במקור: We Own the Night
תסריט ובימוי: ג'יימס גריי
שחקנים: חואקין פניקס, מארק וואלברג, רוברט דובאל, אוה מנדז, מוני מושונוב
כדאי אולי שנתחיל מהפיל הגדול שעומד באמצע הביקורת הזו: מוני מושונוב משחק ב'הלילה הוא שלנו'. זוהי כנראה אחת האטרקציות המרכזיות בסרט, מבחינת הקהל הישראלי. הדבר כלל, לפחות בהקרנה בה אני נכחתי, רחש ולחשושים רמים מאוד כשהוא הופיע לראשונה על המסך ומחיאות כפיים כשהכתוביות הציגו את שמו בסוף. אם אתם מחפשים סרט בו אחד מבכירי השחקנים הישראלים משחק בעלים רוסי של מועדון לילה אמריקאי בשנות השמונים – כנראה ש'הלילה הוא שלנו' הוא הסרט בשבילכם (בוודאי מבין ההיצע הקיים כיום בקולנוע). אם אתם מחפשים, מצד שני, סרט מתח טוב, הייתי ממליץ לבקש כרטיס לסרט אחר.
בובי גרין (חואקין פיניקס), ששמו המקורי הוא בכלל גרוזינסקי, הוא המנהל של מועדון לילה מצליח בניו יורק לקראת סוף שנות ה-80, אותו מועדון שבעליו בעל המבטא הרוסי הכבד הוא מוני מושונוב, תחת השם מאראט בוז'אייב. נראה שהכל הולך לבובי – יש לו חברה יפהפיה, המון כסף שזורם לו בין הידיים וחברים שמלקקים לו בלי הפסקה. נכון שהמשפחה שלו, שהיא בעלת מסורת של עיסוק באכיפת חוק, לא מאוד מרוצה מהדרך בה הוא מנהל את חייו (כמו גם מהעובדה שהוא שינה את שמו), אבל זה זניח. והדובדבן שבקצפת – הבוס בדיוק שוקל לפתוח מקום חדש, והוא רוצה שבובי, אליו הוא מתייחס כמו בן, ינהל אותו.
מובן שאף גיבור סרט לא יכול להישאר מאושר, מצליח ומרוצה מעצמו לאורך הסרט כולו. ואכן, לא חולף זמן רב ומסתבר שמאפיונרים רוסיים, בדגש על אחד מפחיד במיוחד (אגב, מאפיונרים רוסיים בסרטים הם תמיד "מפחידים במיוחד") משתמשים במועדון של בובי כדי להפיץ את מרכולתם. ומרכולתם, כך מתברר, מעניינת במיוחד את יחידת הסמים החדשה שהוקמה במשטרה, בעידודו של הפקד אלברט גרוזינסקי, ובראשה הועמד הכוכב המשטרתי העולה ג'וזף גרוזינסקי (מארק וואלברג), שבנוסף על כך משמשים גם כאביו ואחיו של בובי. מכאן מתפתח דו קרב בין המשטרה מצד אחד והמאפיה מצד שני, ובובי יקירנו תקוע באמצע.
העלילה נשמעת לא מקורית? היא באמת לא כזו. אבל זו לא צריכה להיות בעיה: סרטים יכולים להתגבר על עלילות לא מקוריות באמצעות ביצוע מהודק ויעיל. במיוחד הדבר אמור בסרטי מתח ופשע, בהם גם העובדה שאפשר לנחש איך דברים יגמרו, פחות או יותר, לא מונעת פעמים רבות את זרימת האדרנלין וכסיסת הציפורניים. הבעיה ב'הלילה היא שלנו' היא שכולו נגוע בבינוניות. בניית המתח מרושלת, עם נגיעות רחבות של חוסר תשומת לב ואיכפתיות. גם אם נתעלם מהעובדה שאת הטוויסט המרכזי היה ניתן לצפות בערך מכתוביות הפתיחה, עדיין נשאר עם רשימה של סצינות שנראות כולן כאילו נלקחו מסרטים אחרים, כשהן מבוצעות כולן כדי לצאת ידי חובה.
בנוסף על כך גם בניית הדמויות רעועה מאוד. הטלטלות העוברות על בובי, לדוגמה, וההחלטות שהוא מקבל, אינן מוסברות היטב ומשאירות טעם מר של קיצורי דרך תסריטאיים במה שאמור להיות אחד הצירים המרכזיים של העלילה. השחקנים שנאלצים לתפקד בתוך המסגרת הזו אולי מתאמצים (יצוין במיוחד רוברט דובאל, שמשחק את אביו של בובי), אבל לא מצליחים להעניק לדמויות שהם מגלמים עניין או אמינות. כן, גם מוני מושונוב, שהדמות שלו נראית לעתים על גבול הקריקטורה, והיא לא היחידה.
בסרטים כאלו בינוניות היא המצב הגרוע ביותר, לטעמי. הסרט לא גרוע מספיק כדי שאפשר יהיה להנות ממנו בצורה מטופשת, וגם לא קליל מספיק כדי שאפשר יהיה להשתמש באידיוטומט. הוא פשוט בינוני. כשהוא מנסה להתרומם כל מה שמרגישים זה את הכבדות הנסוכה באבריו. מעברים לא נכונים בין סצינות, עלילה שמאטה במקומות בהן היא צריכה להאיץ, ואחר כך רצה על קטעים שדווקא ביקשו להיות מוצגים בפירוט וכן הלאה.
'הלילה הוא שלנו' הוא לא סרט שמתיימר להיות עמוק, והוא לא מנסה לבחון את נבכי נפש האדם. אבל גם ליצור סרט שיעניק שעתיים של בידור טוב ומספק, כזה שמשכיח לרגע את העולם שבחוץ, צריך לדעת איך לעשות. במקרה הזה, הסרט הצליח לכל היותר לספק למוני מושונוב מספר דקות הוליוודיות.
לא יודע, יכול להיות שהיו דברים שאני כן ראיתי והבנתי
בנוגע לסיבות שלו לעשות דברים מסוימים. אני לא אומר שהן סיבות טובות, אבל כולנו בני אדם. אני ראיתי את הלחץ המתמשך של המעבר בין מלונות והצימצום המזערי של החיים למה ששוטרים אומרים לו לעשות, ואיך שהוא עובר לאט ובהתמדה לצד של השוטרים ששולטים לו בחיים כי הם אלה שמשאירים אותו בחיים- וכך הוא משתכנע בצדקתם. דברים כאלה, נגיד. לא היה שום דבר בסרט, בכל אופן, שנראה לי לא מוסבר.
הרשה לי להתמוגג. רגע, בעצם, קודם הרשה לי לצטט:
"כשהוא מנסה להתרומם כל מה שמרגישים זה את הכבדות הנסוכה באבריו."
אהההה… <מתמוגג>
מסכימה עם כל מלה בבקורת הזו.
ביטאת את תחושותיי בעת הצפיה בסרט. תודה.
" גם מוני מושונוב, שהדמות שלו נראית לעתים על גבול הקריקטורה"
אני הייתי מוסיפה: בסצינת הסיום ממש לא הצלחתי להחליט אם המשחק שלו כל כך גרוע בכוונה (כדי לעשות צחוקים – אם כן זה ממש לא הצליח לו) או שלא. הסצינה הזו היתה ממש מביכה לי – כישראלית, שרציתי להתגאות במוני "שלנו".
סרט מעולה!
אני חושבת שהקטע הכי טוב בסרט זה היה הפופקורן !