ווסאבי

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 19 ביוני 2002Posted in: ביקורות

במקור: Wasabi
במאי: ז'ראר קראווצ'יק
תסריט: לוק בסון
שחקנים: ז'אן רנו, הירוקו
הירוסו, מיקל מולר

בואו נעשה משחק אסוציאציות
קטן: אני אגיד לכם שם של מדינה, ואתם תזרקו איזה סוג סרטים עולים לכם בראש:
אמריקה? – נכון, סרטים הוליוודיים. איך ידעתם?!
צרפת? – סרטים איכותיים. בטח שסרטים איכותיים.

נכון? (לא, זה לא שם של מדינה). לא בהכרח.
ל'וואסבי', למשל – סרט צרפתי למהדרין – אין שום דבר שקשור לאיכות או לתובנות עמוקות. הוא אחד מהסרטים האלה שצופים בו – ושוכחים מכל מה שמסביב. מין ריקון מוח שכזה וכניסה להזיה של מישהו אחר, לא במטרה להתפעם. סתם כדי להמרח בכסא וליהנות.

בעולם הדחוס של 'וואסבי' (שזה כמו העולם שאנחנו חיים בו, רק עם מוסיקת רקע קצבית) יוברט פיורנטיני הוא אימת כל הצרפתים באשר הם. באמת שלא הבנתי למה מפקדי המשטרה לא מסמפטים אותו – כל אירוע שהוא מגיע אליו נפתר ביעילות מירבית; כל מעצר מבוצע במהירות ובדייקנות. נכון, לרוב נשארות בשטח לסתות שבורות או מספר שיניים שנשרו מבעליהן החוקיים לאחר שיוברט השטיח אותו באגרוף נוקשה, אבל מה כבר ציפיתם – שהוא יטפח על כתפם בעדינות וילחש ברוך "בון-סואר, מיסייה, אני שוטר, אתה מוכן לגלות לי בבקשה מתי אתם מתכננים לבצע את השוד"?

כך או כך, לאחר שיוברט השתיק נער כלשהו ובתוך כך סידר מחדש את אבריו עד שנראו כמו ציור של פיקאסו, הוא התבקש על ידי מפקדיו לצאת לחופשה מרגיעה. קטנוניים כאלה. איך הוא היה אמור לדעת שמדובר בבן של מפקח המשטרה?

בצירוף מקרים אומלל – או ממוזל במיוחד (תלוי למי) – מתבשר יוברט כי אהובתו משכבר הימים, זו שנטשה אותו לפני 19 שנה והשאירה אותו שבור לב ונוגה מבט, נפטרה, והוא מונה למנהל העיזבון שלה. יוברט טס ליפן לטקס שריפת הגופה, רק כדי לגלות שעיקר העזבון הזה מתקרא "יומי", ושהיא הבת שלו.

יומי, שעומדת יומיים לפני יום הולדתה ה-20, ירשה מאביה את מזגו המחוספס והסוער (וגם את צורת האף, כך מסתבר) וכשדברים לא מתרחשים לשביעות רצונה – היא רוקעת ברגלה בתסכול. באופן אירוני כלשהו, היא מודיעה ליוברט כי את חדרה היא תקשט בטפט של פטריה אטומית, סביבה מרוכזים הרבה אנשים קטנים רוקדים טראנס.
למרות התיאור המפחיד-משהו שלה, יומי מתנהגת כמו כל טינאייג'רית יפנית ממוצעת: היא חובבת בגדים, שופינג ו"דברים חמודים". ביפן "חמוד" של בנות עשרה משמעו "ילדותי" – למצוץ את האגודל, ללכת ברחוב כשדובון פרווה חבוק בין הידיים – דברים כאלה. יומי אמנם לא "חמודה" עד כדי כך, אבל יש לה את כל שאר המניירות הילדותיות: עמידת קסילופון, הבעה מתריסה ומצבי רוח שמשתנים במהירות: רגע אחד היא מייבבת בהיסטריה, ובמשנהו – קפצוצים עליזים חסרי שליטה.

מהר מאוד מסתבר לאב הגאה כי מספר אנשים בחליפות שחורות (ומשקפי שמש תואמים) עוקבים אחרי בתו ופניהם לא מועדות לשלום. תוך הנסיונות לשמור על שלומה ובטחונה, הוא גם מנסה לברר מי הם לעזאזל האנשים בשחור (לא, אין להם פנסים עם אור אדום שצריך להסתכל אליהם, תודה על שיתוף הפעולה, ולאף אחד מהם לא קוראים 'סמית"), ומה הם רוצים ממנה.

'וואסבי' הוא סרט תזזיתי מאוד. אין כמעט רגעים בהן ניתן לעצור ולנשום – הכל מלא באגרופים האגרסיביים ששולח יוברט לכל עבר או בצווחות השמחה של יומי וקפצוציה הבלתי פוסקים.
קשה ממש להגיד עליו שהוא קומדיה, כי הרבה מן הבדיחות שבו – כמעט כל הסצינות של יוברט – הן מבוססות-אלימות. מצד שני, קשה לי להשוות את 'וואסבי' לקומדיות מבוססות-אלימות מובהקות כמו 'סנאצ" או 'לוק, סטוק ושני קנים מעשנים', כיוון שאותה אלימות-כביכול מובאת דווקא בהקשרים קומיים מוגזמים. ובכלל, לאחר פתיחה ארוכה בה אנו מתוודעים לאופיו האלים של יוברט והדרך הפשוטה – היחידה – שלו להתמודד עם בעיות – נורא שעשע אותי לראות את הר האדם הזה הופך במחי מילה לאדם אבוד ומבולבל הנוהג ככלבלב קטן לרגליה של ילדה יפנית משוגעת.

ריוקו הירוסו, שמגלמת את יומי, מוכרת ביפן דווקא כזמרת מצליחה – משהו כמו הבריטני ספירס של היפנים. אבל זה כמובן לא הספיק לה, והיא פצחה גם בקריירת משחק (דווקא הולך לה לא רע), מה שבא ללמדנו שלא רק זמרות בארה"ב רוצות להפוך לשחקניות – זו תופעה כלל עולמית. עכשיו רק חסר לנו שאילנה אביטל תחליט לעבור לתחום המשחק.

שעשע אותי מאוד לראות את היפנים ותרבות הגאדג'טים שלהם – החתימה האלקטרונית בבנק, או יומי שיוצאת עם חברים לאיזה מועדון בכדי לרקוד: החבורה העליזה נעמדת בשורה מול מסכים של משחקי וידיאו, תוחבת אסימונים למכונות ומתחילה לחקות את הצעדים שמבצעת הדמות על המסך.

הבעיה שלי עם 'וואסבי' התחילה דווקא בגלל כתוביות התרגום: למרות שהכנתי את עצמי לסרט צרפתי (ולכן השפה – בהתאם), היה לי קצת מוזר לגלות כי כמעט כל היפנים שולטים היטב ברזי השפה הצרפתית. לא שזה שינה לי – בשורה התחתונה אני לא דוברת לא יפנית ולא צרפתית, כך שמה שלא נאמר, ובאיזה שפה שזו לא היתה – הייתי תלויה לחלוטין בכתוביות התרגום. ואיכשהו היתה לי תחושה שהתרגום החמיץ חלק מהדיאלוגים, ומה שיותר גרוע – חלק מקווי העלילה הבסיסיים (מה שגרם לכמה תהיות באשר לגילה האמיתי של יומי, וכן באשר לתרבות היפנית והחל מאיזה גיל עומדים היפנים הצעירים ברשות עצמם).

אבל באמת שאני קטנונית. נכון, 'וואסבי' הוא בהחלט לא סרט מושלם, ואם מתעקשים למצוא בו פגמים – אפשר (החל מסוגיית הגיל שעד עכשיו לא הצלחתי לפתור, וכלה בחברו הצרפתי של יוברט שהיה מחפיר בעיני, ובמרבית השחקנים היפנים, שמטבעם – היו מאופקים מדי). אבל לא חבל לעשות דבר כזה? מה אכפת לכם, לכו, תראו סרט, תצחקו קצת, תיהנו. אפילו שהוא צרפתי.

המון תודה לקיפוד ולעז-אתון.

תגיות: