ביקורת: שר הטבעות – מלחמת הרוהירים

אפי, במלוא מובן המילה.
שם רשמי
שר הטבעות: מלחמת הרוהירים
שם לועזי
The Lord of the Rings: The War of the Rohirrim
סרט מס' 7 בסדרת שר הטבעות

"שר הטבעות: מלחמת הרוהירים" הוא אפי. לטוב – כי אין כמו להיסחף בסיפור עצום ממדים, ולרע – כי יש קהלים שנראה לי שהרצינות התהומית שבה אפוסים לוקחים את עצמם תיראה להם קצת מיושנת. בתקופה שבה שוברי ומרסקי קופות מתלוצצים, קורצים ומשחקים בכאילו, "מלחמת הרוהירים" מתעקש שהוא דבר אמיתי.

הרצינות הזאת היא ככל הנראה המורשת העיקרית ש"הרוהירים" ירש מ"שר הטבעות". הרי חוץ מזה, קשה להבין קצת מה זה הדבר המוזר הזה: סרט מונפש בסגנון יפני, על סיפור שמתרחש בהיסטוריה של "שר הטבעות" אבל בלי אף אחד מהדמויות המרכזיות ממנו – בלי השר ובלי הטבעות. לעזאזל, אפילו בלי אלפים, גמדים או הוביטים. במקומם יש את הרה, דמות שבכתביו של טולקין הוזכרה רק במאפיינים שלה אך לא זכתה לשם, ועכשיו היא זוכה לסרט בכיכובה.

אולי טולקין לא נתן לה שם כי הוא לא היה בטוח אם קוראים לה הרה או מרידה. שכן כמו גיבורת "אמיצה", גם היא נסיכה ג'ינג'ית שמתעניינת יותר בלחימה וציד ורכיבה מאשר בחתונה, וגם פה זה לא מאוד מעניין את האנשים שסביבה שבכל זאת באים להציע לה נישואים. אבל "אמיצה" הוא סרט לילדים שקורים בו דברים חמודים וחביבים, וב"רוהירים" תוך חצי שעה פיל עצום עם ארבעה חטים נאכל על ידי מפלצת גדולה עוד יותר, פורצת מלחמה, ואנשים טובים מתים.

האנימציה היפנית והסיפור שמתרחש באותו עולם אבל מתרחק מהדמויות מעלים אסוציאציה די חזקה למי שהיה בסביבה ב-2003 ל"אנימטריקס" – גם הוא פרויקט מונפש על סיפורים צדדיים בעולם של המטריקס, שלא תמיד היו עם סימני ההיכר של הסרט היחיד שיש בזיכיון, וגם הוא היה, וואלה, די מוצלח.

אבל בעוד שה"אנימטריקס" דווקא סיפר סיפורים קטנים (ברובם), "הרוהירים" הולך בגדול. כאמור, אפי. וזה לא בגלל שיש פה את הצבאות הכי גדולים, מלחמה כלל יבשתית או את הנאומים הכי משלהבים כמו שצעד אחד צעד, הסרט סוחף אותך לתוך סיפורם של ממלכה קטנה שנקלעת לצרה גדולה. ואני אומר "הסיפור" לא סתם – אחרי שהורגלנו להנפשה ברמה של "סוזומה" או "הילד והאנפה", "הרוהירים" לא מציג סצנות עוצרות נשימה כמו במאי האנימציה הטובים בתחום. גם אין תלונות – הוא עושה את העבודה, ונחמד לראות סרט אנימציה הוליוודי גדול בדו-ממד תחת שלטון התלת-ממד, אבל מעריצי הנפשה עלולים להתאכזב.

אבל איפה שהאנימציה לא מצליחה להדהים, הסיפור, כאמור, כן. לא ברגע אחד, ולוקח לך שנייה להבין שאתה עד כדי כך מעורב בסיפור הזה, אבל זה קורה. וזה מעניין שזה קורה, כי קשה להגיד שמי מהדמויות היא יוצאת דופן. אבל הסרט נותן לכל אחד מהם לא רק את הרקע למה שהוא עושה, אלא גם סצנות קטנות שמציגות את הצדדים השונים לכל החלטה. לא שאין נבלים או רעים בסיפור הזה, אבל הסיפור מציג את המוטיבציה שלהם באופן אמין. אלה לא אנשים טובים שהם פשוט לא מובנים, אבל יש להם מניעים למה שהם עושים, והמניעים האלה לא מערפלים אותם או מרדדים אותם.

ברגע שיש לכל דמות מוטיבציה משל עצמה הסיפור הופך מהטובים-נגד-הרעים למסע של שלל דמויות בתוך סיטואציה בלתי אפשרית, וזה נותן נופך אחר לסיפור. ההשוואה המתבקשת היא ל"משחקי הכס", אבל זה לא המצב פה – אין יותר מדי תככים ומזימות כמו שיש אנשים בצמתים מכריעים שהופכים את הסיפור של הממלכה לסיפורם של אנשים, ואת סיפורם של האנשים לסיפור של הממלכה. לזה אני מתכוון כשאני אומר שזה סיפור אפי.

בימינו, אפי נהפך לתואר תחליפי ל"ממש ממש ממש טוב", אבל אני משתמש במשמעות שקרובה יותר למקור: סיפור של משהו גדול יותר מאשר אדם אחד, אבל גם לחלוטין הסיפור של אדם אחד; סיפור על נחישות, חוסן ונכונות בתוך מאבק בלתי אפשרי. זה לא רק ללהק הרבה ניצבים ולהוסיף קרבות – זה סוג אחר של סיפור, שאפתני יותר, ואם מספרים אותו נכון ומתייחסים אליו ברצינות – סוחף הרבה יותר.

אבל יש סיבה שאפוסים הם לא סטנדרט וכמעט לא רואים אותם בשנים האחרונות, ואלה לא רק הציניות והסרקזם ששולטים בהוליווד ומכריחים כל שובר קופות לצחוק על עצמו שהוא רק סיפור. נראה שדי אבד הכלח על סיפורים רחבים של מדינות, ערים או ממלכות, ונותרו רק סיפורים על ההצלחות הנדירות של אנשים פרטיים. מדי פעם הסיפורים האישיים האלה משפיעים על קבוצות גדולות, אבל הם ממוסגרים אחרת: האדם נגד המערכת ונגד כל הסיכויים, ולא האדם שהוא חלק מהמערכת, שהיא מערכת שעושה דברים טובים ואיזה כיף שהיא קיימת. גם גיבורי על, לכאורה מהז'אנרים היותר שמרניים בימינו, מוצגים כאנשים שעובדים לצד המערכת ומתקנים אותה מבחוץ ולא כמי שפועלים מתוכה. אבל "הרוהירים" לא. הוא מציג את מי שמכריע לא רק כגיבור צודק, אלא גם כפני הממלכה כולה. מה שהיא תעשה, זה מה שיגדיר אותם.

יש מי שאולי ילך לאיבוד בפאתוס אבל עליי, כל העסק הזה עבד. ממש. הייתי סקפטי לגבי "הרוהירים" וחששתי שהוא יהיה עוד ניסיון ציני לחלוב מוצר, אבל גיליתי סיפור שמנסה לעמוד בפני עצמו, בלי לזרוק על הצופים שמות מהסרטים האחרים בניסיון לקשר בין אותם סרטים והסרט הזה ולהגיד שבעצם הקשר הזה יש משהו מהקסם שלהם גם פה. הסרט לא נקי מזה לחלוטין, אבל התחושה היא שרק לקראת סוף הסרט התעוררו אנשי האולפנים וראו בהלם שבאף שלב הרה לא אומרת "אה וואי התלבושת הזאת היא בול בילבו" ואז נכנסו לפאניקה ווידאו שלפחות בדקה האחרונה יהיה איזה משהו. אבל בשלב הזה הסרט מבסס את עצמו כמי שלא צריך את זה בכלל. זה לא הסיפור על הסבא והסבתא או הנכד או היורש או כל דבר כזה. לא, זה סיפורה של ממלכה קטנה, והנסיכה שמנסה להציל אותה, וזה במקרה מתרחש בארץ התיכונה, וזה במקרה באנימציה. אפשר להתבאס אולי שהסיפור לא מנתק את עצמו סופית משלשלאות המותגים, ואני אכן אתבאס על זה – אבל זה יקרה אחרי שההתלהבות מהאפוס הזה תירד. בינתיים זה עוד לא קרה.