לחזור

מאת
גומל חטאות
– פורסם ב 30 ביוני 2006Posted in: ביקורות

במקור: Volver
תסריט ובימוי: פדרו אלמודובר
שחקניות: פנלופה קרוז, כרמן מאורה, לולה דואניאס, בלנקה פורטיו, יוהנה קובו

פנלופה קרוז היא אשה יפה. היא נראית טוב על הפוסטר לסרט והיא שופעת סקסיות לטינית בחלק מן הסרטים שבהם הופיעה. זו, מן הסתם, הסיבה שסניור פדרו אלמודובר בחר בה לגלם תפקיד ראשי בסרט המכונה, נכון לקיץ הזה, "החדש של אלמודובר". בעת קבלתן במשותף את פרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן, הפנו פנלופה וחברותיה לצוות השחקניות את עיקר תודתן לבמאי הנערץ עליהן שבזכותו, כך אמרו, יכלו למצות מעצמן את מיטב יכולת המשחק.

היא בהחלט מגלה יכולת משחק בסרט, פנלופה. היא מגלמת את דמותה של ר?יימו?נדה, אשת כפר לשעבר המנהלת חיים קשי יום במדריד עם בתה ובעלה. בין מדריד וכפר הולדתה בחבל לה-מאנצ'ה, שהוא גם מחוז ילדותם של דון קישוט ושל אלמודובר, מתנהלים חייהם (יותר נכון, חייהן) של יתר גיבורי (יותר נכון, גיבורות) הסרט: אמה, אחותה, דודתה, שכנתה ממול, שכנתה מן הצד השני ובתה. והגברים? יוק, נאדה. תפקידם בעיקר להפוך את הנשים לאלמנות ויתומות. לבן זוגה של ריימונדה יש בערך 5 דקות מסך, שבהן הגבר האומלל מספיק לצפות במשחק כדורגל, להודיע על פיטוריו מהעבודה, לאונן במיטה לצד אשתו התשושה מיום עבודה מפרך ולפנות את הבמה. בקיצור – עוד סרט של אלמודובר על עולם של נשים.

אלמודובר גייס לסרט הזה את השחקניות המובילות בספרד. שתים מהן המוכרות גם לנו הן לולה דואניאס ('דבר אליה', 'הים שבפנים') בתפקיד אחותה של פנלופה, וכרמן מאורה ('נשים על סף התמוטטות עצבים') בתפקיד אמן של שתיהן – שאמנם מתה שלוש שנים לפני פתיחת העלילה, אבל זה לא מפריע לה לקחת חלק משמעותי בסרט. נראה שלשחקניות היה כיף גדול עם פדרו וזו עם זו, והתוצאה ניכרת. כל החבורה טובה ביחד וטווה ביחד "סאגה משפחתית ונשית סבוכה, רצופה התעללויות, בגידות, מיתות, העלמויות והתגלויות", כפי שנהוג לכתוב על כריכות אחוריות של רומנים למשרתות.

זה מתחיל בביקור תקופתי של ריימונדה, אחותה ובתה של ריימונדה בבית הקברות בכפרן, מקום מפגש לכל נשות הכפר, אלמנות ואלמנות בכוח, המטפלות שם בקברי יקיריהן ומכינות את קבריהן שלהן. משם אנחנו עוברים אל בית המשפחה ומתוודעים אל הדודה והשכנה ממול, לומדים על תולדות המשפחה, התבשילים המסורתיים והרגלי העיכול שלהם ושומעים על רוחות המזרח היבשות, המשבשות את דעתם של אנשי הכפר לאורך הדורות. בחזרה במדריד מתעמתות השלוש עם חיי הפרברים המודרניים, עם מצוקות פרנסה ובריאות ועם קרובי משפחה שנעלמו וקרובי משפחה שנעלמו וחזרו.

המפיצים מגדירים את הסרט כקומדיה צבעונית ומרגשת. גם קומדיה, גם צבעונית וגם מרגשת – 3 בכרטיס אחד! עם הצבעוניות אני מסכים: הסרט מושקע, מוקפד, צבעוני ויפה חזותית, עד לרמת ההשתקפויות בזגוגית האוטובוס או מכונת הכביסה. לפעמים הוא אפילו צועק: "תראו כמה אני מתוחכם, אני מפזר לכם דימויים חזותיים כחומר למחשבה" – למשל כאשר רואים במבט מן התקרה להקת אלמנות שחורות (בנות אנוש) מתקבצת במעין מחול כדי לקבל את פניה של אורחת חדשה במועדון. באשר ל"מרגשת", ישנן בסרט בהחלט כמה סצינות המעוררות מידה של התרגשות, אבל בסיכום כולל הוא לא הזיז לי יותר מדי, למרות הסיטואציות המבטיחות.

ולגבי הקומדיה? אמנם היו סביבי כמה אנשים שגעו בצחוק בצלילים שלא פגשתי עד היום (אחרי הכל, אני לא מגיע הרבה לתל אביב), אבל בקושי הצלחתי לחייך פה ושם, וגם זה, לא באותם המקומות של הגועים. אפילו הומור אנושי בסיסי, שכן היה נפוץ בסרטים קודמים של אלמודובר, לא היה מאוד בולט רוב הסרט הזה. 'לחזור' מסתמך, אם כבר, על סיטואציות של שרשרת נשיקות קולניות בסגנונות שונים, זיהוי של נעדרים דרך ניחוחות הפלוצים שלהם, וסצינות שמתאימות בדרך כלל להגדרת "הומור נמוך".

לפני כמה שבועות ענה כאן דן ברזל, בתשובה לשאלה מה יש לו נגד אלמודובר, כי הוא שונא אופרות סבון. רציתי אז להחלץ להגנתו של פדרו ולטעון שגדולתו של אלמודובר היא השימוש שהוא עושה בדגמים וסיטואציות האופיניים לאופרות סבון כדי להביא אמירות הפוכות לאלה שניתן למצוא במרבית הסבוניות. ואכן, גם בסרט הזה הנשים הן היצירתיות ובעלות התושיה, והזונה מטה שכם לעזרת שכנתה וגם יודעת להכין קוקטיילים משובחים. אבל הסאגה המשפחתית הסבוכה לא יותר סבוכה וממש לא יותר מפתיעה מרצף של שניים-שלושה פרקים בטלנובלה ממוצעת. אין ספק שהסרט הזה מתייחס במודע ובגלוי לאופרות סבון, דרך וידוייהן של לקוחות מספרה על התמכרותן לסדרות הללו או בהופעתה של בת משפחה גוססת בתכנית מסוג "חלום עליכם". אבל אם יש בזה אמירה יותר עמוקה מ"החיים הם אופרת סבון", אני לא עליתי עליה.

ב'לחזור' (במקור הלטיני הפירוש הוא גם "להתגלגל") יש סצינות יפות, כמו שאלמודובר יודע לעצב, לביים ולצלם. יש רמיזות לנושאים משמעותיים כמו גורל, מוות, התמודדות עם טראומות משפחתיות, התא המשפחתי בעידן המודרני, חיי עיר מול חיי הכפר והעצמה נשית. מה שנשאר לי בעיקר זו תחושה שהמאסטר (ואת התואר הזה קשה להחרים לו) אלמודובר יושב, מבחינתו, בעמדה שבה הוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר, משהו כמו: "אני אעשה את הסרט השנתי שלי ואתם תתמוגגו מנחת ותאמרו שעשיתי זאת שוב". וזה חבל, גם כי הוא באמת ידע לעשות דברים מיוחדים עד היום ועוד יותר כי נראה שהוא לא הצליח להתחמק מן התהליך הבלתי נמנע שבו הצלחה והערצת המונים מסיטה את מסלול השתן מפתח השחרור הרגיל שלו אל מעלה הפדחת.

מי שהסתייג מפדרו עד היום יכול להישען על הסרט הזה כדי לדבוק בהסתייגותו. מי שהעריץ אותו ללא מצרים יוכל לדבוק בהערצתו גם כאן. למי שטרם ראה סרט של אלמודובר אני ממליץ לבחור באחת מיצירות המופת הקודמות שלו ולהמתין בדאגה לשנה הבאה שבה יבוא "החדש של אלמודובר" ואז נוכל לדעת האם האיש חזר לעצמו, או שראוי להעניק לו בגיל 57 פרס על מפעל חיים, ולהיפרד.

תגיות: