רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2024: שבוע 1

שבוע שעבר התחלנו את אתגר הצפייה של עין הדג, ובו צפינו בסרט מתוך רשימת ההופעות הטובות ביותר ב-20 השנה האחרונות שבחרו גולשי האתר. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.

המלכה

להיות מלכה זה לא תענוג גדול.  להיוולד לעולם בו אין לך חיים פרטיים כלל, בו כל סכסוך משפחתי או אבל פרטי הופכים להיות עניין לאומי ונחלתם של כל המדינה שלא לומר העולם כולו.
הסרט מציג את ההתנגשות הזאת בצורה די טובה – המלכה מוצגת בסרט כאדם פרטי המתמודד עם נושאים אישיים ופרטיים, רק שבמקרה שלה כולם, כולל כולם, חלק מהעניינים הפרטיים שלה.

אבל לא רק בני משפחת המלוכה מתמודדים בסרט הזה עם לחצים גדולים: אחת הדמויות המעניינות ביותר בסרט היא זו של ראש הממשלה טוני בלייר, אדם שמוצא את עצמו לא פעם בין הפטיש לסדן, בין המלכה לבין תוקפי המלכה. בלייר מנסה למצוא איזשהו איזון בתוך כל המהומה הזאת, מה שהופך אותו לאחת הדמויות המעניינות בסרט, אולי אף יותר מהמלכה.

אינני בריטי ובזמן התרחשות הסרט הייתי ילד קטן, כך שאין לי שום זיכרון מהתקופה הזאת או קשר מיוחד לנושא הזה הכל כך זר לאקלים שלנו, ובכל זאת היה מעניין לצלול לעבר עולם אחר בו סיפור פרטי העוסק באבל של משפחה ספציפית הוא הנושא החם והמדובר ביותר במדינה. (אחד)

כמה ביקורות קצרצרות של mook 

רעם טרופי: הדבר הכי מדהים בסרט זה שהוא שורד יפה (לפחות מבחינתי) את מבחן הזמן בכל הנוגע לשיח הזהויות, הוא גם די מבקר את הדמות של דאוני ג'וניור בזמן אמת. חוץ מזה מדובר בסרט די חביב.

אדפטיישן: קאופמן קלאסי. הרבה התחכמויות, התקפת יתר על המוח אבל בלי מספיק תוכן. ובכל זאת מדובר בסרט די מהנה עם (עוד) הופעה מושלמת של קייג'.

איירון מן: ביום מן הימים, כשמארוול יעמדו לדין על פשעיהם נגד האנושות והרס הקולנוע, אני מקווה שגם ג'ון פאברו ודאוני ג'וניור ישבו על אותו ספסל נאשמים על זה שעשו סרט כל כך טוב שאפשר את המשך השושלת.

כנופיות ניו יורק: עוד שיא של סקורסזה. מוזר שאיכשהו נמנעתי מהסרט הזה עד עכשיו כי מדובר בחתיכת וואו. מסגרת עלילתית די מוכרת ואפילו קצת נדושה אבל מרטי עושה ממנו מטעמים, לא מפסיק להפתיע לכל אורכו ומזכיר שהוא רב אמן (כאילו שאי פעם שכחנו). התאוששות די יפה מאיך שהוא סגר את הניינטיז. (mook)

המתאבק

בסרט שכל כך מתמקד במסע ההרס העצמי של הדמות הראשית, הרגשתי שהיה צריך במישהו עם יותר מנעד רגשי מאשר מיקי רורק. זה לא שהוא רע פה, והוא בולט לטובה בסצנות עם הבת שלו, אבל משהו בהופעה שלו הרגיש קצת שטחי. גם מריסה טומיי לא ממש עבדה עבורי בתפקיד שלה. הבנתי מה הסרט עושה ומה הוא רוצה להגיד, אבל יצאתי בתחושה שזה היה יותר אפקטיבי עם ליהוקים מוצלחים יותר.

כמו כן, הצילום הידני לפעמים עשה קצת כאב ראש. מה שכן, הצלם בהחלט עשה כושר בסרט הזה.

מבין הסרטים של ארנופסקי שראיתי, הוא במקום טוב באמצע. (מתן בכר)

פרל

"X" היה סרט שעשוי טוב אבל בסופו של סרט אימה בסיסי, ולכן היה משמח לגלות שפרל מתעלה עליו בהרבה. הוא גם מתפקד כסרט אימה אפקטיבי, אבל בעיקר מתעסק בגיבורה שהוא נושא את שמה. העשייה מעולה, הדמות כתובה היטב וההתכתבות עם "הקוסם מארץ עוץ" מוסיפה לאווירה המצמררת הכללית, אבל מעל הכול זורחת ההופעה של מיה גות'. סצנת מונולוג אחת וסצנת הסיום לבדן גרמו לי לכעוס מאוד למפרע על כך שהיא לא קיבלה מועמדות לאוסקר, אבל ההופעה שלה מדהימה לכל האורך.

הדבר היחיד שמפריע לי להשתפך על הסרט לחלוטין זו העובדה שבסופו של דבר הוא מתפקד לגמרי כסרט אוריג'ן של נבל, כזה שהוא רק הקדמה לבאות. הוא מזכיר במובנים מסוימים את "ג'וקר", רק שאין מאחוריי פרל את המטען התרבותי שיש מאחוריי הדמות של הג'וקר שמייתר סרט המשך. כמובן, פרל הוא באמת רק סרט ראשון מתוך שלושה מבחינה כרונולוגית, אבל "X" לא עשה שום דבר מיוחד עם דמותה של פרל, ולכן הרבה מאוד מונח על הסרט השלישי והמסכם שאמור לצאת ממש בקרוב. (האביר הבהיר)

אני לא בדיוק מעריצה של סרטי אימה, וגם בתוך הז'אנר אני לא באמת בקטע של סלאשרים, אבל לא מזמן השלמתי וחיבבתי את "X". קיבלתי את הרושם שהפריקוול (שיצא בערך שנייה וחצי אחריו) היה אפילו יותר אהוב ממנו, אז באתי עם ציפיות שהסרט לא מאה אחוז עמד בהן.

זה סרט די סבבה בסך הכל אבל בשבילי ספציפית הוא היה פחות מסעיר וגם פחות נוגע ברמה הרגשית, אולי בגלל שלא משנה כמה ההופעה של מיה גות' כאן טובה, זה עדיין סרט על רוצחת פסיכופתית. ומיה גות' ממש ממש טובה, כן? ויש לדמות כל מיני נסיבות מקלות, ברור, והיא גם מבינה שהיא עושה דברים נוראיים, אבל כזה… הכל נורא ודוחה ומחריד די כל הזמן. נו, לפחות כל הגועל המזוויע הזה מצולם ממש יפה. (נעמה רק).

מועדון הלקוחות של דאלאס

אין סעיף אחד בספר 'כך תיצרו פתיון אוסקרים גנרי' שהסרט הזה מדלג עליו. יש את מתיו מקונוהיי בתפקיד שמבוסס על אדם אמיתי שאילץ אותו לרדת משמעותית במשקל, עם סיפור על מציאת משמעות לחיים ומלחמה בחברות ענק. יש את ג'ארד לטו בתפקיד טרנסג'דרית, מה שכנראה היה נראה מאוד מרשים לאוסקרים בשעתו והיום בעיקר גורם לתמוה מה הייתה הבעיה ללהק טרנסג'נדרית אמיתית. יש גם כמובן דמות נשית חסרת איפיון מלבד היותה מאוד מאוד חכמה שמסתובבת עם עיניים מכווצות לכל אורך הסרט, והסיפור שלה הוא ללמוד לאורך הסרט להעריץ את הגיבור הדוש.

כנראה שזה כן סרט שטוב במה שהוא עושה, פשוט לא אכפת לי בכלל ממה שהוא עושה. שכחתי מקיומו עוד לפני שהסתיים. (האביר הבהיר)

קינג קונג

פיטר ג'קסון משלים בהצלחה את הפרויקט השאפתני ביותר בתולדות הקולנוע, ומחליט ליצור עוד פרויקט שאפתני – עיבוד מחודש ל"קינג קונג", קלאסיקת ההרפתקאות/פנטזיה/אימה משנת 1933. אין ספק שאם יש מישהו שמתאים למשימה הזו, הרי זה ג'קסון – האיש עשה קריירה על מפלצות, והוכיח שניתן לסמוך עליו עם הפקות ענק. אז הוא לקח איתו את אנדי סרקיס, שבזכות ההופעה שלו הסרט נכלל ברשימה לשבוע הנוכחי, ושכבר גילם בעבר דמות ממוחשבת תחת ג'קסון.

והתוצאה היא אחלה, אבל מהאיש שהביא את "שר הטבעות| אתה מצפה ליותר מאחלה. מכיוון שאני ניגש לסרט 2 עשורים מאוחר יותר, ואני מודע לקבלה הפושרת שלו יחסית, לא באתי עם ציפיות בשמיים. אבל אם הייתי צופה בסרט בזמן אמת, עוד בהתלהבות מטרילוגיית שר הטבעות, סביר להניח שהייתי מתאכזב. מצד שני הייתי רואה אותו על מסך גדול וזה ככל הנראה היה משפר את החוויה.

סרקיס אכן מצוין בתור קונג, כרגיל, אבל 6 שנים מאוחר יותר הוא יגלם דמות של קוף הרבה יותר מעניינת. גם דמות איש הצוות של סרקיס נהדרת, בניגוד לשאר אנשי הצוות המשמימים. סליחה ג'יימי בל, לא משהו אישי, אבל לא באתי לסרט קינג קונג בשבילך.

וזה מוביל אותנו לבעיה העיקרית של הסרט – האורך כמובן. לוקח בערך שעה עד שמגיעים לאי הגולגולות, ועד שרואים את קונג עובר כבר כמעט כל האורך של הסרט המקורי. בכיף הייתי מוותר על כל ענייני צוות הספינה. לעזאזל, באתי לראות את קונג נלחם בדינוזאורים, לא את ג'יימי בל נלחם בקלפטומניה. גם כשהם מתו בהמשך, לא היה לי אכפת.

חוץ מסרקיס יש עוד שחקנים בסרט. נעמי ווטס לא בשיאה אבל זאת נעמי ווטס ואני תמיד בעדה. אותו דבר אני יכול להגיד גם על ג'ק בלאק, למרות שהדמות שלו היא השמוק הכי גדול עלי אדמות, אבל שוב, ג'ק בלאק. אדריאן ברודי סבבה, מערכת היחסים של ג'ק ואן דווקא עבדה לי. קייל צ'נדלר מתמסר לדמות השמוק הנרקיסיסט עד הסוף.

האקשן טוב מאוד, והאפקטים מצוינים ומחזיקים מעמד, בעיקר קונג שנראה מצוין. רק סצנה אחת, סצנת המרדף עם הדינוזאורים, הרגישה קצת מוזר, אבל גם לא יותר מדי. כל היצורים השונים והמשונים על אי הגולגולת בהחלט גרמו לי לא לרצות לבקר שם. סך הכל מדובר בסרט לא רע, שיכל והיה צריך להיות יותר טוב ומהודק, ואמנם ארוך מדי ולא משתווה למקור, אבל מבדר ומומלץ. (Nadav98)

השטן לובשת פראדה

סרט מאוד כיפי, שאני לחלוטין יכול להבין איך הגיע למעמד של קלאסיקה. לא הסרט הכי מקורי או חדשני, ולא לגמרי עובר את מבחן הזמן בחלק מההחלטות שנעשות בו, אך ניכר שכל המעורבים בדבר יודעים בדיוק מה הקלף החזק ביותר שלהם – הקאסט המדהים שבראשו מריל סטריפ.

מיותר לציין שזה שיא בקריירה של סטריפ, שזורחת בתפקיד הזה ועושה מטעמים מהתסריט (ולא רק בזכותו. מורגש כמה מהסרט הזה אולתר וזה מאוד מרשים). היא פשוט ממגנטת בתור הדמות הזאת, וכל סצנה איתה הייתה תענוג לצפייה.

שאר הקאסט של הסרט גם הוא מפוצץ בכישרון: אן האת'ווי תפורה בול לתפקיד הדמות הראשית החמודה בסביבה לא מוכרת ועוינת, אמילי בלאנט מפתיעה בתור חברתה לעבודה (יריבתה לעבודה?) המרושעת והמשעשעת, וסטנלי טוצ׳י הוא תמיד נוכחות מנחמת ומבדרת, גם בסרט הזה.

אני מרגיש שזה סרט שהייתי מצטט בלי סוף אם הייתי צופה בו אז, אבל שמח שאוכל להתחיל מעכשיו.

כבונוס, יוטיוב הוביל אותי לשיחת אחת על אחת בין האת'וויי לבלאנט שבה הן מדברות בין השאר על חוויות חביבות מהסט של הסרט. מומלץ גם בשביל הכימיה המופלאה בין השתיים. (idoma98)

עיר החטאים

הרעיון לעשות אנתולוגיית סיפורים בעולם משותף הוא מבריק ומוסיף לאווירת הקומיקס, ואני פשוט מת על הסגנון האמנותי. הסגנון "נשבר" קצת כשאין מה להתבסס עליו והכל עובד על מסך ירוק, אבל בסך הכל הוא באמת משהו שלא רואים כל יום, והוא עובד מדהים.

הסרט עצמו הוא סרט הפילם נואר הכי פילם נואר שהיה בעולם: כל הגברים הם טנקים שריריים שמונעים על ידי כעס ונקמה, וכל הנשים הן או פם פטלז חצי ערומות או אובייקט הצלה/קורבנות חצי ערומות. והקטע הוא שלא הבנתי אם פרנק מילר מתכוון לזה באמת או שהכל סאטירה אחת גדולה. בסופו של דבר הסרט מתערבב לתוך ערפל של אלימות-סקס-קריינות שממש הוציא אותי ממנו.

לגבי רורק, הלא הוא מארב – בכללי הרגשתי שהוא וברוס ויליס (שמשחק את הארטיגן, גיבור הסיפור הראשון) עשו עבודה מצוינת ונכנסו לסגנון כמו שצריך. מארב במיוחד מציל את הסיפור של עצמו והופך אותו מסיפור "מי רצח ת'בחורה" גנרי לסרט אקשן כיפי ומוגזם.

אני לא מתחרט שצפיתי בסין סיטי אבל כנראה לא אעשה את זה שוב מעבר לסיפור הראשון, שהוא הסיפור הטוב ביותר ומכליל בו את כל מה שיהיה בסרט. (DancingEagle)

הר ברוקבק 

שנים שאני שומע את הטרוניה על "איך יכול להיות ש"התרסקות" גנב ל"הר ברוקבק" את האוסקר??" ואמנם "התרסקות" הוא בהחלט אחד הזוכים היותר מעפנים, אבל עכשיו אחרי שהשלמתי אני מוכרח להגיד שגם "ברוקבק" הוא לא סרט טוב במיוחד.

זה נובע בעיקר מהעובדה שהבסיס הרגשי של הסרט – הכימיה בין לדג'ר לג'ינלהול – לא באמת קיים. העברתי את הצפייה בעיקר בלנסות להבין מה מושך את הדמות של לד'גר שוב ושוב לזרועותיו של הסטוץ הקריפי מגיל 20. ובכלל, בעוד שלדג'ר מטפטף כריזמה על המסך, ג'ינלהול (כפרה עליו) הוא החטאת ליהוק פאר-אקסלנס. הוא אנמי מדי, מוזר מדי ולא יושב טוב על הדמות של הגבר שלכאורה סוחף גם בעסקים וגם ברומנים שלו. גם המונולוגים הארוכים ופסטורליות היתר לא התיישנו טוב בכלל.

אני מעריך את החשיבות של הסרט (בלי ציניות), אבל תודה לאל שהתקדמנו משם, בקולנוע להט"בי ובכלל. (כליל חיון)

יהלום לא מלוטש

כל מה ששמעתי על הסרט הזה, זה כמה הוא מלחיץ ומותח, ואיכשהו ציפיתי לסרט "לילה אחד מטורף" שכל הזמן אתה במתח מה יקרה עם אדם סנדלר, או אבן החן או משהו. התאכזבתי שזה לא ממש מה קורה, וסנדלר פשוט מדדה מסצינה לסצינה בזמן שאנשים צועקים עליו, אבל נותנים לו להמשיך לסצינה הבאה. בחצי שעה האחרונה הסרט נהיה מה שציפיתי, ואולי הוא היה צריך להתחיל שם, כי זה די טוב.

ומה לגבי הופעתו של אדם סנדלר שזכתה למקום ראשון בסקר ב-2020? סנדלר מגלם את האווי ראטנר כאילו תקוע לו קניידלך בגרון, שזה מתאים למוטיב היהודי מאוד של הסרט, וכנראה הייתי צריך לשמור אותו לשבוע היהודי באתגר. לא התרשמתי במיוחד מההופעה הזו, ולא נראה שלי שהיא אפילו ההופעה הטובה ביותר שסנדלר נתן בסרט. (יונתן עמירן)

טרנסאמריקה

תגובה באתר שדיברה והיללה את ההופעה (שהגיעה מקום חמישי בסקר של אותה שנה) אמרה שמה שההופעה עושה טוב זה שהיא גורמת לך לשכוח שפליסטי הופמן, היא, ובכן, אישה.

וזה נכון, אבל אני לא בטוח שזה הופך את הדמות עצמה ליותר מעניינת.

בכלליות, יש משהו לא לחלוטין מבושל עד הסוף בסרט הזה – לאו דווקא מההיבט הטרנסג'נדרי (קראתי כמה ניתוחים מאוד כועסים עליו אבל חלק מהם נשמעו לא לחלוטין מבינים שיש דברים שגם הסרט מבקר) אלא כסרט מסע שבו שתי דמויות צריכות להתקרב, רק שהסרט לא ממש מצליח לפצח את הדיאלוגים והדינמיקה שזה יעבוד. דוגמא טובה לכך היא הדיאלוג על כך ש"שר הטבעות הוא הומואי" שמביא כהוכחה כמה אימג'ים פאליים ואז אומר "זהו סיימתי". זה ניסיון להיכנס לאיזה היכל תהילה של ניתוחי תרבות פופ שטרנטינו פרסם, אבל זה פשוט לא משכנע, לא מצחיק ולא שנון (וגם לא עובד כמעין "הדמות הזאת חושבת שהיא שנונה אבל היא לא").

יש כאן משהו, אין ספק, אבל לא מספיק ולא מספיק טוב. (יהונתן צוריה)

השעות

הופעה מרשימה לא רק של קידמן אלא של כל הקאסט המרובה כוכבות-על מריל סטריפ וג'וליאן מור.

אני לא יודע האם ההסתייגות שלי מ"השעות" או חוסר העניין שהיה לי בגורלן של הדמויות נובע מכך שלא קראתי את "גברת דאלוויי". הרמיזות וההקשרים התקופים לרומן הידוע של וירג'יניה וולף (אותה קידמן מגלמת) הרחיקו אותי והרגשתי די כמו ילד שצופה מבחוץ על מסיבה שהוא לא הוזמן אליה. הנסיון הרבים של דלדרי לקשר בין הדמויות לבסוף התחילו להעיק.

גם "גברת דאלוויי" וגם "השעות" מתארים יום מחיי הגיבורות שלהן בהכנה למסיבה, כל אחת מהן (לגבי "גברת דאלוויי" אלו רק ניחושים מתוך מה שנאמר בסרט) נמצאת במהלך משבר נפשי עמוק ואף חושבת על התאבדות. נקודת הפתיחה של אמצע המשבר והחלוקה לשלוש גיבורות שונות לא משאירה זמן מסך מספיק על מנת להעמיק בנושא ובמשבר של כל אחת מהן. (איליה גינצבורג)

סרט אוסקרים די למל"מי. יכול להיות שבזמן אמת אולי הייתי עף עליו טיפה יותר אבל כיום אין פה בו דבר מיוחד או זכיר מדי. לא במקרה הקריירה של דאלדרי גוועה לה אחרי סרט ורבע. (mook)

משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק 

ניקולס קייג' מגלם גרסה פיקטיבית של ניקולס קייג' עם אותה פילמוגרפיה של ניקולס קייג' האמיתי, רק עם חיים פרטיים שונים לגמרי. הסרט הזה מאוד מטא ונראה שהוא שואב השראה מכל סרט שמטשטש את גבולות המסך והמציאות, מ"שדרות סאנסט", דרך "השחקן" ועד ל"אדפטיישן" שגם בו קייג' מגלם גרסה פיקטיבית של אדם אמיתי.

באופן מפתיע, הסרט עצמו לא כל כך מבלבל. הוא מציג בצורה נוחה למעקב את היחסים בין הדמויות וסדר ההתרחשויות ולחלוטין מודע כשהוא מציג קלישאות על המסך. ההערצה לקייג', תוך שהוא עצמו מוצג כאב גרוע שמרוכז מדי בעצמו, מהווה בסיס טוב לבניית טיב הקשר בינו לבין אחרים. משפחתו ואנשים בתעשיה כבר מצפים להתאכזב ממנו, בעוד חאבי, מעריץ מיליונר שמארח אותו באחוזתו, מפתח עם קייג' חברות חזקה דרך המשותף לשניהם.

קייג' עצמו מפתיע עם יכולת קומית מוצלחת, למרות שהוא משחק כל הסרט בצורה רצינית ולא מחויכת. הדיאלוג הפנימי שלו עם עצמו הצעיר מראה את הפער בין האדם שהיה למי שנהיה ומאפשר לו להציג מנעד דרמתי שלא הראה מאז, ובכן, "אדפטיישן". אני מודה שבכל הנוגע להופעות, הרגשתי שפדרו פסקל די גונב את ההצגה, אם כי אין מה לעשות, הסרט נכתב כשיר הלל לניקולס קייג' והוא בהחלט מצליח לשווק אותו כשחקן מורכב ולא מספיק מוערך. (אביעד שמיר)

אנחנו ממשיכים את השבוע עם סרט מרשימת "הטוויסטים הגדולים בקולנוע" (או סרט ששמעתם עליו רק בזכות הטוויסט שלו, לא נתעקש איתכם). מוזמנים לרשום את הרשמים שלכם פה או בפוסט ייעודי בקבוצת הפייסבוק שלנו.