השבוע הלכנו לבדוק ייצוגים שונים של יהדות בעולם הקולנוע וחזרנו עם קווץ' אחד עם גדול. אוי או משהו. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.
יומנה של אנה פרנק
עיבוד קולנועי להצגה המבוססת על היומן המפורסם. ראיתי את ההצגה כשהייתי בבית ספר ויש לי את גרסת הרומן הגרפי של היומן (שיצרו ארי פולמן ודוד פולונסקי), כך שהשאלה הייתה האם הסרט יחדש לי. התשובה היא כן, אבל לא איפה שחשבתי.
ג'ורג' סטיבנס דאג להתמקד רק במה שקורה בתוך הבית בו משפחות פרנק, ואן דאן ורופא השיניים אלברט דוסל הסתתרו. משום כך, הסרט הנמשך כמעט שלוש שעות, מצליח לשמור על תחושה אינטימית וקלסטרופובית. כל רעש לא צפוי מלחיץ והדמויות מרבות לריב ולהתפייס כי ככה זה כשתקועים במרחב מצומצם ואין שום מקום בטוח ללכת אליו. בלי להראות בצורה גרפית את זוועות השואה ואת השפעת המלחמה על האזרחים, הסרט מעביר את הפחד הקיומי שמלווה את הדמויות מעצם היותן יהודיות שמקוות לנצחון של בעלות הברית. זאת כאשר הקשר היחיד עם העולם החיצון הוא חלון שבור, רדיו מאולתר וחדשות שמעבירים האנשים הטובים שמסתירים את היהודים בעליית הגג.
הבעיה בסרט קשורה דווקא לאנה עצמה. מאחר והתסריט התבסס על דברים שכתבה, היא מרבה להיכנס למונולוגים ארוכים הנאמרים בקול מהורהר. זאת בעוד שאר הדמויות יותר ישירות ומדברות בקצב מציאותי יותר. השחקנית מילי פרקינס לא מגלמת את אנה כמו שהיא מגלמת את הקול הפנימי שלה, מה שיוצא מנותק לעומת סצנות העוסקות בדמויות אחרות. גם לא עוזר שפרקינס הייתה בת 22 בזמן הצילומים, כמעט עשור יותר מגילה של אנה פרנק כשנכנסה למסתור. בשאר הזמן, הסרט טוב מאוד. אלה רק הסצנות בהן טקסט מהורהר מוצג כחלק משיחה, שמפספסות משהו. (אביעד שמיר)
המפיקים
אני מת על "אביב להיטלר". הכרתי אותו לראשונה כנער וככה ידעתי שהסרט הזה קיים. אני חושב שהוא קטע קלאסי, כמעט על-זמני, עם השקעה לא פרופורציונלית, שמבוצע בדיוק גרמני מבריק. אבל יש עוד 85 דקות סרט. והוא לא כזה מצחיק אותי ב-2024.
זה חבל, כי אני ממש ממש בעד הקונספט של "לרדת על כולם" – כל הנפשות הפועלות הן סטראוטיפים מוגזמים ודחויים, וזה כבר רעיון טוב לסיפור על מחזמר כושל בכוונה. אולי האינטרנט סתם הגדיל לי את הציפיות מהפוליטיקלי אינ-קורקט, אבל להפציץ בסטראוטיפ ולצעוק כבר לא מצחיק אלא סתם מעצבן. באופן אירוני דווקא הבדיחות שהכי אהבתי היו פשוט בדיחות קולנועיות חכמות עם סטאפ ופאנץ', או אפילו סתם סלפסטיק.
אני לא מזלזל בערך ההיסטורי של הסרט, חושב שטוב שהוא קיים (בטח ובטח בשנות השישים), ואני אוהב את מסר המטא עם הקהל שצופה במחזמר. עם זאת, אי אפשר לעצור את צעידת הזמן, שכמובן עושה צעידות ברווז כי זה הצעד החדש.
נ.ב. ליאו ממש נראה כמו עידן אלתרמן בצעירותו, ורק המחשבה על זה שידרגה הרבה גאגים איתו. אז יש את זה. (DancingEagle)
כנר על הגג
בשביל לגלות סרטים כאלו עושים את האתגר. הייתי עם חיוך מטופש לכל אורכו.
אין הגדרה ברורה למונח 'סרט יהודי', אבל הסרט הזה הוא כנראה האחד שעושה את זה הכי טוב. השטעטל ותושביו מתוארים בפירוט עסיסי. עם השוחט העשיר והחלבן הרש, עם הרב הנערץ בעל חוש ההומור המפוקפק, עם המריבות והחלומות, היחסים עם הגויים והבעיות עם השלטונות.
מעל כולם מתנשא חיים טופול שמוביל את הסרט נאמנה מהרגע הראשון. הוא צולל לדמותו של טוביה החולב ומטעין אותה במחוות וניאונסים עד שקשה להאמין שהוא לא מגלם דמות אמיתית. טוביה הוא ה-סרט. הוא כועס, הוא מתפלל, הוא מאושר, הוא צוחק, הוא מיואש והוא מלא תקווה. דמות עגולה ועמוקה שבנוסף לכל משמשת כקריין כשהוא שובר את הקיר הרביעי בהומור קודרני. הוא גם רוקד ושר, באוסף שירים מעולים שמשתלבים באופן אורגני עם הדמות והאווירה.
הסיפור עצמו הוא לא החלק החזק של הסרט, הוא בסיסי אבל די בכך. מין מעשייה יהודית עתיקה, מלאת אווירה וחן.
אם בכל זאת הפריע לי משהו בסרט זו העובדה שהחל מהאמצע הוא מתחיל להאיץ את הקצב. אם בתחילה הוא מספר את הסיפור שלו לאט ובניחותא, מציג אקספוזיציה ארוכה ומותח את המערכה הראשונה עד לפרטי ודקדוקי כל אירוע – בשנייה הכול מתרחש באופן מהיר יותר והשלישית כמעט מתקיימת בראשי פרקים. לא שסרט בן שלוש שעות צריך תוספת זמן, אבל כדאי היה לקצר קצת בהתחלה ולתת לכל הסרט קצב אחיד.
שינויי הקצב נותנים תחושה שהסרט עובר אט אט מלספר סיפור ללהפוך למין מטאפורה למצב היהודים הכללי באותו המקום והזמן, אבל הוא כל כך הרבה יותר טוב בלספר פשוט את סיפורן של הדמויות שלו.
הוא לא מושלם, אבל כנר על הגג הוא סרט מעולה ו'סרט יהודי' לדוגמה. (האביר הבהיר)
רבי אברהם במערב הפרוע
תמיד הסתקרנתי מהסרט שבו ג'ין ויילדר מגלם רבי במערב הפרוע לצידו של הריסון פורד. מצד אחד, פוטנציאל קומי די גדול. מצד שני, פוטנציאל ל"זה מצחיק כי הוא יהודי חחח".
במבחן התוצאה, יש סיבה למה הסרט הזה נשכח – כשמשווים את הסרט לסרטיו הגדולים של ויילדר, נראה שהניסיון לקרקע את הסרט סביב איזה סיפור חצי הגיוני פגעה בקומיות של כל הסיפור. מצד שני, איפה שהסרט לוקה כקומדיה הוא דווקא מעניין כדרמה של מבחן אמונה של אדם מאמין. הדמות של רבי אברהם היא גם, כמובן, יהודי שטעטל-י סטריאוטיפי – אבל המסע שלה במערב הפרוע הוא מסע פנימי להתבוננות מה הערכים החשובים לו כיהודי, ועל מה מהם הוא יכול לשמור. גם באופן פרטני וגם כשאלה כללית של השתלבות יהודים בחברה כמו החברה האמריקאית שמפולגת, רודפת בצע וכסף, ואלימה במיוחד.
זה לא תמיד מצחיק, ובטח לא תמיד מצחיק כמו שהסרט חושב שהוא מצחיק – אבל זה לרגעים הרבה יותר מעניין, ומדובר באחד מהתפקידים היותר חמודים של פורד כמי שנגרר שוב ושוב אחרי אדם שונה ומשונה שמלמד אותו שכן אפשר אחרת (או, כפי שרוב הצופים המודרניים מפרשים את זה: פשוט מאוהב בו קשות). (יהונתן צוריה)
ינטל
"ינטל" הוא הרבה דברים. הוא סרט פמיניסטי על אישה שנאבקת על מקומה בעולם של גברים, הוא סרט של הווי ותרבות שונים, הוא סרט מוזיקלי בו הגיבורים פוצחים לפתע בשיר כדי לבטא את רגשותיהם, והוא גם קומדיה רומנטית – או דרמה רומנטית, או משהו רומנטי. בקיצור, "ינטל" הוא "מולאן" של היהודים.
ינטל היא נערה צעירה שחיה לה בשטעטל טיפוסי, אלא שהיא לא כמו כל הבנות האחרות שמבלות את ימיהם בקריאת רומנים ובציפייה לחתן שיביא להן אביהן, הו לא. כשהחלונות מוגפים והדלת נעולה אביה של ינטל מלמד אותה תלמוד בסתר. מפה לשם העניינים תופסים תאוצה, ינטל מתחפשת לגבר בצורה בלתי משכנעת בעליל, ויוצאת לפרוח בישיבה.
ייאמר ברורות, כל השוואה למולאן מוציאה את ינטל רע. הוא לא באמת מצליח להיות 'סרט יהודי' כי למרות ההזדמנויות שמקומות כמו שטעטעל או ישיבה פולנית מספקים אין הרבה השקעה באווירה, השירים לא רעים אבל גם לא טובים במיוחד ולא משתלבים בסרט בצורה טובה, ומעל הכול – "ינטל" הוא כנראה הסרט הפמינסטי הכי גרוע שנעשה אי פעם. בערך מהרגע בו ינטל מגיעה לישיבה ולמעשה עוד קצת לפני, הסרט זונח לחלוטין כל קו עלילה אחר ועובר להתמקד בהתאהבות שלה באביגדור, בחור ישיבה אחר. האירוניה כנראה חלפה הרחק מעל לראשיהם של יוצרי הסרט.
זה לא אומר שהסרט גרוע לגמרי. ההומור סביב הסיטואציות שמספקת ההסתתרות לא רע, והסרט גם די פורח בחלק של הרומנטיקה, אם זה כשמדובר בינטל ואביגדור או בדמויות הנוספות שמצטרפות לחגיגה. כל שחקן לכשעצמו לא מצטיין במיוחד, אבל הכימיה ביניהם פורחת, והמשמעות הלהט"בית הלאו דווקא מוכוונת שנוספת לכל מערכות היחסים האלו מוסיפה לכל העסק עניין. לסיכום, למרות מגרעותיו ינטל הוא סרט חביב בסך הכול.
וכן, דדפול צודק. 'את רוצה לבנות איש שלג' צריך לשלם תמלוגים ל-'פאפא כן יו היר מי'. (האביר הבהיר)
מנשה
הסרט נפתח בלי הקדמות כלל, בלי לוגואים של חברות ההפקה ובלי כותרות פתיחה. ישר אנחנו נכנסים לקהילה חרדית חסידית דוברת יידיש ואפשר לרגע לטעות ולחשוב שאנחנו צופים בסרט ישראלי שמתרחש בישראל.
אלא שאנחנו באמריקה בסרט של A24 שבין המפיקים שלו נמצא, תאמינו או לא, כריס קולומבוס. ולמרות שהתחושה כה ישראלית, ניתן לשים לב שאנחנו באמריקה. בין אם זה בשל המילים באנגלית שנכנסות לתוך היידיש לא מעט, או הגויים שמופיעים שם שנראים קצת אחרת מהגויים שלנו בארץ, או פשוט העובדה שזה כנראה הסרט האותנטי ביותר שיצא על הציבור החרדי הודות לכך שההפקה היא בין היתר של חרדים.
כי בעוד ופה בארץ חרדים מחרימים את הקולנוע וסרטים עליהם נעשים ע״י אנשים מחוץ למגזר (ולצורך העניין, חוזרים בתשובה, כמו רמה בורנשטיין, הם מגזר בפני עצמו), פה אחת מחברות ההפקה היא חברת הפקה חרדית של קליפים של מוזיקה יהודית אמריקאית והשחקן הראשי עצמו (שמגלם את עצמו, אגב) הוא חרדי לכל דבר ועניין. בשונה מהסרטים הישראלים שמציגים חרדים, בהם תמיד יש את התחושה שלא משנה כמה זה מנסה להיות אותנטי אתה עדיין מרגיש שאלה שחקנים חילונים שהתחפשו לחרדים, פה אתה ממש מרגיש שכל אחד מהשחקנים הוא חרדי מבית לכל דבר ועניין. אין לי מושג באמת מיהם השחקנים, אבל בוא רק נגיד שאם הם לא חרדים אז הם כנראה שחקנים ממש אבל ממש מוצלחים.
מנשה לוסטיג נותן פה הופעה בהחלט מוצלחת שגורמת לך להזדהות איתו ולהבין אותו גם כשנראה שהצדק בצד של אלה שמבקרים אותו דווקא, ומתבלט פה לטובה רובן ניבורסקי שמשחק את הבן שלו ונותן תצוגת משחק טובה ואותנטית ולא משוחקת מדי כמו שקורה אצל לא מעט שחקנים ילדים.
באמת שהייתי יכול להמליץ על הסרט בלב שלם ולחתום בכמה שהוא טוב אלמלא הגיע הסיום וגרם לי פתאום להרגיש שאני צופה בסרט ישראלי ולא אחד מהסוג שאני אוהב. הסיום של הסרט הוא כל מה שרע בסיומים של סרטים ישראלים מסוימים (לא כולם, אני יודע) וזה בא בהפתעה גמורה היות ולא ציפיתי למשהו כזה מסרט אמריקאי.
אבל בניקוי הסיום, זה סרט לא רע בכלל. מי שמחפש הצצה אותנטית לחלוטין לקהילה חרדית חסידית בארה"ב, זה אחלה סרט בשביל זה.
וגם למי שסתם מחפש סרט על קונפליקט טוב שכל אחד תכלס יכול להתחבר אליו, זה אחלה סרט בשביל זה. לו רק הוא היה מסתיים אחרת. (אחד)
שבעה בייבי
סטודנטית יהודייה נאלצת להגיע עם הוריה לשבעה וצריכה להתמודד לא רק עם המשפחה המעיקה, אלא גם עם התסבוכת שהיא חיי האהבה שלה.
לכאורה התקציר גורם לזה להישמע כמו סרט עם פוטנציאל להיות ממש מצחיק, וזה גם מה שציפיתי לקבל, אבל הוא בעיקר היה מורט עצבים (אף על פי שהוא מוצא דרכים מגוונות להיות גם משעשע). שימוש נפלא בפסקול מאיים של סרטי אימה, ביחד עם צילום אינטימי ואפילו קלאוסטרופובי, והסרט הזה הופך מקומדיה קלילה לצפייה מתישה ומייגעת. אמנם התיאור מרתיע, אך זה יוצר סרט מאוד אפקטיבי, שנפלא ביצירת דרמה מסקרנת ולעיתים אף מותחת, למרות הגבלות של לוקיישן אחד ועם קאסט דמויות מצומצם.
רעיון כזה לא היה עובד ללא שחקנים מוכשרים, ואני מרגיש שהליהוקים המדויקים הם חלק גדול מההצלחה של הסרט במה שהוא מנסה להשיג. רייצ׳ל סנוט, שמובילה את הקאסט, מצליחה לבטא באופן כל כך ספציפי את כל התחושות והתסכול של השהייה באירוע משפחתי-חברתי כזה, כשמעבר אליו יש את הסיטואציה הספציפית שלה שרק ממשיכה להידרדר. הדמות שלה, כמו גם שאר הדמויות בסרט בכנות, הן לא דמויות סימפטיות, והיה לי קשה להתחבר אליהן רגשית. עם זאת, המניירות של סנוט – הבעות הפנים וההתנהגות, כולן זועקות ״הצילו״, ועם התחושה הבסיסית הזאת היה לי קל להזדהות, מה שעזר להתמודד עם האספקטים הקשים יותר לעיכול בדמות שלה.
כנראה שהביקורת המרכזית שלי כלפי הסרט היא שהוא כמעט קצר מדי: בדרך כלל אורך של שעה ועשרים זה מבורך, והסרט בהחלט משתמש בזמן שלו באופן מיטבי, אבל הוא פשוט לא מספיק לחפור עמוק מספיק בדמויות שלו בעיניי. הייתי שמח לראות את הדמויות נדחפות אפילו יותר אל הקיצון (גם אם זה נשמע מעט סדיסטי, בכל זאת זה לא סרט לאנשים שקשה להם עם חוסר נעימות).
מה שכן, כסרט יהודי זה בהחלט אחד הסרטים הכי יהודיים שראיתי. קשה לקלוע לחוויה המעייפת שהסרט מתאר, והוא מצליח להציג אותה בצורה הכי אמינה שהייתי יכול לדמיין, עד כדי כך שאני באמת לא יכול לראות את עצמי צופה בו שוב מרוב חלחלה.
מומלץ למי שמסוגל לשרוד קרינג׳ ברמה גבוהה מבלי לזרוק כרית על המסך (אני מוכן להודות שלפחות שליש מהצפייה העברתי עומד ומתהלך מצד לצד כמו מאמן כדורגל לחוץ במשחק מכריע). (idoma98)
השבוע הזה הוא השבוע ה(סוג של) אחרון, כשאחריו יש רק שבוע בונוס. זה קצת מסובך מבחינת חוקי הזמן ולכן גם אתם מתבקשים לראות סרט שמשחק עם חוקי הזמן, וספציפית – שיש בו מסע בזמן.
המפיקים
עידן אלתרמן שיחק במפיקים ב-2006 כשעלה בארץ (את העוזר של רוג'ר דה-ברי, כרמן גיאה)
שבוע 6: נווט מכוכב אחר
ילד בן 12 מחליק ומאבד לרגע את ההכרה וכאשר היא שבה אליו הוא קולט שחלפו להם ברגע 8 שנים, ואם לא די בכך אז גם איש לא יודע מה קרה לו בשמונה השנים האחרונות או איך הוא נשאר באותו הגיל ומבלי לזכור דבר משמונה השנים האחרונות.
הקונספט הזה ממש מוצלח והיה יכול להוליד סרט משובח ביותר.
אולי מתישהו זה יקרה.
כי הסרט הזה הוא לא רע, בהחלט מדובר בבילוי חביב לשעה וחצי, אבל הוא, כמו שאומרים המורים, לא מממש את הפוטנציאל שלו.
בהתחלה נראה שהוא מתמודד בצורה יפה עם המסתורין והרצינות שהקונספט הזה מביא איתו, אבל איפשהו באיזור אמצע הסרט הוא זונח את המסתורין והרצינות והופך לסרט ילדים סטנדרטי של שנות ה-80.
וחבל, כי היה פה פוטנציאל לסרט קאלט קלאסי שיזכר לדורות, אם רק היו מממשים את הפוטנציאל שהקונספט של הסרט מספק.
כשחיפשתי מידע על הסרט לפני שצפיתי בו גיליתי שהבמאי הוא אותו אחד שביים את פנג הלבן מ-1991 שראיתי במסגרת האתגר של שנה שעברה, מה שישר גרם לי לבדוק אם גם מדובר באותו העורך של פנג הלבן ולשמחתי גיליתי שלא.
גם באופן כללי יצאתי מהסרט עם רושם הרבה יותר חיובי מזה שיצאתי איתו מפנג הלבן.
מצד שני, הוא ביים גם את ״מותק, הילד התנפח״, שאמנם לא ראיתי כבר כמה שנים, אבל ממה שאני זוכר היה יותר מבדר ונחמד (זה בערך סרט גודזילה, רק שבמקום המפלצת יש ילד בן שנתיים. אני מת על הקונספט הזה, כמה שזה מטופש).
כך שהסרט הזה הוא איפשהו באמצע בין שני הסרטים האחרים של הבמאי שראיתי.
ומילה על הפסקול: זה אחל׳ה פסקול אייטיז אלקטרוני ובחיים לא הייתי יכול לנחש שהלחין אותו אלן סילבסטרי.
מניח שזה בגלל שאני רגיל יותר לשמוע את הפסקולים המודרניים יותר שלו (כמו אלה של סרטי הנוקמים) שלא מזכירים בשום מובן את סגנון האייטיז של הפסקול הזה.
מעניין לראות איך הזמן נתן את אותותיו על המלחין הזה. אחרי הכל, לא כולם משתנים עם הזמנים (ג׳ון וויליאמס, למשל, נשאר די אותו דבר כל השנים הרבות).
יש טעות בעריכה של הביקורת שלי של מנשה
המשפט ״ אין לי מושג באמת מיהם השחקנים, אבל בוא רק נגיד…״ אמור להופיע בסמיכות למשפט שלפניו ולא למשפט שאחריו.
ההקשר הוא העובדה שהדמויות מרגישות ממש כמו חרדים אמיתיים, כך שאו שהשחקנים באמת חרדים או שהם שחקנים ממש טובים.
לאחר מכן פירטתי על שני שחקנים בסרט, אבל זה בלי קשר לעניין החרדי, אלא פשוט באופן כללי על ההופעה שלהם.
מאיך שזה כתוב כרגע ניתן להסיק בטעות שהמחמאות שנתתי לשחקנים הראשיים באופן פרטי תקפות רק אם הם לא חרדים, מה שכמובן לא הייתה כוונתי כלל.
אשמח שתתקנו את זה.
מה זה סרט יהודי?
יש לי בעיה חמורה עם סרטים יהודים.
מה זה סרט יהודי? סרט שעוסק ביהודים? סרט שנעשה על ידי יהודים? כי מה לכל הרוחות יהודי ב- לדוגמה, שבעה ביבי? סרט שמדבר על נערה עם קונפליקט שבקלות יכול היה להיות בקהילה אפגנית, סינית או סורית.
מה יהודי שם? לדמויות עם מבטא ברוקלני מעצבן? שהאמהות הם נודנקיות? גם הסיניות, הפולניות, ערביות, ומי לא.
אני מצפה שסרט יהודי יעסוק בנושא יהודי. ידבר על מהות י-ה-ו-ד-י-ת, סוגיה או נושא יהודי ולא יתיחס אך ורק לייצוג חיצוני סטאריוטיפי רדוד. אני לומד על היהדות בכל יום. אני סקרן לגבי מה יש לה להגיד ובכל נושא התשובות הם עמוקות מגוונות ועם המון עניין, ודווקא בקולנוע בכל פעם שאני מגיע לסרט יהודי אני מגלה מחדש שהעיסוק כל כך שטחי שזה ממש מאכזב אותי..
(סתם הערת אגב, הצחיק אותי לגלות שבשבעה ביבי השחקנית הכל כך יהודיה היא גויה והגויה היא יהודיה)
אולי יהודי טוב של כהן ?
(ל"ת)
ובכן, בחרתי בשבעה בייבי כי לא עצרו אותי
אבל בכנות, אני חושב שההגדרה ל״מה היא סרט יהודי״ אמורה להיות גמישה. כמו שכתבתי בביקורת, עבורי הוא ההגדרה לסרט יהודי. אם להרחיב, זה כי הוא מציג את הדרך החילונית בה אני חווה את היהדות – תחושת קהילתיות ומשפחתיות, שגם קשורה ישירות למפגשים חברתיים מתישים במאורעות מגוונים. בין אם זה חג, ארוחת שישי או שבעה, ההרגשה בהחלט דומה עבורי ברבות מהפעמים.
כמובן שבדרך כלל אני לא סובל עד כדי כך כמו שמתוארת הסיטואציה בסרט, אבל הוא כן מצליח לתפוס את המהות של האינטראקציות עם המשפחה המורחבת. הסרט מתחיל לחטט קצת בשאלות של ההתערבות המשפחתית בעניינים אישיים, התחושה שכל המאבקים שלך פומביים, הציפייה להתנהג באופן מסוים שתואם לאופן בו היהדות דורשת שתתנהג.
האכזבה היחידה שלי היא שהוא באמת לא הולך עמוק יותר לתוך השורשים של הקונפליקטים האלה.
אלה לא מאפיינים שהם אקסקלוסיביים ליהדות בהכרח, אבל אין ספק שהחוויה שמתוארת בסרט היא תיאור די מדויק של מהי יהדות עבורי, על כל הדברים הטובים והרעים שהיא מייצגת בחיים שלי. במובן הזה הסרט בהחלט יהודי מבחינתי, ולא הייתי אומר שזה שטחי.
איוואן וסילייביץ' מסב את מקצועו
אוקיי, זה היה ממש ממש כיף.
מן הסתם הרבה מההומור אבד עליי בין כי אני לא מכיר את ההיסטוריה הסובייטית או את הרפרנסים האקטואליים של ברית המועצות בשנות השבעים, ועדיין הקומדיה על הבניין שמתחיל להטרלל בעקבות מכונת זמן עובדת, גם בלי להכיר את הדמויות. מעין פרוטוטייפ קדום ל"ביל וטד" עם אחלה של פסקול, אווירה של אנימציה והופעות משחק נהדרות (בייחוד של איוואן מהכותרת).
נפלא.
בנוגע לאתגר המסע בזמן: שמתי לב ש-Time Masters של רנה לאלו
(שביים גם את "כוכב פרא" שעליו המלצתי באתגר קודם) נמצא שם. נכון, זה סרט מסע בזמן, אבל הוא… לא כל כך טוב (עיצוב מרשים, עלילה קלושה). אני ממליץ במקומו על הסרט השלישי (והאחרון) של לאלו – "גנדהאר" שאמנם לא מבריק כמו "כוכב פרא", והוא די סקסיסטי בהרבה מובנים, אבל הוא סרט הרבה יותר שלם (ורלוונטי גם לנושא המסע בזמן):
https://www.imdb.com/title/tt0095525/?ref_=nm_knf_c_4
(לצפות רק בסרט עם הדיבוב הצרפתי המקורי, להתרחק כמו מאש מהגרסה המדובבת לאנגלית והערוכה Light Years).
Timecrimes
שמעו קטע: יש בחור, קוראים לו הקטור, הוא הולך ליער מסקרנות מציצנית, מגלה מכונת זמן שמחזירה אותו לתחילת היום אבל גם משכפלת אותו. מה הוא עושה? מאלתר תכנית שתוריד את ההקטור "הראשון" שלו כך שהוא יהיה ההקטור היחיד. מפה העניינים מסתבכים והופכים למעין "היצ'קוק פוגש את 'לקום אתמול בבוקר'". וזה איכשהו עובד, וממש טוב.
"פושע על הזמן" (תודו שככה היו מתרגמים את הסרט לעברית) הזכיר לי שני סרטים. האחד הוא הסרט הקצר והמגניב הזה מלפני עשור פלוס, שעובד על אותו קונספט רק בתור סצנת אקשן. השני, והחשוב יותר, הוא "Primer": גם הוא וגם "פושע על הזמן" הם סרטי ביכורים עצמאיים על מסע של שעות בודדות בזמן, בתקציב אפסי, ושצולמו במצלמות פילם מעפנות. אבל בעוד ש"פריימר" כמעט נהנה לבלבל את הצופה ומתמכר למתמטיקה של עצמו, "פושע על הזמן" סוגר את כל הקצוות באלגנטיות ובבהירות נדירה.
הסרט מתמקד בביטים חשובים כמו רצח-לכאורה של מטיילת או תאונת דרכים, אבל גם בפריטים תמימים כמו פחי זבל שנפלו או זריקת מקלות – רק כדי לחזור אליהם חצי שעה אחרי ולהגיד, הפתעה, זה הכל היה מתוכנן! התסריט בנוי בצורה מבריקה עם תשומת לב מטורפת לפרטים, ורק על זה שווה לצפות בו אם הקונספט קורץ לכם.
עם זאת, כל שאר התסריט… לא משהו. לסרט לוקח זמן להתניע, וכל הדמויות קיימות או כמכשירי אקספוזיציה או ככלים לפאזל המסע בזמן. אני מבין שהמרדף הוא הפוקוס פה, אבל אפשר גם לחסוך בדיאלוגים וגם לתת להם קצת צבע. אגב צבע, לא צחקתי לגבי מצלמת הפילם המעפנה – הסרט נראה חיוור מאוד, וניכר שלא היה לצוות ציוד תאורה מספק. אני סיפמטי לתקציבים נמוכים, אבל לפעמים קשה להתעלם מהמגרעות שהם יוצרים.
אני לא חושב ש"פושע על הזמן" הוא סרט מושלם, אבל הוא כן סרט ממגנט ובנוי מצוין, שמראה מה אפשר לעשות עם קצת תקציב והרבה שכל. גוד סטאף.
פרויקט אדם
סרט מסע בזמן חביב על נוסע בזמן שחוזר בטעות לזמן הלא נכון ופוגש בגרסה צעירה של עצמו, שהוא גם נאלץ לקחת איתו למסע לתקופת הזמן הנכונה אליה תכנן להגיע.
מאוד נהניתי ממה שציפיתי שיהיה קומדיה קלילה והתגלה כסרט עם תצוגות משחק טובות ואפקטיביות, וליבה רגשית די מוצלחת. התרשמתי מרמת הבגרות בתסריט בכל הנוגע לקונספט והשימוש בו, והיו בו הרבה רגעים טובים ומשכנעים שעזרו למכור את הרעיון הכללי ואת מערכות היחסים בין הדמויות בזמן יחסית קצר.
ההברקה הגדולה היא הליהוקים – ג׳ניפר גארנר, זואי סאלדנה ומארק ראפאלו נותנים הופעות חיזוק נהדרות, אבל אלה צמד האדם-ים שהכימיה שלהם עושה את הסרט. ווקר סקובל נפלא בתור ראיין ריינולדס קטן, שמתעל ביעילות את הסרקזם והלעגנות האייקוניים של הטייפקאסט; וריינולדס עצמו דווקא ממש נותן את כולו לתפקיד, ובעיניי זה אחד התפקידים האותנטיים והמרגשים יותר שלו כבר הרבה זמן, שבולט בכנות שלו מול הכביכול ׳חיקוי׳ של סקובל. הם עובדים נהדר אחד מול השני.
הסרט לא מרחיב יותר מדי על האלמנטים המד״ביים שבו, כשדווקא הסצנות הגרנדיוזיות הן אלה שקצת מפילות את הסרט. האקשן סולידי והגאדג׳טים חמודים, אבל כל פעם שהסרט מנסה להתמקד במשהו מעבר ליחסים בין הדמויות, הוא מפספס. מנגד, הייתי שמח ללמוד יותר על העתיד ומה שנמצא בו, אך הסרט מתעקש לברוח מכל הזדמנות להרחיב מעבר על הרעיונות האלה, ואולי זה לטובתו.
סך הכל הייתה צפייה מהנה ומרעננת, לא חשבתי שאצא כל כך מסופק מהסרט הזה. סרט חמוד וטיפשי כזה היה בדיוק מה שהייתי צריך.