המשכנו לשבוע השלישי של אתגר הצפייה של עין הדג, ובו צפינו בסרט שלא צריך מנוי לסטרימינג כלשהו כדי לצפות בהם, אלא רק גישה ליוטיוב. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.
הרקיע השביעי | 7th Heaven
הסרט שהוביל במספר המועמדויות בטקס האוסקר הראשון, ויצא עם שלוש זכיות. בערך. יש את הפרסים על בימוי דרמה ותסריט מעובד שאכן הלכו לסרט הזה. הזכייה של ג'נט גיינור כשחקנית הטובה ביותר, עם זאת, כללה עוד שתי הופעות בנוסף לזו. האוסקר היה מאוד שונה בשנים הראשונות.
את הזכיה של גיינור אני מבין, אבל השתיים האחרות די תמוהות – זה לא שהסרט רע, אבל הוא גם לא טוב במיוחד. העלילה מזכירה בסיס לקומדיה רומנטית, אלא שהיא בעיקר מלודרמה שמדלגת על הקטעים היותר מעניינים. לקראת הסוף יש שוט שהיה יכול לתת טוויסט מעולה לסיפור, אבל מתבזבז על מסר דתי מאולץ במקום. על הצד החיובי, ג'נט גיינור וצ'רלס פרל מעולים ביחד. הם מראים יותר מגע וקרבה ממה שאני רגיל לראות בסרטים מהתקופה. זה בטח לא הזיק שהיו זוג בחיים האמיתיים.
בהתחשב בסרטים אחרים שיצאו באותה שנה (כולל "כנפיים", "זריחה" ו"זמר הג'אז"), הרקיע השביעי הוא סרט די חסר יחוד בשנה מאוד משמעותית לתולדות הקולנוע. (אביעד שמיר)
יותר מדי מילים נכתבו כבר על "זמנים מודרניים" אז אני בעיקר אגיד שהוא מצחיק ברמות, והסלפסטיק בו גרם לי לצחוק כמו שהרבה זמן לא צחקתי. בקורס של פילוסופיה בקולנוע בעיקר דיברו על הביקורת שלו על הקפיטליזם של המאה ה-20 טרום עידן האינטרנט, והקושי לעבוד במפעלים ולמצוא עבודה, והביקורת די מועברת בזה באמצעות האבסורד והסלפסטיק.
אני לא מכיר מספיק סרטים אילמים, אבל הייתי בטוח שתהיה שקופית על כל משפט של דמות, והיה מספק לראות שלא, וגם את הבחירה שחלק מהמשפטים יהיו מדוברים.
העובדה שצ'פלין כתב, ביים, שיחק והלחין את הסרט הזה מטורפת בעיני, ומסכים עם אלו שאומרים שלא יהיה אמן כמוהו. (רותם רוסו)
מה יפית עמק נוי | How Green Was My Valley
סרטו זוכה האוסקר של ג'ון פורד משנת 1941 עוסק במשפחת כורים בכפר בדרום ויילס במפנה במאה העשרים. מבין ארבעת פרסי הבימוי של פורד (שזה כמובן שיא), זה הסרט היחיד שזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר.
כמו "ענבי זעם" שיצא שנה לפני, פורד עוסק בקשיים היום יומיים של משפחה פשוטה וענייה. כיאה למאסטר שהוא, פורד שולט בפריים ביד אמן. פורד תכנן לצלם את הסרט בלוקיישן בויילס, אך פרוץ מלחמת העולם השנייה לא אפשרה זאת, ובמקום זאת הוקם כפר כורים בקליפורניה. לצוות התפאורה של הסרט מגיע את כל המחמאות שבעולם (הסרט זכה באוסקר גם לקטגוריה הזו) – לרגע לא חשבתי שאנחנו לא באמת נמצאים בויילס. לכך תורמת גם עבודת הצילום הנפלאה של ארתור ס. מילר (עוד אוסקר שהסרט קיבל), שתופס את הנופים של "ויילס" באופן יפהפה, וממסגר את הדמויות במרחב וביחסי פנים-חוץ כפי שאפשרי רק בסרט של פורד.
השחקנים כולם עושים עבודה מצוינת: מעל כולם ניצב דונלד קריספ בתור האב הקשוח אך אוהב, שמצליח להכניס לדמות של הפטריארך השמרן הרבה חום וחמלה, וקיבל אוסקר מוצדק ביותר על תפקידו. גם שרה אלגוד בתור האמא עושה עבודה מצוינת, וכן מורין אוהר'ה, וולטר פידג'ן, וכמובן רודי מקדוואל בתור הילד הצעיר במשפחה שהסרט מסופר מנקודת מבטו, ושעוד יגדל ויככב בסרטים כמו "קלאופטרה", "כוכב הקופים| ואפילו "באג לייף".אי אפשר לדבר על הסרט בלי להתייחס לפיל שבחדר. כן, "מה יפית עמק נוי" זה יופי של סרט, מרגש, יפה, משוחק היטב, אבל לא, הוא ממש לא היה צריך לנצח את "האזרח קיין". אבל הוא בכל זאת זוכה ראוי, והאוסקר עשו כבר פדיחות יותר גדולות. (Nadav98)
היה שלום, דרגון אין | Goodbye, Dragon Inn
אנשים רואים סרט (ספציפית, את הסרט "פונדק הדרקון", הוא דרגון אין). זהו.
כמובן, לא "זהו". זה סרט על ההתבוננות, על המחוות הקטנות, על הבדידות. אבל לצערי, כנראה במצב רוחי הסוער שציפה למשהו, הסרט – הלא ארוך תודה לאל – פשוט היה קצת… כלום מדי. זה לא שיש לי בעיה עם איטיות, וזה לא שיש לי בעיה עם סרטים קטנים, אבל התחושה של המריחה שמתווספת למעט מאוד שיש פה בתוסף למה שהוא כנראה הרבה הקשרים תרבותיים שאיך אני לא מכיר יוצר סרט שלא ממש מרוויח משהו ככל שהוא מתקדם.
אז קצת "זהו", לצד זה שברור לי שזה הכל חוץ מ"זהו". (יהונתן צוריה)
בחזית הכיתה | Front of the Class
כדתי לאומי יצא לי בחיי לגלוש בפורומים של הציונות הדתית ויש שם את הקטע הזה שהרבה פעמים הפורום הופך למקום לבקש קישורים לצפייה ישירה בסרטים. וכשאני אומר ״סרטים״ אני מתכוון בדרך כלל לשני סרטים ספציפיים: כוכבים על פני האדמה ובחזית הכיתה.
תמיד ידעתי שאלה סרטים מעוררי השראה שמתאימים לאנשי חינוך (ובציונות הדתית לא חסרים אנשים שעוסקים בהוראה) ושהם גם נורא מרגשים ועוסקים בקבלת השונה, אבל איכשהו לא יצא לי עד היום לראות אותם.
את כוכבים על פני האדמה עדיין לא ראיתי, אבל עכשיו, הודות לאתגר הצפייה, השלמתי את בחזית הכיתה. ומה אני אגיד, הסרט אכן מעורר השראה ומתאים לאנשי חינוך (אפילו הייתי אומר: צפיית חובה לאנשי חינוך) ושזה פשוט מדהים לראות בנאדם שלא נותן לכלום לעצור אותו.
זה הזמן לגילוי נאות: גם אני סובל מנכות כלשהי שמשפיעה על כל היבט בחיי, כך שמאוד הזדהיתי עם בראד כהן, גיבור הסיפור, ועם האתגרים אותם היה צריך לעבור בחייו. העולם לא עושה חיים קלים לבעלי המוגבלויות. לא זו בלבד שהם צריכים להתמודד עם הקושי העצום שהמוגבלות מביאה איתה, הם גם צריכים בנוסף על כך להתמודד עם הסביבה שרק מקשה עליהם עוד יותר ועוד יותר.
כך שהסרט הזה מרגיש כמו משהו שעצם קיומו מעיד שהעולם לאט לאט עושה פנייה לכיוון קצת יותר טוב עבור בעלי המוגבלויות, גם אם יש עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שנגיע לעולם בו בעלי המוגבלויות באמת ירגישו שווים.
תוך כדי צפייה הצופה עצמו צריך להתמודד עם הקושי בלשהות בסביבת אדם הלוקה בתסמונת טורט, ולא אחת הוא עשוי לשאול את עצמו "איך אני הייתי מתנהג לו הייתי נמצא בסיטואציה הזאת לצידו של אדם הלוקה בתסמונת טורט? האם אני הייתי מתנהג אליו בצורה טובה יותר?". בסופו של דבר, להכיל מוגבלויות זו לא משימה פשוטה כל כך והיא מצריכה הרבה מאוד סבלנות וסובלנות, אבל זו משימה הכרחית על כל הקושי שבה.
יש סרטים שבהם אתה מדבר על הבימוי או על המשחק או על ההיבטים הטכניים, אבל לא כך הסרט הזה. הסרט הזה שייך לקטגוריה של סרטים שהסיפור שלהם כל כך עוצמתי ומעורר השראה שאתה מרגיש מגוחך להתייחס להיבטים הטכניים של הסרט, כי כל מה שנשאר לך זה הסיפור מעורר ההשראה שצפית בו. (אחד)
לחיות עם מפלצות | Living with Monsters
הסרט העצמאי הקצר הזה מתנהל כמו פרק בסדרת טלוויזיה דוקומנטרית בשנות ה50, רק ביקום מקביל – אחד שבו כל מפלצות הקאיג׳ו הענקיות הן אמיתיות לגמרי. הפרק הפיקטיבי מנתח את ההיסטוריה של המפגשים של האנושות עם יצורי הענק האלה ומשלב בתחקיר צילומי פאונד פוטג׳ של ההרס והחורבן שהן יצרו.
לדעתי, מדובר בהברקה. זה סרט שעובד בשני מישורים: מבחינת הדוקומנטרי, לא רק שהוא מקיף ומעניין, הוא גם עושה עבודה מדהימה בבניית העולם. הפרטים בהם הם בוחרים להתמקד והדרך בה ההיסטוריה מסופרת, נותנים את התחושה של מציאות אלטרנטיבית הגיונית ואפילו מתבקשת, אם דברים כאלה באמת היו קורים בעולם שלנו. מקבלים אינפורמציה על חלקים שונים של העולם, מהפרספקטיבה של חוקרים, אנשי צבא וממשלה, ועד אנשי תרבות וקולנוענים. במובן הזה, הדוקומנטרי הצליח לסחוף אותי כצופה ולשכנע אותי בהתרחשות האירועים שהוא מתאר.
מבחינת הפאונד פוטג׳, זו דרך נפלאה להשתמש במותג. גודזילה הוא לא הכוכב היחיד של התוכנית, ויש שורה של מפלצות אייקוניות מהיסטוריית סרטי הקאיג׳ו בתקופת הShowa (כולל שימוש עקיף ממש נפלא בקינג קונג). הפאונד פוטג׳ מכיל בתוכו כל מה שהייתם מצפים מסרט קאיג׳ו קלאסי, כמו הרס סביבה נרחב, מוות אזרחים המוני, קרבות היאבקות בין מפלצות הענק (בהם הן נראות ממש כאילו אנשים נמצאים בתוך החליפות, על כל מה שמשתמע מכך).
ניכרת השקעה רבה בפרטים על מנת ליצור את התחושה האותנטית, כולל זוויות לא קונבנציונליות וספונטניות, החלפה תכופה של קטעים, קטיעתם באמצע בעקבות המתרחש וכדומה. נעשתה עבודה נהדרת בשחזור החומריות של הפילם ושימור האיכות הירודה המצופה מצילומי אסונות כאלה. כל זה לא פוגע בחוויות הצפייה בדוקומנטרי הפיקטיבי, להפך – יכולתי להרגיש את המחשבה המרובה שהוקדשה למיקום של כל הקטעים, הפרספקטיבה ותחושת הגודל של המפלצות, והדגשת ההרס ותגובות האנשים הפשוטים שרק מנסים להימלט. לפעמים שכחתי שמדובר בהפקה מדומיינת.
למרות זאת, החוויה לא מושלמת. בעיית ה׳עמק המוזר׳ עם דמויות האנשים בפאונד פוטג׳ לא פתורה, וזה הוציא אותי מהחוויה מספר פעמים, והייתי שמח להרחבות על מספר מפלצות ואספקטים של החברה שהתוכנית לא ממש מספיקה לחקור. אבל זה גם דבר חיובי – יש הרבה מקום להרחיב למספר פרקים נוספים שממשיכים את קו הדוקומנטרי של האחד הזה, והולכים אפילו רחוק יותר (זוויות צילום צבאיות! ריאיונות! התפתחויות עלילתיות באמצע השידור!!).
כל זה רק מעיד על ההצלחה של הפרויקט העצמאי הזה, ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שאוהב קאיג׳ו. במהלך הצפייה נדהמתי מתשומת הלב לפרטים, בין אם מדובר באיסטר אגס למפלצות קאיג׳ו אחרות שלא הוזכרו, הקפדנות על האסתטיקה של החלקים השונים המרכיבים את הסרט, צילומי העיתונים המפוברקים ואפילו אופי והתנהגות מנחה התוכנית, שמהדהד את כל הדקויות של התקופה אותה מנסים לשחזר. זו הפקה ברמה מאוד גבוהה ואני מצפה לראות עוד.
ניתן לצפות בסרט הקצר בערוץ היוטיוב של חברת ההפקות. (idoma98)
כל אחד חוץ ממני | Anyone Else But Me
כיתת תיאטרון מקבלת תרגיל משחקי: לצאת החוצה, "לשחק" מקצוע כלשהו מול זרים, ולדווח איך היה. רוב התלמידים בוחרים להיות סבלים או סטודנטים לרפואה מול נהגי אובר. אבל דארן מחליט להגדיל ראש ולשחק אותה איש עסקים עשיר אחושילינג מול דייטים בטינדר. כמובן שזה חוזר להתנקם בו (ולא, אין הטרדות מיניות בסרט). אתם יכולים לצפות בכל הסרט, בחינם, באופן חוקי, בעמוד של הבמאי – כי הוא זמין רק שם.
הבעיה הכי גדולה של "כל אחד, רק לא אני" היא שהוא מזפזפ באופן מתסכל בין שני הקיצונים של סרטי ארטהאוס:
מצד אחד, משחק מפתיע לטובה, צילום יפה ואפילו מרשים לפעמים, תסריט מקורי שממש חוקר את הדמות הראשית שלו ואת ההשלכות של שקרים ומשחק. מצד שני, קצב איטי להחריד, דיאלוגים מאולתרים חסרי מעוף, מצלמה סטטית, וחורי עלילה וסיבוכיות יתר "בשביל הפואנטה". אני לא מתחרט על הצפייה וחושב שהוא סרט טוב סך הכל, לפעמים אפילו נהדר – אבל ישנה תמיד הרגשה שכל פעם שהוא רץ הוא חייב לעצור.
"כל אחד…" נוצר ע"י היוטיובר ג'ואל הייבר (Haver), שחוזר ואומר שכל אחד (תיאורתית לפחות) יכול לעשות סרט עם כמה חברים וקצת כסף. לטענתו הסרט עלה סך-הכל 4,000 דולר, ורוב הכסף הלך על טיסות לשחקנים וסגירת לוקיישנים. והוא צודק: הדרך היחידה להשתפר באמנות היא לעשות אמנות. אז אם בחור חמוד וקצת אקוורד הצליח לעשות סרט פשע בחודש, למה לא אתם? (DancingEagle)
השבוע האתגר הוא לראות מאחד הסרטים שזכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר שעוד לא ראיתם. בהצלחה
שאלה לעורכים
אין לי אף סרט זוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר שבא לי לראות.
אם לא הייתי רואה עדיין את למלא את החלל זה היה יכול להתאים, אבל כבר ראיתי אותו וחוץ ממנו אני לא רואה עוד אף סרט זוכה אופיר לסרט הטוב ביותר שמדבר אלי באיזושהי צורה (טכנית ראיתי גם את הערת שוליים, אבל זה היה בצעירותי כשעוד לא ידעתי מספיק על הקולנוע הישראלי הדרמטי. היום לא הייתי מתקרב לסרט).
אז השאלה שלי היא האם זה יהיה קביל לראות במקום סרט שזכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר?
כי בן גוריון אפילוג נשמע לי אחלה סרט שכדאי שאשלים, ואחרי הכל גם פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זה סוג של פרס הסרט הטוב ביותר, לא?
נגיד זאת כך
אם תראה אותו כחלק מהאתגר ותכתוב עליו, נשים אותו בדבר הבא.
אבל זה לא באמת ברוח האתגר (או הרבה פחות), כי אז למה בכלל להישאר בסרט דובר עברית ותראה כבר מה שבא לך.
כבר שמתי מחזות זמר בשבוע של אפוקליפיסה אז זה לא יהיה המקרה הכי חריג, אבל אם אתה שואל אותי, הייתי מנצל ומשלים חלק מהסרטים הבאמת נהדרים לכל נפש של הקולנוע הישראלי העלילתי.
אוי, נו, זה באמת אותו הדבר?
לשנות מזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באופיר לזוכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר באופיר זה באמת שווה בעיניך ללראות במקום סרט לא ישראלי או סתם איזה סרט שבא לי?
תראה, אני יכול לוותר על השבוע הזה, זה לא ביג דיל בשבילי לדלג על שבוע.
פשוט אני לא מבין למה השינוי המאוד קטן הזה (לפחות בעיני) כל כך משמעותי.
אין אף סרט זוכה אופיר לסרט הטוב ביותר שיש בכוונתי לראות, עם או בלי אתגר צפייה.
לפחות אם הייתם מכלילים את כל הסרטים שנשלחו ע״י ישראל לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, גם מהתקופה שלפני פרס אופיר, עוד היה לי מה לראות (נגיד סאלח שבתי. שמעתי הרבה דברים טובים על הסרט הזה ואני באמת צריך לראות אותו מתישהו). אבל כשזה מצומצם רק לזוכי אופיר לסרט הטוב ביותר, באמת שאין שום דבר שבא לי לראות גם אם ישלמו לי על זה.
זה אישי נגדך
תראה איך הוא הפך את התגית שלך לחרוז.
אוי לי, לא שמתי לב לזה עד עכשיו
אבקש מהעורכים לתקן את התגית של בחזית הכיתה.
אולי קלרה הקדושה?
אני לא ממש מת עליו באופן אישי אבל הוא דיי טוב בלייצג רוח נעורים. אני רואה סרט בחלקים שנקרא "חידת האש" שדיי דומה "לקלרה". זה לא הסרט הכי טוב בעולם אבל המראה והמשחק של הילדים, של הבמאי, אפילו של הכתוביות (תראה תבין) תורמים לקסם התמים שלו עד שאי אפשר שלא לחייך.
רק מציין שתמונת הקאבר לסרט הקצר שראיתי היא של סרט קצר אחר מאותה חברת הפקות
שזה תכלס בסדר כי הוא גם חביב, אבל לא הייתי אומר שזה אותו הווייב למי שזה הוריד לו את ההתלהבות.
אני רק מעיר
שבתור אתגר שהכותרת שלו הייתה "סרט שאפשר לראות באופן חופשי באינטרנט" ציפיתי שבכל ביקורת יהיה לינק לסרט.
קרקס פלשתינה
לשטחי יהודה ושומרון אל עיר פלשתינית קטנה, מגיע קרקס. המטרה: להביא בידור לכולם. האמצעי: כאמור, קרקס, ובעיקר – אריה. הבעיה: בערב הבכורה של הקרקס, האריה בורח. אופסי.
מכאן אמורה להתפתח, והסרט מאוד מנסה לדמות מצב שכזה, מעין קומדית טעויות רבת משתתפים שגם טעונה במצבורים פוליטיים. הבעיה היא שהביצוע של כל העסק רופף – דמויות רבות לא זכות לאפיון, או לאפיון די מעליב, ורמת ההפקה לא לחלוטין סגורה על עצמה (הקצין הבכיר מסתובב עם דרגות ריקות???).
חלק מזה מכוון, במטרה ליצור מציאות דומה-אבל-שונה, אבל במקרה הזה הסרט לא מצליח לקחת את כל הצעדים שנחוצים כדי ליצור את המציאות הזאת. בניסיון לא ליפול לאקספוזיציה, דברים נשארים לא תמיד ברורים ולכן לא תמיד מדויקים ולכן די מפוספסים.
במובן מסוים, ישראל עדיין לא פיצחה עד הסוף את ה"סנאצ'" הישראלי. "פול חומוס טריילר" כנראה הכי התקרב לשם, אבל יש לו שורשים ב"קרקס פלשתינה" (וגם ל"פוקסטרוט", במובן מסוים), שמנסה לעשות הרבה דברים, וקצת מפחד לעשות אחרים, ולכן עושה קצת פחות ממה שהוא רצה לעשות.
גט: המשפט של ויויאן אמסלם
בדרך כלל אני משתמש ב-15 שניות התהילה שלי כאן כדי לחפור, אבל זוהר אורבך כבר הוציא לי את המילים מהפה לפני 4 שנים. אבל בו-זמנית אני חותם על תגובת הנגד של "קרקר כפול" באותה ביקורת [יהונתן: בבקשה תכתוב איך קוראים לכותב הזה באמת כי שכחתי [אולי זה אתה בתכלס [אופס]]].
אני חושב שרונית אלקבץ ז"ל היא קולנוענית ושחקנית מטורפת שיצרה "12 מושבעים" ישראלי כדת וכדין, עם קאסט חלומי והחלטות אמנותיות חכמות. אני גם חושב שהסרט לא מחזיק שעתיים, שהוא מתהדר במלודרמה לפרקים ובביקורת חברתית ישר לפרצוף, ושהוא לפעמים מתפלצן ללא סיבה. קיצר, עוד קצת והייתי נופל – אבל מה שיש עכשיו הוא חתיכת הישג.
אני צריך לצפות שוב ב"אפס ביחסי" כדי להצטרף ברצינות לדיון ה"האם הוא היה צריך לקבל אופיר במקום 'גט'", אבל 'גט' חייב היה לקבל איזשהו אופיר… לאלקבץ, גבאי ומנשה נוי. לא לזאב רווח ב"מיטה טובה". אוהב אותך אחי, אבל בוא.
שבוע רביעי
שבע ברכות:
הטיעון המרכזי נגד סרטים ישראלים הוא שרובם דרמות משפחתיות, סרטים כמו שבע ברכות מזכירים שלפחות אנחנו יודעים לעשות את זה טוב.
שבע ברכות פורש בשבעת הימים שהוא מציג דינמיקה משפחתית מתוחה בצורה מדויקת, נוגעת ועדינה. הקאסט מדהים, והדמויות כולן מורכבות ומובנות בדרגות הצטיינות שונות. לא פשוט ליצור סרט בו הדמויות כולן מעוררות הזדהות, ושבע ברכות עומד בכך בהצלחה.
הייפ מוצדק וזכייה ראויה בהחלט.
ביקור התזמורת:
לא ראיתי עד השבוע את ביקור התזמורת, אבל בהחלט שמעתי על הסרט בו תזמורת מצרית מגיעה לביקור בארץ הקודש. מסיבה זו כאשר בחרתי את שני הסרטים בהם התכוונתי לצפות במסגרת האתגר, הנחתי שאני לוקח את שני הצדדים של מטבע הקולנוע הישראלי – דרמות משפחתיות והסכסוך הישראלי פלסטיני.
הסתבר שהסכסוך לא נכח כלל בסרט ברמת הטקסט. הסרט מתמקד במערכות היחסים קצרות הטווח שנוצרות בין האורחים למארחים, וקו העלילה הראשי הוא 'אבודים בטוקיו' רק בלי פער הגילאים המטריד: סיפורם של שני זרים אבודים שנפגשים לתקופת זמן קצרה באמצע החיים. רונית אלקבץ מעולה כמובן, אבל ששון גבאי גונב את ההצגה כשהוא יוצר דמות מאופקת ומדוייקת.
מהבחינה הזו הסרט אולי לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט טוב – עם כמה סצנות מרגשות בכיכובם של אלקבץ וגבאי שמעלות אותו למדרגת טוב מאוד.
אז כן, זה סרט דרמה אנושי טוב. אלא מה, בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מכך שהסכסוך נמצא שם ברקע, ואני מניח בזהירות שזאת הסיבה המרכזית שהביאה לסרט אהדה עולמית. עניין אחד הוא לספר את סיפורם של קבוצות זרים שנפגשות, ועניין אחר לגמרי כשנוסף הנופך של היריבות.
אני מבין למה ניתן לקרוא את הבחירה הזו כמין מחווה אוטופית לשלום ואהדה, אבל מודה שבשלב הזה הפנטזיה הסכרינית רק עצבנה אותי. תזמורת מצרית לא יכולה להגיע לישראל במציאות, והסרט אפילו לא אושר להקרנה במצרים.
בקיצור, סרט טוב. אבל התלהבות ממש אני אשמור לביקור התזמורת המצרי, כשיבוא.
קלרה הקדושה
התחלתי את הצפייה עם הרבה ציפיות. ידעתי שהוא סרט קאלט ושהוא היה מרכיב חשוב בילדות של לא מעט אנשים, אבל לא היה לי מושג על מה מדובר ולמה הסרט קיבל את המעמד לו הוא זכה. עכשיו אחרי הצפייה, לא קשה להבין למה – זאת יצירה שאין שום דבר דומה לה בקולנוע הישראלי.
במהלך הצפייה ממש התרשמתי מהאספקטים הטכניים, כמו הצילום היפהפה והשימוש הנפלא בתאורה. בזכות הבחירות האלה נוצרת אווירה מאוד ספציפית לעיירה הפיקטיבית הזאת, שקשה לשייך אותה למקום מסוים בארץ. במובן הזה יוצרי הסרט מצליחים לברוא עולם חדש משלהם.
העולם הזה מאוכלס בדמויות מעניינות אך אבסורדיות ומוקצנות, עד כדי כך שזה מרגיש כאילו דמויות המבוגרים והילדים החליפו תפקידים. דמותה של קלרה, הילדה הרוסייה התמימה עם יכולות חיזוי העתיד הממגנטות שלה, גורמת לכל מי שפוגש בה לחשוף צדדים אחרים באישיות שלו, ויש בזה משהו מהפנט. הדיאלוגים בסרט מרגישים תלושים מהמציאות אבל עדיין מעוגנים באופי הדמויות, ובעיקר מורגשת תחושה חזקה של מסמך היסטורי. קשה לי להגדיר את זה אחרת – הדרך הכי טובה שאני יכול לשים את זה במילים, היא שזה סרט שהוא קפסולת זמן של מציאות אפשרית אלטרנטיבית.
מה שמצער אותי הוא שלא ממש התחברתי לדמויות. בסרט התבגרות כזה, גם אם הוא הרבה מעבר לכך, חשוב לי שהדמויות המתבגרות יקבלו את הזמן להעמיק את מערכות היחסים ביניהם, אבל הסרט עסוק לפעמים יותר באלמנטים העל טבעיים שבו או בהומור (מצחיק!) יותר מאשר הרומן המתפתח בין טיקל וקלרה, או ההתפרקות של חבורת המורדים הצעירה. כשהסרט חוזר להתמקד בנקודות העלילתיות האלה, זה מרגיש מעט מאוחר מדי ומזורז מדי.
למרות זאת, יש הרבה כנות ואותנטיות בדרך בה השליש האחרון של הסרט סוגר את כל הקצוות וסיימתי אותו עם הרבה הערכה למה שהוא ניסה לעשות, והבנה של המקום שלו בהיסטוריה הקולנועית הישראלית. לגמרי ראוי לכל פרסי האופיר שסחף.
דירוג זוכי האופיר
דירוג זוכי פרס הסרט, כי למה לא. (בסוגריים: סרט/ים מאותה שנה שהיו יותר טובים מהסרט הזוכה).
1. החיים על פי אגפא
2. גט
3. עג’מי
4. הערת שוליים
5. חולה אהבה בשיכון ג׳
6. ואלס עם באשיר
7. חתונה מאוחרת
8. שבע ברכות
9. האופה מברלין
10. ביקור התזמורת
11. ימים נוראים
12. כנפיים שבורות
13. קלרה הקדושה
14. ויהי בוקר*
15. פוקסטרוט
16. שורו
17. למלא את החלל (ההתחלפות, בלדה לאביב הבוכה)
18. מדורת השבט (שנת אפס, אור, עטאש (צימאון), הכלה הסורית)
19. בית לחם (שש פעמים, מי מפחד מהזאב הרע, מקום בגן עדן, פרדייז קרוז)
20. שחור
21. אדמה משוגעת (שלוש אמהות)**
22. אביבה אהובתי (שלוש אמהות)**
23. האסונות של נינה
24. ההסדר (כיפור, כיכר החלומות, הבולשת חוקרת, מרס טורקי)
25. עפולה אקספרס (מר באום)
26. אסיה (המוסד)
27. החברים של יאנה
28. סינמה סבאיא (ולריה מתחתנת, קריוקי)
29. באבא ג׳ון (היורד למעלה)
30. סופת חול (מעבר להרים ולגבעות, שבוע ויום, לעבור את הקיר, אנשים שהם לא אני, אבינו, ישמח חתני, הלהקה האחרונה בלבנון)
31. שליחותו של הממונה על משאבי אנוש (פעם הייתי, הדקדוק הפנימי, התגנבות יחידים, המדריך למהפכה, זוהי סדום)
32. קרקס פלשתינה
33. מעבר לים (עונת הדובדבנים)
34. נקמתו של איציק פינקלשטיין (זוהר)
35. איזה מקום נפלא (למראית עין)
* אני באמת חושב ש״ויהי בוקר״ טוב יותר מ״ביקור התזמורת״ (באופן כללי התאוריה שלי לגבי קולירין היא שהוא התחיל הכי טוב שלו ועם כל סרט הוא מגביר) אבל בהתחשב במעמד של ״ביקור״ לשים אותו מתחת ל״ויהי״ ירגיש קצת כמו פרובוקציה.
** זאת חצי פרובוקציה. אובייסלי ״שלוש אמהות״ קצת בוסרי מבחינה טכנית ביחס לזוכי אותה שנה אבל במכלול לוקח אותו בכל יום נתון לפני ״אביבה אהובתי״ ו״אדמה משוגעת״.
מילא ויהי בוקר על פני ביקור התזמורת
ויהי בוקר על פני אגדת חורבן?
כל הסרטים שעוד חסרים לי צורך דירוג זה נמצאים בתחתית הטבלה וזה לא עושה חשק להשלימם.
תראה
1. אין ויכוח ש״אגדת חורבן״ חשוב ומשמעותי יותר וכנראה שיזכר יותר בעתיד, האם הוא בהכרח יותר טוב? אני לא בטוח.
2. ה״אנטי״ שלך ל״ויהי״ הזכיר לי שהתלבטתי בזמנו אם להגן עליו בדף הביקורת אבל בסוף החלטתי שיהיה זה מטומטם מצדי להגרר לשרשור פוליטי בלתי נגמר האופייני לדיונים כאלה כשהסרט עצמו בכלל לא פוליטי (או לפחות רחוק עשרות שנות אור מהסרט הפוליטי שמבקשי רעתו עשו ממנו, עסקנים, פוליטיקאים ושחקני הסרט כאחד). בקצרה ועם מינימום חשק שהדיון יגיע לאזורים של פוליטיקה: אם להסתמך על הביקורת, הקריאה שלך את הסרט מבוססת על הנחה עלילתית שהיא, עובדתית, לא נכונה ולא קיימת בסרט, ואיכשהו גם פספסת את המניע לאירוע המרכזי (סגר/עוצר) למרות שזה נרמז בסרט מספר פעמים. הסרט בבירור לא מתרחש ב״שטחים״, הוא מתרחש בכפר ערבי בתחומי ישראל (במקור זה טירה, בסרט, אאל״ט, זה כפר ערבי בצפון). אתה מחיל על סרט פנטסיה סטנדרטים של סרט ריאליסטי. הוא לא סרט ריאליסטי מהסיבה הפשוטה שהעלילה שלו היא לא ריאליסטית (עוצר צבאי על כפר בישראל זה לא בדיוק משהו שאשכרה קורה במציאות).
2 יפה כי האנטי שלי לא קשור בכלל לפוליטיקה שלו
ואף להיפך – הביקורת מציינת את מעט הסאטירה בו לטובה. האנטי שלי כלפיו הוא כל שאר הסרט שהוא עוד סרט וודי-אלן-י על גבר במשבר אמצע החיים שאין לי דבר אחד חיובי להגיד עליו.
זאת קצת היתממות
לעניין הבעיה המרכזית שלך עם הסרט הקדשת שתי פסקאות. לעניין השני – אפיון הסרט – חמש פסקאות. הגם שאותן חמש פסקאות לא בהכרח באו להוריד לו הן לא שם כדי להעלות לו. חמש פסקאות שלמות שנועדו לצבוע את הסרט בצבע מסוים (למרות ש, כאמור, אין בין זה למציאות מאום) ומייצרות אצל הקורא תגובות מאוד ספיציפיות. הנפח שאתה מקדיש לדון באופי הסרט גם מסיט את כל תשומת הלב של הקורא לעניין הזה.
אני גם חושב שעניין האפיון משמעותי ולפעמים יכול להיות להשפיע על היחס של הצופה בעניין הדבר שלך הפריע בסרט. אם מדובר בעוד סרט נוסחתי (במובן של עוד סרט ״סמולני״) והעלילה המרכזית (גבר במשבר גיל העמידה. אישית חושב שזה תיאור שמגמד את הסרט, הוא הרבה יותר מזה, אבל בסדר) לא עובדת לך, אז היא לא עובדת לך. אבל אם העלילה הזאת עטופה במשהו אחר שהוא לא סרט גנרי, סיכוי סביר שהעלילה עדיין לא תעבוד לך אבל לפחות מדובר בעטיפה מרעננת.
כן, החלוקה שם שמה דגש במקום אחד ולא אחר
נובעת מכמה סיבות:
1. זה היה חלק מרכזי מהדיון על הסרט בזמן הזה
2. זה חלק מרכזי בכלליות מדיונים על קולנוע ישראלי
3. זה, לצערי, הרבה יותר מעניין ממה שיש באמת בסרט – כאמור, סרט לא משהו.
אבל האפיון הזה, עם זאת, בהחלט מדויק. כן, אפשר לדמיין את הסרט גם באיזה כפר נידח בצרפת כסוריאליזם קיצוני אנטי-בירוקרטי או משהו, אבל בחירה היא בחירה. זה סרט פוליטי, במובהק, וזה – כפי שאמרתי שם ואני חוזר פה – בסדר גמור.
1. זה היה חלק מרכזי מהדיון על הסרט כי *אנשים שלא ראו* את הסרט (ושחקני הסרט) עבדו בזה שזה יהיה חלק מרכזי מהדיון על הסרט. האם הדיון הזה רלוונטי לסרט? כנראה שכן, אבל זה קיבל יותר מדי פוקוס בהתחשב בעובדה שזה לא סרט (ממש) פוליטי. אבל עצם העובדה שאתה ורבים אחרים ש*צפו* בסרט ראו עלילה ש, עובדתית, לא קיימת בו מוכיחה שתעמולה עובדת. בדיוק כמו שהתעמולה שסימנה את ״קרב אוויר״ כסרט X (למרות שהוא לא בהכרח כזה) עבדה על אנשים.
2. זה שיח רדוד שרואה סרטים מבעד לפריזמה דיכוטומית, של שחור ולבן, ימין ושמאל, הכל פוזיציה, אפס מורכבות, אם הוא לא איתנו במובהק אז הוא לגמרי נגדנו, 95% מהזמן זה בכלל לא קשור למה שקורה בסרטים עצמם, זה פשוט שאנשים כבר סימנו מטרות ועכשיו רק לחבר נקודות. אבל מהאינטרנט אין לי ציפיות.
3. אם לא אהבתי סרט ואין לי ממש מה להגיד על מה שלא אהבתי בו, אעדיף לא לכתוב עליו מאשר להתפייט על מה שלא קיים בו ולהסיט את הדיון על הסרט למחוזות שפחות קשורים לקולנוע. אבל זה רק אני.
4. להגיד שהאפיון מדויק זה, בלשון המעטה, לא מדויק. אם אין משמעות להבדל בין כפר ערבי בשטחים לכפר ערבי בתחומי ישראל, אז באמת שאין משמעות לכלום.
נשמט בטעות מסוף סעיף 2:
״אם אתה מעדיף להיות חלק מהשיח הזה במקום לייצר אלורנטיבה – וולקאם ובהצלחה״
אני חושב שאתחיל מהסוף ואגיד שאני לא מסכים עם התזה שההבדל שאתה שם בין עוצר בשטחים ועוצר בכפר ישראלי הוא פחות ממה שאתה חושב. אפילו להיפך – עוצר בכפר ישראלי (דבר שלא נאמר בסרט מפורשות, אגב, אבל אני מסכים שהצדק עימך) הוא יותר פוליטי, לא פחות.
בהמשך לזה, כאמור ההתמקדות בסאטירה נבעה בחלקה כי זה החלק שאשכרה אהבתי.
בהמשך לזה, ההתמקדות נועדה לפרק את הרדידות ולשים שם מורכבות. אולי היא לא הצליחה בעינייך, ואני מקבל את זה – אבל הטקסט הוא לא "זה סרט שמאלני תודה יום טוב".
אבל בעיקר – אני באמת חושב שאתה שם דגש גדול מדי על הבדל שהוא פחות גדול משאתה חושב.
2.לאיזה דיון פוליטי תיגרר בדיוק אם הסרט?
ממה שאני זוכר, מה שבעיקר הפריע לו שזה סיפור התמקד על אדם במשבר אמצע החיים.
השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא : מה אתה חושב על "התסריטאי"? ,"עבודה ערבית"? או דברים אחרים של סייד קשוא שלא ראיתי/קראתי. לא רק או אפילו בעיקר מנקודה פוליטית אלא מהנקודה של ראיית העולם ביצירות האלו.