המעקב

מאת
קיפוד
– פורסם ב 29 בנובמבר 2000Posted in: ביקורות

במקור: The Watcher
במאי: ג'ו קרבניק
תסריט: דייויד אליוט,
קליי איירס
שחקנים: ג'יימס ספיידר,
מריסה טומיי, קיאנו
ריבס

על פי אפלטון, אנו חיים בעולם לא מושלם. עולם של השתקפויות. (לא, זה לא רעיון מקורי של רוג'ר זילאזני.)

אי שם במקביל לנו, קיים עולם אמיתי, בו שוררות האידאות. יש שם אידיאה של חתול (חתול מושלם, בשפה פשוטה). יש שם אידיאה של טוסטר אובן (שלא מתלכלך לעולם). יש שם, אני מניח, גם אידיאה של סרט על רוצח סדרתי.

האידיאה, כדרכן של בנות סוגה, היא מן הסתם פשוטה. צעירה נאה מאויימת ע"י רוצח סדרתי. בלש משטרה מנסה לעצור בעדו. בלש משטרה נכשל במשימתו, והנערה מתה מוות מסוגנן ועתיר שפריצים אדומים. אה כן, בסוף בטעות עולים על עקבותיו של הרוצח.

לא קל להיות השתקפות של אידיאה, לא קל. קשה יותר הוא להיות השתקפות של השתקפות. אם בעבר נראו יצירות מופת על גבי המסך, יצירות כמו "שבעה חטאים" ("Seven"), ו"שתיקת הכבשים", הרי שהן בהחלט שאפו אל הפסגה. לרוע המזל, "המעקב" לא שואף ליותר מאשר להיות שבעה חטאים, אולי.

"המעקב", אינו סרט רע, חלילה. יש לו מגרעות רבות, כמובן, אך קל להתעלם מהן באלגנטיות. גם אם העלילה נדושה וברורה מאליה, היא לא מאפשרת לך למצמץ לרגע. המתח נשמר היטב. גם אם הדמויות שטוחות וריקניות, הרי שגם להן נסלח, בין אם בזכות משחק משובח (ג'יימס ספיידר), ובין אם עקב היותה של הדמות לא יותר מאשר סתם עוד רוצח סדרתי פסיכופאט. מפסיכופאטים קשה לצפות ליותר מדי.

מעלתו העקרית של הסרט טמונה במקצועיות הרבה בה נעשה. העריכה נהדרת, ומשולבת להפליא עם קטעי מוזיקה, שלא היו עולים על המחשב שלי אפילו בתור MP3 (יש לי סלידה עמוקה מיצירות שיצאו אחרי 1990). כאן כאמור הם מתאימים להפליא לאווירת הסרט, ולא צורמים כבמקרים אחרים. אולי זה לא נשמע כמו יותר מדי, אך כאשר מדובר בסרט מתח, זה כמעט כל מה שקובע.

ג'יימס ספיידר מחזיק את הסרט על כתפיו הדואבות, ללא ספק. הוא משחק בלש FBI שגרתי להפליא, שפרש מתפקידו לאחר אירוע מצער. הוא ניזון מדיאטה עתירת תרופות, מאחר ולרוב הוא שוכח במכולת את המצרכים אותם קנה. התרופות נועדו לעזור לו במשהו. משהו כואב. משהו שגורם לו להתפתל ולהקיא. הקטע שמסביר ממה בדיוק הוא סובל, נשאר כנראה על מגשי הפיצה בחדר העריכה (כן, יש לו גם מיגרנות, מאותה סיבה). אבל הוא סובל, ועושה זאת לא רע.

ג'יימס (בסרט דווקא קוראים לו יואל קמפבל) ברח מהזכרונות שרדפו אותו בלוס-אנג'לס, בה עבד, והגיע בעקבות הזכרונות אל שיקאגו. הוא מבלה את זמנו בטיפולה של פסיכולוגית (מאריסה טומיי, שראתה ימים טובים יותר), ורק שנותיו הרבות כבלש מנוסה מאפשרות לו לא להבחין שהיא בעצם די מעוניינת בו. מאוד מעוניינת בו.

בעקבותיו מגיע אל העיר אותו פסיכופאט (קיאנו ריבס, בקטעי הריקוד הגרועים ביותר שראיתי מעודי. ואני כולל בכך סדרות מערוץ 6) שגרם לפרישתו של ספיידר בעבר. הוא מתעקש לשלוח לבלש הסובל תמונות של בחורות אותן הוא עומד לרצוח. ספיידר, מסומם ומדושן תרופות ימים כלילות, לא בדיוק פותח את הדואר שלו. אבל קיאנו ממשיך. וממשיך (הוא פסיכופאט, זוכרים?). לבסוף לספיידר אין ברירה, והוא חייב לעטות שוב את השריון, ולצאת לקרב אל מול הדרקון.

עוד נערות מתות, עוד כמה מרדפים משובחים, ואז הסרט מגיע לסוף הטוב הצפוי.

תאמינו לי, אולי ראיתם סרטים יותר גרועים, אבל לא ראיתם רוצחים סדרתיים פחות מאיימים ומפחידים מקיאנו ריבס. מרבית הסרט הוא מגלם בצורה חסרת רגש את תפקידו של הרוצח האימתני חסר הרגשות, וכשהוא מנסה לחייך, רואים את החוטים המניעים את הבובה. קיאנו, לך הביתה. אנחנו רוצים את חניבעל לקטר. אפילו בראד פיט היה מצליח יותר בתפקיד. הטלאטאביס מפחידים יותר.

כאמור, למרות שאין בסרט ולו זנב רעיון מקורי, הוא מותח, מבדר ומהנה. לכו לראות, אם כבר ראיתם את כל השאר.

תגיות: