במקור: The Visitor
תסריט ובימוי: תומאס מק'קארתי
שחקנים: ריצ'ארד ג'נקינס, האז סלימן, דאנאי גרסאי גורירה, היאם עבאס
קרה לכם שיצאתם מסרט והבנתם שלא רק שלא תזכרו אותו בעוד שנה, אלא שכבר ביום שלמחרת תשכחו אותו? זה קרה לי אתמול, ואני כותב עכשיו את הפרטים כדאי לוודא שאני לא מפספס כלום:
וולטר (ריצ'ארד ג'נקינס) הוא פרופסור מזדקן לכלכלה, שמבלה את זמנו בלהיראות אומלל ומשועמם מקיומו, כמו שרק דמות שעומדת לעבור מהפך בחייה בהמשך הסרט יכולה להיות. בצר לו הוא נאלץ לנסוע לניו-יורק כדי לתת הרצאה על עבודה שכתב לכאורה (במציאות הוא רק הוסיף את השם שלו לבקשת המחברת האמיתית, ובקושי טרח לקרוא אותה – אבל, כמו שעמיתו מזכיר לו, זה לא תרוץ שכדאי לו להשתמש בו). וולטר מגיע לדירתו הניו יורקית, לאחר שלא ביקר בה זמן רב, ושם מגלה שהדירה לא עמדה נטושה במהלך זמן העדרותו: זוג מהגרים צעירים בשם טארק וזינאב כבר התמקומו שם. לאחר שלב הבלבול הצפוי, וולטר מסכים לאפשר להם להשאר שם עד שימצאו מקום חלופי.
חייו של וולטר מתערבבים במהירות באלו של בני הזוג, ו'האורח' מדגיש את הניגודים בין העולם המשמים של ההרצאות האקדמאיות על ענייני העולם השלישי (רמז רמז) לבין העולם הכיפי והחי של סצינת המוזיקה של טארק, שאף מצליח לגרום לפרופסור לחייך בפעם הראשונה מאז תחילת הסרט. וולטר אפילו נסחף לשיעורי דרבוקה, אותם הוא לומד במהירות מפתיעה – ובלי אף מונטאז' מוזיקלי. אך כיוון שזו דרמה אמריקאית בכיכובם של מהגרים בעולם שאחרי מגדלי התאומים, ברור לנו, בקהל, שמשהו רע עומד לקרות לדמויות, ומישהו עומד להסתבך.
בשלב מסוים 'האורח' נזכר שיש לו אג'נדה לקדם, במסגרתה הסרט מצייר את הבעיה הפוליטית של הגירה בארה"ב בצורה פשוטה מדי: המהגרים הם אנשים טובים ונחמדים, הממשלה מרשעת בלי סיבה וכל העסק מחולק לשחור ולבן. כיוון שהדמות הראשית ב'האורח' היא פרופסור לכלכלה, ציפיתי למשהו עמוק יותר – אבל לא, הסרט נשאר בעומק הרעיוני של בריכת הילדים. הקלישאות אמנם לא מוגזמות ולא מוגשות בדרמטיות יתר, אבל הן נמצאות שם לאורך כל הסרט, ומקשות להתחבר לדמויות.
והדמויות הן העיקר פה. כל השחקנים עושים את עבודתם נאמנה. למרות הפוטנציאל התסריטאי הגדול להתפרצויות של מלודרמה לא נחוצה, כל השחקנים מתנהגים, פחות או יותר, כמו שהיית מצפה מבני אדם להתנהג. יצוינו במיוחד לשבח ריצ'ארד ג'נקינס (המועמד לאוסקר) שמצליח להביע את האומללות של הדמות שלו בהעוויות פנים ספורות וכמה מלמולים, והיאם עבאס, בתפקיד אמו המודאגת של טארק, שמגלמת את האמא הפולניה הסורית הראשונה בקולנוע. כמה מהקטעים הטובים ביותר בסרט הן סצינות שמציגות אינטראקציה פשוטה בין שתי הדמויות הללו – ארוחת ערב, ישיבה בבית קפה, נסיעה ברכבת התחתית, תיאטרון – שני אנשים מעולמות מנוגדים שמנסים להגדיר את הקשר אחד עם השני. פשוט ויפה.
בסופו של דבר, 'האורח' הוא לא סרט רע, אלא שאין בו שום דבר שיגרום לי לשבת ולצפות בו מחדש כשישודר באחד מערוצי הסרטים בעוד שנה ביום שישי אחר הצהריים. השחקנים עושים את המיטב עם המעט שניתן להם, יש בו כמה בדיחות שיקרצו לקהל הישראלי (לדוגמה, בחור משועשע מעצמו בשם 'זאב' שמתנהג בדיוק, אבל בדיוק, כמו החבר שלכם לפלוגה שנשבע להצליח בגדול בניו-יורק בתום השירות). אבל אין בסרט הזה שום דבר מעבר לפני השטח – הוא חסה. אני דווקא מחבב חסה, אבל לא הייתי אוכל אותה כמנה יחידה.
מסכים עם הביקורת.
כשהסרט התחיל נדמה היה כי סוף-סוף נזכה לראות סרט ריאליסטי יחסית על הנושא, אף על-פי שדמות הפרוספור אכן נצמדה לאומללות מוחלטת וקלשיאתית היה משהו בסרט שהשאיר אותי עם התקווה שהוא אכן יהיה סרט מוצלח.
ככל שהדקות עברו הבנתי שזה נבע בעיקר מהמשחק המעולה של ריצ'רד ג'נקינס ולא בגלל הסרט עצמו.
מדובר בסופו של דבר בסרט טוב, אבל האופן השטחי והגס שבו הוא בוחר לעסוק בנושאו הטעון-פוליטית משאיר את הצופים אטומים לנושא, דווקא דמויות מהגרים "אמיתיות" יותר שהן לא רק חמימות-נפלאות-כל-דבר-שהאמריקאים-הקרים-הם-לא יכלו ליצור מודעות רבה יותר בקרב הצופה ההדיוט האמריקאי, אך כנראה שתומס מקארתי ממשיך לייצר דרמות פסאודו-ריאליסטיות כפי שעשה באנשי התחנה, שלצערי איני זוכר מספיק ממנו (צירוף-מקרים?) בשביל להסביר מדוע ולמה הוא מוערך יתר על המידה.
מסכים עם הביקורת.
אני נזכר בביקורת מצויינת בטיים שסיכמה את הסרט להפליא בחצי משפט:
"נראה כבר כמו הרימייק של עצמו"
מזל''ט על ביקורת ראשונה
אני מסכים בסך הכל. זה לא סרט רע, אבל ממש קשה לי להצביע על משהו באמת טוב בו. הוא נראה כמו חלק מסרט ארוך יותר, שהוצאו ממנו שתיים-שלוש התפתחויות עלילתיות לטובת שעה של שעורי דרבוקה. הסרט יושב על כמה חביות מלאות חומר נפץ, אבל מתנהג כאילו יש בפנים סיידר. יחסי יהודים-ערבים, אלמנות, קשיי המחיה של מהגרים (במיוחד מוסלמים) בארה"ב, נישואין בין גזעיים, לקיחת קרדיט על עבודה של אחר. אלה כמה מהנושאים שהסרט נמנע מלעסוק בהם ורק מזכיר אותם ברפרוף, כאילו כדי להראות שהוא מודע לקיומם.
אבל לדעתי אתם יותר מדי נחמדים!
כשסרט הוא צפוי לכל אורכו מההתחלה ועד הסוף, שכל הדמויות מתיישבות בול לכפפות הקלישאיתות שלהם, בייחוד הדמות של הגיבור שעובר מהפך שכבר באמת נמאס ממנה, כשאין שום התאמצות להיכנס לעומק הדמויות ומה באמת מניע אותן (למה הם עזבו את לבנון? למה הם לא מנסים להיות חוקיים? ולמה לכולם יש אנגלית כל כך מנומסת?), אז צריך להגיד את האמת!
די! לקבץ שחקנים טובים ולביים סצינות מינימלסטיות עם פסקול גנרי של נעימות פסנתר, זה לא שזה לא טוב, זה סרט רע ומשעמם.
לדעתי אנחנו לפעמים מתאמצים מדי להגן על סרטים שמתכוונים טוב אבל בעצם מכוונים לבינוניות. מגיע לנו יותר טוב (ובטח מסרט שמועמד לכל הפרסים האלה והמוכר בחנות וידאו אמר לי שהוא "הדרמה של השנה").
אם לא נהניתם מהצפיה, זה סרט רע.
אבל לדעתי אתם יותר מדי נחמדים!
אם סבלתי בצפיה זה סרט רע.
גוסט ריידר הוא סרט רע, מאנוס יד הגורל הוא סרט רע, אלקטרה הוא סרט רע. כל אלא סרטים שיחלתי לא רק להפסיק לראות באותו רגע ספציפי אלא שלא הייתי מתחיל לראות מלכתילה והלוואי שהייתי מסוגל למחוק אותם זכרוני.
האורח הוא לא סרט רע, הוא גם לא סרט טוב, הוא הגדרת הבינוניות – הוא שחוק אבל לא מטומתם, משוחק היטב אך בלי ערך מוסף.
מגיע לנו יותר? בטח שמגיע לנו יותר, והלוואי שכל סרט היה האביר האפל/12 המושבעים/ פורסט גאמפ/ אורות הכרך/ מה שלא יהיה, אבל כמו שהיה יכול להיות יותר טוב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
תודה על ביקורת מצוינת. מזל טוב!
על אף שלא נהנית מהסרט, נהניתי מאוד לקרוא את הביקורת: מצחיקה ומתחכמת במידה, ומצליחה להעביר את המסר בצורה טובה. תודה!
תודה על ביקורת מצוינת. מזל טוב!
ביקורת טובה !
סליחה על האנאליות,
אבל (לפחות לפי התמונה) זו לא דרבוקה, זו דג'מבה.
אני דווקא נהניתי מהסרט
נכון, הוא מאד אמריקאי. נכון, הוא לא מתמודד עם הבעיות שהוא מעלה. נכון, הוא צפוי – אבל כל אלו לא ממש הפריעו לי.
אפילו שזה הסרט שסיים את המשמרת שלי (וראיתי, כמדומני, עוד איזה 3 סרטים לפני זה ומתתי ללכת הביתה) משהו שם בהחלט עבד. המשחק הקפיץ את הסרט ויצאתי בהרגשה טובה ועצובה.
הראה לי את השורות הראשונות הכאילו מתוחכמות והסרקסטיות של ביקורתך, ולא אקרא אותה עד הסוף.
כי זה סרט נפלא. וזה שיכולת לנחש שהדמות תעבור מהפך זה לא הופך אותך לגאון וזה בטח לא הופך את המסע שהדמות הזאת עובדת למשעמם או שטחי.
אתה לא יכול להתעלם מהעומק הרגשי של הסרט הזה.
ואם הסרט הזה הוא חסה ואתה לא מצפה לאכול חסה כמנה יחידה, אז למה ציפית? שליד החסה הזאת תהיה מנה עיקרית? כלומר סרט שהוא פחות קלישאתי ויותר עמוק? האם משתמע מדבריך שאתה נוהג לצפות בשני סרטים בו-זמנית, כמו שחסה מונחת על הצלחת שלך ליד סטייק?
המטאפורה הזאת שלך היא קלוקלת.
תפסיקו כבר עם ההתחכמויות והציניות המיותרת שלכם. אתם כל כך מתאמצים ולא יוצא לכם בסוף משהו מוצלח.
אהה, ומזל''ט על הביקורת הראשונה
אם הייתי יודע את זה לפני שכתבתי את התגובה שלי, הייתי דואג לעדן את דברי :)
בהצלחה בהמשך.
אם יורשה לי, ההערה הסוגרת את ההודעה שלך כמעט עלתה לך במחיקתה. אתה מוזמן להעביר ביקורת מנומקת על המבקר (למרות שלעסוק בסרט עדיף הרבה, ולדוגמא, באיזה מובן יש בסרט עומק רגשי? תוכל לנמק?), אבל הכללות, ובוודאי אגרסיביות, אינן ביקורת מנומקת.
אני ציני כי לסרט כזה מגיע (לדעתי) ציניות: סרט שה"עומק" שלן נראה מחושב לחלוטין, אם הסרט הזה מנסה לצייר נושא מסובך ורב צדדים כמו ההגירה הלא-חוקית בארה"ב באופן של שחור ולבן (או כל נושא מסובך אחר) קשה לי לקרוא לו "עמוק" (שלא לדבר על חכם).
ראיתי אתמול את המאבק – גם כן סרט דרמה על אדם אומלל (ומלווה מידי פעם ע"י אותו פסנתרן אנונימי), רק ששם הבמאי/תסריטאי לא פחד ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלו ולהציג תמונת עולם קצת יותר מורכבת… סרט כואב במובן הטוב של המילה
(ואגב – אם אף אחד עוד לא כתב ביקורת אולי….)
אני מסכים
ייתכן והעמדה שלי היא קיצונית אבל הסרט הזה הוא בעיניי סרט תעמולה פרו-ערבי המציג את הערבים כעוד מיעוט בחברה האמריקאית שצריך לקבלו, כמו שקיבלנו את כל שאר המיעוטים המרכיבים את האומה האמריקאית המופלאה. לסרט הזה מגיע כל בדל ציניות. כמו כל סרט, הוא מניפולציה אחת גדולה אלא שכאן המניפולציה שקופה יחסית ובוטה בשטחיות שלה.
פה תדרש לתת הסבר
למה המהגרים הערבים אינם כמו כל קבוצת מהגרים אחרת שמנסה להשתלב בחברה האמריקאית, שיותר מ-99% ממנה הם צאצאים של מהגרים והעבדים שהביאו? אני יכול לחשוב על פתרון והוא קשור קשר הדוק לחשדנות האמריקאית כלפי מוסלמים מאז 9/11, שהפכה את מדיניות ההגירה לנוקשה מאי פעם ואת הערבים לחשודים מידיים בכל הפרעת סדר (וזה הוצג יפה מאוד ב"האיש שבפנים"). מצד שני, נראה לי שהתכוונת למשהו אחר לגמרי, שדי מרכיב בכח נקודת מבט ישראלית-יהודית על גבי סרט שלא רואה אותנו כיותר מנקודה קטנה על הגלובוס.