. אלא איך להוציא ממני גאונות. ובמקרה של אלוהים – התפיסה היא שאנחנו נמצאים במישור קיום שמטרתו לאפשר לנו להוציא מעצמנו את המירב. להיות משהו יותר טוב ושלם.
אם אני מתייחס לפלטשר כדימוי לאלוהים ומה שהוא עושה לנו – בהקשר הזה ובזווית הזאת – השאלה היא לו האם הוא פרטנר טוב בן זוגג או חבר – שאלו פונקציות או היבטים אחרים שלו. השאלה מבחינה זו היא האם הוא מאמן טוב או לא.
וכאן השאלה הדתית – בהשראת הסרט כמטפורה – האם ה"אימון" שנשמות תבוניות עוברות בעולם הזה – זה אכן דרך להוציא מהם משהו עמוק יכולת כישורים שלא היו יוצאים מהם ביקום רך ונעים. גן עדני.
ובהתייחסות לאלוהים כמאמן ולא כבן זוג, אני חושב מההתבוננות שלי בעולם שבסופו של בר חוויות קשות אכן מוציאות מהאדם הרבה. ולעתים גורמות לו לגלות בתוכו גדלות נפש שלא היתה באה לידי ביטוי אחרת.
למשל ויקטור פרנקל באדם מחפש משמעות – במחנות ריכוז.
למשל בילבו בגינס בשר"ה.
ולכן אני אישית לא חושב שמדובר במערכת יחסים מתעללת. ואני נותן אמון ב"מאמן" הזה. כאמור לעתים אני כועס עליו, לא תמיד אני
מבין וכשאני לא מבין אני מביא את זה לידי ביטוי ולא מהנהן בצדקנות וכניעה. אבל אני שמח שאני ב"סרט" הזה.
השאלה היא, והיא מאד מודגשת בסרט
האם אכן מטרתו של פלטשר – ה'מנטור' – להוציא את המיטב מתלמיד שלו, או שזה מה שהוא מספר (לעצמו, לתלמיד ולנו) כדי להסתיר (מעצמו, מהתלמיד, מאיתנו) את המטרה האמיתית, שהיא האדרת הכוח שלו והאגו שלו, על גבם של התלמידים המסכנים.
על פי מבחן התוצאה, מבחן הצפייה, וכנראה גם מה שהבמאי היה אומר לך ורומז לך לאורך הסרט – גם אם זה לא שחור או לבן, האגו שלו ושאיפת הכוח שלו הן מרכיב יותר חשוב ויותר דומיננטי באישיות שלו מאשר הרצון האלטרואיסטי לעזור באמת למישהו אחר או לאנושות כולה, על ידי יצירת ה'צ'ארלי פרקר הבא'.
אז התלמיד, או האישה המוכה, או המאמין, יכולים כמובן לקנות את ההטעייה הזאת ולהמשיך להסתובב בהרגשה שמי שמתעלל בהם רוצה את טובתם.
פסיכולוג היה אומר שבשביל זה יש כדורים מסוימים. או טיפולים מסוימים. אם רוצים להיות אופטימיים.
ממממממממ את הכחול....
תראה אני אני נמצא במקום שאני יכול גם להתווכח וגם להסכים איתך… כי אני גם מאד מבין ומזדהה עם העמדה שאתה מציג, ם לגבי הסרט וגם לגבי המציאות.
ומצד שני – אני גם מבין מאד ומזדהה עם פלטשר ואנדרו. הרצון להיות האחד, להותיר את חותמי בעולם. לעבור מה שצריך בשביל זה – זה מאד אנושי. לגבי פלטשר אני חושב שאין ספק שהוא מגזים ועובר את הגבול. ויש שם הרבה אגו שלו, ואטימות כלפי רגשותיהם של התלמידים שלו – אם כי הסצינה שבה הוא רומז לתלמיד שהתאבד נראה שבאמת אכפת לו וכואב לו. מצד שני הוא ממשיך הלאה בשלו.
יש סיפור בגמרא שאומר שהיו בית הלל ובית שמאי מתווכחים שנתיים ומחצה – האם טוב לאדם שנברא (משלא נברא) או טוב לו שלא נברא (משנברא. כלומר האם הקיום האנושי – "שווה" או שהעולם חרא ועדיף היה לא להיוולד בכלל. ובסופו של דבר נמנו וגמרו שטוב לו שלא נברא משנברא אבל עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. כלומר מנקודת מבטנו כאן עדיף היה לא להיוולד, אבל מכיוון שאנחנו כבר כאן – אז מה שכדאי לעשות זה לנסות להיות אנשים יותר טובים.
אני חושב שיש כאן שאלה בסיסית – האם אני אופטימי ורואה את הטוב שבעולם כיותר משמעותי ו"חזק" מהרע, או פסימי ורואה את העולם כמקום דפוק באופן כללי. אני לא רוצה להיכנס לעוד פילוסופיה דתית כאן, אבל אני בשורה התחתונה מאמין בזה שהטוב יותר חזק. אני שמח שנבראתי – נולדתי. ואני רואה באופן כללי איך דברים שעברתי, גם קשים הפכו אותי לאדם יותר טוב ויותר עמוק. ובאופן כללי יש לי אמון במציאות – ואם יש אכן אלוהים שמנהל אותה – יש לי אמון בו שהסרט הזה שווה…
אני גם לא חושב שסביר של"אלוהים" יש אגו כמו לפלטשר, ושהוא בעצם רוצה להוכיח את עצמו על חשבוננו.
אבל אלו לא דברים שאפשר להוכיח – אפילו לא לגבי הזסרט, קל וחומר לגבי המציאות.
בכל אופן הדיון היה מעניין מאד…
אגב, האם אתה חושב שהבמאי/תסריטאי חשב על האנלוגיה הזו, או שזה קישור שלי?
בעיקר בקישור אליך
לא נראה לי שהבמאי כיוון לשם.
אפשר להיות אופטימי ולהאמין בטוב בלי להניח שיש מישהו שגורם לכל זה במודע. האמת שמבחינתי זה הרבה יותר פשוט וקל. יותר קל להתמודד עם דברים שקרו כי ככה זה, מאשר עם דברים (רעים) שקרו בגלל שמישהו החליט או שמישהו יכול היה למנוע אותם ולא עשה כך. בטח בתוספת רגשי האשמה המובנים שנובעים מהתפיסה של חטא ועונש, שמטילים את האשמה על כל דבר רע שקורה עליך (עוד סימפטום מובהק של מערכת יחסית מתעללת, דרך אגב).
תחשוב על מקרה שבו אתה נוסע במכונית שלך ופתאום חוטף מכה חזקה מאחור. אתה עומר ומביט אחורה, ועכשיו יש שני תסריטים. באחד אתה רואה גזע עץ שנפל בגלל הרוח על הבגאז' שלך, ובשני אתה רואה מכונית עם נהג מאחוריך שנכנסה בך בעודך עומד ברמזור אדום. מתי תכעס יותר? לא כשיש נהג שבגללו נפגעה המכונית שלך? באיזה תסריט אתה, או האדם הממוצע, יצא מהאוטו בצעקות או בעצבים, ובאיזה תסריט פחות?
אני חושב שמערכת יחסים יותר חשובה לי.
אם זה סתם מישהו שנכנס בגלל רשלנות – אז אני מסכים איתך שזה סתם מעצבן.
אבל אם – שוב הסרט… – זה מישהו שמאמין בי, ורוצה בטובתי וזו הדרך שלו, והוא עושה טעות "תאונה", או מגזים – בסופו של דבר יש כאן משהו בעל ערך.
שאלה בסרט נוספת – האם יש מערכת יחסים בכלל בין אנדרו לפלטשר – במובן של האם אנדרו חשוב לפלטשר ולהיפך כמו שאנדרו חשוב לאבא שלו או ששניהם משתמשים אחד בשני למטרתו.
התחושה שלי היא שהסרט יוצר הפרדה בין מחוייבות רגשית אמיתית ועמוקה של מערכת יחסים בין אנשים שאכפת להם אחד מהשני – שקיימת בין אנדרו לאביו, אבל כביכול לא מבוילה לשום מקום "גדול", לבין מערכת יחסים שמטרתה הישגים יוצאי דופן אבל הנושא הוא לא "אנדרו" אלא מי שזה לא יהיה שיצליח להגיע לפיסגה הזו או מי שלא יהיה שיצליח להביא אותי בתור האמן לשם.
ואז הפגיעה היא קשה יותר משום שאמת לפלטשר אם אני צודק לא באמת אכפת בסופו של דבר אם אנדרו ימות. אם הוא יתאבד באמת זה יהיה עצוב אל זה פשוט יהיה עוד נסיון שלא הצליח. לעומת זאת לאבא שלו זה כל העולם.
בדוגמא שהבאת – אני מעדיף לחיות במערכת יחסים עם משיהו שאכפת לי ממנו ולו ממני – גם אם הוא עושה טעויות על חשבוני – כי הפגיעה היא לא ברשעות ובכוונה וחלק ממערכת יחסים שלמה שיש בה יותר טוב מרע.
ועוד יותר לגבי מאמן – אני מצפה מהמאן שלי שיעשה לי חיים קשים. כאמור ה"תפקיד" שלו הוא להעמיד אותי במבחנים קשים יותר ויותר כדי שאני אתקדם והרמה שלי תעלה. זאת לעומת אשה או חבר שזה לא התפקיד שלהם.
ואני חושב שיכול להיות מאמן שאכפת לו מאד מהמאומן שלו, והוא בשום פנים ואופן לא מוכן שהוא יתאבד. שהוא לא מחפש את "הנבחר" ואני עוד מועמד, אלא הוא מחפש שמי שעומד מולו יגיע הכי רחוק שהוא מסוגל – בשלום. ובתוך ההנחות הללו הוא יעשה לו חיים קשים. וזה חלק מהעיסקה.
יש קשיים ויש קשיים.
כל דבר שאתה עובר הופך אותך למי שאתה – מה שקצת מטה את נקודת המבט שלך לגבי אם היית רוצה שזה יקרה לך או לא, אגב – אבל חלק מהדברים הללו הופכים אותך לאדם טוב פחות.
תחשוב, למשל, על טראומות. בשביל אנשים רבים, טראומות הם כמו צלקת: כל הנפש שלך מתקפלת מסביבן בצורה שמגבילה את חופש התנועה. החוויה חזקה כל-כך שהיא לא מאפשרת לך לגדול, היא רק מאפשרת לך לקטון.
אני לא בא להתווכח עם הטיעון הכללי שלך – לא ברמה הפסיכולוגית, לא ברמה התיאולוגית ולא בזו הפילוסופית. זו השקפת עולם לגיטימית, ונדמה לי שגם מעצימה. אבל אני רוצה להזכיר שאין דין צרה א' כדין צרה ב'. יש צרות שהן פשוט חזקות מכדי שיהיה אפשר לבחור להתמודד איתן בצורה אופטימית.
נכנסתי לאתר רק בשביל לעשות פישלייק
כלומר, לא השתמשתי בשם משתמש שלי כנראה כל כך הרבה שנים שהסתבר שהוא לא קיים יותר, ואז נרשמתי מחדש וכל זה רק כדי לעשות פישלייק ולהגיד שוואוו. איזה מוח ייחודי, ואולי לא כל כך ייחודי כי בקלות הייתי יכולה להתבלבל ולחשוב שזה המוח שלי,אז לא יודעת מה זה אומר. כל הזווית של פלטשר כאלוהים לא עלתה לי בכלל בסרט הזה, שזה מפתיע כי היא עולה לי כמעט בכל הקשר רלוונטי, אז תודה, פשוט ניתוח מושלם. גם ואן גוך והכל, אתה, אתה… פרצת לראש שלי. בכל אופן סחתיין ויום טוב.
וואו
פשוט וואו.
מיילס טלר
אמנם לא ראיתי את וויפלאש (מצפה לו מאוד), אבל אשמח להגיב על השחקן הראשי. ב"מחילת הארנב" (דיאן וויסט, ארון אקהרט, ניקול קידמן, ג'יאנקרלו אספוזיטו וסנדרה או) הוא ניפק, בעיני, את ההופעה הטובה ביותר – עם זמן מסך מועט מרובם. שמחתי לראות אותו צובר תאוצה בשנתיים האחרונות (פרוג'קט X,
מפוצלים, 21+, הדייט שהביך אותי, דה ספקטקיולר נאו) ומקווה שלא לחינם. לא קשה לי להאמין שהוא עושה פה תפקיד מצויין, אני מאמין שנראה ממנו עוד רבים כאלה. וג'יי קיי סימונס, כידוע, אח מפחיד.
האם זה אלגוריה או תיעוד?...
שמתי לב אחרי מחשבה נוספת ותגובות ושיחה עם חבר –
שבעצם יש כאן שני כיוונים. הרוב הגדול – למעשה כמעט כולם, מתייחסים לסרט בתור סרט כמעט דוקומנטרי. סרט שבא לתאר – באופן אמנותי, קיצוני, משהו – תופעה חברתית במציאות. וממילא הבחינה היא האם יש הבדל בין התיפוף בהתחלה לאמצע ולסוף. האם הצעקות של פלטשר – קורות במציאות או לא ועד כמה. האם יש כאלו מתופיים כמו אנדרו או לא.
אבל אפשר להתייחס לסרט בתור אלגוריה – כמו חוות החיות, או גבעת ווטרשיפ שהסיפור בה לשקף לנו באופן סמלי את החיים בכלל. ההבנה שלי בביקורת שכתבתי לעיל שפלטשר מייצג את אלוהים למשל – או את זרם המציאות הכללי – יוצאת מנקודת הנחה כזאת.
ואז השאלה היא האם אנחנו רואים בהרבה מקומות "אנדרואים" שמוכנים לעשות הכל כדי להותיר חותמם במציאות, להיות "הכי טובים" ובדרך מוותרים על הכל. האם יש "אנדרואים" שיודעים שעומד מולם מפלצות כמו פלטשר – ושזה "לא צודק" ולא אכפת להם – כי זו מבחינתם הדרך לתוצאה. והאם אנחנו מכירים מציאות כזאת שמטילה את האנדרואים שלה אל הסלע ומפצחת אותם שוב ושוב – מתוך רצון להוציא מהם משהו פנימי עצום שהאנדרואים לא היו מגיעים אליו אילו היו להם חיים רגועים ונורמליים.
אני לא מסיק מסקנות סופיות וגם התיאור שלי של אופציה ב' הוא לא היחיד – אבל אני חושב שכאשר רואים את הסיפור כאלגוריה ומחפשים בה השתקפות של המציאות בכלל – או של החיים שלי -למרות שאני לא מתופף… הרווח המחשבתי והרגשי גדול יותר…
יש גם אנדרואים שהופכים למפלצות
קטנות בעצמם. תקרא למשל כמה דברים שאנשים כתבו על סטיב ג'ובס.
בהקשר יותר קרוב לסרט, ראיתי לאחרונה סרט דוקומנטרי שנעשה על ג'ינג'ר בייקר, המתופף האגדי של Cream, איש מוכשר בטרוף מצד אחד, ואדם מאד לא ידידותי לסביבה ולא ממש שפוי מצד שני. או שאולי זה אותו צד?
כתבו כאן כבר - על הקשר בין אנדרו לפלטשר
אני מאנם נוטה באופן טבעי לראות באנדרו קורבן, אבל זו באמת שאלה גדולה כי הוא דוחף באופן אקטיבי את הקשר למרות נסיונות מסביב לעצור אותו.
ולכן בסופו של דבר מבחינה אחרת של המשל – ה"אנדרו" והפלטשר" הם שני יישויות שמשלימות אחת את השנייה…
בירדלאש או: כותרת משנה
אז אחרי שוויפלאש הזכיר לא מעט את דמותו של צ'ארלי פארקר והציב את השאלה " האם כדאי להיות צ'ארלי פארקר?" החלטתי ללכת למקור, או לפחות לסוג של מקור כלשהו: בירד, הסרט מ1988 על צ'ארלי פארקר, עם פורסט ויטקר כתור פארקר תחת בימויו של קלינט איסטווד (בסרט הראשון שלו שזכה להערכה ממסדית וזכה בפרסים בקאן ובאוסקר). לפני שאמשיך כדאי, נראה לי, להודות שאת הסרט ראיתי בפורמט הלא אופטימלי שנקרא "קלטת וידאו ישנה". כך שההתרשמות מהסרט שלי כנראה פחות חזקה מכיוון שאיכות התמונה הייתה לא מדהימה.
אז כמה משמעותית הייתה זריקת המצלתיים שמהדהדת בוויפלאש? לא.. לא ממש. כלומר, מראים מצלתיים עפים פעמיים ואז את הסצנה עצמה שזה קורה אבל זה לא נראה כמו משהו שמאוד מעצב את החיים שלו. בניגוד ל,אה, סמים.
אם השאלה המרכזית של וויפלאש נעה סביב לדחוף את עצמך לקצה תוך כדי זריקת החברים והאהובים שלך הצידה כדי להיות הטוב ביותר, בירד מתמקד בעיקר בעובדה שצ'ארלי פארקר היה אחד האנשים היותר מסוממים שהיו אי פעם. כלומר, יש עוד דברים שקורים בסרט אבל בסופו של דבר פארקר נראה כאילו הוא חי מתחת לחרב דמוקלס תמידית בדמות הרואין. גם בבירד שואלים את השאלה "האם שווה להיות צ'ארלי פארקר?" אבל כאן השאלה מתמקדת באספקט הנרקוטי שלו ולא באפסקט השמוקי שלו כי צ'ארלי פארקר לא באמת כזה שמוק. אגב, כאן הרבה יותר בבירור קשה למצוא תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, ונראה שהתשובה שהסרט נותן היא "השאלה הזאת חסרת חשיבות כי בסופו של דבר צ'ארלי פארקר פשוט היה, ואנשים יעשו מה שהם עושים".
אבל יש משהו יסודי יותר בהבדל בין השאלות של הסרטים. כי וויפלאש שואל "מה היית עושה בשביל להיות הטוב ביותר?" ואילו בירד לעולם לא מתמקד בכך שפארקר רוצה להיות הטוב ביותר. אנשים מסביבו אומרים לו את זה, וחקיינים מנסים את מזלם בלהפוך לפארקר – אבל פארקר עצמו היה שמח ומאושר גם אם היה נגן סקסופון יחסית טוב, כל עוד היו נותנים לו לנגן. מישהו כאן כתב את זה קודם – בוויפלאש המוזיקה נראית כמו מעמסה על הדמות של טלר. בבירד המוזיקה היא החיים של כל הדמויות: משהו שהם נהנים ממנו, שהם חיים בשבילו. לא בשביל להיות הטובים ביותר.
זה למה טלר לא יכול להיות כמו בירד: הוא לא נהנה מהמוזיקה עצמה, הוא נהנה מהיוקרה. צ'ארלי פרקר מוכן לנגן אצל מי שרק יקבל אותו. טלר חייב ללכת לבית הספר הנחשב ביותר או שום דבר.
כל זה לא לומר שוויפלאש סרט פחות טוב מבירד: העלילה של בירד מעט מחזורית ומדשדשת בעוד שוויפלאש רוב הזמן ממוקד וברור. אבל כתור סרט שכל כך מהלל את פארקר (וויפלאש, למרות שגם בירד), קשה לא לשים לב שאולי הדמויות של טלר וסימונס לא בדיוק הבינו מה עשה את צ'ארלי פארקר לכל כך אגדי, והחליטו להתמקד באנקדוטה בחיים שלו ולא בכל שאר הדברים שגרמו לו להיות מי שהוא. (טוב, לפחות על פי הסרט.)
אחלה ניתוח
אני יצאתי בדיכאון קשה מהסרט, בעיקר בגלל המחשבה עד כמה אנשים יכולים להיות רעים ואיומים.
וואו. אני ממש שמח שהוא לא צילם את הסיום הזה.
(ל"ת)
גרסת הסימפסונס
כחלק מהלימודים שלי, התבקשנו לערוך משהו עם קטעים מהסדרה "משפחת סימפסון". לא זוכר כבר איך, אבל עלה לי הרעיון לעשות גרסה סימפסונית לטריילר של "וויפלאש". זה היה חתיכת כאב ראש. התוצאה לפניכם:
https://vimeo.com/113809769
יוטיוב שולטטטתתתת
https://www.youtube.com/watch?v=B_y2dKdtaqY
וואו הרגע ראיתי אותו בקולנוע ואני לא מפסיק לחשוב עליו
הרגע אני ואבא שלי ראינו אותו בקולנוע ואני עדיין לא מפסיק לחשוב עליו. פשוט התהפנטתי ברגעים שבו הוא ניגן בתופים האלה. זה היה כל כך אינטנסיבי שהלב שלי דפק. והוא גם יצא דפוק שהוא וויתר עליה, היא מה זה חמודה. וואיי ג'יי קיי סימונס הרג אותי, הוא שיחק באופן כל כך מדויק ועוצמתי שזה כואב. אבל גם מיילס טלר היה מצוין. באמת שהרבה זמן לא ראיתי סרט דרמה מותחן כל כך עוצמתי. אם זה הסרט הראשון של הבמאי הזה אז אני לא יכול לחכות לראות את הפרויקטים הבאים שלו. פשוט מטורף.
בתור מתופף די מקצועי, אנדקוטה קטנה
הסרט מבוים סבבה ואכן כיף לצפות בו אבל הפיזיות הרבה שכביכול השחקן (המתופף), משקיע, כולל פצעים בידיים מוגזמת בטירוף. מהירות בתופים היא עניין של טכניקה טובה בלבד ואין כמעט קשר בינה לבין השקעה פיזית. המתופפים הכי מהירים בעולם (כולל באדי ריץ') נראים בזמן שהם מנגנים כל כך מהר כאילו הם שותים קפה. טכניקה היא עניין של תרגול ופעולות נכונות של השרירים. לא של כח…
כתבת יפה
אבל בהחלט ממליץ לך לבדוק את מיילס טלר הנפלא ב'מחילת הארנב' (סרט מעולה ואנדרייטד עם ניקול קידמן ואהרון אקהרט) וב'העכשיו המופלא'.
מחשבות על הסרט –
'וויפלאש' הינו עוד סרט מצופה זהב אוסקרים, מבטיח רעש ואף מקיים. דמיאן שאזל מעלה אנקדוטה מוחצת על טיבו של הגבול הדק השורר בין אובססיה לבין מוטיבציה. המיתוס הנודע אצל האמריקנים הוא לא החלום עצמו, כי אם יצירתו והגשמתו יש מאין, והסרט מתמצת ביעילות מצמררת את הייאוש הקולוסאלי של החותר להישגיות. מיילס טלר וג'יי.קיי. סימונס כיווננו את עצמם כך שהופעתם על המסך תהיה לא פחות מפורטרט מדאיג של אי שפיות. אין רגע דל ואין הפרזה בחשיבות של כל שוט, ככה עושים זאת נכון. המערכה האחרונה הוציאה ממני 'יואו' ואז השתתקתי כמו מצילתיים אחרי סשן מפרך.
וואו, איזה סרט !!
חוויה אינטנסיבית שהמון זמן לא עברתי. אני זוכר שבסוף הסרט שאלתי את עצמי איך יכול להיות שכבר נגמר – "עבר רק 15 דקות בקושי", אבל אז הסתכלתי על השעון וראיתי שעברו שעתיים. לגופו של עניין – JK סימונס נהדר, וזה יהיה גזל חמור במיוחד אם הוא לא יקבל את האוסקר. אני מסכים לחלוטין שקל להתבלט כאשר אתה צורח ומשתולל, אבל דווקא הרגעים הקטנים שלו שמוכיחים שלבחור יש טווח משחק מדהים כמו שיחות אחד על אחד, או הבכי, קנו אותי לגמרי, גם מיילס טלר מצוין, ומצליח לשכנע שאף אחד, כולל האדם שנחשב לאחד מורי המוזיקה הגדולים ביותר כיום, לא יעצור אותו בדרך להגשמת החלום.
וכל זה מתגמד לשאלת מיליון הדולר שמוצגת באופן חד משמעי לקראת סוף הסרט – "האם יש גבול" ? כמה אפשר ומותר בכלל (חוקית ומוסרית ) לדחוק במישהו כדי להוציא ממנו את הטוב ביותר ? האם הדחיקה הזו אל הקצה באמת מועילה או שהיא מונעת מהכישרונות האמיתייים להתרחק מהתחום. אני אישית חושב שהסרט באופן מכוון אינו מציג את התשובה שלו לשאלה החשובה הזו – כי למען האמת אין תשובה נכונה. על התחום האפור הזה יש מגוון דעות, שכולנו נאלצים להתמודד איתו ביום יום, בין אם לגבי עמיתינו ללימודים / עבודה / לצבא, או בין אם לגבי עצמנו.
אותו תחום אפור הוא כל כך מרתק, כי הוא דורש הכרעה שקשה לנו מאוד להגיע אליה. מי מאיתנו לא רצה להיות ספורטאי / חוקר / רופא / מגלה ארצות / מניח רעפים שהיה קטן, אבל שגדל הבין שהחיים לא תמיד עובדים ככה, וכאשר הפיל הענק שבחדר – מחיר ההקרבה שנדרשת, בין אם האישית ובין החברתית, זה מעלה המון תהיות. חלק יענו, כמו נימן ופלטשר שהמטרה מקדשת את האמצעים, ויש כאלו שיגידו, כמו ניקול, שהעצם המחשבה על ויתורים כל כך מרחיקי לכת, הם תעתועי שיגעון פסולים. הבימוי הנהדר, המשחק המצוין, והצלילים המהפנטים – מצליחים להעביר את כל זה לצופה, ובהצלחה יתרה.
בסקר לסרט השנה הצבעתי בשעתו לנעלמת, ואני עדיין שהוא מעט יותר טוב, אבל הסרט הזה בהחלט מתמודד בכבוד מבחינתי על הטופ 3 שלי של 2014.
וואו, סרט השנה (שעברה)!
טוב אומנם יצא לי לראות אותו ב 2015 אבל הוא ללא ספק הפך לסרט השנה שלי ב 2014.
אהבתי כל אספקט בו, ממש יצירה.. !! גשו לראות
זה היה אמור להיות סרט על מוזיקה. סיימתי אותו מזיע כולי.
(ל"ת)
פרומו ל snl בהנחיית ג'יי קיי סימונס
ברוח וויפלאש.
פשוט אדיר.
http://youtu.be/ROcwX4_05nc?t=1m2s
מהומה רבה על לא דבר (או "הרשת החברתית" 2)
גם אז לא הצלחנו להבין איך עוד סרט דרמה חביב ותו לא (בהחלט נחמד לצפייה, לא טוענת שלא) מקבל מועמדות לאוסקר ומחלץ מאנשים כזאת התלהבות ושלל סופרלטיבים.
מדהים? אדיר? מצוין? מהפנט? הא?
זה פשוט עוד סרט חניכה עם מנטור סאדיסט סטייל מפקד בטירונות. את "אוואטאר" האשימו בחוסר מקוריות, וכאן זה נראה כמו שילוב של שלל סרטי חניכה ("נדיה" / "במה מרכזית" / "נסיכת הקרח" / "ברבור שחור" / …) עם ג'י איי ג'יין. הצעיר שרוצה להצטיין, רוצה לזכות בתחרות, להיבחר ע"י המורה לתפקיד הראשי ומשקיע באימונים דם יזע ודמעות (מילולית).
גם בתור מישהי שדווקא מגיעה מתחום המוזיקה, סולו תופים, יסלחו לי המתופפים, הרבה פחות מרתק בעיניי מבלט, התעמלות מכשירים או החלקה על הקרח, והממד החזותי בו פחות חזק, איך לומר. מה לעשות, לראות אותו מגיר נוזלי גוף על המצילה לא עושה לי את זה. מעדיפה לצפות ברינגו סטאר מנענע את שערו תוך שהוא מתופף בסבבה שלו.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
העלילה דלה למדי והתפנית הקטנה שמצילה אותה מבנאליות מוחלטת מתרחשת ממש בסוף הסרט ועדיין לא מצליחה להרים אותו לגבהים. לא ראיתי כאן מפגן משחק כובש (סימונס הלהיב אותי הרבה יותר ב"ג'ונו"; פה הוא סתם מהיר ועצבני), בימוי מעניין או צילום מרהיב.
הפספוס העיקרי בסרט היה ליהוקו של פול רייזר בתור אביו של הגיבור, במקום ג'ון קיוזק. בחיי, הדמיון בינו לבין קיוזק הצעיר די קריפי (רק עם יותר חטטים).
אם מחפשים סרט מצוין שדוחף את הגיבור/ה למצוינות עד אימה, "ברבור שחור" עשה עבודה טובה פי כמה. הוא היה מיוחד, מעניין, משוחק, מבוים ומצולם טוב יותר. הוא העביר אותי חוויה קולנועית (בצפייה ביתית) ולא רק העביר לי את הזמן. "ויפלאש" אינו סרט רע משום בחינה שהיא; הוא פשוט… עוד סרט.
זה לא מפסיק להפתיע
עד כמה אנשים שונים חווים דברים באופן שונה. אמנם הביקורת שלך, עד כמה שהיא שונה מהחוייה שלי, מנומקת היטב, אבל אני יכולתי לכתוב אותה כמעט מילה במילה על ברבור שחור דווקא, שנראה לי כמו סלט קלישאות שמורכב מקלישאות אימה, יומני נעל אדומה ו'קארי', מוקפצים במונוסדיום גלוטמט. ועדיין אפקטיבי מסוגו, אבל לא יותר מזה.
לפחות על דבר אחד אני מסכים בפה מלא – לגמרי ג'ון קיוזאק ג'וניור.
אני איתך - ברבור שחור הוא אולי אפקטיבי, אבל אף דמות בסרט הזה לא מתנהגת כמו בנאדם אמיתי או מעוררת חיבה כלשהי
(טוב, חוץ ממילה קוניס, אבל היא שם כדי ליצר את הניגוד הזה). כאילו אורונופסקי החליט לחזור על המבנה העלילתי של "המתאבק" שוב, אבל בלי הלב הגדול של הסרט הנהדר הזה ועם המון גימיקים במקום.
ב"ברבור שחור" הדמויות התנהגו כמו בני אדם אמיתיים
ביחד למי שהם. לגבי חיבה, זה לא בהכרח רלוונטי לכל סרט, אבל זה כבר עניין אישי; גם הדמויות ב"ויפלאש" לא עוררו בי חיבה. אלה סרטים די שונים ("ברבור שחור" לא מתיימר להיות ריאליסטי ב-100%, כמובן), אבל הנקודה שלי היא שב"ש הצליח להעביר אותי חוויה. היה בו חידוש, הייתה בו אימה, הייתה בו מקוריות, הייתה בו ויזואליות מרשימה. ב"ויפלאש" לא מצאתי שום דבר מאלה. זה היה עוד סיפור די בנאלי בסה"כ.
סיפור בנאלי זה לאו דווקא רע, ולכן נתתי את הדוגמה של אוואטאר (ובסוף שכחתי להשלים אותה…![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
) – אוואטאר הוא חוויה קולנועית חזותית מרהיבה. הוא סיפר סיפור לא מקורי בכלל, אבל עשה זאת היטב, באופן מרשים וסוחף. לעומת זאת "ויפלאש" סיפר סיפור בנאלי באופן חסר כל ייחוד, למעט אולי כמה דקות בסוף. זה לא היה רע, פשוט לא יוצא דופן או מעניין במיוחד, ולכן ההתרגשות ממנו אינה ברורה לי.
* ביחד >> ביחס
(ל"ת)
רק בשביל שנדע,
איזה פרט/י עלילה בברבור שחור נחשב/ים כחידוש או מקוריות בעיניך?
אני שואל ברצינות, כי אני לא מצאתי הרבה כאלה.
לא כתבתי שום דבר על חידוש בפרטי עלילה דווקא
ואין לי כוונה לדון כאן ב"ברבור שחור", זה לא המקום. אבל אתה רוצה לומר לי ש"ברבור שחור" נראה כמו סרט חניכה ריאליסטי לגמרי? כמו עוד סרט שבו המנטור מלחיץ ודוחף אותו ובתגובה הוא פשוט מתאמן המון כדי להיות יותר טוב? אם זה המצב, כנראה צפינו בסרטים שונים.
ברור שהוא לא ריאליסטי לגמרי,
גם 'קארי' לא, אני שאלתי בקשר למקוריות והחדשנות שראית בו ולא בקשר לריאליזם. כנאמר "היה בו חידוש, הייתה בו אימה, הייתה בו מקוריות…"
נכון, כי הסיפור הזה לא הוצג באופן שגרתי.
שוב, אין לי כוונה לדון כאן ב"ברבור שחור". אני חושבת שההבדלים בינו לבין סיפור כמו "ויפלאש" או "במה מרכזית" ברורים מאוד. אם אתה לא רואה אותם, קטונתי.
אני רואה אותם
(לגבי ויפלאש, את השני לא ראיתי), ולא וענתי לרגע שאילו סרטים זהים, רק שהחוויה שלי או התפיסה שלי או השיפוט שלי של ההבדלים האלה כנראה מהווה את הנגטיב של השיפוט שלך אותם. וזה מה שנראה לי (אולי רק לי) המעניין – לא טבלת 'מצא את ההבדלים' בין שני הסרטים הנ"ל, אלא ההבדלים בין התפיסות השונות.
נראה היה שמה שאת ראית כחדשני אני ראיתי כקלישאה ומה שאת ראית כמקורי אני ראיתי כמחזור. רק שאני לא לגמרי בטוח, כי את לא מוכנה לומר מה בדיוק את תפסת כחדשני ומקורי. אבל כמובן, לא חייבים.
*ולא טענתי
(ל"ת)
אז אולי תסביר אתה מה היה קלישאתי ב"ברבור שחור"?
למה "ויפלאש" פחות בנאלי / קלישאתי?
הנקודה שלי אינה לומר ש"ויפלאש" הוא סרט פחות טוב בגלל "ברבור שחור" (מי שהתחיל את ההשוואה הזו הוא רדפיש בביקורת, לא אני. מבחינתי תוצאות ההשוואה היו הפוכות…); הוא סרט פחות טוב פשוט כי הוא סיפר לי סיפור מוכר ולא חידש בו כלום, לא היה לו משהו מיוחד להעביר לי. לא היה בו שום משהו מעבר לסיפור הבנאלי (למעט אולי חלק קטן מאוד בסוף). לא עיצוב מעניין, לא עולם דמיון עשיר, לא פרשנות מרעננת, לא הומור, לא מוזיקה סוחפת או ריקודים יפים לצפייה, אפילו לא סתם "כיף" חינני נטול מחויבות. הוא לא העביר לי שום ערך מוסף, אפילו לא הנאה מיוחדת בצפייה. לא הרגשתי שבזבזתי את הזמן, למעשה אפילו חיבבתי את הסוף (סוף סוף!). הוא היה נחמד, הוא היה בסדר גמור. הוא פשוט לא היה "מדהים / אדיר / מצוין / מהפנט" ושלל מחמאות שבעיניי גדולות עליו בכמה מידות.
בתור חובבת מושבעת של סרטי בלט בכלל וסרטי חניכה בפרט (וציינתי גם את "נסיכת הקרח, של דיסני, שאינו מקורי בכלל אבל פשוט חינני וכיפי להפליא) אני יכולה לומר בלב שלם ש"ברבור שחור" ממש לא קלישאתי או ממחזר (מהיכן?). הסרט היחיד שהוא דומה לו הוא "הנעליים האדומות" (שלהערכתי רוב הצופים לא מכירים) וגם הוא סרט שונה מאוד, מבחינת האווירה, העיצוב, הדמויות, האופן שבו הדברים מתפתחים וכו'.
כבר כתבתי בכלליות ש"ברבור שחור" לקח את הסיפור הבנאלי של השאיפה להצטיינות ומתח אותו הלאה. אם זה היחס מעבר לריאליזם, מה שעובר על הגיבורה, האופן שבו היא תופסת את העולם, האימה שהסרט זה משרה, האופן שבו הוא מצולם ומעוצב… זה בגדול, וזאת כבר ציינתי בקווים כלליים. גם המשחק של נטלי פורטמן היה מעולה בעיניי והצדיק אוסקר, מה שאני לא יכולה לומר על ג'יי קיי סימונס, שחקן שאני דווקא מחבבת מאוד, אבל חוץ מלהיות שמוק (הבנתי שהוא די טוב בזה) לא עשה שום דבר מיוחד.
מעבר לכך את מה שהיה לי לומר על "ברבור שחור" אמרתי בביקורת שלו. אפשר, אם תרצה, לעבור לדון בו שם.
איך מודדים כישרון?
בסופו של דבר, תכל'ס, מי שנכנס לקאנון ונחשב למוכשר ברמה כזו או אחרת הגיע לשם בין היתר בזכות ההצלחה שלו, שהיא כמו שהסכמת תלויה בהרבה פרמטרים, שאחד מהם הוא זרם תקופתי.
זה באמת דיון מעניין נורא
אני מגדיר כישרון – וניתן לחלוק על ההגדרה שלי – כיכולת גבוהה לעשות פֹּעַל כלשהו, בהתאם לפרמטרים הספציפים של הפֹּעַל.
ניקח לדוגמה נגרות. הפרמטרים הספציפיים של הפֹּעַל נגרות הם: זמן ביצוע עבודת העץ, דיוק, עמידות העבודה, שימוש נכון ומדויק בכלי העבודה, וכן הלאה. אדם שיכול לעשות כל אחד מהפרמטרים ברמה גבוהה, יכול לעשות את הפֹּעַל ברמה גבוהה, ולכן הוא נגר מוכשר.
איך קובעים מהי רמה גבוהה? כאן דווקא כן נכנס העניין הרלטיבי, כלומר – יש מן התפלגות של זמני ביצוע העבודה של כל הנגרים בעולם בזמן נתון, לדוגמה, והאדם שנמצא בחלק הכי ימני של הגרף, הוא המוכשר ביותר בפרמטר הזה. ממוצע של כל הפרמטרים יתן לך את האדם שהכי מוכשר בהם.
כאן אפשר לשאול את השאלה, ומה אם אף אחד לא הכיר את הנגר הזה, חוץ מאותו בחור שעשה את הגרף (שראה במו עיניו ויכול לאשש בעזרת צילומי וידאו את ההישגים המדהימים)? האם הוא עדיין הנגר המוכשר בעולם? התשובה תהיה כן. כי מידת ההיכרות של הציבור עם אותו נגר – לא קשורה בשום צורה לטיב פֹּעַל הנגרות, אלא רק להיכרות של הפֹּעַל. ולכן לא יכולה להיחשב כפרמטר שקשור לטיבו.
במוזיקה אומנם אין קבוצת פרמטרים אחת כזאת, ולא מוסכם בדיוק מהי רמה גבוהה בהם, אבל אני יוצא מהנחת יסוד שיש לשני הדברים הללו הגדרות שלא כוללות את מידת ההצלחה של האמן. כי קשה לי להגיד, ואני מאמין שיהיה קשה לכל אדם שאוהב אומנות להגיד, שאם היו שתי להקות זהות שנקראות Led zeppelin, שחיו באותה התקופה ועשו בדיוק את אותה המוזיקה בלי לשמוע את השנייה מעולם, אבל אחת, הצליחה והתפרסמה בכל העולם והשנייה, חיה בעיירה צ׳ירוקית וניגנה אך ורק לזקני השבט, אז הראשונה מוכשרת יותר מהשנייה. או שאם היה לדוגמה, בקרב זן של עשרת אלפים חייזרים על מאדים (שנראים אנושיים לחלוטין) אחד שיצר את כל הפילמוגרפיה של שפילברג לגמרי לבד ממוחו הקודח. האם אפשר להגיד שהחייזר פחות מוכשר משפילברג בגלל שהוא הצליח רק בקרב עשרת אלפים איש ולא בקרב מליונים?
הסרט הקצר שעליו שאזל ביסס את הסרט שלו:
את הקצר הזה צילם שאזל כדי לקבל מימון לסרט הארוך.
זאת סצנה שקיימת גם בסרט הארוך אבל עם כמה שינויים, הבולט שבהם הוא שמיילס טלר לא משחק את אנדרו.
שני הערות בלי אגוזים!
1. ואוו. דורון, זה ביקורת מעולה! אתה פשוט מוכשר.
2. יש למישהו מושג איך אפשר לעשות את הסרט? כלומר, אני מניח שמיילס טלר הוא לא באמת המתופף הכי טוב בעולם וגם אי אפשר לאמן אותו שיהיה ככה רק בשביל הסרט. אז—?
מישהו יודע?
ואל תגידו גרין סקרין:(
עריכה+עריכת סאונד.
(ל"ת)
קראתי ראיון עם העורך
זה שילוב של הרבה דברים
1. מיילס טלר ידע לתופף גם לפני (אבל תיפוף רוק, שזה מסתבר לא דומה בכלל בכלל ואפילו לא מחזיקים את המקל באותה צורה).
2. מיילס טלר התאמן לקראת התפקיד בערך באותה אינטנסיביות של הדמות שלו.
3. הוא מגיע למהירויות האלה, אבל מחזיק בהן כמה שניות, שזה גם האורך של שוט בסצינות אינטנסיביות של התיפוף.
4. לקח יומיים לצלם את הקטע שהוא ניגן בקתרזיס של הסרט.
5. העורך הוא אלוהים.
אני יכול גם לראיין את העורך?
זה מועיד יועיל לקריירה האקדמית שלי.
לראות, ואז לראות שוב
אחרי כמעט שלוש שנים של דחייה – הרי הסרט הזה, בין השאר, מהפנט כמו תאונת דרכים, ומעיק לא פחות – החלטתי לראות שוב.
עדיין נפלא, נפלא, נפלא. שתי דמויות מורכבות, במערכת יחסים מרתקת (לא רק האחד עם השני – עם רעיון הגאונות) ועם סוף מופתי.
אין לי מה לומר שלא אמרתי קודם, אבל הסרט הזה כל-כך גודש שאם לא אספר לאחרים, שוב, שהוא נהדר, אני מפחד להתפקע.
מה מורכב בפלטשר?
אולי אני צריך לראות אותו שוב בעצמי, אבל פלטשר זכור לי בעיקר כדיקטטור ספרטני שמאמין בשיטת המקל והמקל. הדמות הזו ניצלת בזכות העובדה שמגלם אותה שחקן גאון.
סדיסט אוהב מוזיקה בעל קסם אישי זה לא דמות מורכבת מאוד.
זאת לא דמות שטחית או חד מימדית אבל קשה להגיד שאנחנו מבינים משהו על הנפש שלו בצורה עמוקה, שהוא דמות אניגמטית שסותרת את עצמה ומלאה באנרגיות או משהו בסגנון.
כמובן, אני מניח שהשאלה כאן היא מה זה בכלל דמות מורכבת. בעיניי, פלטשר הוא קלישאה ( סדיסטים בעלי קסם אישי מונעי מטרה זה לא בדיוק דמות חדשנית) שמבוצעת טוב (האוסקר הגיע כמעט לכל מועמד אחר פרט לדובאל, מבחינתי). אי אפשר להגיד שזה איזה דמות חפיפניקית שלא הושקע בה מחשבה, אבל קשה גם להתפעם ממנה או להתחיל לחקור את המורכבויות והניגודיות שהיא מציגה.
קלישאה?
אני לא מצליח לחשוב על מקבילה קולנועית לפלטשר.
כמעט כל סמל צבאי קולנועי?
וויפלאש לקח את הדמות והעביר אותה לעולם הג'אז, אבל השינוי הזה לא הופך את הדמות לפחות "בדיוק אותה הדמות שראינו בסרטים אחרים".
כן הוא כן.
כבר כתבתי למה. זה לא וויגו מורטנסן ב-GI Jane. האם מורטנסן הוא מומחה לטקטיקה או אסטרטגיה צבאית? האם אנחנו רואים אותו מחוץ לעולם הצבאי? האם הוא אפילו חייל טוב במיוחד?
הדמות של פלטשר, כמו שכתבתי, היא מלאה ועמוקה. זה לא אומר שיש לה קונפליקטים פנימיים או סודות או שהיא אניגמטית, כי זאת לא ההגדרה היחידה ל"מורכב".
כמו שאמרתי, יש עוד הגדרות למורכב
אבל את פלטשר אנחנו לא באמת רואים מחוץ לעולם הג'אז ואין לנו מושג ממשי לגבי היכולות שלו בנגינה – אנחנו יודעים שיש לו סטנדרטים גבוהים.
פלטשר הוא הדמות של המורה הסדיסט, הסמל הסדיסט, הוואטאבר הסדיסט שראינו בלא מעט סרטים אחרים – אם יש משהו שונה כאן היא הגישה של הדמות הראשית כלפיו, של הערצה ולא הסלידה והטינה שלרוב רוכשים לדמויות האלה בקולנוע.
פעם אחרונה ודי:
הסרט הזה לא עוסק, במהותו, בסדיזם, בדינמיקה קבוצתית או בהתגברות על מכשולים. הוא עוסק בסיבות ובדרכים שבהם מוזיקאים (ואולי, אנשים מבריקים בכל תחום) נהיים מבריקים. הסרט מסרב לנקוט עמדה נחרצת בסוגיה הזו, אלא מעלה אותה – כמו שמראה סצנת הסיום – לדיון. הדיון הזה היה מאוד משעמם וחד-צדדי אם הדמות של פלטשר לא הייתה מורכבת. למזלנו, היא כן.
אתה חושב שפלטשר הוא סמל מחלקה מתעלל? בסדר. אני לא מסכים, ולכאורה היינו יכולים פשוט להפרד כאן (או בהודעה הבאה). אבל אני לא חושב שהסרט הזה היה יכול להיות מורכב – והוא מורכב – אם פלטשר לא היה מורכב. זה לא הטיעון היחיד שלי, אבל האחרים לא שיכנעו אותך, אז הנה, אני מנסה.
הרגתם אותי
אני דוחה את הצפיה בסרט הזה, בעיקר מטעמי כבדות (שלא נפתרו בדיון בינכם) אבל הוא נשמע כמו בוס עבר שלי וזה הופך את הסרט ליותר מסקרן.
עוד פעם, מה זה מורכב?
ראשית, את רוב הדיון דיינו לגבי האם פלטשר הוא דמות שראינו בפעמים אחרות (ונראה שהתרצת בנושא) ולא סביב הסוגיה שהוא מורכב. "מורכב" זה ביטוי שמשתנה מאדם לאדם וכבר בתגובה המקורית הסכמתי שפלטשר אינו פלקט, פשוט ש"מורכב" זה תואר שלעניות דעתי גדול עליו בשתיים-שלוש מידות. "עגול" יותר מתקבל על הדעת, לטעמי.
עכשיו, מכיוון שדעתי על הסרט בינונית עד שלילית בגדול, ואני לא חושב שהסרט מורכב או אמביוולנטי במסר שלו (למרות שאני יודע שככה הבמאי ניסה ליצור איתו, ולדעתי הוא כשל בזה לחלוטין), ואני חושב שחלק מהאשמה מתבטא בכך שפלטשר *לא ממש* מורכב. הוא מניאק כי הוא מניאק (זה שהוא חובב מוזיקה לא ממש מצדיק את ההתנהגות שלו, כי הרבה אנשים חובבי מוזיקה ולא מנאיקים), ומדי פעם הוא יכול להיות לא מניאק אבל בגדול הוא מניאק.
המניעים שלו להתנהגות שלו אומנם מוסברים אבל שטחיים ולא מועמדים בצורה אמיתית לניסיון כלשהו ולא מעומתים מול שיטות אחרות. הוא מייצג איזשהו אידיאל וניסיון להגיד משהו על סגנון חינוך יותר מאשר שהוא מרגיש כמו דמות אנושית. וכמעט תמיד כשדמויות הם יותר "רצון להגיד משהו" ופחות "אנושיות", הם יוצאות פחות מורכבות ומלאות סתירות ומרתקות.
הוא לא כתוב בצורה חד מימדית, והוא לא פלקט שנוהג בצורה סתמית לצורכי התסריט (נדמה לי) אבל הוא לא דמות מקורית שלא ראינו אף פעם (וזה, שוב, בסדר גמור – כמו שהפונז אמר) והוא לא דמות שהייתי מכנה "מורכבת" – אבל זה בהגדרות שאני מציב למילה הזאת.
ואכן, הגענו להודעה הזו.
אני חושב שהסרט מציג מסר מורכב; אני חושב שהדמות של פלטשר עגולה (שיהיה); אני חושב שמזמן לא היה במאי שכל-כך *לא* כשל בהעברת המסרים שלו; ודעתי על הסרט חיובית עד מתעלפת. את כל אלו גם נימקתי בהודעות שונות כאן באתר, אז תסלח לי אם נסיים כאן.
הוא עוסק בסיפור אחד מסוים, מוקצן ולא ריאליסטי (או מוצלח) במיוחד
אני מכירה לא מעט מוזיקאים, גם מבריקים, ואף אחד מהם לא נהייה מבריק בדרך כזאת. צפיתי בסרט עם חבר (שנינו מגיעים עם רקע מוזיקלי מסוים) ושנינו חשבנו שהסרט בינוני למדי ולא הצלחנו להבין את ההתלהבות ממנו.
הסמל ב'קצין וג'נטלמן'?
דומני שגם הוא משלב סדיזם, עם הערצה של הטירונים וגם, לבסוף, לב טוב, אם זכרוני אינו מטעני.
לא שדמות פעם בעשור שניים מורידה מערכה של דמות אחרת שעושה את זה מצויין. כבר נאמר כאן כמה פעמים שהדרישה למקוריות היא אוברייטד.