פרקי העונה הראשונה של "מה אם?", מדורגים

כש"מה אם?" הוכרז, היה באוויר ניחוח קל של סקרנות: האם מארוול ירשו לעצמם להתפרע באמת? ללכת למקומות אפלים, לחקור אפשרויות חדשות ביקום, להציג צדדים אחרים שלו? האם הם ירשו לפורמט האנימציה של הסדרה לקחת אותם רחוק יותר ממה שהסרטים הרגילים שלהם יכולים?

התשובה התגלתה מהר מאוד כ"לא", ואף גרוע מכך. "מה אם" התגלתה, בסופו של דבר ולמרות סיום מנצח, כסדרה הגרועה ביותר של מארוול עד כה – פורמט האנתלוגיה לא הצליח להסתדר עם החברה, הפרקים היו מזורזים מדי, הכתיבה הייתה מקושקשת מדי (לרוב), ולמרות שכל אחד יכול למצוא פרק או שניים שהוא ממש אוהב, התוצאה הכללית פשוט מבולגנת מדי בשביל להוות המלצה לכל מי שאינו מעריץ שרוף של מארוול.

ובכל זאת, מכיוון שכבר ראינו, וגם על מנת להפריד את המוץ מן הבר, שאלנו את הכותבים מה הפרקים הכי טובים ומה הפרקים הכי גרועים, ואנחנו גאים להציג בפניכם את תשעת פרקי העונה הראשונה של "מה אם?", מדורגים מהגרוע ביותר אל הטוב ביותר.

9. מה אם… הסוכנת קרטר הייתה הנוקמת הראשונה?
(פרק ראשון לעונה)

סדרת מארוול "מה אם?", שהבטיחה הצצה לעולמות אחרים שבהם שאלה קטנה של מה אם מגלה אפשרויות בלתי נגמרות של קומבינציות וסיפורים, נפתחה עם פרק מאוד גנרי. השאלה הראשונה שלנו היא מה אם פגי קרטר הייתה מקבלת את סרום חייל העל והופכת לקפטן קרטר (עם חליפה מדגל היוניון ג'ק כיאה למוצאה), סטיב עדיין נשאר סטיב הכחוש אך האמיץ והופך בעזרתו של האוורד למעין איירון מן 0.5.

הפרק הוא כמעט אחד לאחד הסיפור של הסרט, ואת רוב האנשים זה עצבן, כפי שאפשר לראות ממיקומו בדירוג. לא אגיד שלא הייתי נהנית יותר אם הייתי רואה משהו חדש, אבל אני אוהבת את פגי קרטר, מאוד, והיה לי מאוד מאוד כיף לראות אותה זוכה לכבוד גיבורת העל שמגיע לה. נכון, לא מעט מהפאנצ'ים היו על טהרת "מדהים שאת אישה ולובשת מכנסיים", אבל באמת שהיה לי כיף בדרך.

זה לא פרק מופתי בשום צורה, וגם בדירוג האישי שלי הפרק הזה הוא בתחתית פרקי הסדרה, אבל אני פה כדי להגיד, תנו לפגי קרטר את הכבוד שמגיע לה. (אור ענבר)

8. מה אם… קילמונגר היה מציל את טוני סטארק?
(פרק שישי לעונה)

שמעו, גם אם אני לא אוהב את כל הפרקים בסדרה, אני מסוגל להבין איך, על הנייר, חלקם נשמעים נהדר, ואפשר להבין מדוע מישהו העניק להם אור ירוק. אבל "מה אם קילמונגר היה מציל את טוני סטארק?" הנה התשובה שלי: וואו, למי אכפת?!

הניסיון הזה של מארוול להפוך את קילמונגר מנבל גנרי #86 לנבל-על שמתעלה על טוני סטארק וגם על כל מדינת וואקנדה, מעיד שלמארוול אין נבלים מוצלחים אחרים (שאינם בינות מלאכותיות או חייזרים) לספר באמצעותם סיפור שכזה.

זה פרק שמצאתי את עצמי מרים בו גבה סצנה-אחר-סצנה-אחר-סצנה, בין אם כי כל מי שאינו קילמונגר הוא מטומטם או עיוור, או כי התוכנית שלו דורשת את האמ-אמ-אמא של השעיות הספק; כשהוא הגה לעצמו את תוכנית החומש המופרכת שלו, מה בדיוק הוא כתב בה? "ואז אציל את טוני ונהיה חברים טובים ואשכנע אותו לבנות גנדאם ואז אהרוג את טוני ואז אשכנע את הצבא שווקאנדה זו שאשמה ואז אתקוף את וואקנדה ודאכלה לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי"? כי ככה זה נשמע וזה בדיוק מה שראינו לאורך חצי שעה.

אמנם הגנדאמים הם טאץ' נחמד (כי מי לא אוהב רובוטים ענקיים) אבל זה ממש לא מספיק כדי להציל את מה שהוא אחד הפרקים התמוהים בסדרה – גם מבחינת רעיון וגם מבחינת הביצוע. (רם קיץ)

7. מה אם… טצ'אלה היה נהפך לסטארלורד?
(פרק שני לעונה)

חיבבתי את פרק 2 בהתחלה. הוא מצחיק מאוד, יש בו אקשן טוב, יש בו יצירתיות ואפילו רוב השחקנים חזרו לדבב את הדמויות שלהם. התרגשתי כמו כולם גם מלשמוע את צ'דוויק בוזמן מגלם שוב את ט'צאלה. אבל אחר כך, כשרק חשבתי טיפה על הקונספט של הפרק, התחלתי ממש לכעוס עליו.

טצ'אלה הוא מושלם, וזאת גם היתה הבעיה המרכזית של הסרט הגדול בכיכובו – הוא היה משעמם רצח. הנבל הראשי שלו היה יותר טוב, אפילו הנבל המשני קיבל משהו מעניין לעשות, אבל טצ'אלה רק צודק כל הזמן, וזה פשוט משעמם. פיטר קוויל, כנקודת השוואה, הוא פגום. הוא לוזר, אנוכי, נודניק ותאב כבוד. אבל דווקא לכן הוא מעניין. אכפת לי ממנו, ילד לאם יחידנית שגוססת מסרטן בהשד-יודע-איפה, יותר מטצ'אלה, נסיך שגדל בממלכה המתקדמת בעולם והצליח לשנות את העולם בזכות הרצון הכל כך הירואי "לחקור את היקום". וואו. כן, בארוררר שכל מה שהיה צריך זה שהוא ישוחח עם תאנוס, והכל יהיה סבבה.

צ'דוויק בוזמן היה אחלה בנאדם, אבל הדמות שנתנו לו היתה מטופשת: להיות המשיח השחור. המשיח לא מעניין אותי, מעניינים אותו האנשים שמחכים להגעתו.יא אללה, אנשים, העולם לא עובד ככה, ואם כן, הוא היה מה-זה-משעמם. (יצחק בארי)

6. מה אם… תור היה בן יחיד?
(פרק שביעי לעונה)

אומנם שם הפרק הוא "מה אם ת'ור היה ילד יחיד" אבל  זו לא השאלה האמיתית מאחורי הסיפור בו, אלא "מה אם מארוול – אבל סרט מסיבות תיכון", והתשובה היא: כן, כן, כן ועוד פעם כן.

אני ער לעובדה שעלילת הפרק מטומטמת להחריד (דארסי התחתנה עם האוורד הברווז) אבל יש בפרק כמה וכמה דברים שלא האמנתי שאי פעם אראה במארוול (דארסי התחתנה עם האוורד הברווז). הדמויות אמנם לא מתנהגות כמו עצמן (ג'יין למשל. מדארסי לגמרי ציפיתי להתחתן עם הווארד הברווז) אבל זה הכיף הגדול בו: לתת לכולם להתפרע ולא להיות כמו עצמם, ואם אפשר, על הדרך, לזרוק כמה שיותר רעיונות משוגעים ובדיחות מטומטמות – מה רע (למעשה, אין רגע מצחיק יותר בעונה מאשר הרגע שבו "תיקנו" את מגדל פיזה).

אה, ואם זה לא מספיק: קפטן מארוול ותור נלחמים אחד בשנייה בכל הכוח! שני האלים הקוסמיים של הנוקמים, זה מול זו, שוברים פחות או יותר את כדור הארץ בזמן שהם מחליפים מהלומות. מה עוד אפשר לבקש? את סופרמן? אוקי, זה נשמע נהדר אפילו יותר.

בכל אופן, ללא ספק מדובר בפרק עם סצנות האקשן האיכותיות והמוצלחות שיש לסדרה להציע, אולי שני רק לפרקי הסיום, והוא גם האחד שנהניתי ממנו לכל אורכו. עוד כאלה בעונה הבאה, בבקשה. (רם קיץ)

5. מה אם… העולם היה מאבד את הגיבורים הכי עוצמתיים שלו?
(פרק שלישי לעונה)

פרק ה"מה אם" שעוסק בשאלה "מה אם העולם יאבד את גיבוריו הגדולים ביותר" הוא אחד הפרקים המוצלחים של העונה לטעמי: הוא מתחיל כתעלומת רצח קלאסית, כשפתאום מתחילים להירצח אותם האנשים שניק פיורי מנסה לגייס לתוכנית המיוחדת שלו, וכך, בתוך שבוע אחד, "הנוקמים" אינם עוד.

הפרק מנסה לשלב בין הצגה מהירה של כל חלקי הפאזל ב30 הדקות הקצרות שיש לנו, לבין הניסיון להיות כמעט פילם נואר ברצון לעבור על כל הרמזים והחשודים – ואפילו שאין לי חיבה מיוחדת לז'אנר, השילוב הזה עובד בצורה מאוד מוצלחת וגורם לנו כצופים להיות במתח ולנסות להבין מי הוא הרוצח המסתורי ובעיקר: איך מנצחים אותו.

אבל החלק המעניין ביותר בפרק הוא לא התעלומה המבוצעת היטב, אלא הסיום שלו והשינוי הגדול ביותר שקורה בטיימליין (ספויילרים לפרק עד סוף הפסקה):  לוקי, נסיך הכתר האסגרדי, מגיע כדי לנקום את מותו של אחיו ובעצם מנסה להשתלט על כדור הארץ. ניק פיורי לא אומר נואש, מזמין את חברתו משכבר הימים קרול דנברס (קפטן מארוול, האישה והביפר) ומוציא מהקפאה את החייל האמיץ סטיב רוג'רס כדי ליצור קו הגנה לכדור הארץ.

השינוי הזה, בזמן מוקדם יחסית על הטיים ליין שאנחנו מכירים, מסקרן אותי מאוד, ואני מקווה שעוד נחזור ליקום הזה (שוב) כדי לדעת איך הדברים מתפתחים בו. (אור ענבר)

4. מה אם… זומבים?!
(פרק חמישי לעונה)

יש דרך מאוד פשוטה להפוך משהו למעניין יותר עבורי: תוסיפו זומבים. "גאווה ודעה קדומה"? וזומבים! צמחים תמימים שלא עשו רע לאף אחד ורק רוצים להתקיים בחצר? שלחו עדר של זומבים לתקוף את הגינה! האם התוספת של הזומבים תמיד משפרת את היצירה? לא בהכרח. אבל זה בהחלט מבדר.

עכשיו אתם יכולים לתאר כמה סקרן הייתי לראות פרק שיציג זומבים ב-MCU. אני יודע שיש סיפורים כאלו בקומיקס, אבל אין לי היכרות איתם ולא ידעתי למה לצפות. התוצאה הסופית היא פחות ג'ורג' רומרו ויותר "זומבילנד". הפרק מציג קבוצת נוקמים חלופית אך אפקטיבית (מתי הגלימה של דוקטור סטריינג' מקבלת סרט משלה?) שמנסה להציל את העולם ממגיפת זומבים. עבודת הדיבוב מוצלחת, יש כמה בדיחות טובות ואפילו אזכור ראשון של הדוד בן ביקום של מארוול.

הבעיות העיקריות של הפרק הן שהדמויות משתנות בן רגע כדי לקדם את העלילה (*אהמ* ויז'ן), ושהוא נגמר בדיוק כשמתחיל להיות מעניין. אפשר גם להתחיל לנטפק דברים כמו איך זומבים יודעים להשתמש בכוחות של הנוקמים או איך יד רקובה מסוגלת להחזיק ולזרוק מגן מויברניום. אבל שתי הבעיות הנ"ל קיימות גם בפרקים אחרים של הסדרה, ונטפוקים אפשר לעשות לכולם עד מחר.

מארוול רצו לעשות קצת כיף עם זומבים למשך חצי שעה, ובשבילי זה בהחלט הספיק. למרבה האכזבה, "מה אם…" התגלתה בתור הסדרה הכי גרועה של ה-MCU בדיסני+ עד כה. בין פרקים שהרגישו ברובם חסרי יצירתיות וחיים, אלו היו המתים-החיים שהיוו זריקת אנרגיה מרעננת ונחוצה. אני מצפה לראות פרק המשך בעונה 2, מארוול. (מתן בכר)

3. מה אם… דוקטור סטריינג' היה מאבד את ליבו במקום את ידיו?
(פרק רביעי לעונה)

רק תקראו שוב את השם הזה: "מאבד את ליבו במקום את ידיו". בעוד שפרקים אחרים מבטיחים לכם תרחישים מוזרים או צועקים "זומבים?!", פרק 4, כבר בשם, לוקח רגע לאיזשהי פיוטיות שנעדרת לא פעם ממארוול, ובטח מ"מה אם?"

כי השורה התחתונה היא כזאת: למרות ש"מה אם?" התגלתה כאכזבה, הפרק הרביעי הוא היהלום הנוצץ שבה. זה שאפילו אם אין לכם שום תכנון לראות את כל הסדרה, כדאי לראות אותו: סיפור קטן, מרגש, מותח, ומעניין – גם כשמבינים לאן כל העסק הזה הולך. עם הופעות קוליות נהדרות של כל הצוות המקורי (בניגוד לחלק מהפרקים האחרים שבהם שחקני קול נאלצו להיכנס לנעליים של דמויות אהובות), תסריט שמבין שיש לו רק חצי שעה אז הוא לוקח לעצמו משימה צנועה, ותרחיש שאי אפשר להסיר ממנו את המבט, הפרק הרביעי של "מה אם" כאילו שואל "מה אם הסדרה הייתה ממששת את הפוטנציאל המלא שלה". חבל שהיא לא המשיכה באותו הקו. (יהונתן צוריה)

2. מה אם… אולטרון היה מנצח?
(פרק שמיני לעונה)

הפרק השמיני של "מה אם" מעתיק, די בגסות, מ"מלחמת האינסוף" של אותה החברה. רגע לפני הפינאלה הגדול שכולנו יודעים שיגיע, הכל נראה אבוד וחסר תקווה. יש רק שני הבדלים בין הסרט והפרק: הראשון הוא ש"מלחמת האינסוף" נגמר ממש על הבאסה, בעוד ש"אולטרון מנצח" מבטיח תקווה כלשהי (מה שעובד לרעתו); והשני הוא שידענו שיבוא "סוף המשחק" עוד לפני "מלחמת האינסוף", אבל לא ידענו ממש שפרק 9 הולך להיות השילוב של כל הפרקים הקודמים, מה שגרם לאלמנט הפתעה שעובד לטובתו.

בפני עצמו, בכל מקרה, עדיין מדובר בפרק טוב ביותר: לא הרבה סדרות מראות כיצד העולם נחרב, צעד אחר צעד, ואחריו כל שאר העולמות. ואז, אחרי שכבר כולנו היינו מוכנים לחנוק את הצופה והשטויות שלו, די, חלאס, תפסיק כבר לדבר – קיבלנו היבט חדש לדמות שלו: היבט פאקינג אדיר, שבו הוא יכול ללכת מכות ולעמוד בשלל ניסיונות מול אולטרון כובש היקומים הנ"ל. וברקע של כל זה, סיפור קטן על אנשים שמנסים לנצח את הבלתי מנוצח. זה לא פרק מושלם, זה נכון – אבל אין ספק שכל זה כיף מאוד. (יהונתן צוריה)

1. מה אם… הצופה היה מפר את השבועה שלו?
(פרק תשיעי ואחרון לעונה)

יש הרבה טענות על מארוול – ממוחזר, גנרי, יו ניים איט. אפילו על הסדרה הזו אנשים התלוננו – למה היה צריך לאחד את כולם בסוף, למה אי אפשר לספר סיפור שבאמת יעמוד בפני עצמו, למה גם כשמארוול מעזים לעשות משהו שונה הם בסוף עושים את אותו דבר, ועוד ועוד.

אבל אני, מבחינתי, הבנתי מהפינאלה הגדול דבר אחד: במה מארוול כן טובים, ומה סוד ההצלחה שלהם. הפרק הזה היה תשובה מוחצת לאלו שטוענים שמארוול מצליחים רק בגלל תיאוריית "הצופה הבקיא", זה שנהנה לזהות את הרפרנסים וההיסטוריה שהוא כבר מכיר. התיאוריה אינה נכונה, או לפחות לא בלעדית, והפרק הזה הוכיח את זה.

כי הפרק האחרון היה כיף. ממש כיף. סצנת אקשן ארוכה ארוכה, מלאה ברעיונות יצירתיים, פאנצ'ים לא רעים, מוזיקה סבבה ופתרון לא רע לבעיה המרכזית. היה נחמד מאוד לראות את הדמויות מתקבצות מהפרקים השונים, היה כיף לזהות רפרנסים, היה מרתק לצפות באקשן היצירתי – אבל לא היה ממש אכפת מאף אחד. שכחתי מכל זה מקסימום יומיים אחרי הצפייה, לעומת סצנות האקשן ב"מלחמת האזרחים" למשל, שלא הצלחתי להוציא מהראש חודשים אחר כך.

ולמה? דמויות. מארוול מצליחים כי הדמויות שלהם טובות. מארוול מצליחים כי לאנשים אכפת מהן. מארוול מצליחים לעורר רגש והזדהות שוב ושוב, עם גיבורים ממוצא שונה וסיפור שונה, וזה מה שכובש את הקהל שלהם.

והדמויות ב"מה אם", סדרה שרוב פרקיה נעו בין "בינוני" ל"לא משהו", לא מוכרות לנו מספיק ולא אכפת לנו מהן מספיק. יש גבול למה שאפשר לעשות בחצי שעה, וכל מה שנשאר לנו זה "זאת גרסה של הדמות ההיא שאנחנו באמת אוהבים!" וזה, לצערי, לא ממש מחזיק בזכות עצמו.

אני לא תמים. ברור שמארוול רוכבים על ההצלחה שלהם, וברור שתו התקן הזה נותן להם אשראי גדול מאוד גם כשזה נוגע לדמויות חדשות. אבל כדאי מאוד שכל מי שמנסים לחקות אותם ולעשות יקום קולנועי – ממפלצות יוניברסל עד מפלצות לג'נדרי – יבינו שהקטע הוא לא רק העולם המשותף. הקטע הוא מי שנמצא בו. (יצחק בארי)