שבוע שעבר במסגרת אתגר הצפייה של עין הדג, צפינו בסרטים בכיכובן של רונית אלקבץ, גילה אלמגור, רבקה מיכאלי או חנה לסלאו.
בשבועות הקודמים: סרטים שדיברו עליהם בהסכת הבית "עין הדג מציגים", סרטים שמבוססים על התנ"ך, מחזות זמר מ"תור הזהב", ומפסידים מפסטיבל קאן.
אדי קינג
שחקן מובטל בשם אדי נקלע במקרה לאינטראקציה סוערת בין ארבע דמויות ברכבת: קולמן, מיליונר זר שהגיע לישראל על מנת לרכוש את ערוץ 2, מוריס, ישראלי שעובד עם קולמן, שושנה (המכונה יוליה), החברה לשעבר החולה של קולמן והסוג של נוכחית של מוריס, ויאקוש, אחיו הגנגסטר של מוריס. אחרי שאדי מעוכב לחקירה במשטרה ומוזהר שלא להתקרב לאנשים הנ"ל, הוא נעשה אובססיבי כלפי יוליה ומחליט בכל זאת לפגוש אותה.
ההפקה של הסרט הזה עברה הרבה תלאות וזה ניכר בתוצר הסופי. התקציב נמוך אפילו ביחס לתקופה, הצוות התחלף מספר פעמים לפני תחילת הצילומים והתסריט נכתב תוך כדי כאשר השחקנים לא בטוחים מה קורה בהמשך. חוסר הנסיון של איתן בלום (אדי) מול מצלמה מורגש והבחירה להשמיע חלק מהזמן גם את הדיאלוג הפנימי שלו לא עוזרת. הבעיה הגדולה ביותר היא בסאונד. חלק גדול מהסרט הוקלט בנפרד בגלל קשיים טכניים, מה שבולט בסצנות בהן הדיבורים נוספו בעריכה, או שיש אפקט קולי מוזר שלא מתאים לסיטואציה (ברצינות, אם אין לכם סאונד של מכונית נוסעת במהירות, אל תשימו אפקט שנשמע כמו קליע או מטוס זעיר. גם ככה לא רואים את הכביש עצמו).
מצד שני, רוב השחקנים עושים עבודה טובה. רונית אלקבץ אמנם לא סגורה על המבטא של יוליה, אבל כבר בשלב המוקדם הזה בקריירה שלה רואים את הכשרון. היא מתמסרת לתפקיד, גם כשהתסריט לא שלם ולא ברור מה תהיה הסצנה הבאה. שולי רנד ואלברט אילוז מוצלחים בתור מוריס ויאקוש ויש בשלמה בסן בדיוק את מידת הקריפיות הנכונה בשביל שהדמות האניגמטית של קולמן תעבוד. גם הצילום מצוין, מה שמפתיע בהתחשב בכך שאריאל סמל בכלל הובא לפרויקט במקור כמפיק, הפך למעצב אמנותי והסכים לצלם, ללא נסיון קודם בקולנוע, אחרי שהצלם המקורי עזב.
כמובן שבתור מילניאל ישראלי, רגע השיא עבורי היה המשפט "למה אתה תמיד יושב על נקודות?". למרות שהסרט התקשה למצוא הפצה ותמיכה מהקרנות בישראל, הקליפ של שיר הנושא שלו, שמורכב כולו משורות מתוך הסרט בליווי מנגינה אלקטרונית, נטחן בערוץ 2 הנסיוני והפך לסוג של קאלט בפני עצמו. אז למרות שאדי קינג הוא סרט מאוד לא אחיד ברמתו, יש בו רגעים שגרמו לי לחיוך מטופש. (אביעד שמיר)
סרט קטן, חכם ומחושב, שעושה כל כך הרבה עם הדמויות שלו בכל כך מעט זמן. ממש התרשמתי מיכולות הכתיבה והבימוי של ערן קולירין, שדייק בעיניי את האיכויות הקולנועיות של הסרט לכדי שלמות. הפסקול מצוין (ובעיקר השימוש בשירים במהלך הסרט עצמו), הפריימים יפהפיים וחקר הדמויות מעמיק ומעניין. מבחינתי החוזקה העיקרית של הסרט היא קבוצת השחקנים הנפלאה. ששון גבאי מצליח להעביר הרבה רגש בהופעה מאוד מאופקת, ואהבתי גם את הניואנסים בדמויות של סאלח בכרי וח'ליפה נטור (חאלד וסימון בהתאמה).
אבל מי שהפתיעה אותי באמת הייתה רונית אלקבץ, שעשתה תפקיד כל כך שונה ממה שראיתי ממנה עד עכשיו. לא יכולתי שלא להשוות את המשחק ה'נורמלי' שלה פה לתפקיד שהיא עשתה ב"גט" למשל, ואני חושב שאני אפילו אוהב את התפקיד הזה יותר. המשחק של אלקבץ הפך את דינה לדמות שהיא עולם ומלואו, והסצנות בינה לבין תאופיק היו האהובות עליי בסרט – הדרך ההדרגתית שבה היא מצליחה לקלף ממנו את השכבות פשוט קסומה.
כנראה אחד מהסרטים הישראליים האהובים עליי. מומלץ מאוד. (idoma98)
יצא לי לארח כמה וכמה תיירות בסלון שלי. זה היה קצת כמו "ביקור התזמורת" – עם האנגלית הרצוצה, אווירה המחנה והשיחות הרנדומליות. אבל זה גם היה מאוד לא כמו ביקור התזמורת – בגלל כמה סיבות.
כשאני מארחת תיירות בסלון שלי אני סקרנית. אני רוצה לשמוע כמה שיותר על החיים שלהן, על המקום ממנו הן הגיעו, על מה הן חושבות על ישראל ומה הן הולכות לראות ואיזה הארי פוטר הן הכי אוהבות ואיך הן אורזות את משחת השיניים שלהן. והן גם מתעניינות בחזרה.
ב"ביקור התזמורת", ברור מאוד שאת אף אחד לא מעניין כלום. חברי התזמורת, שבמסגרת העבודה שלהם טסים למדינה אחרת ורואים עולם ופוגשים אנשים, נראים כאילו הכריחו אותם לבוא לכאן תחת איומי שוט. אנשי בית התקווה, שנחתה אצלם קבוצת אנשים חריגה ומעניינת משום מקום, במקום לפתוח את הבית ולשמוע סיפורים, מתנהגים כאילו הרביצו להם כדי לארח כמה תיירים על הכורסא. אפשר לתרץ את הלך הרוח הזה בכך שמדובר באנשים ממדינה ערבית בעלי חשדנות בסיסית ולהפך, או בכך שבבית התקווה כולם מיואשים מהחיים ומקרינים עוינות תמידית החוצה – אבל אני חושדת שזה נובע מפאתוס קיומי של עולם הקולנוע (והישראלי בפרט) יותר מכל סיבה אחרת.
גם השיחות שהם מנהלים ביניהם לא מאוזנות: זה מתחיל מעוינות, קופץ להגיגים כבדים על מהות החיים והיקום, וחוזר חזרה לשתיקה לא מאוד ידידותית. אין רצון אמיתי להתחבר, אלא תחושה עזה שהחיים של כל הנוכחים מלאי סבל ואין להם שום סיבה להנות מהיכרות קצרה עם אדם אחר.
לצד האווירה הקודרת הכללית, שמנסה מאוד לשדר כמה חסרי תוחלת הם החיים בעיירת פיתוח – עד לפרט הסטריאוטיפי האחרון – דווקא הסיפורים הקטנים של הסרט עשויים לא רע. הבנייה נהדרת, וזה תענוג לראות איך כל חברי התזמורת לבושים במדים שלהם לאורך כל הסרט על רקע שיכוני בית התקווה, חבר התזמורת הפלרטטן לחלוטין מעביר את הניואנסים של הדמות ומנצח התזמורת נותן הופעה עדינה ומרשימה. הניגודים עושים את רוב הסרט והמחוות הקטנות מביעות הרבה – מהבחור שמחכה ליד הטלפון הציבורי שהחברה שלו סוף סוף תתקשר ועד לרגע בו סוף סוף רואים את חברי התזמורת מתחילים לנגן. דווקא הטיפול בדמויות הישראליות, כאמור, נשאר סטריאוטיפי למדי, וחבל. רונית אלקבץ לוקחת את הדמות שלה לכיוון קצת קלישאתי שאמנם מאוד מתחבר עם רוח הסרט אבל לא מחמיא לאותנטיות הסיפור.
לסיכום, מדובר די מהנה בזכות האינטרקציות המקוריות והקונפליקטים המסקרנים, אבל הוא לא לגמרי מתגבר על בניית עולם קלישאתית סטייל "החיים הקטנים והעלובים" שמעצבנת אותי בכל סרט – אבל נראית עצלנית במיוחד כשמדובר בסרט ישראלי עכשיו אני הולכת ליוטיוב להבין איך עשו מזה מחזמר. (רבבה שץ לוז)
ליאור אשכנזי הוא זאזא, דוקטורנט בן 31 ורווק, שמשפחתו הגרוזינית מנסה למצוא לו כלה. הם מגלים שהוא מנהל מערכת יחסים עם יהודית (רונית אלקבץ), גרושה פלוס אחת. באופן משעשע, נראה שמה שהכי מפריע למשפחה שלו לגבי יהודית – אפילו יותר מכך שהיא גרושה – זה שהיא, שוד ושבר, מבוגרת יותר מזאזא בשלוש שנים (עם כלות פוטנציאליות בנות 17 למשפחה אין בעיה).
על הנייר זה בסיס עלילתי עם פונטציאל שמגיע עם קונפליקט מובנה, אבל הוא מסופר בצורה מאוד משעממת וכל הדמויות שטוחות כמו פלקט. רונית אלקבץ מוצלחת וגם מוני מושונוב טוב בתור אבא של זאזא, אבל חוץ מזה מדובר בסרט מאוד סתמי שנשגב מבינתי מה הפך אותו לכזה להיט בזמנו ולזוכה של עשרה (!!!) פרסי אופיר. זה הסרט הראשון של קוסאשווילי שאני רואה, וזאת התחלה ברגל שמאל. (מתן בכר)
אני לא חושב ש"סאלח שבתי" הוא סרט רע. המשחק, הכתיבה, והעובדה שזה סרט שהוא בגדול סדרה של מערכונים בגדול די עובדת.
לא, הבעיה העיקרית עם הסרט הזה היא לא אף אחד מהדברים האלו, אלא העובדה שהוא ממש לא שרד את מבחן הזמן. אולי בזמנו זו הייתה סאטירה יוצאת דופן, אבל בימינו? זה פשוט מרגיש גזעני. אמנם טופול הוא שחקן טוב, אבל הוא, איך לא, אשכנזי. קישון, מבריק ומצחיק ככל שהיה, גם הוא, אשכנזי. כל הדרך שבה הסרט מתייחס למזרחים מרגישה בעייתית מאוד במבט לאחור. שבתי הוא דמות די מגעילה, מיזוגנית וחמדנית. אמנם הסרט מבקר גם את החברה האשכנזית בישראל, ובמיוחד את הקיבוצים, אבל זה לא משנה, ולא קשור לגזענות שיש פה, בין אם היא מכוונת ובין אם לא.
מעבר לזה, ואפילו למרות זה, אני חושב שזה סרט די טוב. הוא מצחיק, מהנה וזז בקצב טוב. בגדול, אני נהניתי, אבל כל ההנאה הזאת באה עם כוכבית גדולה מאוד, שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה. הייתי שמח שזה לא מה שיגדיר את חווית הצפייה שלי, אבל התחושה הכי נפוצה שהסרט הזה הוציא ממני הייתה אי נוחות. (תומר קלין אורון)
אפשרי שאני מפספס סרט קטן, אבל אם אני לא טועה, "החוב" הוא בעצם התפקיד הגדול האחרון של גילה אלמגור בקולנוע. היא הופיעה מאז בתפקידי משנה, חלק בולטים למדי, וכולי תקווה שעוד יתנו לה תפקיד אחד גדול אחרון – אבל התפקיד הראשי האחרון של גילה אלמגור היה בשנת 2007 ב"חוב", סרט שמצד אחד כולי רוצה לאהוב (שיחזור תקופתי! סרט מתח ישראלי! תככים!) ומצד שני מצאתי את עצמי שוב ושוב מתרחק ממנו (התסריט, במילה אחת).
ובעיקר, מעל כל הסרט הזה ריחפה השאלה הלא ברורה והיא: למיטב ידיעתי, הבסיס העלילתי של הסרט לא היה בארצנו. כלומר, זה לא שאין לנו בארץ תרבות כסת"ח, אבל היא לא הגיעה למימדים שכאלה, ובצורה הזאת. לכן, משהו בבחירה הזאת היה פשוט מוזר. לו הסרט היה מתמסר יותר להיותו סרט אקשן-מתח זול, אולי היה קל יותר לבלוע את כל העסק. אבל "החוב" מתעקש שהוא סרט חשוב ומהותי ולא סתם סרט שנותן לגילה אלמגור את האפשרות לבעוט בישבנים. וככזה, הוא כושל.
"החוב" כולל בתוכו לא מעט אלמנטים חיוביים: השחקנים כולם עושים עבודה נהדרת (עם מה שהתסריט נותן להם), וסצנות המתח עובדות. הבעיה מתחילה כשהסרט מנסה להגיד משהו, ואז אתה מגלה שעדיף שהיה נוהג כמו איש מוסד ושומר על שתיקה. (יהונתן צוריה)
השבוע נסיים את האתגר עם סרט מרשימת הסרטים המומלצים של רוג'ר איברט.
בנוגע ל-"החוב", נדמה לי שכבר המלצתי פעם על הרימייק ההוליוודי
אבל זו הזדמנות טובה להמליץ עוד פעם: את הקאסט הצלחתי לחלוטין לסספנד בתור דמויות ישראליות (מה שהיה קשה לי הרבה יותר עם אריק באנה ב-"מינכן"), התסריט של ג'יין גולדמן נהדר (היא בבירור לא עשתה תחקיר מינימלי, אבל הוא עדיין מצליח למתוח בכל המקומות הנכונים), והבימוי והצילום של ג'ון מאדן סגריריים וקודרים כצפוי וכראוי.
לא בטוח לגבי נאמנות למקור, לא ראיתי, אבל הרימייק מוצלח.
בתקופה שבה אנחנו חיים, שבה גם סרטים מהניינטיז לא התיישנו טוב,
זה היה צפוי שסאלח שבתי לא יעבור טוב בגרון. זה שהוא עדיין ראוי לצפיה זה ההישג.
בנושא זה, הנה מאמר שעלה בסוף השבוע לגבי קזבלן – ותמציתו, השאלה למה קזבלן הוא מחזמר שראוי להעלאה על במות ב2022.
לגבי חתונה מאוחרת
אני לא יודע להגיד מה גרם לו להיות כזה להיט, אבל הוא מעביר בעיני טוב את הפער בציפיות של החברה הגרוזינית מזאזא לגבי נישואים וחתונה.
מה שכן, נתקלתי בטקסט לא מזמן איפשהו שטוען שבגלל שלכאורה הנשים שולטות בגברים בחברה זו, והגברים רבים ביניהם על אגו, אז נוצרת חברה של גברים מסורסים וזה בא איכשהו לידי ביטוי בסרט.
האמת, הייתי בטוח שתהיה מופתע מהבחירה של מוני מושונוב להיות דמות גרוזינית למרות שהוא רחוק מהעדה ומהמוצא
ורבקה מיכאלי הגרוזינית עשתה בוכרית מעולה
It's called acting
(כן, זה אירוני להגיב ככה באותו עמוד שמתלונן שאת סלאח שבתי שיחק אשכנזי)
אני לא חושב שהבעיה בסאלח היא שגילם אותו אשכנזי
כלומר, אני גם לא מת על הרעיון שיש בעיה אינהרנטית בסאלח – הוא דמות איקונית שגולמה גם בידי מזרחים לאורך השנים, והשליליות הרבה שבאה לידי ביטוי בביקורת לדעתי מדלגת על כך שסאלח הוא הרבה יותר מסטריאוטיפ מוקצן. הוא חכם, שנון, פיקח, וגיבור הסרט. לא אנטי-גיבור, ובטח לא אנטגוניסט, והבדיחה היא ממש לא עליו. הוא משתמש כדי להבהיר את זה שהבדיחה היא על כל השאר.
אבל בכל מקרה, בישראל ענייני הוייטוושינג קצת פחות משחקים תפקיד כשמדובר בגילום פנים ישראלי (כשמדובר על ישראלים שמגלמים ערבים יש כבר קצת יותר בעיה), ודי בצדק. כאילו, נגיד זאת כך: שחורים בשנות העשרים היו מתים לכך שהייצוג הקומי הנלעג בו לבנים מזדהים לשחורים יהיה ברמה של סאלח. בכל מקרה, בוא נגיד שלא שמעתי תלונות על שולי רנד בתפקיד מייסד ש"ס (וכן, נו רומנים זה המזרחים של האשכנזים אבל זה לא ממש אותו דבר).
(כן, נו, הכותב אינו מזרחי וכל מה שבא עם זה. אני לא בא להגיד לאנשים שנפגעים מסאלח שהם לא אמורים להיפגע או משהו, פשוט שהייצוג שלו יותר חמקמק ורב שכבתי מ"דמות סטריאוטיפית נלעגת שאשכנזים עשו כדי לצחוק על מזרחים").
אני אישית לא אהבתי את זה שבתפקיד הראשי של הבלתי רשמיים שמו אשכנזי
ולצורך ההבהרה, אני אשכנזי.
שני השחקנים האחרים (יואב לוי ויעקב כהן) הרגישו הרבה יותר מזרחיים אותנטיים מרנד.
וזה בולט עוד יותר כשהוא נמצא לצד אחותו שמרגישה מזרחית פי כמה וכמה ממנו ואתה תוהה לעצמך איך יכול להיות שהם גדלו באותו בית.
שולי רנד נותן תצוגת משחק בהחלט נחמדה, אבל היה צריך ללהק מזרחי לתפקיד שכזה שהמזרחיות בו היא חלק משמעותי ביותר מאפיון הדמות.
סאלח
אני חושב שחלק מההיגיון זה שסאלח מראש לא נכתב כייצוג נאמן למזרחי אלא כסטריאוטיפ שיש לממסד בראש שקם לתחיה ומכה בחזרה. אמרו חכמים ממני שהוא יותר דומה לייצוג של אשכנזי עני מהשטייטל סטייל הרשלה מאשר למזרחי. זה מתאים לקישון שהדמויות אצלו תמיד קריקטוריות ומהרשלה הוא יודע להוציא את המקסימום. ייתכן שלא היתה לו יכולת לכתוב קריקטורה מזרחית מוצלחת בגלל חוסר היכרות עם התרבות, ואם הוא היה מנסה להציג את סאלח בצורה אותנטית זה היה מוציא ממנו את העוקץ.
יכול עדיין להיות שחלק מהסטריאוטיפים על המזרחים שסאלח מייצג הופנמו אצל קישון,וגם אם לא זו עדיין בחירה אמנותית שנויה במחלוקת כי זה אולי שימוש במזרחים בתור פיון בשיח בין האשכנזים לבין עצמם.
זכיתי לראות את בירור התזמורת בליווי שיחה עם הבמאי וזה היה נפלא! סרט מעולה ומומלץ מאוד
תרבות ביטול
קשה לכם להתמודד עם ביקורת?
לאף אחד לא קשה להתמודד עם כלום
אנחנו פשוט מאמינים בתרבות דיון באתר הזה.
את אותו דבר שרצית להגיד (ונמחק, יש הקשר להודעה של Iriemann), אפשר להגיד בלי לרדת לפסים אישיים שסתם גוררים את הדיון מהר מאוד לזריקת רפש חסרת פואנטה.
ומכיוון שאני רואה שזה קשה לאנשים אני אקח שוב את הזמן להסביר
גם אני, כפי שאפשר לראות בתגובה למעלה, לא חושב שסאלח שבתי הוא משהו שהתיישן באופן נוראי כל כך ומראה על גזענות עמוקה. ניסחתי את זה במילים אמיתיות שכתובות למעלה.
מה שלא עשיתי, ומה שכן עשו שתי תגובות שנמחקו פה, הוא להגיד "וכל מי שלא חושב כמוני הוא אפס מאופס שאוכל גבינת קוטג' בערב וביסקוויטים פיסטוק באחר הצהריים!". הסיבה לכך היא כפולה: זה לא מקדם במיליגרם את הסיכוי שמישהו יקשיב לי, וזה מבטיח שהשיח ידרדר ל"אה, כן? אז אתה אוכל כרוב סגול בבוקר ופשטידת מסטיק אורביט בלילה!".
עם תגובות שלא יצליחו לפתח דיון אני עוד בסדר, זה קורה – אבל אין שום טעם סתם בתגובות שבאות להבהיר כמה מי שלא חושב כמוכם הוא קקי בשקית מיוחדת לאיסוף קקי שסתם יתחילו מעגל זריקת חרא גדול. אם אתם רוצים להסביר למה סאלח לא גזעני – כמו שאני עשיתי, במידה מה – אתם יותר ממוזמנים, ואני בטוח שיהיה אפשר להוציא מזה דיון מעניין. אבל לא ככה.
כמו כן, איפה הימים הטובים
שקראו למחיקת תגובות "צנזורה", "דיקטטורה" ו"מודרטור דו פרצופי"?
הכל היום תרבות ביטול. ירידת הדורות, אני אומר לכם.
וגם פאשיזם, לא לשכוח.
(ל"ת)
ויוה לה דן.
(ל"ת)
פספסתי את הביקורת שלך
אשמח אם תפרסם אותה שוב. אני משער שהיא לא תלונה על הכותבים, אלא על הנכתב, אחרת היא לא ביקורת…
העדפתי את ספילברג על סקורסזה
וראיתי את אי.טי, קלאסיקה אחרת שהייתי צריך להשלים בדחיפות. וממש נהניתי! תמיד יש סיכון עם סרטים אייקוניים כאלה שיתיישנו רע או לא יצליחו להרשים אחרי כל כך הרבה שנים, אבל אי.טי נשאר סרט מקסים, אנושי ומרגש גם 50 שנים אחרי שיצא.
יש לי בכל זאת בעיות עם הסרט – בעיקר עם האקט השלישי וכל מה שקרה בו, וסצנה אחת של פיתוח דמות שלא ממש עבדה עבורי ומרגישה תקועה בסרט (היא מערבת צפרדעים), אבל אלה בעיות מינוריות. סך הכל מדובר בסרט קטן ויפה שהקסם הספילברגי הופך לקלאסיקה אמיתית.
בנימה זו, תודה רבה על ארגון האתגר גם השנה! היה לי כיף להשתתף, מקווה שימשיך לקרות. קצת מביך להודות אבל הוא הדרך המרכזית עבורי להשלים קלאסיקות, או סתם סרטים שרציתי לראות. שמח תמיד על ההזדמנות. נתראה בשנה הבאה!!