שבוע שעבר במסגרת אתגר הצפייה של עין הדג, צפינו במחזמר מ"תור הזהב של מחזות הזמר" – כלומר, משנות השלושים עד 1960. הרשמים לפניכם.
בשבועות הקודמים: סרטים שדיברו עליהם בהסכת הבית "עין הדג מציגים", סרטים שמבוססים על התנ"ך.
וואו, ממש לא מה שציפיתי. הקטע היחיד שהכרתי מהסרט היה שיר הנושא, שגרם לי לצפות למחזמר גרנדיוזי ומתקתק על 'כוחה של האהבה'. אמנם כן יש עלילה רומנטית קלושה לסרט, אבל זה בכלל לא מה שהוא באמת – הוא פשוט רצף של הופעות שירה וריקוד מהממות שמחוברות ביחד עם כלום. אבל זה נפלא.
מוזר לכתוב על הסרט הזה, כי אהבתי אותו ושנאתי אותו בו זמנית. אהבתי אותו בכל פעם שהתחילה מוזיקה, כי הצליחו להדהים אותי בכל פעם מחדש. הכוריאוגרפיה של הריקודים, הקצביות של השירים והתפאורות המרהיבות, כולם אספקטים שקשה שלא לשבח. הכריזמה של ג'ין קלי מטורפת והוא סוחף בכל פעם שהוא תופס את אור הזרקורים – בין אם זה בשירה, בריקוד או אפילו בקומדיה. גם השחקן שעושה את קוזמו ממש הרשים אותי עם התזמון הקומי שלו ויכולת הסלאפסטיק המדהימה (לכן ברור שהנאמבר האהוב עליי הוא הריקוד המשותף שלהם – "משה משער"). כמובן שריינולדס נהדרת, ואפילו ג'ין הייגן ממש קלעה למה שביקשו ממנה לעשות (אבל חבל לי שהחליטו להוציא אותה מרושעת בסוף, כי זה הרגיש שבעיקר מתעמרים בה בסרט).
מצד שני, אני שונא את הסרט על כך שכל פעם שהוא חותך מהריקודים והשירה, נהיה משעמם מאוד פתאום. אני לא יודע מה הסיפור מאחורי הפקת הסרט, אבל אני משוכנע שהעלילה נתפרה במיוחד כדי למצוא תירוצים לכל השירים האלה (אם הנוחות התסריטאית לא הייתה מגלה את זה, הייתי מבין על פי עשר הדקות המלאות שבהן יש סצנה לא קשורה בכלל שכוללת ריקוד בלט, שהיה יפהפה אבל מאוד מבלבל). ככה בכל פעם מחדש, כעסתי כשהם ניסו שוב להחזיר אותי לעלילה ובעיקר לסיפור הרומנטיקה הדביק של קלי וריינולדס, שלא היה לו כל בסיס או כימיה בעיניי.
אבל מעבר לביקורת הזאת, הסרט הוא חוויה מאוד מהנה – פשוט צריך לבוא אליו במנטליות הנכונה. אני משוכנע שגרסה של הסרט שמראה רק את ההופעות תהיה אחת מיצירות הקולנוע המוזיקליות הטובות ביותר שנוצרו. פשוט חבל שמקיפים אותה כל כך הרבה דיאלוגים מיותרים. (idoma98)
כובע צילינדר
איזה כיף.
כן, השירים בסדר, הריקודים נהדרים, ואפילו העלילה, למרות היותה בעיקרה קומדיה של טעויות – ז'אנר שמועד ליצור תסכול אצל הצופה – מצליחה להיות יחסית הגיונית.
אבל מה שפשוט תפס אותי לא מוכן, ותפס אותי חזק, היה ההומור. לא ציפיתי ליהנות מבדיחות בסרט שיצא לפני כמעט מאה שנה, אבל הן פשוט היו מצוינות. אני מודה, אם בדיחות אבא צ'יזיות עם סט-אפ קצת ברור מדי מקשות עליכם אז יכול להיות שזה דווקא ירגיז אתכם, אבל יש פה כל כך הרבה סוגים של הומור – וואן ליינרים, דמויות סטראוטיפיות באופן מוגזם, הומור פיזי ופרצופים מצחיקים שיש פה מספיק בשביל כולם. איך שסיימתי לצפות בו ישר קפצתי לדף הציטוטים בימד"ב בשביל להיזכר בהם שוב ולצחקק.
כמובן, זה עדיין סרט משנות השלושים, אז תמיד יהיה משהו לא לגמרי מושלם בביצוע – טיפה תיאטרלי מדי, טיפה איטי מדי – אבל זה עדיין עובד טוב, בטח ביחס לתקופה. מומלץ. (אוריה פלס)
פגוש אותי בסנט לואיס
לכבוד השבוע ראיתי את "פגוש אותי בסנט לואיס" עם לא אחרת מאשר ג׳ודי גארלנד. וזו הסיבה היחידה שהסרט הזה הפך לקלאסיקה כנראה: ג׳ודי די נהדרת, אבל הסיפור מסביב הוא הדבר הכי בנאלי בעולם. "נשים קטנות" גרסת מחזמר: יש משפחה, הם בסנט לואיס (הלם), יש שם 4 בנות (וגם בן אבל הוא לא באמת חשוב), כאשר הגדולות רוצות למצוא אהבה, והקטנות רוצות שיהיה להן כיף.
הסרט מבוסס על מספר סיפורים קצרים וזה ניכר. זה לא שהסרט רע: יש כמה שירים טובים, וזה גם סרט חג מולד, שהוא תת-ז'אנר אהוב עלי במיוחד – אבל הוא גם לא טוב במיוחד.
אני שמחה שיצא לי סופסוף להשלים אותו אבל באמת שאם אין לכם אהבה עזה לגארלנד, אין צורך עז לצפות בו. (אור ענבר)
מנגינת ברודוויי
שתי אחיות, האנק וקוויני, מגיעות לניו יורק לאחר שהופיעו על במות וודביל, בתקוה להפוך לכוכבות בברודוויי. הן נעזרות באדי, ארוסה של האנק שמככב בהצגה עם השיר שכתב "The Broadway Melody". מהר מאוד האחיות לומדות שעסקי השעשועים קשוחים יותר ממה שציפו, בעיקר כאשר קוויני זוכה לתשומת לבם של הגברים בעוד האנק נאבקת להשיג דקות על הבמה.
"מנגינת ברודוויי" נחשב, גם אם יש ויכוח לגבי ההגדרה, למחזמר ההוליוודי האמיתי הראשון. הוא מכיל שירים שהוקלטו בתקופה בה אולפנים עדיין ניסו להבין איך לנצל את הטכנולוגיה החדשה, וקטעי ריקוד שנועדו להלהיב את הקהל. הוא לא מאוד מרשים לעין, אבל ההצלחה המסחרית שלו פלסה את הדרך לסרטים מוזיקליים מורכבים יותר בשנים הבאות.
כסרט, הוא לא התישן טוב. קודם כל כי חצי מהקטעים המוזיקליים הם אותו שיר שהסרט נקרא על שמו. בנוסף, אדי הוא די זבל של בן אדם והמשולש הרומנטי שנוצר בינו לבין האחיות גובל בקריפיות מוחלטת. זה גם לא עוזר שבאותה תקופה, נשיקה על הפה הייתה מחווה הרבה יותר נפוצה מאשר היום, מה שיכול להיות מבלבל לקהל מודרני שרגיל לראות אותה רק בהקשר רומנטי.
נקודת האור הגדולה בסרט היא בסי לאב, המגלמת את האנק והייתה מועמדת בצדק לאוסקר על התפקיד. "מנגינת ברודוויי" הוא הסרט השני אי פעם שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אם כי אני חושד שזה קשור במידה מסוימת לזהות המפיק שלו. כל שלושת הסרטים שזכו באוסקר רק בקטגוריית הסרט ולא באף קטגוריה אחרת (השניים האחרים הם "גרנד הוטל" ו"המרד על הבאונטי") הופקו בידי אירווינג תאלברג שהיה דמות מאוד דומיננטית בהוליווד באותה תקופה. לא ראיתי את המועמדים האחרים, אז אין לי דעה האם מנגינת ברודוויי היה ראוי לפרס – אבל כן אגיד שחוץ מההופעה של בסי לאב וכמה קטעי ריקוד מעניינים (סטפס בצעדי בלט, זה משהו שלא ראיתי קודם), אין פה משהו ששווה צפיה. (אביעד שמיר)
משום מה באתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. אני לא זוכר אם זה כי ראיתי אותו כשהייתי ילד ולא נהניתי או סתם כי זה לא נראה בשבילי, אבל אלו היו הציפיות שלי – ואני שמח מאוד להגיד שהן היו שגויות.
זה באמת סרט מקסים. כל המשחק בו מעולה (אני במיוחד אוהב את האריה והמבטא המטומטם שלו), אני מאוד אוהב את ההומור והכתיבה (חלק מהחרוזים בשירים הם באמת גאוניים), וכל האספקטים הויזואליים בסרט פשוט עובדים (במיוחד הרגע הקלאסי והברור מאליו).
חוץ מזה, הדמויות פשוט מאוד נחמדות, והעלילה אמנם פשוטה אבל לגמרי עושה את העבודה. עם כל זה, השיא הכי גדול של הסרט הוא המוזיקה. היא באמת אייקונית, וזה מפתיע אותי כמה שזה לא התיישן מבחינתי (בכל מובן שהוא לא האיכות של הסאונד). הוא כן קצת ארוך בשבילי, ויש בו כמה החלטות בסוף שאני פחות אוהב, אבל הסרט יותר ממפצה על זה עם כל החלקים החיוביים שבו.
בסך הכל, באמת ממש שווה צפייה, למרות שאני לא חושב שאף אחד היה צריך לשמוע את זה (חוץ ממני, מסתבר). (תומר קלין אורון)
Gold Diggers of 1933
הסרט מבוסס על מחזה ברודווי שזכה למספר עיבודים לפני ואחרי גרסת 1933, המצליחה מבינהם. בבימוי של מלווין לה-רוי ועם קטעי ריקוד על-ידי בסבי ברקלי האגדי.
הסרט הוא סרטו הראשון של ברקלי שאני צופה בו והקטעים המוזיקליים אכן נראים מרשים ביותר. אני חייב לציין גם את רובי קלר שמצליחה לרקוד סטפ בעודה נועלת נעלי עקב גבוהות.
אך מצד שני הרוב המוחלט של הקטעים הם חלק מהפקה תיאטרלית ולא פעם נראים תלושים מהמציאות של המחזה שלא הצלחתי לרדת לעומקו. כך במהלך אותו השיר עשויים להתחלף מספר תפאורות, דבר "הגיוני" לסרט, אבל בלתי אפשרי להצגה.
היות והסרט נעשה לפני כניסת קוד הייז הנוקשה הוא מצליח להישאר שובב, רענן ומשעשע עם קצת גסויות (סטייל שנות ה-30, כמובן). הוא מצליח לנוע בין רוח התקופה של שפל כלכלי לבין פומפזיות ועושר די בקלות. עם זאת, כמו לקטעי הריקוד, גם עלילת הסרט נראית תמוהה למדי – אם לזוג המרכזי בסרט עוד יש כימייה מסוימת וקשר בינם עוד איכשהו נראה הגיוני, שני הזוגות הנוספים מעלים יותר מדי שאלות על אפשרות הקשר (משני הצדדים). (איליה גינזבורג)
דו-שיח בחדר המיטות
ניצלתי את ההזדמנות כדי לראות את "Pillow Talk". מחזמר זה לא, אבל יש בו קצת שירים וסצנה מוסיקלית אחת פשוט נהדרת עם זמרת במסעדה שעושה שיימינג לגיבור הראשי שכמובן לא טורח להאזין, וזה היה יקר מפז.
בכל מקרה – קומדיה רומנטית חמודה ומשעשעת שבהחלט סובלת מהרבה דעות ומעשים מפוקפקים של שנות החמישים אבל נותנת לגיבורה מקום לרכוש לעצמה אופי וכבוד. אז כן, הסוף קצת זריז מדי; המהפך שהגיבור עובר קצת מהפכני מדי; אבל כמו שאמרו לפניי: לולא הסרט הזה היה קיים לא היינו מקבלים את "לגמור עם האהבה", ואני בהחלט מרוצה שזה קרה. (רבבה שץ לוז)
Damn Yankees
באתי לסרט הזה בגדול בגלל סצנה אחת שצפיתי בה בלי הקשר – בוב פוסי וגוון ורדון רוקדים ושרים את "Who's Got The Pain". מדובר בסצנה שהיא, בלי שמץ של ספק, אחד משיאי הקולנוע (המוזיקלי ובכלל): שני רקדנים מוכשרים, רוקדים ריקודים בלתי אפשריים לצלילי שיר קליט וכיפי. רק דבר אחד לא ידעתי לפני הצפייה: איך הקטע הזה משתלב בסרט, שהוא עיבוד חופשי לפאוסט על איש שרוקם עסקה עם השטן כדי לעזור לקבוצת הבייסבול האהובה עליו?
בקצרה: היא לא.
באריכות: היא לא (מדובר בשיר שנעשה כחלק ממופע), אבל הסרט בעצמו עדיין מצליח להיות סיפור משעשע (גם אם אף פעם לא לחלוטין מבריק) עם דמויות שכיף להיות בחיקן (בין אם השטן, הפתיינית, הדמות הראשית או אשתו) שנחמד לראות. ואם לא את כולו – אז לפחות את הסצנה של פוסי וורדון. אין דברים כאלה. (יהונתן צוריה).
השבוע באתגר נצפה בסרט כלשהו שהפסיד בפסטיבל קאן – זה יכול להיות שהוא הפסיד את הפרס הגדול, או ממש יצא בידיים ריקות; זה יכול להיות סרט שממש לאחרונה פספס שם (נניח, "פשעי העתיד") או משהו מהעבר הרחוק (נניח, "הקוסם מארץ עוץ") – העיקר, שהוא הפסיד.
לא זכרתי שיש את האתגר הזה השבוע
אבל יצא במקרה שראיתי השבוע את 'דו-שיח בחדר המיטות' אחרי שרציתי לראות אותו כבר מלא זמן וזה היה אחד הסרטים הכי מצחיקים שצפיתי בהם זה זמן רב. אני צוחק די הרבה בחיי היומ-יום שלי אבל כשזה מגיע לסרטים קומיים ממש קשה להצחיק אותי והסרט הזה הצליח להוציא ממני פרצי צחוק והרבה יותר מפעם אחת. יצוינו לטובה שלושת השחקנים הראשיים שעשו עבודה נהדרת והצילום הסינמסקופי המופלא (בדגש על סצינת האמבטיה המפורסמת). וגם הסיפור הקלאסי מחזיק את תשומת הלב לכל אורכו ומצליח לעניין בזכות דמויות מוצלחות (הודות לשחקנים כריזמטיים וכתיבה טובה). בעיקר משום שאני כל כך רוצה להיות בעד שתי הדמויות למרות האינטרסים הסותרים שלהן.
הסוף אכן היה מאולץ ומזורז אבל ראיתי את זה מגיע וזה לא הפריע לאווירת ה-feel good בה הייתי שרוי. יכול להיות שאם רואים מספיק סרטים כאלה משנות החמישים (בעיקר אם ברצף) מתרגלים לכך שאנחנו הולכים לקבל סוף שמח לא משנה מה וסופים מזורזים ומאולצים זה די בשגרה בחלק גדול מהם.
סרט נוסף שראיתי השבוע שגם מתאים לאתגר הוא 'Gentlemen Prefer Blondes' שגם היה כיפי ומצחיק ועם נאמברים מוזיקליים מוצלחים. ואיכשהו ג'יין ראסל מצליחה לגנוב את ההצגה ממרלין מונרו (עבורי, לפחות).
פחות קשור למיוזיקלס קלאסיים אבל תפסתי השבוע גם את 'The Seven Year Itch' שגם הפתיע אותי לטובה. העלילה שלו פשוטה מדי ולדעתי היה אפשר לפתח אותה לכיוונים מעניינים יותר. אבל הסרט בוחר בקומדיה ובבדיחות על חשבון פיתוח העלילה. מצד שני, אותו הומור מאוד מוצלח ועובד נהדר גם היום. מרלין מונרו טובה כרגיל אבל זו דווקא ההופעה הקומית של טום אוול שגרמה לסרט לעבוד כל כך טוב. הייתה יכולה קלאסיקה הרבה יותר מוצלחת אם הייתה מוצאת את האיזון בין העלילה להומור אבל גם איך שהסרט יצא בסוף אני עדיין מאוד ממליץ עליו.
וכתבה נהדרת, כרגיל. עשתה לי חשק לתת עוד צ'אנס ל-"שיר אשיר בגשם" (שלא מאוד אהבתי), לראות שוב את "הקוסם מארץ עוץ" (שמאוד אהבתי רק שאני לא זוכר ממנו כמעט כלום. גם לא את זה שיש בו שירים), לצפות לראשונה ב-"Top Hat" ו-"Gold Diggers of 1933" (שכבר היו ברשימת הצפייה שלי) והכירה לי את 'Damn Yankees' שנשמע מעניין והרחיקה אותי מ-'The Broadway Melody' שרציתי לראות ועכשיו פחות.
אין שום סיבה לראות את "מלודית ברודווי"
מלבד פרקפציוניזם אוסקרי – וגם זאת סיבה די גרועה.
(על החתום, פרקפציוניסט אוסקרי)
איזה צירוף מקרים נחמד!
מסכימה, דו-שיח בחדר המיטות מצליח להיות ממש משעשע וכיפי גם במרחק 60 שנה, והצילום והעלילה מתקדמים ומקוריים גם בסטנדרטים עכשוויים.
אז עכשיו צריך לשאול – את "לגמור עם האהבה" ראית?
ראיתי הרגע ונהניתי מאוד
התסריט משתדל להיות קומדיה רומנטית של שנות החמישים ודי מדייק רוב הזמן. בין אם בסיפור (שהוא העתק של 'דו-שיח בין המיטות' או 'חופשה ברומא' רק עם טוויסט מעניין), בין אם בהומור ובין אם בסוף השמח אך מאולץ (אם כי מעט נמרח).
הבימוי, מנגד, לא מנסה לגרום לסרט להיות 'סרט קומדיה רומנטית משנות החמישים'. הוא יותר מדי מודע לעצמו ומפוצץ מחוות בשביל זה. הוא כן מנסה להפוך את הסרט למחווה גרנדיוזית לאותם סרטים והוא עושה את זה לא רע.
המשחק היה על גבול הפארודי ואפילו טיפה מזלזל לעתים, מה שקצת לא מסתדר עם שאר הסרט, אך עדיין נסלח ומתרגלים אליו מהר. אוון מקגרגר ודייויד הייד פירס היו ליהוקים מוצלחים. רנה זלווגר – פחות.
אני מוצאת אותו מבריק
כי בנוסף לשני הממדים הראשונים – מחווה גרנדיוזית על גבול הפארודית וקומדיה רומנטית לא רעה (מדהים שזה יכול לשכנע עם משחק כזה קיצוני) – הוא גם מצליח להכניס אמירה פמיניסטית נורא מעניינת שבעצם נותנת כבוד למקום ממנו באו סרטי שנות החמישים, ובו בזמן לא חושש לחלוק על הערכים שלהם ולהביא את העולם הזה למצב אוטופי, שהוא גם אמירה חדה על העולם המודרני.
וואו, משפט ארוך. בעמוד הביקורת של הסרט בעין הדג יש יופי של שרשור שכדאי לקרוא על זה :)
התלהבתי מהנאמבר של whos got the pain מהמיני סדרה פוסי/ורדון
אז כמובן שאצתי לצפות במקור ביטויוב, וכמובן שעם כל הכבוד למישל וסאם הם לא טובים כמו המקור. בכללי בעקבות המיני סדרה הייתה לי תקופה שנהייתי ג'אנקי של גוון ורדון וצפיתי בהמון סרטוני ארכיון שלה ביוטיוב. מלבד רקדנית מופלאה היא גם מרואיינת מעניינת ושנונה.
בדיוק אתמול השלמתי גם
והנאמבר הזה מרשים בטירוף, אבל דווקא משאר התפקיד של גוון ורדון ממש לא התרשמתי.
הסרט עצמו, אחלה?
הסדרה של פוסי/ורדון בהחלט גמרה לי לרצות ולהשלים את כל הפילמוגרפיה של הזוג שעוד לא ראיתי.
צפיתי באוקג'ה!
אחרי שגיליתי אותו ב"פרזיטים" ואהבתי מאוד גם את "המארח" ו"זכרונות מרצח", ציפיתי לחוות סרט נוסף של בונג ג'ון הו. יש לו סגנון קולנועי ייחודי שמאוד עובד עבורי, בעיקר בשילוב בין הומור ביזארי לעלילות נוגעות ללב, והיכולת שלו להוציא משחק מצוין מכל השחקנים המעורבים בסרטים שלו. מבחינתי אוקג'ה מייצג בצורה הטובה ביותר את הגישה היצירתית שלו, אך גם מראה בפעם הראשונה את הגבולות שלו והבעיות שיכולות לצוץ בסרטיו.
העלילה עצמה של אוקג'ה די פשוטה בבסיסה, גם אם לוקח זמן לסרט להסביר אותה. זה פרמיס הזוי קצת לסרט (ורק מסתבך כשארגון מסוים נכנס לתמונה), אבל אמין מספיק לסאטירה; הסרט בהחלט מנצל את ההזדמנות הזאת לנשוך בכל פעם שהוא יכול, עם הרבה ציניות וארסיות כלפי שוק הבשר האמריקאי וההתנהלות הכלכלית של חברות הענק.
לצד זאת, יש את הסיפור האישי של מיג'ה ואוקג'ה, שמסופר עם הרבה רגש. האנימציה של החזירה כל כך מוצלחת שלפעמים הייתי משוכנע שזו חיה אמיתית, והקשר ביניהן אותנטי וכואב, בעיקר בסצנות השיא של הסרט.
הבעיה היא שזה מרגיש כאילו הן נמצאות בסרט אחר משאר הקאסט – דמויות צבעוניות כאלה ואחרות משוחקות על ידי שחקנים מוכרים בצורה די קיצונית, שלפעמים קצת הוציאה אותי מהחוויה. היו אלה שזה עבד איתם יותר (פול דאנו) והיו כאלה שפחות (ג'ייק ג'ילנהול), אבל זה בעיקר הרגיש מנותק מהחוויה הקשה והאישית של מיג'ה ואוקג'ה (ואולי זה בכוונה, כדי להדגיש את הזרות של אמריקה למי שמגיע מבחוץ, אבל זה עדיין הצטייר מבלבל מדי לפעמים).
הבעיה המהותית מבחינתי היא שבונג ג'ון הו לא מצליח תמיד לאזן בין הטונים השונים מאוד של הסרט, וזה מתבטא במשחק וגם בפייסינג, שלא אחיד לכל אורך הסרט. דווקא הנראטיב כן מעניין לכל אורכו, והעלילה מתגלגלת עם הרבה פיתולים ושינויי כיוון כמו שהייתי מצפה מבונג ג'ון הו. מרגישים אותו בבימוי, בהצגת הדמויות ובנושאים שבהם הסרט עוסק, נושאים שרלוונטיים לרוב עבודותיו ובעיקר למאוחרות יותר.
עם זאת, הסרט לפעמים מאבד את הצופה כשהוא מנסה לקדם את האג'נדה דרך הדמויות במקום דרך המציאות הקשה שהוא מראה. זה נושא חשוב שקשה לטפל בו בצורה מדויקת, והייצוג של דמויות מסוימות כקומיות או פארודיות, במקום שיהיו אמיתיות יותר, פוגע במסרים שהסרט מקדם.
כמו כן, סצנות הסיום של הסרט מרגישות כמו צעד נוסף קדימה לכיוון הכוונה האמנותית של הסרט בדרכים שקשות ללב ולבטן, אך שמו לשאלה את ההצגה של אספקטים מסוימים בעולם של הסרט עד אז.
למרות האמירה המשמעותית שהסרט רוצה להעביר, החוזקה שלו היא דווקא בסיפור הקטן של מיג'ה ואוקג'ה. הסבל והייסורים שהן עוברות יגעו גם בלב הרגיש ביותר, ומבחינתי הן מה שסחב את הסרט. גם ברגעים החלשים יותר שלו, הוא עדיין יצירה קולנועית חשובה ומעניינת, ולא ציפיתי לפחות מבמאי כמו בונג ג'ון הו.
מצפה כבר להשלים את "רכבת הקרח", ולסרט הבא שלו! חבל שפספסתי את האחד הזה כשהוא יצא. אני יכול להבין איך הוא הפסיד את הפרס בקאן, כי הוא לא לכל אחד, אבל יש לו איכויות קולנועיות שהם כנראה פספסו. לפחות הוא קיבל את ההכרה שמגיעה לו עם "פרזיטים".
וחייב לציין שהטייפקאסט של ג'יאנקארלו אספוסיטו כאיש עסקים ממולח הוא הדבר האהוב עליי בקולנוע ובטלוויזיה כרגע.