במקור: What Women Want
במאית: ננסי מיירס
תסריט: ג'וש גולדסמית,
קאתי יוספה, דיאן דרייק
שחקנים: מל גיבסון, הלן
האנט, מאריסה טומיי, אלן
אלדה
מה נשים רוצות?
יש כאלה שרוצות אהבה. אחרות רוצות להיות מפורסמות. אני אישית רוצה פליימוביל של פיראטים עוד מגיל 7, וכידוע חלומות ילדות הם האמיתיים ביותר (הו!).
אני אמנם חיה בעולם האמיתי, ועל כן הרצונות שלי מתואמים אליו, אבל אי שם מעבר לאופק ישנו עולם נסתר: קוראים לו הוליווד. בעולם הרחוק ההוא הרחובות מצוחצחים, ומדי פעם עוברים אנשים בריצת הג'וגינג היומית שלהם; בהוליווד המשרדים מטופחים ומעוצבים היטב, וסימני עייפות או יאוש לעולם לא ניכרים על העובדים (ואם כן, זה מאוד חינני); תלמידי התיכון מעסיקים את עצמם בשתי שאלות: 1. נשף הבכורה. 2. איזה בגדים ללבוש אליו; בדירות הפרטיות של תושבי עולם הוליווד יש מיטה זוגית גדולה מול הטלוויזיה והרבה תקליטים של פרנק סינטרה צמודים אליה. כשהם רוצים להראות שהם מאוד שמחים, נוהגים תושבי הוליווד לרקוד טנגו עם בנות זוגותם ללא ליווי של מוסיקה. אכן, עולם הוליווד הוא מקום מוזר ומעניין.
הנשים של עולם הוליווד שונות מאוד מהנשים בעולמנו. הן מעוצבות, אסרטיביות, משתמשות במיניותן גם אם הן בנות 60 (סליחה, 49 ו-11 שנה) ומשום מה כמעט לכולן קוראים הלן האנט.
ומה הלן האנט רוצה?
היא רוצה שלא נשכח אותה. משום כך היא נוהגת להשתחל לכל סרט הוליוודי שיוצר בשנתיים האחרונות: אי בודד, ילד שרואה אנשים מתים ועושה טובות לאנשים חיים, מלצרית קשת יום, טייפון, דוקטור שרמנטי. הכל. ואנחנו צריכים להתמודד עם התוצאות.
לא רק אנחנו אלא גם האנשים בעולם ההוא, אי שם מעבר לאופק. למשל, ניק מרשל (מל גיבסון), תושב ממוצע של עולם הוליווד. בילדותו הוא נהג להתחכך בחבורה של נערות קברטים, והדבר השפיע עמוקות על עיצוב תפיסתו כלפי נשים. הוא שוביניסט גס רוח הבטוח שנשים נוצרו רק כדי למלא את צרכיו, לרוב המיניים. ניק הוא עובד מצליח בחברת פרסום, מוקף בנשים הוליוודיות מפה עד הודעה חדשה. כמו כן יש לו בת מתבגרת מנישואיו הקודמים.
אך יום אחד חייו משתנים. משרת המנהל שהוא כה השתוקק אליה נתפסה. ולא סתם נתפסה, אלא על ידי אישה. ולא סתם אישה, אלא הלן האנט. עתה אתם מסוגלים להבין את תחושת הרדיפה הכה גדולה התוקפת אותו? כדי להוסיף על כל צרותיו, מסביר לו יפה המנהל כי החברה נמצאת בהפסדים, והיא צריכה לעבור לפרסום מוצרי נשים. לדבריו, שיטותיו של ניק למכירת טמפונים אינן עובדות – בעידן הפוליטיקלי קורקט נשים לא רואות בחיוב פרסומות המציגות חבורת בלונדיניות שופעות על איים בתוליים. ובלונדיניות שופעות במשרדי פרסום כן?
כדי להראות לכל העולם שהוא בכל זאת מסוגל למכור מוצרים לנשים, ניק מגיע למסקנה כי עליו להתחבר לאישה שבו, וזאת על ידי ניסוי מוצרי נשים מגוונים על גופו המסוקס. התוצאה הרת אסון – בשרשרת תאונות מתחשמל לו ניק, ולפתע זוכה בכוחות מיוחדים: הוא מסוגל לקרוא את מחשבותיהן של נשים.
בתחילה ניק מפחד עד מאוד מכוחותיו הנסתרים. להפתעתו הרבה הוא מגלה שהנשים שכה מתחנפות אליו בעבודה, מאחלות לו בסתר ליבן מוות מרשים או סתם התפוגגות מזהרת. יתר על כן, בתו עוברת לפתע להשתכן בביתו לאחר שאימה נסעה לה אל ירח דבש בחברת בן זוגה החדש. מהר מאוד הוא מחליט להשתמש בכוחותיו כדי לתפוס עליונות ולהציג עצמו כמבין נשים. הנשים שכה נדחו ממנו בהתחלה, מגלות לפתע כי הגבר השרמנטי שמולן מסוגל לדעת את הלך מחשבתן, באינטואיציה מדהימה.
עכשיו ניק מרשל סוף סוף מסוגל למכור מוצרים לנשים, כי הוא סוף סוף יודע מה נשים רוצות. הוא זוכה לפרגון מהבוסים שמעליו ובמיוחד מהלן האנט, שסוף סוף מצאה עובד כלבבה.
חבל שבכוחותיו הנסתרים הוא לא ידע מה אני רציתי במהלך כל הסרט: להרוס את עולם הוליווד – את מקום הסיוטים הזה שחושב שהוא יודע מה נשים רוצות, ולכן מנסה למכור להם קומדיה רומנטית דביקה שאמורה לשעשע את זמנן הפנוי בשעות הצהרים החמות. לא אומר שזה סרט גרוע. זה סרט סביר להפליא ומל גיבסון מציג בו חוש קומי לא רע בכלל. אפילו בסבך הבדיחות הקלישאתיות יש כמה שבאמת הצליחו לעלות חיוך על דל שפתי.
עם זאת, 'מה נשים רוצות' הוא אחד הסרטים שהיה להם פוטנציאל כה גדול להפוך למשהו באמת מקורי ומעניין, ובשל נסיונות הנפל למכור מוצרים לנשים הם פספסו את ההזדמנות, ובגדול. במקום הקבלה באמת מעניינת בין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם חושבים, התקבל סרט לא משמעותי. כל כך לא משמעותי שבמשך שבוע שברתי את הראש מה אפשר לכתוב עליו.
מה שכן, הסרט מציג בשורה חדשה: בניגוד לסברה המקובלת, בעולם הוליווד נשים אכן חושבות. כן, כן.
- האתר הרשמי
- מל גיבסון – אתר לא אובססיבי
- הלן האנט
- זהירות, אתר ורוד
- בננות
- פליימוביל
- כיצד נמנע מהתחשמלות
כל כך חבל...
אני חושב שבן אלטון (מחזאי וסופר, בורים!) היה הראשון ששיחק על הדיסוננס הזה. הוא עשה עבודת אומנות בקטע של איזה הבעות פנים אנשים חושבים שהם עושים, לעומת מה באמת יוצא להם, וזה היה קורע מצחוק.
לסרט הזה היה פוטנציאל להיות קורע – חבל כל כך שהוא לא ככה. מצד שני – הלן האנט הגבינתית, מה כבר היה אפשר לצפות.
העם בעד הלן האנט!
כלומר, לא ראיתי את הסרט הזה, אבל ראיתי את 'הכי טוב שיש', 'Cast Away', ו-'תעביר את זה הלאה', ומה אני אגיד, אם כבר מישהי נדחפת לכל סרט אפשרי, עדיף שזאת תהיה הלן האנט ולא מישהי אחרת. האישה שחקנית טובה, למען הסייק של אלוהים!
הלן קאנט
הלן האנט, הידועה בקרב חבריי דווקא כהלן קאנט, ולא מתוך אזכור של הפילוסוף הנודע דווקא, היא שחקנית טובה, אבל היא יודעת לשחק טוב רק את ג'יימי באקמן מ"משתגעים מאהבה". אחלה דמות, אבל חלאס. מה גם שבלי הדינמיקה עם פול רייזר זה לא זה.
כן, הלן האנט וקייט הדסון רולז!
אהמ
זו..המ..זו הייתה ככה אמורה להיות תגובה להודעה של..מ..רד.
ותסריטאי!
של בלאקאדר!
אוווווווווווו!
אז אני מעריצה שלו.
למרות שאני לא זוכרת את השם.
אני (לא) ראשון!
השנינות (לא) חוגגת…
השאלה כאן היא לא מה נשים רוצות (אולי בסרט כן, כאן לא), אלא מה הקהל רוצה. הקהל רוצה סרט מהנה שאולי סוף סוף גם יהיה, אם כבר עם קיטש, אז במינון נסבל. סוגיית מינון הקיטש ההוליוודי הממוצע נטחנה לא פעם, במיוחד כאשר הפציעו למסכים סרטים כמו "להתחיל מחדש" (כן, גם עם הלן האנט, אלא מי?), וכנראה תחזור ותתפוס את מקומה לגבי כל סרט עם הלן האנט.
"מה נשים רוצות" ניחן בעלילה חביבה.
בקלות אפשר לסכם אותו בשתי מילים בלבד: סרט לזוגות.
אבל אם רוצים להתעמק (ולא ממש מצליחים, אבל בכל זאת) מוצאים סרט עם מוסר השכל, עם תסמונת "הכי טוב שיש" (גבר שהופך לאדם טוב יותר אחרי שהתאהב בהלן האנט), עם הומור חבוט שמתחלף אט אט בקיטש, ועם מל גיבסון. בגרביונים.
מוסר ההשכל ברור: מה נשים רוצות? גבר שחושב כמו אישה, גבר שיקשיב להן וכיו"ב. ומל "גרביונים זה דווקא נוח" גיבסון מתוודע לכך רק אחרי שקיבל יכולת לשמוע את מחשובתיהן של נשים ומגלה להפתעתו שגם להן יש צרכים (שחלקם אפילו דומים לשלו), ואפילו רגשות.
הפוטנציאל של הסרט, בנוסף לרעיון החביב, טמון גם בעובדה שהוא בויים בידי אישה. אישה בעלת ניסיון לא גדול בבימוי ("אבא מתארס", וזהו בערך). ואישה הרי יודעת יותר טוב מכולם מה נשים רוצות.
אז קיבלנו רעיון חביב, עם מתכון לאנטי-קיטשיות ולהומור שבא להדגיש את טימטומם של הגברים. נו, סבבה. נשמע סרט כיף (אבל בטח יהיו כאלה שיחלקו עליי גם בעניין של "נשמע" – עוד יותר סבבה).
אבל מה שבאמת קיבלנו זה סרט שמאבד את המומנטום שלו בכל דקה שעוברת.
אף בדיחה בסרט לא גרמה לי לגיחוחון שעלה על חצי שניה, אבל מצאתי אותו מהנה למדיי.
אבל-אבל, ההומור הקליל, כאמור, התחלף לו לאיטו בשמאלץ ההוליוודי המוכר והידוע: רצה להזיק לה אבל התאהב בה, ויש לו מערכת יחסים שברירית עם הבת שלו. השמאלץ גונב את ההצגה ותופס את התפקיד הראשי – ומן הסתם השיא מגיע בסוף הסרט. תחושה מקלה של סוף-סוף-קיטש-לא-מוגזם, אבל כדרכה של הוליווד, זה חייב בכל זאת להכות מתישהו. חתרני ונוסחתי מדי.
מה שעושה את "מה נשים רוצות" לראוי בכל זאת, זה השחקנים הטובים (מל, הלן, וגם מריסה טומיי שחיפתה במובן מסויים על הופעתה הכעורה ב"המעקב") שעושים עבודה טובה, ותורמים להיותו של "מה נשים רוצות" סרט נסבל.
אני מוצא אותו סרט בינוני פלוס, שאפשר ליהנות ממנו.
אבל עדיין – סרט לזוגות. ובתור סרט לזוגות, הוא מצוין.
אבל-אבל, זה אני…
אוף אוף אוף אוף.
לפני המון המון המוווווון זמן, ניסיתי גם אני לכתוב ביקורת על אותו הסרט, שלא התקבלה מסיבות ששמורות במערכת (תמיד רציתי להגיד את זה). היום, אחרי חודש (פחות יומיים!) שלא נכנסתי לשום אינטרנט חוץ מדוא"ל (ואני מקווה מאוד ששמתם לב!), נכנסתי הנה, לראות מה חדש. הכתבה הראשונה, הייתה זו, "מה נשים רוצות". כמובן, הייתי צריכה להכנס.
אוף אוף אוף.
למה אני לא יכולתי לכתוב משהו כזה?
עדיגי, או שתתחילי לכתוב רע כמוני, או שאת מפוטרת (-:.
יום לא-הולדת שמח,
גל, שדווקא נהנתה מהסרט (חוץ מהלן).
שמנו לב
העלמותך עלתה (ע"י הגברת איקס) ואפילו קיבלנו תשובה לאן נעלמת (ע"י הגברת ג'ון).
ברוכה השבה
היי! ברוכה השבה
איך היה?
נו, ספרי כבר
תודה!
בכל אופן, באופן נורא מתומצת: הייתי בשלוש ארצות (גוואטמלה מקסיקו ובליס), הייתי בה-מ-ו-ן נהרות, חמים וקרים, עם גופרית ובלי גופרית. חוצמזה גם הייתי בכל מני "בארות" (לא בדיוק אבל בערך, בים בם בום), מפלים למיניהם, נביעות וכו'. הייתי בחופים מדהימים, בחופים ריקים, בחופים מלאים כל-כך שאין מקום לזוז ובכמה מסיבות חוף. ראיתי מספיק פירמידות לעשר שנים. ביזבזתי 600 דולאר. מצאתי שווארמה. ראיתי איזה 100 מוצ'ילרים מישראל. חטפתי קילקול קיבה לאיזה יומיים. הייתי ארוחת צהריים לאלפיים יתושים, בערך. עשיתי סדנה של רוחניות ויוגה בכפר נידח, יחד עם מוצ'ילרים כבשים ומקומיים: עכשיו אני יודעת איך לנשום דרך הטבור, ואיך "להיות פירמידה".
אה, וקניתי בגד-ים סרוג בהמון כסף (מישהי נורא נחמדה סרגה את זה לפני העיניים שלי), והתברר שעקב זה שאין לו בטנה אני לא יכולה להשתמש בו, ככה שנאלצתי לקנות עוד אחד…
אני חושבת שבכללי, זה זה (:
יום לא-הולדת שמח,
גל, מרגישה בבית.
וזה מה שגברים רוצים...
(בחורות שמסתובבות עם בגד ים סרוג בלי בטנה, כמובן).
לא קריאת מחשבות ולא בטיח.
אם אני לא טועה,
הם יוותרו גם על הבגד ים עצמו.
יום לא-הולדת שמח,
גל
מה גברים רוצים
אני חושב שהפסיכולוגיה של נשים נותחה בגרוש כל כך הרבה, שזה כבר נגמר להיות קלישאתי.
ראו המאה השמונה עשרה והנשים ההסטריות של פרויד. בורינג.
כולנו חשופים לבדיחות הבטון של האינטרנט על נשים בלונדיניות, וגברים שרוצים לזיין תוך צפייה בכדורגל, אז כנראה שההבדלים הג'נדרים הם אישיו קטלני 2.
שאלה ראשונה:
מה נשים רוצות, והאם זה באמת משהו שאפשר לעשות עליו כסף הולוודי?
השאלה האמיתית: מה גברים רוצים. כי כרגע הם אלו ששולטים בעולם בחוסר שיוויון, (טענות יש להפנות לנשיאת ארצות הברית, אה, אין כזאת) זה המיסתורין האמיתי. יש לי המון חברים זכרים שנורא אוהבים לראות ספורט, ויש לי המון חברים שמדברים על כוסיות, אבל משום מה זה לא משתקף כמה שהם רוצים בחיים.
אז אם היו עושים סרט מה גברים רוצים זה היה נראה כמו סרט פורנו לסביות על המגרש, או משהו אחר?
למשהו יש מושג מה אני מזיין ת'שכל בכלל?
לא.
הביקורת
"הכי טוב שיש", למי שהספיק לשכוח, הביא משהו אחר לקולנוע.
לצופה הקולנועי אשר אוהב מאוד קומדיות, אך די נשבר לו לראות שקומדיות אצל מפיקי הוליווד משמע ג'ים קארי עושה פרצופים,סוף סוף קיבלו סרט עשוי היטב עם שחקנים מצוינים,אשר הראה איך אפשר לעשות קומדיה קצת אחרת.
"מה השנים רוצות" התחיל בערך עם אותם נתונים אשר איתם התחיל "הכי טוב שיש".
נכון לא היה לו את ניקולסון אבל היה לו את גיבסון,כמובן שהיה לו את הלן האנט,אין היום סרט בהוליווד שהיא לא משתתפת,ולפחות בתחילתו התסריט שלו עושה רושם חיובי,והרעיון של הרט נראה חביב.
ובאמת,צופה אשר יראה רק את חלקו הראשון של הסרט יגלה קומדיה מצחיקה מאוד ואיכותית.
גיבסון מראה כשרון קומי לא מבוטל והסיטואציות אשר אליהן הוא נקלע תודות ליכולת שקיבל, עשויות בצורה טובה מאוד ושוב הבחנו בקומדיה איכותית.
אך מדוע הסרט לא הסתיים אחרי חמישים דקות???
לאחר בערך חמישים דקות מצליחה הבמאית להוציא כמעט לגמרי את כל הטעם הטוב של החלק הראשון.
היא נופלת לכל מלכודת קיטשיות בה היא נתקלת.
סיפור האהבה שנרקם בין האנט לגיבסון בסרט סופר בצורה הכי קיטשית שיש ובאמת קשה היה לראות לאן נעלם ההומור של החלק הראשון.
בשורה התחתונה-"מה הנשים רוצות" יכל ליהיות באמת סרט טוב משום שהיה סו רעיון טוב ושחקנים טובים אבל משום מה החליטו שבהוליווד אוהבים גם קיטשיות,כי קיטשיות כמו שהיתה בסרט הזה,כבר הרבה זמן לא נראתה על המסך.
אפשר לראות ולו רק בגלל חלק ראשון מצויין.
בחלק השני כדאי להירדם…
הביקורת
פתאום קראתי את הביקורת וראיתי טעות קטנה-"מה הנשים רוצות" ולא השנים.
סליחה..
לא יקרה שוב
עדיגי,
ביקורת נהדרת, אמרת את כל מה שאפשר לומר על הסרט המבוזבז הזה. רעיון כזה גאוני, מגיע לכזה זבל. בושה להוליווד!!
שאלה
מדוע הסרט יצא כל כך מהר לDVD?
האם זה מפאת כשלון בקופות או מעצם היותו להיט היסטרי עד כדי הרצון לספק את דרישת ההמונים העצומה ברשת בלוקבאסטר?
תשובה
הוא לא ייצא מהר, הוא הגיע מהר.
הוא נורא התעכב בדרך לארץ… פה הוא היה כבר לפני כמה חודשים.
יום לא-הולדת שמח,
גל
תשובה
אה, תודה.
כשחושבים על זה זה באמת ברור מאליו…
הרשה לי לחזק את דבריך
(אני מתחיל למחזר כותרות, זה לא טוב)
אני חושב שרק סרטים מסחריים במיוחד, כדוגמת "המומיה 2", "חניבעל" ודומיהם מגיעים לארץ בהפרש של לא יותר משבועיים מעלייתם בארה"ב, ולאחרים לוקח חודש במקרה הטוב.
כבר התקיימו כאן דיונים על איחורי ההפצה, כאשר כבוד הדג הביא כדוגמא קיצונית את "בלייד" שהופץ מעבר לאוקיינוס באוגוסט 98' ולארץ הגיע באפריל 99' (רד, זכרתי נכון?) ואני נידבתי כדוגמא את "סאות'פארק" שבארה"ב יצא ביוני 99 ולארץ הגיע רק במרץ 2000.
מה שאומר שלדי וי די שני הסרטים הללו הגיעו כמה חודשים טובים לפני שבכלל הגיעו לקולנוע בארץ. זו תופעה שכיחה למדיי.
אז… זהו.
הרשה לי לחזק את דבריך
אוי, אבל בדיוק כדי לשחק את המשחקים האלה המציאה התעשייה את ה"איזורים" ב-DVD, שהם כמובן המחיקון של שנות האלפיים!
אין לי כותרת, תאלצו לשרוד.
אחרי שבוע עמוס (ראיתי את טאבו והתפוצצתי מצחוק מהסוף, נדחפתי לחלוטין בהופעה בפארק הירקון, קיבלתי את הציון הכי נמוך שלי השנה, 75, ונדחתי ע"י מישהו שאני מחבבת אותו) סוף סוף הצלחתי להיכנס לאתר (שיט!!) והרי מסר לעולם- סרט מעולה, ענק גדול, מאוד נהנתי.
יכול להיות שמוחמץ, אבל עדיין ענק.
ואני הראשונה להודות שאני לא יודעת מה נשים רוצות. (להיות סופרות ממש מצליחות?)
אין לי כותרת, תאלצו לשרוד.
חשבתי שאחת מהן לפחות רוצה להיות אקסמנית, לא?
עכשיו דווקא יש לי כותרת.
למעשה, חוץ מלהיות אקסמנית אני רוצה עוד הרבה דברים, חלקם גם יותר דחופים.
והנה לכם נתון מעניין-
חברה שלי הייתה נכנסת שוטף לצ'אטים מסויימים בתור בן, ודווקא נחמד מאוד.
להפתעתה הרבה חצי מגולשות הצ'אט הקבועות הציעו לה חברות אינטארנטית (מה זה לעזאזל?!) או להתכתב, או את מספר הטלפון שלהן.
אחרי שהיא החליטה שנמאס לה לקבל מבנות הודעות של I LOVE U היא פרשה לאנחות ועד היום זוכרים אותה שם, ושואלים עליה.
זה נשמע לה מוזר שבנים אחרים, שבאמת היו בנים, לא קיבלו כל כך הרבה הצעות כמוהה, ואז היא הגיע למסקנה-
בנות רוצות בן שיחשוב כמו בנות.
וואלה?!
יכול להיות שזה קשור לעובדה
ש"חמודה 16 מת"א" היא בד"כ "אידיוט 11 מי-ם"?
בדרך כלל כן,
אבל כמו שאמרתי, היא נכנסה לצ'אט קבוע, לחדר קבוע (שלצערי הרב התפרק לא ממזמן *דקת דומיה*) בו גיל האנשים לא עולה על 15 וכולם מכירים את כולם.
בתקופה בה שוטטתי בצ'אטים
הייתי נכנסת – גם לפורום קבוע – במוצהר בתור בחורה, בתור "סיק בוי".
בכל פעם שהייתי נכנסת, מלא בחורות ישר היו מתחילות איתי, והייתי צריכה להסביר להן ש'בוי' בניק, לאוו דווקא מרמז על מיניותו של הכותב/ת.
מה אפשר להסיק מזה? – בחורות מחפשות בחורים עם תדמית רעה.
האמת, אין לי מושג ואני סתם מחנטרשת. אני האחרונה שתצליח להבין בחורות.
אגב גם
השם לונג ג'ון, נשמע בתחילה של בן…מאיפה הוא צץ לך?
לי הכינוי הזה מזכיר דווקא את
"סר דאנקן הגבוה".
משיר של אש ושל קרח, ג'ורג' ר"ר מרטין.
יום לא-הולדת שמח,
גל
יון הארוך
לונג ג'ון לא היה דמות ב"לילות בוגי"?
והאמת בהתחלה גם אני חשבתי שזה בן.
אבל זה אני…
לונג ג'ון סילבר, נו,
ההוא מ"אי המטמון".
לילות בוגי?!
אי המטמון, כמובן!
(נו, ג'ם הופקינס… אתה זוכר?)
כן, אבל אותו
לונג ג'ון סילבר הוא גבר
מה אתה מנסה להגיד בזה?
אשה יכולה לקרוא לעצמה "צלחת צ'יפס" ברשת אבל היא לא יכולה להשתמש בשם של גבר?
קצת דמיון…
הוקינס! הוקינס!
לא הופקינס
סליחה! סליחה!
(לזה קוראים טעויות מקלדת, או סתם התחמקות מאשמה).
ובנות בהחלט יכולות להשתמש בניק של גבר.
אני יכולה לבקש שאתה תתקשר אלי ?
: )
למה לונג ג'ון
לא מגיבה לת'רד הזה ומנקה קצת את השטח?
נונין/ית
לונג הנידה בראשה, וכה שחה:
זה לא שהתעלמתי בכוונה. פשוט לא שמתי לב (לא כתבתי פה כי אני לא מבינה בנות, ולמעשה, גם לא ממש מעניין אותי מה נשים – או בנות – רוצות). אבל עניתי לפיטר פן במייל. זה רק אתם שהפסדתם.
Anyway, לונג ג'ון זה ע"ש בובה של ג'ירפה (בסגנון הציורים של מורדילו), שקרויה ע"ש פאב תל-אביבי שהיה ואיננו עוד, ובו היה את הצ'יפס-המוקרם הכי טוב, ובו הייתי נפגשת עם שאר החבר'ה בסופ"שים. והפאב ההוא נקרא ע"ש לונג ג'ון סילבר, הפיראט.
זה גם הניק היחידי שאי פעם מצאתי לו רציונל כלשהו. בזמנו הייתי מוכרת (כפי שציינתי כבר איפושהו) בתור סיק בוי (כן, ההוא מ'טריינספוטינג') – סתם כי זה היה נשמע לי נחמד.
אני גם לא חושבת שיש דבר כזה "שמות של בנים/שמות של בנות". במיוחד לא בימינו, כשאפשר למצוא בנים שקוראים להם קרן, או בנות בשם דניאל, שי, שחר, ליאור וכו'.
כנראה שלא...
למרות שלונג עצמה כבר הספיקה להבהיר לשואלים מכל קצוות תבל על כינויה, בכל זאת הסברון:
פשוט צפיתי לאחרונה בפעם השניה ב"לילות בוגי", ששודר לפני ימים ספורים בערוץ 4. ואמנם לא זכור לי שנאמר בסרט "לונג ג'ון", אבל בכתוביות הסיום כאשר מופיעים שמות צוות השחקנים המלא לצד תפקידם בסרט, אחד מהם מתהדר בכינוי "לונג ג'ון" בשמו (שם הדמות, זתומרת).
באי המטמון מעולם לא התעמקתי יותר ממה שכאשר התוודעתי לסיפור בשנות ילדותי המאוד רכה, אז פרח מזכרוני, מה לעשות.
אבל זה אני…
הודעה שלא יהיו לה קוראים
כן, אני יודעת.. באיחור רב מאד, רב מידי… רציתי להגיד שהדמות בלילות בוגי בטח מבוססת על שחקן פורנו אמיתי שקראו לו לונג דונג סילבר, על שם… נו, על שם הדונג הארוך שלו, שהיה שווה זהב (או כסף).
אתם לא מתכוונים ''לילות בוג'י''?
הממ… רעיון לפרוייקט…
סרט סביר אבל
בכ זאת נראה שהצליח. אני הגעתי לסרט רק בגלל הפרסומת שנראתה מבטיחה, אבל איכזבה… רואים שהבמאי\הכותב הוא גבר (צדקתי?) כי המחשבות שלנו הרבה יותר שונות.
סכנה! . הקטע אם זאתי שאף אחד א מתייחס אליה וניק קרטר מכל האנשים הוא זה שעוזר לה… חמוד.
לא בטוח אבל אוליי כנקבה אני יכולה לציין שאנחנו חושבות הרבה יותר ממה שהנשים בסרט חושבות!
סכנה! . הקטע עם העוזרות שלא חושבות כלום…. אהבתי…..
סכנה! . ניק קורא מחשבות של כמה נשים ופתאום הוא יכול לייעץ, ולדעת בדיוק מה לעשות עם המחשבות ואיך לנצל את זה… לא הגיוני במיוחד יחסית לעבר שלו.
בוים ונכתב בידי נשים
במאית: Nancy Meyers
כותבים: Josh Goldsmith, Cathy Yuspa, Diane Drake
מתוך: http://us.imdb.com/Credits?0207201
נו באמת...
הרי ידוע שאם העובדות לא מתאימות לתיאוריה, שילכו לעזאזל העובדות.
לא צריך להרחיק עד ימד''ב
זה כתוב גם בתחילת הביקורת (ובעברית!).
הלן האנט
מסכימה עם כולכם. הלן האנט היא ענקית.
אופן המשחק שלה,קריאת התסריט,נותנת את ההרגשה שהסט הוא חלק מחייה.
מגזין "לאישה" כתב עליה: "אוהבת להיות נאהבת", GUYS כמה זה נכון!
בואו נחשוב לרגע,מי ברשימה?
ריצ'ארד גיר-"הנשים של דוקטור טי",ג'ק ניקולסון-"הכי טוב שיש",טום הנקס-"להתחיל מחדש",וודי הלן-"אבן העקרב הירוקה".
שחקנית משגעת ומקסימה-אין עליה!
סרט פשיסטי פסוודו פמיניסטי
יותר מכל, בא לי לרסס בתת מקלע את כל מי שקשור בעשיית הסרט הזה. באמת, נשים הן ילדות קטנות שהדרך היחידה שאפשר לשמח אותן היא לקרוא את מחשבותיהן ולספק להן מייד כל דבר שהן רוצות? זה רק כאילו פמיניזם, אבל למעשה זה יותר גרוע ממה שאי פעם העזו לאמר. בושה.
אני מקווה שאתה משתמש בתת-מקלע ליברלי והומני.