על מה "הלוויתן"? על פי השיח מסביב לסרט, אפשר לחשוב שזה סרט שעיקרו ברנדן פרייז'ר מסתובב בחליפת שומן והוא פשוט נורא שמן, וואו מי היה מאמין שהוא יכול להיות שמן, תנו לו אוסקר. למזלנו, זה לא המצב.
תיאור אחר מציג את הסרט כסיפורו של צ'ארלי, אדם בעודף משקל קיצוני, שמנסה להתחבר מחדש אל הבת שלו, משל הסרט הזה הוא המשך רעיוני ל"מתאבק" של ארונופסקי. זה נכון, אבל לא לחלוטין נכון.
כי "הלוויתן", מסתבר, משלים טרילוגית "דת ואמונה" עבור ארונופסקי, אחרי העיבוד הישיר שלו לסיפור נוח, ואחרי העיבוד המטאפורי שלו לחלקים מהתנ"ך ב"אמא!". "הלוויתן" מלא בציטוטים מהתנ"ך, התייחסות לאחרית הימים וכנסייה מסוימת שאחראית לרוב אם לא לכל המאורעות בסרט.
אבל אחרי סרט אחד שהיה צריך לשבור את היד לסיפור בשביל להתאים לצרכים שלו, וסרט אחר שנשאר כולו תרגיל מטאפורי כאילו מתוחכם, ארונופסקי סוף סוף מדבר על הדבר הכי מעניין בכל נושאי הדת הללו – אמונה באלוהים, אמונה בדת ואמונה באנשים. אמנם קשה להגיד שהתוצאה היא הברקה, אבל זה כבר שיפור קיצוני משתי היציאות הקודמות שלו.
כי הנה העניין – למרות שבלי הגימיק כנראה שפרייז'ר היה זוכה לפחות שבחים, התפקיד שלו עובד לחלוטין גם בלי חליפת השומן. העומק הדרמטי של הדמות שלו לא עוסק בבעיות שלו עם הגוף שלו (רוב הזמן), אלא באמונה הקורנת שלו בבני האדם אל מול המעשים הקשים שהוא עשה, שעשו לו, והציניות של רוב הסובבים אותו. צ'ארלי רק רוצה שאנשים ידברו באופן כן אחד עם השני, ובשלב הזה של חייו הוא נקי מאגו ומוכן לספוג הרבה עלבונות עבור ההזדמנות להיות בחברת אדם. השומן הקיצוני? כן, יש איזה עניין שזה ביטוי של האשמה שלו אבל הסרט היה יכול למצוא כל דבר אחר לו היה רוצה. אבל גימיק זה גימיק, והנה ברנדן פרייז'ר הצליח להיות מועמד לאוסקר, וכל חייו הוא יצטרך לשאול את עצמו אם זה בגלל שהוא באמת היה טוב בתפקיד הזה, או בגלל מחלקת האיפור. הוא באמת טוב בתפקיד הזה, אבל למה הוא צריך לשאול את עצמו את זה מלכתחילה?
את רוב העלבונות האלה מוכנה לספק הבת שלו, אלי, ועם סיבות טובות – כל טוב הלב שנשפך מצ'ארלי מתגלה כמנוגד לעובדה שבגיל צעיר הוא פשוט עזב אותה ואת אמא שלה. אוקיי, אולי לא "פשוט": הוא יצא מהארון ועבר לגור עם בן זוג – אבל בכל זאת מדובר בנטישה, בטח כפי שאלי חוותה אותה.
ואמנם יש כמה עניינים מטאפוריים ובריאותיים עם המשקל שלו והכל, אבל באמת שכל החלק הזה – של האנשים שבאים לבקר את צ'ארלי בדירתו ומעמתים אותו עם רעיונות שונים לגבי האנושות ולגבי עצמו, פשוט עובד גם בלי הקילוגרמים העודפים, במידה כזאת שלא פעם אפשר וראוי לשאול למה בכלל הסרט – והמחזה עליו הוא מבוסס – התעקשו עליהם. הסרט הוא לא על איש גדול מאוד, אלא על אדם שמנסה לכפר על חטאיו, כפי שהוא תופס אותם.
חוץ מפרייז'ר שמגלם את צ'ארלי וסיידי סינק שמגלמת את הבת שלו, שתי דמויות המשנה הבולטות הן האחות והחברה הטובה של צ'ארלי, ליז (הונג צ'או בהופעה נהדרת שזכתה במועמדות מוצדקות לאוסקר) ומטיף שכונתי צעיר שלא כל כך יודע למה הוא נכנס אבל יודע שהוא חייב להציל את נפשו של צ'ארלי (טיי סימפקינס, בתפקיד שמתחיל חמוד אבל טמבל ומתגלגל באופן מרתק).
ארבע הדמויות הללו נפגשות בתוך הדירה של צ'ארלי ומחליפות מהלומות ורבליות, רעיונות סוציולוגים ופילוסופיים וזה לא שהדיאלוגים גרועים, והמשחק בטח נהדר, אבל איך לעזאזל הסרט הזה מרגיש כל כך כמו הצגה?
זה כמובן קשור לכך שהסרט מתרחש בחלל אחד – אילוץ של ההצגה שהסרט משאיר – אבל בניגוד לסרטים אחרים שהצליחו לפתור חלקים מהבעיה הזאת, "הלוויתן" פשוט מרגיש באופן מגושם כמו הצגה, עם אנשים שמדברים מאחורי הפרגוד, וקו אופק שנעלם ברגע שהדלת נסגרת. זה לא מלחיץ או קלסטרופובי, וארונופסקי לא מצליח לגרום לזה להרגיש כאילו הדירה היא עולם ומלואו. זה פשוט מרגיש כמו עיבוד שלקח באופן מילולי מדי את הוראות הבמה.
אז "הלוויתן" הוא לא ממש חזרה של ארונופסקי לסחרור של "ברבור שחור", לרגש העצום שהתפקע ב"מתאבק" וכל סרטי האמונה שלו מתגמדים לעומת "פיי" שיצר אי אז בשנות התשעים – אבל הוא חזרה ראויה ליוצר בסרט שמנסה לא לצעוק את עצמו לעייפה, אלא פשוט לספר סיפור. לו הסרט היה מצליח להוריד מעצמו עוד גימיק או שניים, כנראה שהוא היה רק משתפר, אבל גם כמו שהוא מדובר בסרט מעניין, עם כמה רגעים נוגעים ללב, גם אם לא מפסגות הקולנוע של השנה.
מאד משמח לשמוע שהסרט הזה טוב יותר מאמא ונוח.
לא ששנאתי את הסרטים האלה, אבל הם בהחלט הציגו את ארונופסקי בירידה, לא בטוח בעצמו ומנסה לתפוס יותר ממה שאפשר ללעוס במקרה הטוב.
לפי הביקורת נשמע שהסרט קצת מזכיר את גבולות השקיעה
רק פחות טוב ופחות פילוספי גם
אני חייב לומר שכשקנינו כרטיסים ואפילו כשהתחיל הסרט – לא זכרתי בכלל שהוא של ארונופסקי. יכול להיות שאילו הייתי זוכר את זה הייתי מגיע יותר חשדן. בכל מקרה – מאוד, מאוד אהבתי. הרגשתי שהגרוטסקיות של צ'רלי שירתה את העלילה והאופי הכנוע והמפוחד שלו התיישב מאוד עם ההרס העצמי שהוא השקיע את עצמו בו. החוליה החלשה היחידה, שגם היא לא כל כך חלשה, הייתה סיידי סניק שפשוט שיחזרה את התפקיד שלה מ'דברים מוזרים' אבל הסצינה הסופית גאלה אותה בעיניי.
אני מודה שאני קצת לא מבין את האנטי הביקורתי שאני שומע נגד הסרט. לטעמי הוא היה מרגש, מעניין ונוגע. חקר דמות של אדם במשבר עמוק שעשה טעויות נוראיות ולא מצליח להביא את עצמו לתקן, אז הוא משקיע את עצמו בהרס עצמי. עד ש… ובכן, מה שקורה בסוף קורה – הוא מת ועולה בסערה השמיימה, אני מניח..
מקווה שהוא יסמן את נקודת המפנה שלי מול הקולנוע ההוליוודי העכשווי, כי בשנה האחרונה חוויתי בעיקר אכזבות.
טוב, זה לא סרט טוב
כלומר, המשחק של מרבית המעורבים באמת מצויין, והתסריט לא קרוב להיות הקלאסטרפאק של "אמא!" והוא פחות היסטרי מ"ברבור שחור". אבל למרות כמה רגעים אמינים ויפים, ארונופסקי כהרגלו פשוט לא מצליח לייצר דמויות שנאמין שבאמת קיימות או שנרצה לפגוש אותם. כמו בסרטים קודמים שלו, אין כאן אף שיחת חולין שלא הופכת לעימות חזיתי בין שתי דמויות, וכל רגע ורגע נועד לדחוף את המסר עמוק יותר לגרון.
לולא "המתאבק" הנהדר הייתי מתחיל לחשוד שארונופסקי מעולם לא פגש בני אדם אמיתיים, כאלו שמסוגלים לשבת בבר על בירה ולהתווכח על רוק של האייטיז מול זה של הניינטיז, עם תסריט שאשכרה משקיע מאמץ ברגעים הקטנים כדי להצדיק את הסיום הגדול מהחיים שארונופסקי כל כך אוהב.
ועוד הערה קטנה
הסרט משום מה מתמקם בימים של לפני עליית טראמפ לשלטון. משום מה המון תסריטים שמים לאחרונה את התקופה הזו ברקע, עם או בלי צידוק (רק אתמול צפיתי ב"טיל אדום" שעושה את אותו הדבר). זה לא היה באמת מפריע לי לולא הפרמיס של הסרט ממש מתחנן לשים אותו בתקופה סופר קריטית אחרת – ינואר 2019, כשהקורונה הייתה רק נושא חדשותי רחוק, ורגע לפני שכולנו חווינו לתקופה ארוכה לפחות חלק מהחוויה המסוגרת של צ'ארלי.
מה הכוונה לפני עליית טראמפ ?
הוא אומר ״שמעת שטראמפ מתכנן לרוץ לנישיאות?״
בתקופת הפריימריז הרפובליקניים
כשטראמפ היה מועמד, אבל לפני שהיה ברור שהוא יהיה המועמד הרפובליקני (וגם אז, הוא תמיד היה האנדרדוג במירוץ מול קלינטון). הנושא הזה מוזכר רק בשידורי חדשות שהדמויות צופות בהן (ללא התייחסות בדיאלוגים) – אבל כיוון שיש שני קטעים כאלו, נראה שזו לא הייתה בחירה אקראית.
הבנתי תודה (:
זה די מטופש
אבל אני מבין שזה לא חשוב לעלילה (?)
אני לא בטוח לגבי לפני טראמפ
המחזה הועלה לראשונה ב-2012, וממה שאני מבין הוא די נשאר כמו שהוא בגרסת הקולנוע. מסכים שגרסה שקצת יותר משחקת עם הטקסט (כמו המיקום שלו בקורונה […שלא הייתה בינואר 2019, כן?]) היה משפר אותו.
הסרט בברור מתרחש ב-2016 (על פי שידורי החדשות)
קטעי חדשות מתחילת הקורונה (בלי התייחסות של הדמויות) יכלו להיות רמזים עדינים, אבל ארונופסקי כידוע לא טוב בכאלו.
ארונפסקי אמר שזה מכוון
בשיחה אחרי הקרנה של ה-DGA הוא התייחס לזה ואמר שמיקם את הסרט שם כי מבחינתו זאת תקופה של שקט לפני שהעולם נכנס לכאוס שלא יצא ממנו (אין לי ציטוט מדויק כי שמעתי את זה לפני איזה חודש ולא מצאתי בדיוק מתי זה בהקלטה, אבל זה הכיוון).
כי זה הסיפור שהסופר רצה לספר?
מסכים שצריך להראות גם סרטים עם סופים טובים יותר (ללהט"ב ובכלל), אבל אנחנו כמה וכמה שנים אחרי הדוקטרינה שסיפורים להט"בים נגמרים תמיד בטרגדיה, וזה ממש לא הסיפור האחד היחיד שהוליווד יודעת לספר בימינו. ברגע שאנחנו מראים שיש מגוון של סיפורים, לא חושב שצריך להיטפל למי שעדיין תופס את העולם בצבעים מלנכולים יותר.
תמחק את הבכלל, יש סופים טובים לסטרייטים במכביר. ללהטבים אפשר לספור על כף יד. ואיזה שתי קומדיות רומנטיות מהשנים האחרונות (פייר איילנד וברוס) זה לא מספיק בשביל להגיד שהדוקטרינה ההוליוודית הזו נעלמה. אין ממש סרט שהתייחס לזוגיות ורומניטיקה בין שני גברים באופן המציג אותפ כבני אדם ולא ייצג טרגי מהלך..
מובן לי שזה לא בהכרח נובע מהומופוביה אלא מתפיסות מיושנות על אילן סיפורי על הומואים אפשר לספר על המסך. מן הסתם שזה הסיפור שהכותב רצה לספר, אבל שמענו מספיק סיפורים כאלה ויצא לנן מהחורים.
ביקורות כאלה הן לא הוגנות
כי הדרכים לחמוק מהן הן:
1. לעשות הכול נכון עד הסוף
2. ללכת על בטוח עם עוד סרט "רגיל"
מה שהוא עשה זה ללכת על בטוח עם עוד סרט רגיל. כמעט כל סרט עם גיי בתפקיד הראשי נגמר כך
(ל"ת)
סרט עם גיי ראשי הוא סרט רגיל?
ודמבלדור הומו אז האח
(ל"ת)
היה הרבה מאוד רגש בסוף. אחלה סרט
(ל"ת)