חיילים היינו

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 16 ביוני 2002Posted in: ביקורות

במקור: We Were Soldiers
בימוי ותסריט: רנדל וולאס
על פי ספרם של הארולד ג.
מור וג'וזף ל. גאלוויי
שחקנים: מל גיבסון, מדלין
סטו, גרג קינר, סם אליוט,
כריס קליין, קרי ראסל

לפעמים ניתן לקבל תחושה רעה ביחס לסרט עוד לפני שכתוביות הפתיחה מופיעות. למשל, כל סרט שהשם "ואן-דאם" מתקשר אליו איכשהו. לחילופין, סרט שמאורעות רבים ולא טובים מטרידים את מנוחת הצופה בו עוד טרם נפתח – הרי זה סימן מדאיג, אפילו אם אין זכר לואן- דאם.

לדוגמה, ניקח מצב שבו הצופה האומלל נכנס לקולנוע מסוים בירושלים, הידוע לשמצה בכך שמקריניו סובלים מעיוורון חלקי ולכן אינם מסוגלים למקד כהלכה; הכיסאות מיועדים לגמדים או לנערות גומי, ומישהו יושב במקום שלו. לאחר יישוב כל ההידורים מסתבר שעוד לפני הסרט הקהל צוחק במקומות הלא נכונים (המושבים משמאל, מימין, מאחור ולפנים), וכאשר הסרט סוף סוף מתחיל – הסראונד מתומצת לרמקול וחצי – מופיעה קבוצה של שחקני כדורסל ושאר ענקים, שבעים ושלושה במספר, ומנסה כולה להתיישב בשורה שלפני הצופה, תוך ניהול ויכוחים סוערים – בעמידה – על השאלה מי יושב איפה, האם הסרט ייגמר לפני שכולם יתיישבו והאם כדורגל באמת משחקים 90 דקות ובסופו מנצחים הגרמנים.

על רקע זה, אפילו טבח המוני נראה כבר כאופציה עדיפה על המתרחש באולם, וכשהטבח אכן מופיע – דקה וחצי לאחר תחילת הסרט – הצופה כמעט ומוחא כפיים. הטבח מתבצע ביחידת סיור צרפתית הנופלת למארב צפון וייטנאמי ב-1954, ובצורה גרפית מאוד מושמדת עד אחרון חייליה. 11 שנים לאחר מכן מתעוררות הגופות לחיים ויוצאות למסע נקמה אכזרי כנגד תושבי כפר תמימים.

סליחה, זה בסרט אחר.

בסרט הזה, 11 שנים לאחר מכן עושה ארצות-הברית את צעדיה המשמעותיים הראשונים במלחמת וייטנאם. קולונל האל מור (מל גיבסון, בתפקיד שבמפתיע לא מחייב אותו לחשוף את ישבנו), קצין אמיץ, נוצרי ואיש משפחה למופת – אבא מושלם, מקבל פיקוד על גדוד של חיל-רגלים מוטס, מאמן אותו, מכשיר אותו לקרב ולבסוף גם יוצא לקרב בראשו, ונכנס לבוץ גדול: הגדוד של מור נשלח למשימת חפש-והשמד, שבה על החיילים לנחות במקום שבו יש דיווח על פעילות אויב, ולהסתובב באזור עד שיתקלו בו. במקרה זה, כוח החלוץ של מור – פחות מ-400 חיילים – נוחת באזור שבו, מסתבר, מוצבת חטיבת חיל רגלים וייטנאמית ובה למעלה מאלפיים איש. במשך מספר ימים מתנהל קרב עז ורב נפגעים ואפקטים, שבו שני הצדדים מנסים להקדים זה את זה, ולכל אחד מהם יתרון מובהק: לוייטנאמים יש הרבה יותר לוחמים, לאמריקאים יש יתרון מוחלט בנשק וכוח אש.

אם העלילה נשמעת לכם מוכרת, זה מפני שהיא כזו: בסרטי מלחמה יש, באופן כללי, שלוש עלילות המשמשות בתורנות את הבמאים השונים:
א. גיבור אחד, הרבה מתים, הוא ניצל.
ב. קבוצת גיבורים, הרבה מתים, חלק ניצלים.
ג. אין גיבורים, כולם מתים.

היוצא מזה, שאין טעם לבחון סרט מלחמה על פי חדשנות עלילתית – סרט מלחמה עובד על פי נוסחה קבועה מאוד. השאלה האם הסרט מוצלח נמדדת בכמה קריטריונים משמעותיים: האם הוא ריאליסטי, האם הוא מצליח ליצור מעורבות רגשית מסוג זה או אחר אצל הצופה, וכמובן – איך האפקטים.

'חיילים היינו' מנסה לתאר את כולם: קודם כל ולפני הכל הסיפור הוא סיפורו של מור, אך מוצגות גם גם הדילמות והחיים הבלתי-פשוטים של משפחות הקצינים, וגם צידם של הווייטנאמים זוכה לייצוג. אין פה תיאור פלקטי של הוייטנאמים כמפלצות רצחניות מרושעות, אלא גם הם מוצגים כבני אדם, בעלי שאיפות, כוונות, ואולי אפילו – רחמנא לצלן – חברות. 'חיילים היינו' אמנם לא הרחיק עד כדי נתינת שמות לוייטנאמים, אבל הוא היה בדרך.

לזכותו של הסרט יש לציין, שהוא נראה מציאותי מאוד: האפקטים מרשימים למדי, והדיוק ההיסטורי רב – הבמאי בלי ספק עבר קורס בבית-הספר לסרטי מלחמה על-שם טוראי ראיין. 'חיילים היינו' מציג בצורה מעניינת את מלחמת המוחות שבין המפקדים, שכל אחד מהם מנסה לחזות מראש מה יעשה השני, ולהקדים מכת-נגד למכה. אחת מסצנות הקרב גרמה לי לרצות לקרוא את הספר כדי לברר אם המג"ד היה גאון או מטומטם – עוד לא הצלחתי להחליט. אבל כל זה לא הופך את הסרט ליוצא דופן: ברוב סצינות הקרב יש לנו פשוט עוד סרט על מלחמת וייטנאם, עם דם וכוויות נאפאלם בכמות גדולה מהממוצע (אזהרה נצרכת: נאפאלם – דלק צמיגי בוער – מותיר השפעות איומות על גוף האדם, והסרט לא חוסך אותן מהצופה. בשום אופן לא לבעלי קיבה חלשה), אבל אם תחפשו פה איזו תובנה חדשה על המלחמה – לא תמצאו אותה.

רוב הקטעים הפחות אמינים בסרט הם דווקא אלה המתבצעים טרם לחימה, או הכוללים את נשות הקצינים. נראה שיוצרי הסרט במיטבם כאשר הם מתארים קרבות, אבל פחות מזה כאשר הם באים לתאר חיים שאינם כרוכים בירי. .בייחוד ייזכר לרע כנס נשות הקצינים בתחילת הסרט, שהוא רצף של קלישאה אחר קלישאה.

חוסר האמינות-כביכול משונה – לא רק שהסרט מבוסס על ספרו של המג"ד (שאגב, עשה עבודת תחקיר רצינית וראיין גם את המפקדים הוייטנאמים באותו קרב, כך שמעשיהם לא מבוססים רק על דמיון אמריקאי), אלא שאותו קצין לא הסכים למכור את הזכויות לספרו עד שקיבל הבטחה שהוא יהיה הפוסק הראשי לגבי כל סצינה בסרט, וכך היה. לעיתים קרובות הסרט שוכח שהוא סרט הוליוודי, ומציג את הדברים כפי שהיו. כך, למשל, אישה שמקבלת בשורה שבעלה מת לא בהכרח תנהג לפי השטאנץ הקולנועי המקובל (תפיל את כוס התה שהיא מחזיקה ותתעלף), אלא תגיב בצורה שנראית משונה מאוד במציאות הקולנועית (למשל, תביט במבט אדיש בבא לבשר את הבשורה המרה ותנפנף בידה מספר פעמים לאות שלילה). בהקרנה שבה הייתי הקהל התפוצץ מצחוק בכמה קטעים כאלה, שבעיני דווקא היו חזקים בהחלט.

חלק מהסצינות – על אף שאירעו במציאות – קלישאיות, וקל מדי לדעת מראש מי עתיד להיהרג או להיפגע. יש פה בעיה: הסיפור אירע במציאות, והמציאות לא תמיד נמנעת מקלישאות. מה צריך היה הבמאי לעשות? קשה לומר. ייתכן שבחרו את הקטעים הלא-נכונים מן הספר; או שאולי שחקנים טובים במיוחד היו יכולים לתת לקלישאות אמינות כלשהי. ואולי פשוט יש להכיר בעובדה שבני אדם עלולים לנטות לקלישאיות מסוימת במצבים מסוימים.

זה לא העניין היחיד שהסרט אינו מצטיין בו: כמעט כל השחקנים, כולל מל גיבסון, עושים עבודה סבירה לכל היותר, ורק שני שחקנים ראויים לציון מיוחד: בארי פפר, בתפקיד הכתב ג'ון גאלווי, וסרג'נט פלאמלי, רס"ר זועף וותיק קרבות. להוסיף על העניין, המוזיקה מעצבנת מאוד, כתוביות התרגום גרועות בצורה בלתי רגילה, ומסיבה כלשהי בכל פעם שמישהו נפגע סמוך למצלמה מופיעים כתמי דם על המסך, כאילו הצופה עומד שם עם מצלמה בידו. ואני לתומי חשבתי שהצופה אמור להרגיש כאילו הוא שם, לא כאילו הוא מצלם את הסרט. את רשימת העצבנות שלי חותמים קטעים שבהם מופיע דגל אמריקאי למשך מספר פריימים, בלי שום קשר נראה לעין לעלילת הסרט. באמת שכבר מהרגע הראשון הבנתי שיש שם אמריקאים. אפילו פרצופו של מל גיבסון לא גרם לי לחשוב שמדובר ביחידה אוסטרלית.

בקיצור, זה לא סרט מהפכני, אבל גם לא סרט זבל. זה פשוט עוד סרט מלחמה, שכמוהו נראו לא-פעם בעבר, עם קטעים טובים יותר ופחות, וללא חדשנות מהותית – אבל בסך הכל קולח (ולא רק דם). אם אתם חובבי טקטיקה או היסטוריה צבאית (או מתעסקים בזה כמקצוע), כדאי לכם לראות את הסרט. לעומת זאת, הצופה הממוצע, שהתחום הטקטי והדילמות הפיקודיות לא בראש מעייניו, לא יפסיד אם יראה את הסרט (חוץ מאשר אם יש לו קיבה חלשה, שאז הוא בסיכון להפסיד את תכולתה), אבל גם לא יפסיד הרבה אם לא.

אלא אם כן הוא ילך לאותו קולנוע בירושלים, ואז יפסיד את שפיות דעתו.

תגיות: