תור הזהב של הטלוויזיה הביא עמו גם את תור הזהב של הז'אנר המוקומנטרי: מ"המשרד", דרך עונותיה הראשונות של "משפחה מודרנית" ועד "קופה ראשית", השכילו הקומדיות בעידן החדש לשלב בדיחות טובות עם ניואנסים שניתן להעביר רק כשיש צוות דוקומנטרי (בדיוני) שעומד מאחורי המצלמה, מעין תזכורת פנימית כי מה שאנו רואים קורה לאנשים כמוני וכמוכם.
זו גם אחת הסיבות מדוע "מה שאנחנו עושים בצללים" (What We Do in the Shadows), הסרט הניו-זילנדי של ג'מיין קלמנט וטאיקה וואיטיטי, הצליח כל-כך ביקורתית. ה"אנשים כמוני וכמוכם" בו הם ערפדים ועל כן מצחיק כפליים לראות כיצד בני האלמוות האלה מתקשים לכבות שעון מעורר ורבים על כלים מלוכלכים בכיור. הרעיון מאחורי הסרט הוא כל כך פשוט, כל כך מבריק וכל כך זול – שלא מפתיע כי הוחלט להביא גרסה שלו למסך הקטן.
"מה שקורה בצללים" (כך היא נקראת בשידור ב-yes) עוקבת אחר מספר ערפדים שגרים יחדיו באותו בית: ננדור היה בעברו כובש אכזר ושליט הממלכה הפיקטיבית אל-קלנדאר (חשוב להגות "אל-קלנדאאאאר" עם אגרוף מקומץ באוויר) אי שם באזור פרס, אך כיום הוא כובש רחוב וחצי בסטטן איילנד; לאזלו, מנגד, מגיע מהאצולה הבריטית – ואם חשבתם ש-200 שנים ביבשת החדשה יוציאו ממנו את גינוני הממלכתיות הבריטית, חשבו שוב; נאדג'ה, בת זוגו של לאזלו, היא ערפדית צוענייה וכנראה הדמות המקסימה והמפחידה בסדרה וקולין רובינסון הוא "ערפד אנרגיה" שניזון מהייאוש שתפגינו כשהוא יספר לכם אודות תקנות התברואה החדשות בשכונה (כולנו מכירים לפחות קולין רובינסון אחד או שניים בחיינו).
אחרון חביב הוא גיירמו, המשרת של ננדור ומעריץ מושבע של ערפדים שחולם כי ננדור, מתישהו, ינשך אותו ויעניק לו חיי נצח. עד שזה יקרה, מהווה גיירמו את קול ההיגיון של קבוצת הפריקים צמאי הדם האלה.
אני יכול לספר שהסדרה היא למעשה טייק מתוחכם על המיקרוקוסמוס החברתי בארה"ב דרך עיניהם של קבוצת זרים. יכול, אבל לא אעשה כן. הרי זו לא הסיבה מדוע "מה שקורה בצללים" כל כך טובה. היא טובה כי היא פאקינג מצחיקה ואין בה רגע דל אחד.
במאי הסרט המקורי ג'מיין קלמנט הוא שיצר גם את הסדרה הזו (וטאיקה וואיטיטי אף ביים מספר פרקים). התקציב הגדול יותר של רשת FX האמריקאית מאפשר לקלמנט להתפרע עם רעיונות מגוחכים-אך-מרהיבים: נשף אורגיית ערפדים שיוצא משליטה, מסיבת סופרבול שיוצאת משליטה, תקרית עם מכשפות שיוצאת משליטה והיד עוד נטויה (ויוצאת משליטה).
אולם שיא הסדרה הוא פרק בית דין לערפדים (עונה 1 פרק 7) – ללא ספק הפרק הטוב בסדרה, בעיקר בזכות הופעת אורח של שלושת גיבורי הסרט הניו-זילנדי וגם (קחו אוויר) טילדה סווינטון (שגילמה ערפדית בסרט "רק האוהבים שורדים"), אוון רייצ'ל ווד (שגילמה ערפדית ב"דם אמיתי"), דני טרחו ("מצאת החמה עד צאת הנשמה"), פול רובנס ("באפי ציידת הערפדים"), ווסלי סנייפס (באמת צריך להסביר?) ודייב בטיסטה (משום מה).
פורמט המסך הקטן מאפשר לדמויות להתפתח. אנו פוגשים תחילה קבוצה בה כל אחד יותר אגומניאק מהאחר ומסיימים את עונה 2 (השלישית כבר אושרה) כשכל אחד עדיין אגומניאק – אבל עם לב (לב קר אמנם, אבל לב). לא ימאס אף פעם לשמוע את ננדור פולט "Fucking Guy" בעצבים, אך בכל זאת מניח בצד את האינטרס האישי שלו ומציל את גיירמו, או את האהבה החולנית בת מאות השנים בין לאזלו לנאדג'ה חרף הרומנים שכל אחד מהם ניהל. גולת הכותרת הוא פיתוח דמותו של גיירמו, שהופך אט אט ממשרת צנוע וטיפה מוזר למשרת קצת חוצפן ומגניב (אך עדיין מוזר). אם לא תסיימו את עונה 2 כשאתם מריעים לו עם דמעות בעיניים, כנראה שאתם ערפדים חסרי לב בעצמכם.
העולם העל-טבעי של "מה שקורה בצללים" מתרחב וכולל כעת מכשפות, רוחות רפאים, באדאבוק (לא להתבלבל עם באבאדוק, כי זכויות יוצרים), רופאי אליל וכמובן עוד אנשי זאב. תקציב הסדרה אמנם גדול ביחס לסרט המקורי אך קלמנט לא זנח את מקורותיו דלי התקציב: כל איזכור עתיק מלווה באיורים מספרי ההיסטוריה או ציורים מקבריים ואנשי הזאב נראים גם פה מגוחך לחלוטין באופן מכוון.
כמיטב מסורת הז'אנר המוקומנטרי, הרגעים המצחיקים ביותר הם לאו דווקא הפאנצ'ים (וכאלה יש בכמויות) אלא המבט הרגעי למצלמה אחרי הפאנץ', כאילו הערפדים עצמם מודים בעובדה כי מה שקורה בזה הרגע הוא די מטומטם. בניגוד לסדרות מוקומנטריות אחרות, "מה שקורה בצללים" אף השכילה להתייחס לצוות הדוקו מסביב, דבר שיוצר מגוון סיטואציות משעשעות כשאיש צוות כזה או אחר מוצא את מותו באופן פתאומי.
"מה שקורה בצללים" היא לא הקומדיה הטובה בסביבה וגם לא הקומדיה הטובה בתחומה, אך היא משב רוח מרענן בז'אנר ואחד הדברים הכי מצחיקים שרצים כרגע על המסך. לתוהים, ניתן להתחיל אותה בלי לצפות בסרט, אך שתי היצירות נהדרות ומשלימות זו את זו וחבל לפספס. אני לא יודע איך "מה שקורה בצללים" עוד יכולה להתפתח אבל אני בהחלט סקרן. אם יש לכם חיבה לקומדיה, גם אם אתם לא חובבי הז'אנר המוקומנטרי, אל תתנו לערפדים האלה לחלוף מעל הראש שלכם.
אז מה כן הקומדיות הכי טובות?
ענו לי, אנשים!
תלוי מה את מחפשת בסדרה קומית
נניח "אטלנטה", אותה בדיוק השלמתי, מוגדרת כקומדיה – והיא אחת הסדרות הכי טובות שראיתי בעת האחרונה. אבל האם היא מפילה מצחוק? לא, לא עד-כדי-כך. היא טובה בגלל הדרמה, העלילה, המשחק וכל המסביב. כנ"ל "בוג'ק הורסמן" וכנ"ל "בארי".
אם עסקינן בסדרות (רצות) שמטרתן בראש ובראשונה להצחיק, אז ממליץ לשים עין על "נערות דרי", "ברוקלין תשע-תשע", "המסע המיתולוגי" ו-"הארלי קווין".
נראה לי שהמדובר בטעות כתיב
"מה שאנחנו עושים בצללים" היא הקומדיה הטובה בסביבה ובודאי שבתחומה – אלא אם כן, כמובן, מביאים בחשבון את דרקולה של מל ברוקס, אבל שם המדובר בסרט קולנוע (ולא סתם סרט קולנוע – "האזרח קיין" של הקומדיות).
אמנם לא ראיתי את "דרקולה" של מל ברוקס
(מבטיח להכניס את זה לרשימה שלי) אבל גם לא כתבתי המשפט הזה בביקורת.
כן כתבתי: "… היא לא הקומדיה הטובה בסביבה וגם לא הקומדיה הטובה בתחומה…".
"דרקולה" של מל ברוקס הוא... לא סרט ששווה את זמנך.
(ל"ת)
אל!!!!! זה נאמר ב(סוג של)הומור.
רק זה חסר לי – שמישהו יראה את דרקולה של מל ברוקס בגללי…
הרבה דברים השתנו מאז שהביקורת פורסמה.
וכשאני אומר הרבה דברים – אני מתכוון לעונה 3.
פתאום מקומדיה סולידית הסדרה הפכה לאחת הסדרות הכי טובות על המסך. ההשקעה בדמויות כאן יוצאת דופן: הדינאמיקה של לאזלו מול קולין, העמקת היחסים בין גיירמו לנאנדור, ובכללי – ההרחבה שנאנדור וקולין מקבלים כאן ממש הפתיעה אותי.
שלא נדבר על הברקות כמו הפרק בו הנשמה שכלואה בבובה בורחת. אבל העובדה שהסדרה גרמה לי להיות קשור הרבה יותר לדמויות בעונה 3 זה משהו שלא לגמרי ציפיתי ממנה.
וואלה, גרמת לי לרצות להמשיך לצפות בה
אחרי שעצרתי בשלב כלשהו כיוון שהיא הייתה חביבה+ בעיני, אבל לא יצרה לי חיבור מיוחד עם הדמויות (שחשוב לי הרבה פעמים בקומדיות יותר מהאם הן מצחיקות או לא)
כקונטרה עצלה-ללא-נימוקים: עונה שלוש, על אף מעלותיה, מתחילה לאבד קיטור לעומת השתיים הראשונות.
(ל"ת)
וכקונטרה לקונטרה, העונה הרביעית, ברובה, מצוינת עד כה!
(ל"ת)
בינתיים הרביעית יותר טובה, על אף שגם השלישית טובה (אי אפשר ליפול עם הסדרה הזאת)
אני לא מעריץ גדול של קו העלילה העונתי של ניהול מועצת הערפדים. קצת רפטטיבי ולא מלהיב. האינטראקציה בין נדיה הלהוטה להנהיג לננדור שרוצה להיות מעורב אבל לא מספיק אכפת לו כדי להשקיע מאמץ, תפסה יותר מדי מקום. יותר נהניתי בעונה 3 מהברומאנס בין לזלו לרובינסון. אין ספק שבינתיים המועדון לילה של נדיה מוביל לכיוון הרבה יותר מהנה.
השוק הלילי כל כך כיף.
וייבים חזקים מהלבוי 2. ואני לא מסוגל להישאר אדיש לבייבי רובינסון. שם את בייבי יודה בכיס הקטן.
קולין פשוט הברקה.
ושוק הלילה לגמרי הזכיר לי את הלבוי 2! לא אתפלא אם זאת השפעה ישירה.