אין תחושת סיפוק רבה יותר מאשר להראות לכולם כמה שהם טועים וכמה כל מה שהם יודעים הוא שגוי, למעט, אולי, לעשות זאת בסטייל – ואם אפשר אז גם כמה שיותר מצחיק. ואין אחד שעשה זאת עם יותר סטייל וביותר מצחיק מאשר האיש והאקורדיון "וירד אל" ינקוביק.
על פניו, "מוזר: סיפורו של וירד אל ינקוביק" מגולל את סיפור חייו הידוע והאמיתי ואל תפקפקו של היוצר המחונן בעל חולצת ההוואי (בגילומו של דניאל רדקליף), אותו סיפור שכולנו למדנו עליו כבר בכיתה אל"ף: מההתמכרות לאלכוהול וההתנסויות בסמי הזיה דרך הקשר הייחודי עם ד"ר דמנטו ועד האילומינטי. כמובן שיש גבול לְמה שניתן לדחוס לתוך מסגרת של מאה דקות ושארית, לכן אני שמח שיוצרי הסרט התמקדו ברגעים החשובים באמת, ובעיקר במערכת היחסים שלו עם הוריו השמרנים שרצו שהילד לא יתדרדר לאקורדיון כמו שאר בני הנוער הפוחזים של אותם ימים, ובהמשך הרומן המתוקשר עם מדונה הצעירה (אוון רייצ'ל ווד), ההערצה של פבלו אסקובר לזמר או לכל השיאים השונים שהוא שבר כמו "הזמר הכי מצליח אי פעם בכל היקום וגם באלבקרקי".
טוב, אוקיי, אולי לא כל מה שקורה בסרט 100% אמיתי. לאורך הצפייה ניכרה התחושה שהסרט לקח על עצמו, איך לומר, מעט חופש יצירתי. ויודעים מה? זה בסדר. סרטי ביופיק מוזיקליים אחרים, רפסודיה בוהמית בראשם, סילפו עובדות על ימין ושמאל כדי להוציא את גיבוריהם טוב תחת אור הזרקורים, ו"מוזר" מצביע עליהם ישירות (אם לא מביט להם לתוך הלבן של העיניים) ואומר "לכם מותר? אז לי בטח שמותר!"
כך שייתכן שהרומן עם מדונה עבר הקצנה או שתיים ושישנם אי דיוקים באופן בו "כמו מנתח" נכתב (הרי כולם יודעים שאת השיר חיבר ילד בשם טד מוסבי) אך "מוזר" לא נכתב במטרה להיות אנציקלופדיה על חייו של האיש בעל השפם של כוכב פורנו משנות ה-70, אלא להוכיח לכל אלה שצקצקו, זלזלו או ניסו להרוג אותו שעם מעט כישרון, עבודה קשה ונכונות ללכת נגד הזרם, אפשר להשיג מה שרוצים. שזה בסדר להיות מוזרים ואפילו חשוב להעז להיות קצת טיפשיים, ואם מישהו אומר לכם אחרת, זה כי הוא מוזר בעצמו אך חושש להודות בכך. לכן "מוזר" הוא אולי ביופיק מומצא אך הוא מכיל מסר כן ואותנטי בהרבה מחבריו עתירי התקציב והעאלק-אמיתיים.
עוזרת לו במיוחד הכימיה בין רדקליף לווד. רדקליף מצוי בשלב הזה בקריירה שבו הוא לוקח על עצמו את התפקידים המאתגרים ביותר שניתן להעלות על הדעת (במידה וניכר בכם הספק אחרי "ידיים על ההדק"), ובדיוק כשנראה שלרדקליף כבר אין מה להוכיח, הוא מחליק בטבעיות לנעליו של אחד היוצרים הידועים בתעשייה ומחדיר בו לא מעט מהאישיות של רדקליף עצמו, כך שווירד אל ינקוביק שלו הוא לא חיקוי, אלא משהו חדש לחלוטין: פרוע, נועז, מצחיק, מטורף וסחבק שתרצו לצאת איתו לערב אקרודיונה ונשירה.
רחוקה עוד יותר מהמציאות היא אוון רייצ'ל ווד כמדונה. מדונה בגרסתה לא תבחל באף אמצעי להשיג את המטרה שלה; היא בלתי צפויה, מסתורית, פועלת באימפולסיביות וחכמה מכולם. זה הופך אותה פחות למדונה ויותר לפרודיה על דמויות פאם פאטאל מגוחכות, וככול שהסרט מתקדם הדמות שלה הופכת ליותר אבסורדית ומנותקת מהמציאות, ואני אומר זאת בחיוב.
היכולת הקומית המפתיעה של שני השחקנים ה(לרוב) רציניים האלה מתעצמת בזכות הכימיה שלהם עם קומיקאים מוכשרים באופן מעורר קנאה שנמצאים פה בהמוניהם, ובהם ויל פורטה (SNL), ריין וילסון ("המשרד"), ארתורו קסטרו (היימה מ"ברוד סיטי") ואחרים. יתרה מכך, מצעד הופעות האורח בסרט הוא חוויה בפני עצמה, ופרצופים מוכרים שמגלמים פרצופים מוכרים לא פחות מעטרים את המסך לעתים לשניות בודדות, וניכר שכולם ללא יוצא מן הכלל באו לעשות כיף. משום שאלו הם חייו של וירד אל. כיף אחד מתמשך.
כי "מוזר", כפי שכבר הבנתם, הוא לא סתם עוד ביופיק. כמו השירים הפארודיים שלו, ינקוביק צוחק על כל הביופיקים באשר הם ולוקח אותנו אל שלל הרפתקאות שהוא-לא-בדיוק-עבר ואל שלל סוגי בדיחות: ממחוות פארודיות ברמת סרטי לסלי נילסן (אלה הטובים. לא "החלל מת מצחוק") דרך הופעות אורח יוצאות מן הכלל ועד בדיחות נונסנס חסרות היגיון (מה שהופך אותן לנהדרות).
בסוף הסרט, בעת הקרדיטים (תישארו עד הסוף) כנראה תיזכרו או תבינו מה הפך אל וירד אל למיוחד ולמוזר במינו, ואם אינכם נמנים עם עדת המעריצים שלו – אל תדאגו, הסרט לא מיועד למעריצים השרופים שיודעים להגיד לכם שהשטן אוכל צ'יז-ויז (אלה עלולים להתאכזב מכמה מעט מהדיסקוגרפיה האדירה של האיש מצאה את דרכה לסרט, ולוּ במחוות), אלא דווקא למעריצים הקלים יותר, אלה שרק מכירים את השם ולא הרבה מעבר; אם כי גם מי שלא מעריץ את האיש סביר בהחלט שבתום "מוזר" יהפוך לכזה.
ולמעשה, ועל אף שאני לא נמנה עם עדת מעריציו – סליחה, לא נמניתי – אני לחלוטין רואה את עצמי חוזר אל "מוזר" בעתיד, אולי אפילו בעתיד הקרוב: זה סרט שנעשה מתוך אהבה רבה של כל המעורבים בו, השירים בו קליטים ומדליקים ואני לא יכול להדגיש עד כמה שהוא מצחיק (אם כי הומור זה סובייקטיבי אז אל תתפסו אותי במילה); כך שבין אם בערב צפייה עם חברים או לבד כשאין לי כוח לשום דבר אחר, אני שמח ש"מוזר" התווסף לארסנל הסרטים הקלילים, המוצלחים והמוזרים שם בחוץ.
אני כל כך מאושר לקרוא ביקורת על סרט של רדקליף בלי שהמילים "הארי" ו"פוטר" יוזכרו בו
(ל"ת)
אה, ידעתי שאני מזהה אותו מאיפשהו!
(ל"ת)
היי איך רואים את זה?
(ל"ת)
אני אתן לאל ינקוביק בעצמו לענות על השאלה הזאת
https://junkee.com/weird-al-yankovic-pirate/344464
וואלה! תודה(: ראיתי שזה של רוקו אך חשבתי אולי אחת מחברות הכבלים שלנו רכשו את זה
(ל"ת)
זמן טוב לראות ביוטיוב את כל הסדרה החד-עונתית שלו
https://www.youtube.com/watch?v=5yrD-KW-O-s
לא הכרתי, תודה. המלצה נוספת:
אל היה השותף של סקוט אקרמן בהנחיית העונה החמישית והאחרונה של סדרת הטלוויזיה Comedy Bang! Bang!, שהיתה לטעמי מצוינת, ואל די זרח שם. למיטב ידיעתי לא זורם עכשיו בשום מקום, אבל מי שירצה ימצא.
נשמע אחלה
מקווה שיש הופעת אורח של דיואי קוקס
שאלתי את אשתי מה היא רוצה לראות, והיא אמרה "מה שאתה רוצה", שזה גם מה שהיה רשום לי בהורוסקופ לאותו היום. אז נו, ברור שאני אבחר בסרט החדש של וירד אל. כי תראו, זה באמת לא משנה מה אל ינקוביק מציע – לוף, לבלב, לזניה – אני אוכל את זה, אפילו אם אני בדיאטת אשכוליות, אגיד תודה ואבקש רק עוד דקה אחת מהסעודה הזאת עד שאהיה שמן בטטת כורסה.
ובכל זאת, משמח לגלות ש"מוזר" הוא לא איזה יום זבל, והוא מתאים גם למעריצים הכבדים, גם לקלילים, והוא אפילו די מגניב עבור רבנים.
אישית, מדובר בסרט שהוא הרבה יותר טוב מ"פארק היורה", "המרגל מת מצחוק", "פורסט גאמפ" ובטח מדברים כמו ג'רי ספרינגר, TMZ או איזה רוקי 13.
השיר החדש של ווירד אל די מושלם, ואני כבר שומע אותו בלופים כשאני תקוע בפקק תנועה או לכוד בדרייב ת'רו.
דניאל רדקליף יוצר פה תפקיד איקוני שיכול להתחרות בתפקידים כמו יודה, ואם תגידו לי שאני דביק, אני אתבע אתכם על פשעי מילים. אוון רייצ'ל ווד גם נהדרת, ומוכיחה שבנות לא רק רוצות ארוחת צוהריים.
אין מה להגיד, בזכות זה שהסרט הזה העז להיות מטופש, הוא גילה לנו שוב כמה וירד אל גאון – בצרפת ובכל מקום. טוב אולי בקנדה הוא כן קצת אידיוט. אבל הסרט הזה, בכל מקרה, הוא מחווה לגיבור על – גיבור על של הומור שלא יכול אלא להופיע איך שהוא מופיע.
אם היית מצליח להריח כמו נירוונה בהודעה הזאת, זה כבר היה ממש מרשים
ניסיתי להזמין את הבושם שלהם מאיביי
אבל איזה בחור בשם בוב ניצח אותי. מאז אני מקבל מהם מלא ספאם, ולא משנה כמה אני אומר להם להפסיק לשלוח לי את החרא הזה. הייתי צריך להתקין אנטי וירוס אבל הוא כל הזמן התריע על וירוסים גם כשלא היה כלום.
לוותיקי האתר
אתה טועה. הסרט הזה לא מתעלה על פורסט גאמפ.
ואני
תמיד חשבתי שמדונה היא פרודיה על דמויות פאם פטאל מגוחכות
אחרי הסרט הזה אני ממש, ממש מקווה שלמדונה יש חוש הומור.
(ל"ת)
בעין הדג אוהבים את אל כמעט עשרים שנה אם לא יותר.
https://www.fisheye.co.il/See-you-later-boy/#target-comment-114584
20 שנה והעולם עדיין מחכה לסקייטר בוי: הסרט
(ל"ת)
וגם לפעמון הזכוכית בכיכובה של ג׳וליה סטיילס ולפרויקט רוזי בכיכובה של ג׳ניפר לורנס.
(ל"ת)
אחרי שווירד אל הפך להיות השם הנרדף לשירי פארודיה,
בסרט הזה הוא חוזר לקריירה הקולנועית הקצרצרה שלו ומצליח ליצור פארודית ביופיק.
הנקודה שבה התחברתי אישית חזק לווירד אל הייתה עם "הסאגה מתחילה", הפארודיה שלו על "אימת הפאנטום", שיצאה כמה שנים טובות אחרי ההצלחות הבאמת גדולות שלו, כולל כמה אזכורים בזהו זה. משם התחילה תנועה מוזרה אחורה – גם היכרות עם הדיסקוגרפיה המלאה שלו (בימים שלפני היוטיוב, בהם מישהו היה יכול לקרוא לקובץ "ווירד אל" ולך תוכיח שדווקא זאת לא הפארודיה שלו), אבל גם חיפוש והיכרות עם השירים המקוריים שאותם הוא שינה. ווירד אל הרחיב את ההשכלה המוזיקלית שלי.
ביופיקים הם לא הז'אנר הקולנועי המועדף עלי, במיוחד בהתחשב בסיכון של ללמוד מהם מידע מוטה או לא נכון. אבל יש לי הרגשה שבקרוב יתחילו להופיע רשימות "אלו הביופיקים ש"מוזר" הוא פארודיה עליהם", ואני אתחיל להרחיב עוד את ההשכלה הקולנועית שלי. ואני כנראה אתחיל ב"הדלתות".
רגע רגע הוא הוזכר בזהו זה?
(ל"ת)
כן, קוטנר בפינה שלו קידם את הקליפ של "מריח כמו נירוונה"
(ל"ת)
הוא גם קידם שם את "מממ מממ מממ מממ".
(המקורי של קרש טסט דאמיז, לא הפרודיה של אל. איפה תמצאו היום מי שיקדם דברים כאלה.)
יש שירים שהייתי צריך להכיר, בני תקופתי, שהכרתי קודם כל דרך הפולקה שלו
ומהכיוון השני, בפעם הראשונה ששמעתי את ביצוע הפולקה שלו ל-the dope show של מרלין מנסון אני נפלתי מהכיסא בחדר בבית הוריי.
מוזרות נפלאה
למרות שהוא מפורסם בזכות הפרודיות המוזיקליות שלו, ההיכרות שלי עם "ווירד" אל ינקוביק התחילה כשחבר הראה לי סרטון של ה"ראיון" שלו עם אמינם לפני הרבה מאוד שנים. הסתקרנתי מי זה הבן אדם הזה, האזנתי לכמה שירים שלו אבל שם בערך נגמרו היחסים בינינו לבינתיים.
אחרי שהשתחררתי מהצבא, עבדתי שנה כדי לחסוך כסף לטיול. טסתי לארה"ב ושלחתי כמה כתבות שלי למגזין "רולינג סטון" (כל מי שהכיר אותי ידע על אהבתי העזה ללהקות רוק). אחד הכתבים שם התלהב ונתן לי משימה לכתוב על הטור האמריקאי של להקת אואזיס, שלגמרי עדיין הופיעו ב-2013, תסמכו עלי. לא הצלחתי להיכנס אל מאחורי הקלעים כדי לראיין את הלהקה, אבל באותו לילה ווירד אל היה החימום שלהם. אחרי שהתחבבתי על אחת הגרופיות שלו, הצטרפתי אליו להופעות הבאות והפכנו לחברים טובים.
באחד הקטעים ב"מוזר – הסיפור של אל ינקובוק", הגיבור שלנו שואל את מדונה אם השיר "כמו בתולה" הוא אוטוביוגרפי. היא עונה שכן וטכנית היא בתולה, חוץ מכל הסקס שעשתה.
התשובה הזאת מתארת היטב גם את האותנטיות האוטוביוגרפית של הסרט הזה. כמו שכתוב בביקורת, ווירד אל עושה פרודיות כל חייו, זה רק הגיוני שגם הביופיק שלו יהיה כזה. ואם רוב הביופיקים לוקחים קצת חופש יצירתי, ינקוביק יגביר גם את זה ל-11. ההורים שלא מאמינים בו, האמרגן, החברים שעוזבים אחרי שהפרסום עולה לו לראש – כל הקלישאות המוכרות מביופיקים מוזיקליים נמצאות כאן, אבל לא נלקחות ברצינות לרגע אחד. וזה נפלא.
התוצאה היא אחד הסרטים המצחיקים של השנה, גם אם במערכה השנייה יש לפעמים תחושה שהיה אפשר לקצר אותו קצת. רדקליף ממשיך בבחירת תפקידים מוזרים ונפלאים, יש כמה וכמה הופעות אורח משעשעות והרבה בדיחות נהדרות (אביו של ינקוביק הצעיר רוצה שיבוא לעבוד איתו במפעל והוא עונה לו "אני אפילו לא יודע מה אתה עושה שם! אתה פשוט קורא לזה 'המפעל'!"). בין אם אתם לא מכירים את ווירד אל או שהוא BFF שנמצא אצלכם בחיוג מהיר כמוני, זאת צפייה מומלצת.
(סצינת אמצע הקרדיטים היא רפרנס שהרגיש במיוחד בשבילי ושיפרה את הסרט אפילו יותר)
אפילו קייט האדסון מעריצה אותו? לא יאומן.
(ל"ת)
יכול להיות שאני חי בבועה
אבל אין לי מושג מי הוא אל ינקוביק, ואני לא חושב ששמעתי את השם שלו שלא בהקשר של הסרט הזה. יש טעם לצפות בסרט בכל זאת? יש שיעורי בית שהם השקעה מינימלית ששווה לעשות לפני הצפייה?
למען האמת, אני חושב שלא
כלומר – חשוב להכיר קצת ביופיקים ואת המבנה שלהם כדי לזהות את מה שהסרט צוחק עליו, אבל מבחינת ההיסטוריה של אל – יש מעט מאוד ממנה פה. הסרט מציג, מה, 6 שירים של היוצר?
כן יש מלא הופעות אורח בסרט הזה, אז שווה להשתפשף אולי בכלליות בדמויות קצה בתרבות ארה"ב אבל הן מופיעות ברקע ולא מפריעות יותר מדי. יש קמצוץ של בדיחות ליודעי ח"ן (קוליו, הליהוק של וירד אל האמיתי בסרט הזה) אבל כל עוד אתה יודע מי זאת מדונה, אתה די מסודר.
לא "מוזר" מספיק
את הסיפור הזה כבר ראינו כל כך הרבה פעמים. רק השנה ראיתי לפחות חמישה ביופקים עם אותו סיפור ואותן סצינות אחד לאחד. לכל אחד מהסרטים האלה יש את הטוויסט שלו (בין אם בסגנון שלו או בתסריט) והטוויסט של 'מוזר' הוא שמדובר בקומדיה פארודית על אותם סרטים. רק שהוא נורא מאופק בכל הקשור להומור. הרי הוא לא לוקח את הסיפור או את הדמויות שלו ברצינות והוא כן נותן לעצמו להתפרע עלילתית אז למה הבדיחות כאלה גנריות (בין אם טובות או רעות) ולא מופרעות כמו שהייתי מצפה מסרט כזה?
החלק האחרון של הסרט, עם פאבלו אסקובר, היה כל כך מטופש ותלוש עלילתית שהוא פשוט דרש הומור פארודי ומפגר יותר. במקום זה החלק הזה הרגיש כמו קומדיה עם סת' רוגן שלוקחת תרחיש בלתי סביר אבל מטופש בקטע כיפי ודוחפת לשם בדיחות לא מתוחכמות וממש לא מצחיקות. מה שמשאיר אותנו עם עלילה לא קשורה למה שנבנה לאורך הסרט, לא מקורית בשום צורה ולא מצחיקה ולכן גם לא מבדרת.
לגבי טיב ההומור אז הוא מאוד לא אחיד. הגאגים הויזואליים לרוב דווקא כן מצליחים לשעשע ואף להצחיק, אבל הבדיחות הכתובות בתסריט יכולות להיות טובות לעתים אך חלק גדול מהן פשוט מביכות. אין לי בעיה כל כך עם בדיחות לא מצחיקות, אבל פה במהלך כל סצינה יש לפחות איזה בדיחה אחת או שתיים שממש גרמו לי להרגיש לא בנוח עם כמה שהן צפויות וכתובות רע. וזה לא העובדה שמדובר בהומור נונסנס. אני מת על הומור נונסנס כשהוא עשוי טוב. פה הוא ממש לא כי אפשר לראות כל פאנצ' מגיע מקילומטר. יש גם כמה בדיחות לא רעות ברמה הרעיונית רק שה-set up או הפאנצ' שלהן לא כתוב או מבוצע טוב בכלל. אבל, כאמור, יש גם כמה בדיחות מעולות (כל מה שקשור ל-'Eat It' היה ממש מצחיק וגם די חכם ומעניין עלילתית).
אחד הדברים שהכי חיבבתי בסרט הוא הופעות האורח אם כי הן כן לוקחות יותר מדי מהפוקוס בסרט. בסצינת המסיבה בתחילת הסרט, למשל, המצלמה פשוט הסתובבה לה מסביב לבריכה והציגה הופעת אורח אחת אחר השנייה ושכשסוף סוף חזרנו לאל ינקוביק המחשבה שלי הייתה 'אה, שיט. שכחתי לרגע שגם הוא בסרט'. בחלקים רבים אחרים פשוט חיכיתי להופעת אורח הבאה בתור שנקבל במקום באמת להיות מושקע במתרחש על המסך. וזה לא מה שהופעות אורח אמורות לעשות. הן אמורות להיות צ'ופרים קטנים ונדירים ולטעמי היה אפשר לוותר על חלק גדול מהם.
בתגובה שלי בביקורת של 'אלביס' כתבתי שחסרים לי ביופקים מוזיקליים שמתעסקים בתהליך הכתיבה של השירים ולא רק בביצועם. סיפורים שבהם אנחנו רואים את האומן נלחם עם השאלה 'איזה מין מוזיקאי אני רוצה להיות?' ואת זה יש פה. הוא אומנם זונח את ההתפתחות המעניינת שהייתה בנושא לטובת סיקוונס אקשן טיפשי ולא מעניין ולאחר מכן הופך להיות דרמה משפחתית שטוחה וחסרת פואנטה אבל היו ניצנים של משהו מעניין לאורך חלקים רבים מהסרט. הוא גם עושה המון מהלכים מבריקים ('Eat It'!) ויש בו כמה בדיחות מוצלחות. אך לצד זה הוא עושה כל כך הרבה טעויות, בין אם כל החצי שעה האחרונה שלו, הלא מעט בדיחות גרועות שיש בו, ה-lip syncing המוזר של דניאל רדקליף או העלילה הצפויה מדי עד כדי כך שאפשר לדקלם את הדיאלוגים ביחד איתם. אם כי מפארודיה אני לא מצפה לעלילה מקורית, אבל אני כן מצפה לבדיחות על חשבון אותה עלילה טחונה. מה שפה בקושי יש. ומרגישים פה שזו עבודת הכתיבה הראשונה של אל ינקוביק ואריק אפל.
אני מסכים על ההבחנות, אבל לא על האבחנות
הסרט הוא פארודיה, וחלק מהפארודיה הוא גם הדיאלוגים הצפויים. זה גם אומר שהם יכולים להיות לא מצחיקים – פארודיה היא לא בדיחה. בדיוק כפי שהעומס של הופעות האורח צוחק על הופעות אורח בסרטים אחרים.
לא כל בדיחה מצליחה, זאת טענה לגיטימית. אבל מוזר הוא סרט פארודי שצוחק על המוסכמות של סרטי ביופיק, הוא לא בהכרח סרט גאגים, והוא לא נבחן במספר הפאנצ'ים לדקה אלא בכך שאתה אומר "זה מה שהפאנץ' הזה צוחק עליו".
עם, לא על.
(ל"ת)
איבדת אותי
פרודיה היא לא בהכרח פאנצ'ים אבל היא כן אמורה לחקות את המוסכמות של הז'אנר באופן קומי. כן, לא בהכרח דרך פאנצ'ים אבל אני לא הרגשתי שהסרט עושה עם זה משהו קומי חוץ מהפאנצ'ים. הוא פשוט לקח את כל מה שגרוע בסרטים האלה ועשה אותם בדיוק איך שהם. אם מורידים את הגאגים אז שום דבר שם לא הרגיש הומוריסטי או כזה "שיורד/צוחק על" אותן מוסכמות. לא לי לפחות. לעשות סרט גרוע ולהגיד 'לא זה בכוונה! אני יורד על כל הדברים הגרועים האלה שיש בסרטים אחרים!' לא באמת הופך סרט לטוב יותר אם הוא לא מצחיק על הדרך (כאמור, הוא אמור 'לצחוק על..' ואנחנו אמורים לצחוק ביחד איתו. לא רק להגיד 'אה, הם יורדים פה על זה וזה')
הסצינה היחידה שבה הרגשתי שהוא מנסה להיות פארודיה היא זאת עם פאבלו אסקובר. אבל על מה הוא צוחק שם? זה הרגיש כמו חלק כל כך תלוש משאר הסרט (אין לי בעיה עם עלילה מוגזמת. אבל שתתחבר לשאר הסרט, בבקשה) שאמור לרדת על משהו או להציג משהו מוכר באופן מוגזם רק שלא הבנתי מה בדיוק ואיך זה קשור לביופקים של זמרים.
והוא כן עמוס גאגים. חצי מהם מביכים ממש והחצי השני נע בין ה-משעשע למצחיק (אבל שום דבר שאני זוכר היום). לטעמי כמובן.
הופעות אורח מוגזמות באות לצחוק על הרעיון של הופעות אורח בכללי? לי זה הרגיש כמו כמות מוגזמת של הופעות אורח שמפריעות לי להתרכז בסרט. בין אם הן נעשו מוגזמות בכוונה ובין אם לא.
בתקווה שהבנתי אותך נכון.
מסיבת הפולקה היא פארודיה על מסיבות מחתרתיות, למשל.
(ל"ת)
בלתי ניתן לצפייה
זה היה אחד הסרטים הגרועים שראיתי בחיי – באמת שלא ציפיתי להרבה אבל אחרי 20 דקות בערך כיביתי את הטלוויזיה בזעם. מזמן לא ראיתי סרט שכל כך התאמץ להצחיק ולא הצליח בכך. לא אכפת לי שזה אובר דה טופ, ברור שזו פארודיה – אבל זה כבר היה מוגזם. סרט פח שלא היה צריך להיעשות (והוא נעשה פעמיים! הייתה גרסה מוקדמת שלו לטלוויזיה עם מי ששיחק את ג'סי בשובר שורות בתפקיד הראשי).
הוא לא "נעשה פעמיים"
והגרסה המוקדמת לא הייתה לטלוויזיה – היא הייתה מערכון אינטרנטי קצר של אתר FunnyOrDie.
אין שום דרך לא פיראטית לראות את זה בישראל?
פשוט נהדר
יש מצב שזה הסרט שהכי הצחיק אותי בשנה האחרונה. פארודיה מדויקת על סרטי ביופיק מוזיקליים (באופן אישי קפצו לי הרבה רפרורים לרוקטמן ו- Bohemian Rhapsody, אבל יש מצב שזה פשוט בגלל שאלו הביופיקים המוזיקליים שהכי טריים לי בראש). היו קטעים שבפני עצמם אולי לא היו כל כך מצחיקים אותי, אבל בגלל הדיוק בביצוע וההשוואה לעומת המקור ל-spoof, פשוט קרעו אותי.
אני מכירה ומחבבת מאוד את ווירד אל מאז שגיליתי את השירים שלו איפשהו בתקופת Smells Like Nirvana ו-Amish Paradise, ומעריכה אותו מאוד בתור יוצר קומי, אבל הסרט הזה לגמרי התעלה על הציפיות שלי. הייתי צריכה אולי לדעת שהבנאדם שעשה קריירה מפארודיות מוזיקליות, ידע גם דבר או שניים לגבי פארודיות קולנועיות.
ועכשיו, נראה לי שבא לי להמשיך את הוויב הכיפי של הסרט עם צלילה למחילת הארנב שהיא קליפים של ווירד אל ביוטיוב.
מומלץ: וירד אל (האמיתי) מספר את הסיפור שמאחורי השירים האיקוניים שלו (אני לא מסכים עם כל הבחירות בשירים, אבל עדיין מעניין)
https://www.youtube.com/watch?v=ETyCK9mqhDI
הקרנה! על מסך גדול!
בסינמטק תל אביב!
https://www.cinema.co.il/event/%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%93-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C-%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A7/
למי שעוד לא מכיר את יצירת המופת החדשה של האיש, הנה היא לפניכם:
https://youtu.be/b3kN1eHjyjM?si=LdaSl54ie4ri_P6c
(אלא אם כן אני טועה ויש אחת יותר חדשה.)