שבוע שעבר במסגרת אתגר הצפייה של עין הדג, צפינו בסרטים מרשימת "הסרטים הגדולים" של רוג'ר איברט.
בשבועות הקודמים: סרטים שדיברו עליהם בהסכת הבית "עין הדג מציגים", סרטים שמבוססים על התנ"ך, מחזות זמר מ"תור הזהב", מפסידים מפסטיבל קאן, וסרטי הדיוות הגדולות של הקולנוע הישראלי.
תמיד יש סיכון עם סרטים אייקוניים כאלה שיתיישנו רע או לא יצליחו להרשים אחרי כל כך הרבה שנים, אבל ממש נהניתי מ"אי.טי". הוא נשאר סרט מקסים, אנושי ומרגש גם 40 שנים אחרי שיצא.
יש לי בכל זאת בעיות עם הסרט – בעיקר עם המערכה השלישית וכל מה שקרה בה, וסצנה אחת של פיתוח דמות שלא ממש עבדה עבורי ומרגישה תקועה בסרט (היא מערבת צפרדעים), אבל אלה בעיות מינוריות. סך הכל מדובר בסרט קטן ויפה שהקסם הספילברגאני הופך לקלאסיקה אמיתית.(idoma98)
פעמוני חצות | Chimes at Midnight
זה לא שקשה להבין למה אורסון וולס החליט לביים את הסרטים שהוא ביים, אבל ב"פעמוני חצות" נהיה יותר ברור למה וולס כל כך רצה את הפרויקט הזה לעצמו: פלסטף הוא פשוט דמות נהדרת, עם דיאלוגים נהדרים, שמהנה מאוד לצפות בה. הסרט הוא בגדול עיבוד לחלקים מסוימים של ה"הנריאנה" של שייקספיר (ארבעה מחזות שמתחילים ב"ריצ'ארד השני" ומסתיימים ב"הנרי החמישי"), בעיקר דרך דמותו של פלסטף והנסיך האל. אבל יותר משזה שיעור היסטוריה או דרמה תקופתית, זה בעיקר "פלסטף: הסרט", ווולס מצליח לסחוט מזה כל טיפת מיץ שרק אפשר – הן בבימוי ובכתיבה אבל בעיקר במשחק המשובח שלו.
סרט שהוא כיף גדול מאוד, אפילו באנגלית שייקספיריאנית. יודעים מה? אולי בגלל האנגלית השייקספיריאנית שמשתלבת בבדיחות מאוד נמוכות, ויוצרת משהו חדש. (יהונתן צוריה)
נשף מכבי האש
בתחנת מכבי האש בעיירה בצ'כוסלובקיה נערך נשף חגיגי במהלכו יוגרלו פרסים ותערך מחווה מרגשת למפקד התחנה שפרש. לאורך הערב, הצוות נאלץ להתמודד עם שורה של תקלות, כולל תחרות יופי שאף אחד לא בטוח כיצד לערוך, חפצים נעלמים ומבוכה אפשרית שיכולה לפגוע במוניטין של התחנה.
זה הסרט האחרון שמילוש פורמן ביים במולדתו, לפני שעבר להוליווד והמשיך לקריירה מאוד מכובדת שם. למען האמת, לא בטוח שהייתה לו אפשרות אחרת. נשף מכבי האש היה הצלחה כלכלית בפרק הזמן הקצר בו הוקרן בצ'כוסלובקיה, לפני שנאסר להצגה בעקבות הפלישה הסובייטית כעבור שנה. פורמן טען שלא התכוון ליצור סאטירה על המפלגה הקומוניסטית, אבל שבלתי אפשרי לצלם קומדיה על אנרכיה במוסד מכובד מבלי שיהיה בה ניצוץ של אמת. זה פותח שתי דרכים אפשריות להבין את הסרט ושתיהן מוצלחות בעיני.
הדרך הראשונה היא לראות בכך קומדיה פשוטה ולא מתאמצת שמשתמשת באחד התכסיסים הבסיסיים של הז'אנר: אידיוטים שחושבים שמעריכים אותם. אנשי תחנת הכיבוי הם בעלי כוונות טובות, אבל מבינים לא נכון את מקומם בקהילה. זה משתקף במיוחד כאשר הם מנסים לשתף את האורחים בפעילות ומצפים שיתנהגו למופת.
הדרך השניה היא לחשוב שהעיירה היא צ'כוסלובקיה והתחנה היא הממשלה. הגישה שלהם לפתרון בעיות היא חסרת תועלת והם לא באמת מסוגלים לבצע את תפקידם או לעזור למי שבאמת צריך עזרה. זה לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא מתוך חוסר יכולת והעדר תקציב, תוך הבנה לא נכונה של צרכי הקהילה.
כאמור, בשתי הדרכים מדובר בקומדיה מוצלחת שלא זקוקה להרבה זמן בכדי להעביר את הנקודה. (אביעד שמיר)
Safety Last!
תראו, אם אתם לא אוהבים סרטים אילמים זה בסדר, אבל אם אתם אוהבים אותם – רוצו לראות אותו. זה לא שהוא עושה משהו חדש שלא ראיתי בסרטים של צ'אפלין לדוגמה, אבל הוא באמת מהסרטים הטובים ביותר מהתקופה.
הצד החלש ביותר בו הוא ההבעות והמשחק של הדמויות, וגם הם לא נוראיים, סתם קצת מוגזמים מדי, אפילו ביחס לתקופה. כל שאר הדברים בסרט, לעומת זאת, נהדרים. הסלאפסטיק עשוי טוב, התזמון הקומי מדויק, והסיפור הגיוני ומהודק מאוד, שזה לא מובן מאליו. אני לא מצליח לחשוב אפילו על סצנה אחת שהיתה שם סתם בשביל הצחוקים – כולן גם קידמו את העלילה או ביססו בדיחה שאת הפאנץ' נקבל מאוחר יותר.
עוד שתי נקודות שראויות לציון לשבח: ראשונה, האפקטים והפעלולים במערכה האחרונה. הם עשויים לעילא, ומחזיקים אפילו כיום, 100 שנה אחרי הצילום.
ושנית, הטקסטים. למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שאני רואה שהכרטיסים השחורים עם המלל שמוכנסים באמצע מנסים להצחיק, וודאי הפעם הראשונה שבה הם הם מצליחים. הם שנונים ביותר, והופכים סצנות מצחיקות גם ככה, לטובות בהרבה. (אוריה פלס)
סיפור מן העבר | Out of the past
אני רוצה שיום אחד אני אצעד ברחוב, ופתאום יבוא מולי רוברט מיטשם ויקרא לי "מה קורה, אחי". ואני אשאל בתמיהה "רוברט מיטשם? אבל אתה מת כבר 25 שנה ולא דובר עברית", והוא יניח לי יד אבהית על הכתף ויענה "עזוב שטויות אחי, מה אתה אומר שאני אקנה לך בירה?". ואנחנו נשב לבירה באיזה בר מעושן והוא יגיד לי "אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה צריך להיות גבר" ואני אענה לו "אבל רוברט, אתה כזה מאצ'ו ומלא קוליות אינסופית, איך אני יכול להיות גבר כמוך?" והוא ישיב "פה הטעות שלך, להיות גבר זה לא להיות מאצ'ו, זה להיות בטוח במי שאתה ומה שאתה". ואז הוא יתקן את כל בעיות הערך העצמי שלי, ניפרד בחיבוק והוא יפסע עם סיגריה בפה ויעלם אל האופק.
חוץ מזה הסרט מצולם ממש יפה. (כליל חיון)
הרבה זמן חיכיתי לראות את הסרט הזה. הוא תמיד נראה לי כמו משהו שישב עליי בול: אחרי הכל, אני מאוד אוהב אימה, אני מאוד אוהב מד"ב, והסרט הזה נחשב כאחד הטובים בשני הז'אנרים. לכן, האתגר היה היה התירוץ המושלם לראות את הסרט הזה כבר, וכך יצא שזה גם היה השבוע שהכי ציפיתי לו.
אז מה חשבתי? טוב, אין ספק שזה סרט טוב. אפילו טוב מאוד. למעשה, יש חלקים מסוימים בסרט הזה שגובלים בשלמות. אבל החבילה כולה? אני לא יכול להגיד שלא התאכזבתי טיפה.
שוב, יש פה הרבה דברים טובים. הכתיבה בסרט הזה, ובפרט הכתיבה של הדמויות, היא באמת יוצאת דופן בכמה שהיא טובה. כל הדמויות מרגישות אמיתיות במיוחד, מוגדרות מאוד עם אופי מיוחד ותכונות טובות ורעות, ובין השאר בעקבות זה, הדיאלוגים טובים כמעט באותה המידה. בנוסף לשני הדברים האלו, הסטים מעוצבים נהדר. הכל נראה מיוחד אבל עדיין ריאליסטי, ואותו דבר נכון גם לגבי הזנומורף עצמו.
הבעיות שלי מתחילות עם הקצב של הסרט. השעה הראשונה מעולה – בונה מתח בצורה נהדרת, ובאמת מעניינת מאוד. אבל החצי השני מרגיש לי קצת חוזר על עצמו. הם כל הזמן מנסים לעלות על תוכנית, נכשלים בגלל איזו טעות של מישהו, וממשיכים הלאה לתוכנית הבאה. אם זה היה מפחיד אותי, הייתי מוכן לסלוח לזה, אבל זה מוביל אותי לבעיה נוספת – אני לא כל כך פחדתי באף שלב של הסרט. הייתי מתוח לפרקים, אבל באמת מפוחד? לא ממש. מה שלא עוזר לזה בכלל הן ההבהלות, שהיו לא טובות כל כך.
עוד משהו שהפריע לי הייתה עריכת הסאונד. הרבה מהסאונדים בסרט מעולים, אבל חלק מהזמן זה מרגיש כאילו הסאונד מנותק לחלוטין ממה שאנחנו רואים על המסך (נניח, שומעים נשימות עמוקות, אבל לא נראה שהדמות על המסך מתקשה לנשום במיוחד). אני חושב שזו הייתה בחירה מודעת, אבל בהרבה מהפעמים היא ממש לא עבדה לי.
בסופו של דבר, ממש לא מדובר בסרט רע. למעשה, מדובר בסרט טוב מאוד. רוב ההיבטים בסרט עבדו כמו שצריך, ומה שעבד, עבד טוב בצורה יוצאת דופן. אני מבין לגמרי למה אנשים מסוימים מעריצים את הסרט הזה, אבל אני חייב לומר שבשבילי, זה לא עבד בצורה מושלמת. כנראה שבאתי עם ציפיות גבוהות מדי.
אה ונ.ב., אש הוא אחד הדמויות הכי טובות שראיתי כבר המון זמן. משוחק מעולה, כתוב נהדר, ובכלל, פשוט אדיר. (תומר קלין אורון)
זהו, אתגר הצפייה הסתיים. מי שרוצה לנסות לארגן שבועות בונוס עד לסיום החופש, או סתם לעדכן אותנו בסרטים אקראיים שהוא ראה יותר ממוזמן. תודה לכל המשתתפים והמשתתפות!
