רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2024: שבוע 5

פעמיים ויילדר, פעמיים מחזמר, קצת שואה, קצת חרדים וקצת פאניקה. מה זה אם לא להיות יהודי?

השבוע הלכנו לבדוק ייצוגים שונים של יהדות בעולם הקולנוע וחזרנו עם קווץ' אחד עם גדול. אוי או משהו. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.


יומנה של אנה פרנק

עיבוד קולנועי להצגה המבוססת על היומן המפורסם. ראיתי את ההצגה כשהייתי בבית ספר ויש לי את גרסת הרומן הגרפי של היומן (שיצרו ארי פולמן ודוד פולונסקי), כך שהשאלה הייתה האם הסרט יחדש לי. התשובה היא כן, אבל לא איפה שחשבתי.

ג'ורג' סטיבנס דאג להתמקד רק במה שקורה בתוך הבית בו משפחות פרנק, ואן דאן ורופא השיניים אלברט דוסל הסתתרו. משום כך, הסרט הנמשך כמעט שלוש שעות, מצליח לשמור על תחושה אינטימית וקלסטרופובית. כל רעש לא צפוי מלחיץ והדמויות מרבות לריב ולהתפייס כי ככה זה כשתקועים במרחב מצומצם ואין שום מקום בטוח ללכת אליו. בלי להראות בצורה גרפית את זוועות השואה ואת השפעת המלחמה על האזרחים, הסרט מעביר את הפחד הקיומי שמלווה את הדמויות מעצם היותן יהודיות שמקוות לנצחון של בעלות הברית. זאת כאשר הקשר היחיד עם העולם החיצון הוא חלון שבור, רדיו מאולתר וחדשות שמעבירים האנשים הטובים שמסתירים את היהודים בעליית הגג.

הבעיה בסרט קשורה דווקא לאנה עצמה. מאחר והתסריט התבסס על דברים שכתבה, היא מרבה להיכנס למונולוגים ארוכים הנאמרים בקול מהורהר. זאת בעוד שאר הדמויות יותר ישירות ומדברות בקצב מציאותי יותר. השחקנית מילי פרקינס לא מגלמת את אנה כמו שהיא מגלמת את הקול הפנימי שלה, מה שיוצא מנותק לעומת סצנות העוסקות בדמויות אחרות. גם לא עוזר שפרקינס הייתה בת 22 בזמן הצילומים, כמעט עשור יותר מגילה של אנה פרנק כשנכנסה למסתור. בשאר הזמן, הסרט טוב מאוד. אלה רק הסצנות בהן טקסט מהורהר מוצג כחלק משיחה, שמפספסות משהו. (אביעד שמיר)

המפיקים

אני מת על "אביב להיטלר". הכרתי אותו לראשונה כנער וככה ידעתי שהסרט הזה קיים. אני חושב שהוא קטע קלאסי, כמעט על-זמני, עם השקעה לא פרופורציונלית, שמבוצע בדיוק גרמני מבריק. אבל יש עוד 85 דקות סרט. והוא לא כזה מצחיק אותי ב-2024.

זה חבל, כי אני ממש ממש בעד הקונספט של "לרדת על כולם" – כל הנפשות הפועלות הן סטראוטיפים מוגזמים ודחויים, וזה כבר רעיון טוב לסיפור על מחזמר כושל בכוונה. אולי האינטרנט סתם הגדיל לי את הציפיות מהפוליטיקלי אינ-קורקט, אבל להפציץ בסטראוטיפ ולצעוק כבר לא מצחיק אלא סתם מעצבן. באופן אירוני דווקא הבדיחות שהכי אהבתי היו פשוט בדיחות קולנועיות חכמות עם סטאפ ופאנץ', או אפילו סתם סלפסטיק.

אני לא מזלזל בערך ההיסטורי של הסרט, חושב שטוב שהוא קיים (בטח ובטח בשנות השישים), ואני אוהב את מסר המטא עם הקהל שצופה במחזמר. עם זאת, אי אפשר לעצור את צעידת הזמן, שכמובן עושה צעידות ברווז כי זה הצעד החדש.

נ.ב. ליאו ממש נראה כמו עידן אלתרמן בצעירותו, ורק המחשבה על זה שידרגה הרבה גאגים איתו. אז יש את זה. (DancingEagle)

כנר על הגג

בשביל לגלות סרטים כאלו עושים את האתגר. הייתי עם חיוך מטופש לכל אורכו.

אין הגדרה ברורה למונח 'סרט יהודי', אבל הסרט הזה הוא כנראה האחד שעושה את זה הכי טוב. השטעטל ותושביו מתוארים בפירוט עסיסי. עם השוחט העשיר והחלבן הרש, עם הרב הנערץ בעל חוש ההומור המפוקפק, עם המריבות והחלומות, היחסים עם הגויים והבעיות עם השלטונות.

מעל כולם מתנשא חיים טופול שמוביל את הסרט נאמנה מהרגע הראשון. הוא צולל לדמותו של טוביה החולב ומטעין אותה במחוות וניאונסים עד שקשה להאמין שהוא לא מגלם דמות אמיתית. טוביה הוא ה-סרט. הוא כועס, הוא מתפלל, הוא מאושר, הוא צוחק, הוא מיואש והוא מלא תקווה. דמות עגולה ועמוקה שבנוסף לכל משמשת כקריין כשהוא שובר את הקיר הרביעי בהומור קודרני. הוא גם רוקד ושר, באוסף שירים מעולים שמשתלבים באופן אורגני עם הדמות והאווירה.

הסיפור עצמו הוא לא החלק החזק של הסרט, הוא בסיסי אבל די בכך. מין מעשייה יהודית עתיקה, מלאת אווירה וחן.

אם בכל זאת הפריע לי משהו בסרט זו העובדה שהחל מהאמצע הוא מתחיל להאיץ את הקצב. אם בתחילה הוא מספר את הסיפור שלו לאט ובניחותא, מציג אקספוזיציה ארוכה ומותח את המערכה הראשונה עד לפרטי ודקדוקי כל אירוע – בשנייה הכול מתרחש באופן מהיר יותר והשלישית כמעט מתקיימת בראשי פרקים. לא שסרט בן שלוש שעות צריך תוספת זמן, אבל כדאי היה לקצר קצת בהתחלה ולתת לכל הסרט קצב אחיד.
שינויי הקצב נותנים תחושה שהסרט עובר אט אט מלספר סיפור ללהפוך למין מטאפורה למצב היהודים הכללי באותו המקום והזמן, אבל הוא כל כך הרבה יותר טוב בלספר פשוט את סיפורן של הדמויות שלו.

הוא לא מושלם, אבל כנר על הגג הוא סרט מעולה ו'סרט יהודי' לדוגמה. (האביר הבהיר)

רבי אברהם במערב הפרוע

תמיד הסתקרנתי מהסרט שבו ג'ין ויילדר מגלם רבי במערב הפרוע לצידו של הריסון פורד. מצד אחד, פוטנציאל קומי די גדול. מצד שני, פוטנציאל ל"זה מצחיק כי הוא יהודי חחח".

במבחן התוצאה, יש סיבה למה הסרט הזה נשכח – כשמשווים את הסרט לסרטיו הגדולים של ויילדר, נראה שהניסיון לקרקע את הסרט סביב איזה סיפור חצי הגיוני פגעה בקומיות של כל הסיפור. מצד שני, איפה שהסרט לוקה כקומדיה הוא דווקא מעניין כדרמה של מבחן אמונה של אדם מאמין. הדמות של רבי אברהם היא גם, כמובן, יהודי שטעטל-י סטריאוטיפי – אבל המסע שלה במערב הפרוע הוא מסע פנימי להתבוננות מה הערכים החשובים לו כיהודי, ועל מה מהם הוא יכול לשמור. גם באופן פרטני וגם כשאלה כללית של השתלבות יהודים בחברה כמו החברה האמריקאית שמפולגת, רודפת בצע וכסף, ואלימה במיוחד.

זה לא תמיד מצחיק, ובטח לא תמיד מצחיק כמו שהסרט חושב שהוא מצחיק – אבל זה לרגעים הרבה יותר מעניין, ומדובר באחד מהתפקידים היותר חמודים של פורד כמי שנגרר שוב ושוב אחרי אדם שונה ומשונה שמלמד אותו שכן אפשר אחרת (או, כפי שרוב הצופים המודרניים מפרשים את זה: פשוט מאוהב בו קשות). (יהונתן צוריה)

ינטל

"ינטל" הוא הרבה דברים. הוא סרט פמיניסטי על אישה שנאבקת על מקומה בעולם של גברים, הוא סרט של הווי ותרבות שונים, הוא סרט מוזיקלי בו הגיבורים פוצחים לפתע בשיר כדי לבטא את רגשותיהם, והוא גם קומדיה רומנטית – או דרמה רומנטית, או משהו רומנטי. בקיצור, "ינטל" הוא "מולאן" של היהודים.

ינטל היא נערה צעירה שחיה לה בשטעטל טיפוסי, אלא שהיא לא כמו כל הבנות האחרות שמבלות את ימיהם בקריאת רומנים ובציפייה לחתן שיביא להן אביהן, הו לא. כשהחלונות מוגפים והדלת נעולה אביה של ינטל מלמד אותה תלמוד בסתר. מפה לשם העניינים תופסים תאוצה, ינטל מתחפשת לגבר בצורה בלתי משכנעת בעליל, ויוצאת לפרוח בישיבה.

ייאמר ברורות, כל השוואה למולאן מוציאה את ינטל רע. הוא לא באמת מצליח להיות 'סרט יהודי' כי למרות ההזדמנויות שמקומות כמו שטעטעל או ישיבה פולנית מספקים אין הרבה השקעה באווירה, השירים לא רעים אבל גם לא טובים במיוחד ולא משתלבים בסרט בצורה טובה, ומעל הכול – "ינטל" הוא כנראה הסרט הפמינסטי הכי גרוע שנעשה אי פעם. בערך מהרגע בו ינטל מגיעה לישיבה ולמעשה עוד קצת לפני, הסרט זונח לחלוטין כל קו עלילה אחר ועובר להתמקד בהתאהבות שלה באביגדור, בחור ישיבה אחר. האירוניה כנראה חלפה הרחק מעל לראשיהם של יוצרי הסרט.

זה לא אומר שהסרט גרוע לגמרי. ההומור סביב הסיטואציות שמספקת ההסתתרות לא רע, והסרט גם די פורח בחלק של הרומנטיקה, אם זה כשמדובר בינטל ואביגדור או בדמויות הנוספות שמצטרפות לחגיגה. כל שחקן לכשעצמו לא מצטיין במיוחד, אבל הכימיה ביניהם פורחת, והמשמעות הלהט"בית הלאו דווקא מוכוונת שנוספת לכל מערכות היחסים האלו מוסיפה לכל העסק עניין. לסיכום, למרות מגרעותיו ינטל הוא סרט חביב בסך הכול.

וכן, דדפול צודק. 'את רוצה לבנות איש שלג' צריך לשלם תמלוגים ל-'פאפא כן יו היר מי'. (האביר הבהיר)

מנשה

הסרט נפתח בלי הקדמות כלל, בלי לוגואים של חברות ההפקה ובלי כותרות פתיחה. ישר אנחנו נכנסים לקהילה חרדית חסידית דוברת יידיש ואפשר לרגע לטעות ולחשוב שאנחנו צופים בסרט ישראלי שמתרחש בישראל.
אלא שאנחנו באמריקה בסרט של A24 שבין המפיקים שלו נמצא, תאמינו או לא, כריס קולומבוס. ולמרות שהתחושה כה ישראלית, ניתן לשים לב שאנחנו באמריקה. בין אם זה בשל המילים באנגלית שנכנסות לתוך היידיש לא מעט, או הגויים שמופיעים שם שנראים קצת אחרת מהגויים שלנו בארץ, או פשוט העובדה שזה כנראה הסרט האותנטי ביותר שיצא על הציבור החרדי הודות לכך שההפקה היא בין היתר של חרדים.

כי בעוד ופה בארץ חרדים מחרימים את הקולנוע וסרטים עליהם נעשים ע״י אנשים מחוץ למגזר (ולצורך העניין, חוזרים בתשובה, כמו רמה בורנשטיין, הם מגזר בפני עצמו), פה אחת מחברות ההפקה היא חברת הפקה חרדית של קליפים של מוזיקה יהודית אמריקאית והשחקן הראשי עצמו (שמגלם את עצמו, אגב) הוא חרדי לכל דבר ועניין. בשונה מהסרטים הישראלים שמציגים חרדים, בהם תמיד יש את התחושה שלא משנה כמה זה מנסה להיות אותנטי אתה עדיין מרגיש שאלה שחקנים חילונים שהתחפשו לחרדים, פה אתה ממש מרגיש שכל אחד מהשחקנים הוא חרדי מבית לכל דבר ועניין. אין לי מושג באמת מיהם השחקנים, אבל בוא רק נגיד שאם הם לא חרדים אז הם כנראה שחקנים ממש אבל ממש מוצלחים.

מנשה לוסטיג נותן פה הופעה בהחלט מוצלחת שגורמת לך להזדהות איתו ולהבין אותו גם כשנראה שהצדק בצד של אלה שמבקרים אותו דווקא, ומתבלט פה לטובה רובן ניבורסקי שמשחק את הבן שלו ונותן תצוגת משחק טובה ואותנטית ולא משוחקת מדי כמו שקורה אצל לא מעט שחקנים ילדים.

באמת שהייתי יכול להמליץ על הסרט בלב שלם ולחתום בכמה שהוא טוב אלמלא הגיע הסיום וגרם לי פתאום להרגיש שאני צופה בסרט ישראלי ולא אחד מהסוג שאני אוהב. הסיום של הסרט הוא כל מה שרע בסיומים של סרטים ישראלים מסוימים (לא כולם, אני יודע) וזה בא בהפתעה גמורה היות ולא ציפיתי למשהו כזה מסרט אמריקאי.

אבל בניקוי הסיום, זה סרט לא רע בכלל. מי שמחפש הצצה אותנטית לחלוטין לקהילה חרדית חסידית בארה"ב, זה אחלה סרט בשביל זה.
וגם למי שסתם מחפש סרט על קונפליקט טוב שכל אחד תכלס יכול להתחבר אליו, זה אחלה סרט בשביל זה. לו רק הוא היה מסתיים אחרת. (אחד)

שבעה בייבי

סטודנטית יהודייה נאלצת להגיע עם הוריה לשבעה וצריכה להתמודד לא רק עם המשפחה המעיקה, אלא גם עם התסבוכת שהיא חיי האהבה שלה.

לכאורה התקציר גורם לזה להישמע כמו סרט עם פוטנציאל להיות ממש מצחיק, וזה גם מה שציפיתי לקבל, אבל הוא בעיקר היה מורט עצבים (אף על פי שהוא מוצא דרכים מגוונות להיות גם משעשע). שימוש נפלא בפסקול מאיים של סרטי אימה, ביחד עם צילום אינטימי ואפילו קלאוסטרופובי, והסרט הזה הופך מקומדיה קלילה לצפייה מתישה ומייגעת. אמנם התיאור מרתיע, אך זה יוצר סרט מאוד אפקטיבי, שנפלא ביצירת דרמה מסקרנת ולעיתים אף מותחת, למרות הגבלות של לוקיישן אחד ועם קאסט דמויות מצומצם.

רעיון כזה לא היה עובד ללא שחקנים מוכשרים, ואני מרגיש שהליהוקים המדויקים הם חלק גדול מההצלחה של הסרט במה שהוא מנסה להשיג. רייצ׳ל סנוט, שמובילה את הקאסט, מצליחה לבטא באופן כל כך ספציפי את כל התחושות והתסכול של השהייה באירוע משפחתי-חברתי כזה, כשמעבר אליו יש את הסיטואציה הספציפית שלה שרק ממשיכה להידרדר. הדמות שלה, כמו גם שאר הדמויות בסרט בכנות, הן לא דמויות סימפטיות, והיה לי קשה להתחבר אליהן רגשית. עם זאת, המניירות של סנוט – הבעות הפנים וההתנהגות, כולן זועקות ״הצילו״, ועם התחושה הבסיסית הזאת היה לי קל להזדהות, מה שעזר להתמודד עם האספקטים הקשים יותר לעיכול בדמות שלה.

כנראה שהביקורת המרכזית שלי כלפי הסרט היא שהוא כמעט קצר מדי: בדרך כלל אורך של שעה ועשרים זה מבורך, והסרט בהחלט משתמש בזמן שלו באופן מיטבי, אבל הוא פשוט לא מספיק לחפור עמוק מספיק בדמויות שלו בעיניי. הייתי שמח לראות את הדמויות נדחפות אפילו יותר אל הקיצון (גם אם זה נשמע מעט סדיסטי, בכל זאת זה לא סרט לאנשים שקשה להם עם חוסר נעימות).

מה שכן, כסרט יהודי זה בהחלט אחד הסרטים הכי יהודיים שראיתי. קשה לקלוע לחוויה המעייפת שהסרט מתאר, והוא מצליח להציג אותה בצורה הכי אמינה שהייתי יכול לדמיין, עד כדי כך שאני באמת לא יכול לראות את עצמי צופה בו שוב מרוב חלחלה.

מומלץ למי שמסוגל לשרוד קרינג׳ ברמה גבוהה מבלי לזרוק כרית על המסך (אני מוכן להודות שלפחות שליש מהצפייה העברתי עומד ומתהלך מצד לצד כמו מאמן כדורגל לחוץ במשחק מכריע). (idoma98)


השבוע הזה הוא השבוע ה(סוג של) אחרון, כשאחריו יש רק שבוע בונוס. זה קצת מסובך מבחינת חוקי הזמן ולכן גם אתם מתבקשים לראות סרט שמשחק עם חוקי הזמן, וספציפית – שיש בו מסע בזמן.