שבוע שעבר במסגרת אתגר הצפייה של עין הדג, צפינו במפסידים הגדולים (או הבינוניים או הקטנים) של פסטיבל קאן.
בשבועות הקודמים: סרטים שדיברו עליהם בהסכת הבית "עין הדג מציגים", סרטים שמבוססים על התנ"ך, ומחזות זמר מ"תור הזהב".
אבו אל בנאת
הסרט שהפסיד בתחרות על הפרס הגדול, אולי גרם לפרוץ מלחמת יום כיפור, ושהפוסטר שלו השתמש בקליקבייט עוד לפני שזה היה פופולרי.
מי שהמערכון המקורי של שייקה אופיר עיצבן אותו, יתעצבן מהסרט – ומי שהמערכון המקורי של שייקה אופיר הצחיק אותו, לצערי גם כן עלול להתאכזב. הסרט מדלג בין קומדיה (לא כל כך מצחיקה) לבין סצנות מהורהרות יותר ולא כל כך מובנות.
הייתי ממליץ למי שחשב לראות את הסרט להסתפק בשמיעה חוזרת של המערכון, ובצפייה בסרטוני הטיקטוק הנהדרים האלו. (UriK)
נערה בשחור (A Girl in Black)
"נערה בשחור" השתתף בקאן ב-1956, השנה בה סרטו התיעודי של ז'אק קוסטו, "The Silent World", זכה בפרס הראשי ובין שלל המועמדים היה ניתן למצוא את "פאתר פאנצ'אלי" המופתי ו"האיש שידע יותר מדי" של היצ'קוק (שניהם, דרך אגב, גם לא זכו בשום פרס אמיתי)
במאי הסרט, מייקל קאקויאניס נחשב לאחד מאבות של הקולנוע היווני וזכה לתהילה בעיקר בזכות העיבודים שלו לטרגדיות יווניות אשר במרכזן דמויות נשיות חזקות (וכמובן "זורבה היווני", אבל אני הייתי מעדיף לשכוח את הפרט). גם בתחילת דרכו, בשנות ה50, הוא עסק ביחס של חברה היוונית לנשים.
"נערה בשחור" מספר על שני חברים מאתונה שמגיע לנפוש בעירייה קטנה על שפת הים. הם מתאכלסים בביתה של מרינה (אלי למבטי הנפלאה), בחורה תמימה ויפת תואר, החיה עם אחיה השוביניסט ואימה האלמנה עם מוניטין הולך ומדרדר עקב מערכות יחסים לא סדירים שלה. גם יחסם של הגברים המקומיים אל מרינה הוא מזלזל, ופבלוס, אחד התיירים שהוא רודף שמלות בטלתן, מיד שם עין על מרינה.
מדובר במלודרמה לא רעה, אך קצת נאיבית למדי. (איליה גינזבורג)
רכבת אל החופש
מדובר, ככל הנראה, באחת מההפקות הכי לא סבירות שהיו: תסריט יפני של אקירה קורוסאווה (וחבריו לכתיבה) שאותו הוא הבין שלא יוציא אל הפועל אז הוא שם בצד, עד בשנות השמונים הבמאי הרוסי אנדריי קונצ'לובסקי גויס לפרויקט, והוא בתורו גייס את לא אחר מיורם גלובוס ומנחם גולן – הלא הם חברת קאנון – בשביל שיפיקו את הסרט. התוצאה: ככל הנראה אחד הסרטים הכי טובים של שנות השמונים. יצירה שכל כך קשה להתכחש לה עד שהאוסקרים העניקו לה שני (!) מועמדויות למשחק. לסרט אקשן. אקשן! ולא תגידו דניאל דיי לואיס ומריל סטריפ. ג'ון ווייט (אז עדיין שחקן מוערך אז סביר) ופאקינג אריק רוברטס. ולחלוטין הגיע להם, אגב (כאשר יש מצב שהגיע לרוברטס גם לזכות).
הסרט משלב בעצם שני סיפורים: סיפורם של שני אסירים שבורחים מכלא שמנוהל על ידי סדיסט, וסיפורה של רכבת שהמפעיל שלה מת והיא משתוללת ללא מעצורים. לכאורה, נוסחה לסרט אקשן טיפוסי על האסיר טוב הלב שנצרך לשתף פעולה עם האנשים מבקרת הרכבות כדי למנוע אסון.
בפועל – סרט מלוכלך, שמתפלש בעובדה שבני אדם אינם טובים (אחת הסצנות הכי טובות כוללת את החלפת המילים הנ"ל: "אתה חיה!" "לא, אני יותר גרוע. אני בן אדם! בן אדם!") ונעזר בשתי הופעות שקל לגחך אליהן (ג'ון וויט עושה ביל בר לפני ביל בר, ואריק רוברטס משחק מישהו עם ספק פיגור) אבל לאט לאט ככל שהסרט דוהר לו קדימה אי אפשר אלא להתמסר אליהן. יותר מזה – האנשים שמפעילים את הרכבת ובפועל מצילים את החיים של האסירים שברחו פעם אחר פעם אף פעם לא נפגשים, בעצם. לא מדברים, לא מתקשרים, לא כלום. הם בקושי מודעים אחד לקיומו של השני לאורך רוב הסרט. וכך נוצרים שני סרטי מתח שהם סרט אחד נפלא. טוב, תמיד אפשר לסמוך על קורוסאווה. (יהונתן צוריה)
עלילות סאות'לנד
שחקן סרטי אקשן עם אמנזיה שכותב תסריט נבואי (דוויין ג'ונסון עם קעקוע של מגן דוד), כוכבת פורנו לשעבר שמנסה להפוך לכוכבת ריאליטי (שרה מישל גלר), שני אחים תאומים (שון וויליאם סקוט) ומחתרת של ניאו-מרקסיסטים מככבים בסרט של ריצ'רד קלי ("דוני דארקו"), שמרגיש כמו טריפ פסיכדלי שהפך לסרט.
רוב הזמן לא היה לי שמץ של מושג מה קורה (ולפי ימד"ב, גם לחלק מהשחקנים שהשתתפו בסרט) אבל יש בו כמה משפטים לפנתיאון. למשל, בפתיחה של אחת מתכניות הריאליטי שלה, דמותה של גלר אומרת: "הצטרפו אלינו לדיון על כמה מהנושאים הבוערים ביותר בחברה כיום, כמו הפלות, טרור, פשע, עוני, רפורמה חברתית, טלפורטציה קוונטית, חרמנות של בני נוער ומלחמה." (מתן בכר)
הרבה זמן רציתי להיכנס לפארק צ׳אן-ווק, וכשראיתי שהסרט הזה היה מועמד ולא זכה, קפצתי על ההזדמנות. ואיך אני שמח שקפצתי.
זה בקלות אחד הסרטים הכי טובים שראיתי כבר הרבה זמן. פחות או יותר הכל בו עובד. העלילה מסובכת ומהנה מאוד, כל השחקנים בסרט עושים עבודה מעולה, הבימוי פשוט פנומנלי, המוזיקה מושלמת, והסרט הזה מצחיק הרבה יותר ממה שציפיתי שהוא יהיה.
זה סיפור שבהתחלה נראה שהוא יהיה די סטנדרטי וככל שהוא מתקדם אתה מבין שהוא הולך למקום די אחר. אני חושב שהיו בסרט הזה יותר טוויסטים מבכמעט כל סרט שראיתי, וזה הכל נעשה בצורה נורא מקצועית, כשבכל זאת לא קשה לעקוב אחרי העלילה בכלל. למען האמת, הסרט הוא באורך כמעט 3 שעות (צפיתי בגרסה המורחבת), ולא רק שהוא לא הרגיש כל כך ארוך, אני גם מוכן לצפות בו שוב מחר.
החלק הכי משמח זה שמההתחלה הייתי די בטוח שזה סרט שונא-אדם, אבל למזלי, זה לא בדיוק המצב. אני שמח לראות אחת לכמה זמן סרט שלא בהכרח מדכא אותי לכל אורכו, אלא גם מצחיק ואפילו אופטימי לפעמים. זה נדיר באופן מפתיע, בטח כשמדובר בסרטי ארטהאוס כאלו.
הבעיה היחידה שיש לי עם הסרט הזה זה סצינות הסקס, שלפעמים הרגישו כאילו הן נמשכות ליותר מדי זמן. נחמד לראות שהסרט לא מפחד להראות את זה, אבל אני גם לא חושב שזה היה נחוץ למשוך את זה כל כך הרבה, כי זה יכול להרגיש טיפה פורנוגרפי לפעמים.
מעבר לזה, אני באמת ממליץ בכל לשון של המלצה שתחפשו עותק של הסרט הזה ותראו אותו. הוא שווה כל דקה שתשקיעו בו, ואני באמת חושב שזה סרט שהרוב המוחלט של אנשים יהנו ממנו. (תומר קלין אורון)
המילה האחרונה (The Last Word)
הזמן: הימים האחרונים של שלטון הממשלה הפשיסטית בבולגריה במלחמת עולם השנייה. שבע נשים ממתינות להוצאה להורג על סיוע לפרטיזנים. לאחת מהן ניתנת הזדמנות להינצל אם תבגוד בחבורתיה לתא. ילדתה התינוקת שנמצאת אצל אחת הנשים הכלואות מכניסה הבזק חיים בלתי צפוי.
בינקה ז'לזקובה (הבמאית) מביאה סיפור מרשים על רוח האדם באמצעות דימויים עוצמתיים של חופש וכליאה. השימוש שהיא עושה במתקן הכלא על שפת הים מפליאה. הדיכוטומיה שבין המוות לחיים (במלוא מובן המילה) עובדת היטב. (איליה גינזבורג)
אני בדרך כלל לא נמשך לדרמות איטיות כאלה על חיים עלובים ועצובים, אז למה בחרתי לראות דווקא את "טיל אדום"? הסיבה: כוכב הסרט סיימון רקס. אני עוקב באופן פסיבי אחרי הקריירה שלו כבר יותר מעשור, מאז שגיליתי אותו לראשונה כשחקן בסיטקום המעפן של אמנדה ביינס "אחיות או לא להיות" ולאחר מכן בהמשכון הסביר מינוס "מת לצעוק 3" מצאתי את עצמי מרותק מהבחור הזה.
עקבתי אחריו לקריירת הראפ שלו בה הוציא שירים עם שמות כמו Babydick ו-Pussy so hot. עקבתי אחריו באפליקציית ויין. עקבתי אחריו כמלך הזבל של האינטרנט. אז אין דבר יותר מפתיע מלגלות שהבחור הזה פתאום נמצא בסרט מוערך שהוקרן בפסטיבל קאן, ועוד מקבל ביקורות מעולות על המשחק שלו. ומה אני אגיד לכם? מגיע לו. רקס מצליח להיות מצחיק, מרגש ומקסים בתפקיד של חרא אמיתי.
והסרט עצמו? כמו שאמרתי, זה לא בדיוק הסטייל שלי, ולדעתי אפשר היה לקצר אותו אבל הוא מצולם טוב, יש בו הרבה טוויסטים מעניינים וכמה סצנות מעולות. (יונתן עמירן)
מייקי חוזר לבית של אשתו ואמה בטקסס לאחר שנים בהן עבד בקליפורניה ככוכב פורנו. בהעדר מקום אחר ללכת אליו, הוא נשאר לגור איתן ועובד כסוחר סמים על מנת לשלם שכר דירה. במקביל, מייקי מתאהב בנערה שעובדת בחנות דונאטס.
זה הסרט השלישי של שון בייקר שאני רואה וכמו הקודמים ("מנדרינות" ו"פרויקט פלורידה"), הוא עוסק בדמויות שוליים הקשורות לתעשיית המין באמריקה. גם כאן, הסרט הוא שילוב של דרמה וקומדיה שבמקום למתוח ביקורת ישירה על עובדי המין, מציג את הצד האנושי שלהם.
מייקי הוא טיפוס אופטימי, למרות שנגמרים לו הגשרים שאפשר לשרוף. הוא עושה דברים מפוקפקים מבחינה חוקית ומוסרית ועדיין, קשה לכעוס עליו. אולי כי הוא מוקף באנשים לא פחות גרועים, או שזו האישיות הכובשת שלו, אבל הסרט עורר בי את התחושה שאני רוצה שמייקי יצליח, למרות שאני לגמרי לא בעד חלק מהדברים שהוא עושה.
זה הדבר ששון בייקר מצטיין בו, למצוא את האדם שמאחורי התווית הלא מחמיאה. נוסף על כך, סיימון רקס מצוין בתפקיד הראשי. יש לו פרצוף מעצבן, אבל כריזמה אינסופית, שזה בדיוק מה שצריך בתור מייקי.
רק אזהרה חשובה למי שרוצה לצפות בטיל אדום: הסרט מכיל הרבה דיבורים על פורנו מבלי להתיחס לצדדים האפלים של התעשיה, מספר לא מבוטל של סצנות מין קצרות, הרבה שפה גסה ושיר של אן סינק. (אביעד שמיר)
עכביש קדוש
המפסיד הטרי בקאן מגיע אלינו בזכות פסטיבל ירושלים, ובדברי הפתיחה, המפיק שלו הבטיח שזה "סרט איראני כמו שעוד לא ראיתם!". אולי זה קשור לעובדה שמדובר בסרט אירופאי שצולם בירדן, אז הגבלות על אלימות ועירום שיש לרוב בסרטים איראנים נעדרים פה.
וכן – "עכביש קדוש", בשעתו הראשונה, הוא סרט קשה. הסרט מספר על רוצח סדרתי שהיה באמת, ושהתמקד בזונות העיר משהד בשנים בין 2000 ל-2001, ועל עיתונאית ששמה לעצמה מטרה לתפוס אותו, כי לא נראה שאת הרשויות כל העסק הזה מטריד יותר מדי. שעתו הראשונה מלאה בסצנות רצח שאמנם אינן גרפיות – הרוצח רוצח את קורבנותיו בחנק – אבל קשות מאוד, ומדי פעם לא ברור בשביל מה. אם בעבר עוד היה איזה יצר "אני לא מאמין שהוא הראה את זה!" לסרטים שכאלה, הפעם זה מרגיש כמו התענגות לא נחוצה.
"לא נחוצה", אגב, בעיקר כי נראה שהסרט מגלה את העניין האמיתי שבתוכו בחלקו השני, והמעניין בהרבה. אם השעה הראשונה מתפתחת באופן די צפוי, הרי שהשעה השנייה מציגה סיפור שהוא פחות מוכר – בין בשאלה איך הוא יתפתח ובין במה שמוצג לנו במסך.
כל זה, אגב, הוא שולי לדבר העיקרי שלקחתי מהסרט הזה: השחקן הראשי, עם זקן, נראה בול כמו אסי כהן. העם דורש רימייק ישראלי שבו קונים את הסרט כמו שהוא אבל בדיבוב קומי של אסי כהן בשלל הדמויות השונות שלו. אפשר לשקול גם לעשות לזה טיפול "קונג פאו". (יהונתן צוריה).
אחרי שגיליתי אותו ב"פרזיטים" ואהבתי מאוד גם את "המארח" ו"זכרונות מרצח", ציפיתי לחוות סרט נוסף של בונג ג'ון הו. יש לו סגנון קולנועי ייחודי שמאוד עובד עבורי, בעיקר בשילוב בין הומור ביזארי לעלילות נוגעות ללב, והיכולת שלו להוציא משחק מצוין מכל השחקנים המעורבים. מבחינתי אוקג'ה מייצג בצורה הטובה ביותר את הגישה היצירתית שלו, אך גם מראה בפעם הראשונה את הגבולות שלו.
העלילה עצמה של אוקג'ה די פשוטה בבסיסה, גם אם לוקח זמן לסרט להסביר אותה. זה פרמיס הזוי קצת לסרט, אבל אמין מספיק לסאטירה; הסרט בהחלט מנצל את ההזדמנות הזאת לנשוך בכל פעם שהוא יכול, עם הרבה ציניות וארסיות כלפי שוק הבשר האמריקאי וההתנהלות הכלכלית של חברות הענק. לצד זאת, יש את הסיפור האישי של מיג'ה ואוקג'ה, שמסופר עם הרבה רגש. האנימציה של החזירה כל כך מוצלחת שלפעמים הייתי משוכנע שזו חיה אמיתית, והקשר ביניהן אותנטי וכואב, בעיקר בסצנות השיא של הסרט.
הבעיה היא שזה מרגיש כאילו הן נמצאות בסרט אחר משאר הקאסט – דמויות צבעוניות כאלה ואחרות משוחקות על ידי שחקנים מוכרים בצורה די קיצונית, שלפעמים קצת הוציאה אותי מהחוויה. היו אלה שזה עבד איתם יותר (פול דאנו) והיו כאלה שפחות (ג'ייק ג'ילנהול), אבל זה בעיקר הרגיש מנותק מהחוויה הקשה והאישית של מיג'ה ואוקג'ה (ואולי זה בכוונה, כדי להדגיש את הזרות של אמריקה למי שמגיע מבחוץ).
הבעיה המהותית מבחינתי היא שבונג ג'ון הו לא מצליח תמיד לאזן בין הטונים השונים מאוד של הסרט. הנראטיב כן מעניין לכל אורכו, והעלילה מתגלגלת עם הרבה פיתולים ושינויי כיוון כמו שהייתי מצפה מבונג ג'ון הו. עם זאת, הסרט לפעמים מאבד את הצופה כשהוא מנסה לקדם את האג'נדה דרך הדמויות במקום דרך המציאות הקשה שהוא מראה. זה נושא חשוב שקשה לטפל בו בצורה מדויקת, והייצוג של דמויות מסוימות כקומיות או פארודיות, במקום שיהיו אמיתיות יותר, פוגע במסרים שהסרט מקדם.
למרות האמירה המשמעותית שהסרט רוצה להעביר, החוזקה שלו היא דווקא בסיפור הקטן של מיג'ה ואוקג'ה. הסבל והייסורים שהן עוברות יגעו גם בלב הרגיש ביותר, ומבחינתי הן מה שסחב את הסרט. גם ברגעים החלשים יותר שלו, הוא עדיין יצירה קולנועית חשובה ומעניינת, ולא ציפיתי לפחות מבמאי כמו בונג ג'ון הו. (idoma98)
האתגר השבוע הוא לצפות בסרט בכיכובן של גילה אלמגור, רבקה מיכאלי, רונית אלקבץ או חנה לסאלו – ובעיקר למצוא לזה זמן בעוד שפסטיבל ירושלים מתרחש לו רקע.
אפשר לרשום מה היה הנושא השבועי בתחילת הפוסט?
כי זה אמנם רק במרחק של קליק אחד, אבל זה עדיין נראה מוזר שרשום מה היה הנושא בשבוע שעבר אבל לא מה הנושא שעליו אנחנו הולכים לקרוא את הביקורות.
מסכים לגבי הפער הניכר בין החצי הראשון לבין החצי השני וההרבה יותר מעניין של 'עכביש קדוש'
החלק הראשון הוא מותחן רצח אפקטיבי (בעיקר בזכות המוזיקה שנשדדה בפסטיבל קאן לטובת המוזיקה הסתמית של 'אי-אה') אך כזה שלא מחדש דבר. החצי השני מכיל את הלב של התסריט ואת התמות העיקריות שהופכות אותו לצפייה מרתקת כל כך.
אם כי לא מצאתי את סצינות הרצח כקשות לצפייה במיוחד, לא משהו שלא ראינו מבוצע בהרבה סרטים אחרים, מה שקצת פגם באפקטיביות שלהן בעיניי. זה לא שאני מחובר רגשית לדמויות הללו שבזה הרגע הכרנו, ולהראות רצח בסרט לא הופך את זה אוטומטית למזעזע. לי היה חסר קצת אלימות גרפית יותר שתעורר קצת יותר רגש אצלי. במיוחד שיש הרבה סצינות כאלה בסרט שפשוט חוזרות על עצמן ולא מוסיפות הרבה עלילתית או קולנועית.
ההפקה של הסרט לא משויכת לשום מדינה ספציפית ומעניין אותי לדעת איזו מדינה תגיש אותו לפרסי הסרט הזר. לגמרי מגיע לו לככב בסיכומי סוף השנה.
ולבסוף, איזו מילה טובה למהדי ביג'סטאני בתפיק הרוצח שנותן את ההופעה הכי טובה בסרט שזכה בפרס השחקנית בקאן.
אסי כהן בשבילך
(ל"ת)
צפיתי ב"ביקור התזמורת"
סרט קטן, חכם ומחושב, שעושה כל כך הרבה עם קאסט הדמויות שלו בכל כך מעט זמן. ממש התרשמתי מיכולות הכתיבה והבימוי של ערן קולירין, שדייק בעיניי את האיכויות הקולנועיות של הסרט לכדי שלמות. הפסקול מצוין (ובעיקר השימוש בשירים במהלך הסרט עצמו), הפריימים יפהפיים וחקר הדמויות מעמיק ומעניין.
מבחינתי החוזקה העיקרית של הסרט היא קבוצת השחקנים הנפלאה. ששון גבאי מצליח להעביר הרבה רגש בהופעה מאוד מאופקת, ואהבתי גם את הניואנסים בדמויות של סאלח בכרי וח'ליפה נטור (חאלד וסימון בהתאמה).
אבל מי שהפתיעה אותי באמת הייתה רונית אלקבץ, שעשתה תפקיד כל כך שונה ממה שראיתי ממנה עד עכשיו. לא יכולתי שלא להשוות את המשחק ה'נורמלי' שלה פה לתפקיד שהיא עשתה ב"גט" למשל, ואני חושב שאני אפילו אוהב את התפקיד הזה יותר. המשחק של אלקבץ הפך את דינה לדמות שהיא עולם ומלואו, והסצנות בינה לבין תאופיק היו האהובות עליי בסרט – הדרך ההדרגתית שבה היא מצליחה לקלף ממנו את השכבות פשוט קסומה.
כנראה אחד מהסרטים הישראליים האהובים עליי, לא פלא שהוא זכה לכל כך הרבה שבחים. מומלץ מאוד.