במקור: Vitus
במאי: פרדי מ. מורר
תסריט: פיטר לואיסי, לוקאס מ. סוטר
שחקנים: תאו ג'ורג'יו, ברונו גאנץ, פבריציו בורסאני, יוליקה ינקינס
הנה מה שאני יודע על שוויץ: זו מדינה נייטרלית. הם כל כך נייטרליים שאין להם אפילו שפה רשמית, הנשק הסודי של הצבא שלהם הוא אולר כיס, ומבחינתם, מלחמת העולם השניה הייתה בסך הכל אי הבנה קטנה בין פולין וגרמניה. בעיני השוויצרי הממוצע, שנה קשה היא כזו שבה אתרי הסקי נפתחים באיחור של חודש.
ויטוס, ילד שוויצרי מתוק, הוא גאון. בזמן שילדים אחרים צופים בדורה, הוא מנגן על הפסנתר את מיטב היצירות הקלאסיות של תקופת הבארוק. במקום להשחית את זמנו במשחק עם בני גילו, הוא מעביר את אחר הצהריים בשיחות על אוירונאוטיקה ובניית כנפיים של עטלף עם סבו, ילד נצחי בפני עצמו.
למרות מנת המשכל האימתנית שלו, ויטוס אינו חסין בפני רגשות האופייניים לבני גילו. כך, למשל, הוא נוטה להתפרצויות זעם ונועל את הדלת בפני ההורים, או מתאהב בבייביסיטר שלו ומחליט להתחתן איתה כבר בגיל שש.
הכח המניע מאחורי ויטוס הוא אמו האנגליה, שמקווה להפוך אותו לפסנתרן נודע. אביו של ויטוס, טכנאי מכשירי שמיעה מבטיח שככל הנראה אינו מסוגל להפעיל מכונת גילוח, משתף פעולה, ומביט מהצד בעוד ויטוס מתנשא מעל מוריו ונמנע מקשר ישיר עם חבריו לכתה. ללא ידיעתם, מתנהל קרב בין ההורים לבין הסבא בנסיון להשפיע על ויטוס ולכוונו לעבר עתיד טוב יותר. ההורים עושים זאת בעזרת שעורי פסנתר פרטיים, הסב נעזר בפתגמים סתומים וזורע בויטוס את הרצון להפוך לילד נורמלי, רק מעט יותר חכם מחבריו לספסל הלימודים.
הנה מה שאני יודע על קולנוע שוויצרי: כלום. אבל אם ויטוס מייצג משהו, המילה הראשונה שעולה בראש היא "נייטרלי".
הסרט נע ללא הפרעה על הקו שבין דרמה לקומדיה, מבלי להפר את האיזון לרגע. הוא מכיל כמה רגעים משעשעים, אבל נזהר שלא לגרום לקהל לחייך ליותר מדי זמן. מנגד, הדרמה אינה מונעת את הנימה האופטימית שמלווה את הסרט לכל אורכו, כמו הרצאה של נזיר שמכר את הפרארי שלו (וקנה מטוס פרטי במקום) ומסביר איך הכל יסתדר ברגע שנלמד לשחרר את האחיזה. הבמאי הותיק, אך אלמוני יחסית, פרדי מורר, אינו מצטייר כעילוי. הוא יצר משהו ממוצע, לא קשה מדי, לא שטותי מדי. 'ויטוס' יכול היה להתרחש בכל מדינה מערבית, במיוחד לאור כמות הביטויים באנגלית המשולבים בטקסט הגרמני שלו. למעשה, הופעת אורח מפתיעה של יונתן הקטן והעובדה ששחמט בגרמנית זה "שחמט" גרמו לי לחפש מדי פעם את הלוגו של ערוץ שלוש בחלק העליון של המסך.
גם צוות השחקנים אינו נוקט צדדים. ברונו גאנץ בתפקיד הסבא לא מראה משהו שלא הכרנו במאות סבים שובבים מסרטים קודמים. יאמר לזכותו שהוא כן מצליח להשכיח לרגע את התפקיד הידוע ביותר שלו מהשנים האחרונות (נו, זה שדומה לצ'רלי צ'פלין) ויוצר דמות מעט מעצבנת ונדושה, אבל לא מעבר לגבול הנסבל. גם יוליקה ינקינס ואורס יוקר בתפקיד ההורים אינם נותנים הופעה מעבר לסביר, מה שמפיל את רוב כובד הסרט על טאו ג'ורג'יו המגלם את ויטוס בגיל 12. ג'ורג'יו הצעיר אמנם חסר נסיון קולנועי קודם, אבל מכל צוות השחקנים, הוא היחיד שמגלם דמות מעניינת ורב מימדית. גם הוא לא מנפק את ההופעה הדרמתית של העשור, אבל לפחות מצליח לעורר חיבה, משימה קשה לשחקנים ילדים.
הדבר הטוב בסרט הוא שמדובר בסיפור קל לעיכול המכיל כמה רגעים נפלאים. באחת הסצנות היותר מוצלחות עוקבת המצלמה אחר ויטוס וחברו השומעים מוסיקה באוזניות בעודם רוכבים על אופניים, והפסקול מתחלף בהתאם לדמות המופיעה על המסך. קטע חביב נוסף הוא כאשר ויטוס מתעלל במורה ומדלג בשיא הטבעיות מעל רגלי התלמידים שמנסים להכשילו.
מנגד, העלילה נוטה לא פעם לקלישאות אותן ניתן לראות מקילומטר. הדבר נעשה חמור במיוחד לקראת הסוף, כאשר כל ההפתעות סביב דמותו של ויטוס כבר נחשפו בפני הצופה ונשאר רק סיפור שהולך ומתמלא חורים, במיוחד בכל הנוגע לחוסר המודעות של ההורים לתכניות הגדולות של בנם ושל סבו. סצנת הסיום קשה במיוחד לסיספונד, והשאירה אותי עם טעם חזק של קיטש בפה.
'ויטוס' נראה כמו סרט שאמור לחשוף את הקולנוע השוויצרי לעולם הגדול. הבעיה היא שאם להסתמך עליו, אין בשוויץ שום דבר מעבר לנייטרליות. אני לא יכול לומר שסבלתי בסרט, או שאין בו כמה הברקות פה ושם, אבל אין בו בעצם שום דבר שלא ראינו קודם.
אבל
א. אם תאו/טאו ג'ורג'יו הוא הילד, איך זה שהוא מופיע בראש הביקורת גם כאחד התסריטאים, הוא לא קצת צעיר?
ב. לא היה כבר פעם סרט בדיוק כזה? קראו לו, אאל"ט, "איש קטן ושמו טייט", והוא היה משעמם למדי.
אבל
א. מה זאת אומרת איך? הוא גאון. בעצם… בימד"ב הוא לא רשום כאחד התסריטאים.
ב. לא בדיוק אותו דבר. לויטוס, בניגוד לטייט, יש אישיות והעלילה די שונה (אבל פה נכנסים לממלכת הגלקלנים).
אישיות זה בריא,
וכמובן שקצת אמינות לא תזיק לאף אחד. טייט הוא הילד המחונן (ובכלל) הכי לא אמין שראיתי, ויש לי עבר בתור ילדה מחוננת (ובכלל).
אומרים שאחוז ההתאבדות בסקנדינביה הוא הגבוה ביותר...
מה שיפה בסרט הוא דווקה הניטרליות שבו, הוריו של ויטוס לא רעים או משהו אבל הקור התמידי הזה ששורר בביתם והיחס ה'שוויצרי' שלהם לויטוס מעורר המון רחמים. באחת הסצינות היפות בסרט רואים את ויטוס הקטן יושב עם מכשיר השמיעה ומסתכל לעבר הוריו והאורחים, רואים כמה שהוא מנותק, כמה שהוא לא ילד שמח.
בכלל הסרט מעלה המון תהיות.
הסוף הנאיבי משהו של הסרט, יהיה קשה לעיקול בשביל הצינקינים (לי הוא דיי הפריע) אבל זה לא העיקר בסרט. אמנם זה לא הסרט הכי טוב בעולם ובטח לא אחד כזה שיגדיר את שוויץ, אבל נהנתי ולסרט היו כמה מסרים מאוד יפים, אגב.
* המשחק של ההורים היה מעולה דווקא, ושל ויטוס הצעיר כשהוא מבוגר הוא פחות טוב..
...אבל שוויץ היא לא בסקנדינביה.
אל תהיה כזה שבדי.
סרט נוגע ללב
אני חושבת שהוצגה כאן תמונה יפהפיה של הקשיים של ילד מחונן, יחד עם הרצון הגדול להיות "נורמלי" והיחס של הסביבה וההורים. נהניתי מאד מהסרט, מהמשחק של הילד ושל הסבא וממערכת היחסים המקסימה שלהם, ולרגע לא הרגשתי "נייטרליות" או משהו דומה לזה. זו פעם ראשונה בעיני שנוגעים בקושי של ילד מחונן בצורה כזו אמינה וישירה. מומלץ ביותר!
גם ניטרלי זה לפעמים טוב
נכון שהסרט לא מחדש הרבה ומציף אותנו בתחושת דז'ה וו מרוכזת, אבל הוא מה שנקרא סרט קטן (אמנם ארוך) וטוב. אין תפאורות מהממות, פיצוצים מרהיבים, כוחות שמעל הטבע ומתחת לכל ביקורת. יש לעומת זאת סיפור אנושי עם ילד מקסים (ויטוס הקטן) וילד פחות מקסים (ויטוס הגדול), מוסיקה נפלאה, רגעים מרגשים, רגעים מצחיקים וגם כמה רגעים מקוריים והפתעות קטנות.
זהו סרט שאנחנו מכנים "סרט אירופי" כזה שקולנוע לב מקרין בדרך כלל (לא ידוע לי איפה הוקרן באמת). אם לא מצפים ליותר מדי אפשר ליהנות ואפילו להתרגש.
רק לפני שבוע ראיתי את "ריקוד לאור הירח" אגדה (אוליבר טוויסט) דביקה וקיטשית בלבוש מודרני על ילד שהוא גאון מוסיקלי. הסרט הזה הרבה יותר פיוטי, אבל כל כך מיושן ומגוחך מבחינת עלילתית שאי אפשר ליהנות מהאיכויות שלו ויש לו הרבה כאלה.
ויטוס לעומת זאת, גם אם יש בו כמה דברים שאינם מתקבלים על הדעת, הוא עדיין לא בלתי נסלח.
הסרט הוקרן בסינמטק.