שבוע שעבר במסגרת אתגר הצפייה של עין הדג, צפינו בסרט שמבוסס על סיפור תנ"כי: בין אם מודרני, רופף, או אפילו מהברית החדשה. הרשמים לפניכם.
בשבוע שעבר: סרטים שדיברו עליהם בהסכת הבית "עין הדג מציגים".
יונה: סרט של וג'יטיילס | Jonah: A VeggieTales Movie
נתחיל עם הסבר: וג'יטיילס (VeggieTales) הייתה סדרת קלטות אנימציה שבהם ירקות עם כוחות טלקינטיים ופרצופים אנושיים עושים דברים, שרים שירים טיפשיים ולומדים ומלמדים מסרים חינוכיים. "יונה" הוא הסרט הראשון באורך מלא שהם עשו, וגם, באופן מפתיע הסרט הראשון בתלת מימד שמחלטר כמחזמר. הידד?
בקיצור: גרסה מוזיקלית בכיכוב ירקות לסיפור יונה שעטופה במסרים לילדים. אין ספק שניגשתי לסרט בחשש מעורבב עם סקרנות.
ובכן, זה השתלם לחלוטין: אני לא יודע על איזה סקאלה הסרט הזה ראוי להישפט (הוא קצת פחות מסרט "אמיתי" מבחינת ערכי הפקה, אבל הרבה יותר מקלטת וידאו) אבל הוא מוצלח. ואני מאמין שלילדים הוא אפילו מוצלח יותר.
כן, יש כאן איזה עניין עם סיפור מסגרת כפוי שמבקש להבהיר את המסר של ספר יונה (על פיהם, הוא רחמנות ומתן הזדמנות שנייה) אבל הסרט לא שוכח אף פעם שני דברים:
1. יונה הוא לא מלאך, בלשון המעטה, והסרט לא מנסה לגאול אותו בתוך הסיפור, וזה ראוי להערכה. הקיקיון נשאר, הבאסה על זה שלא החריבו עיר שלמה נשאר, הכל נשאר ולא הוסיפו לו אפילוג פנים סיפורי שבו הכל שמח וטוב. הסרט כן ממציא מסביב לזה איזשהי מכניקה שנותנת לו מעין גאולה בדיעבד, אבל סיפור יונה נשאר כמו שהוא וזה מרשים למדי.
2. זה סרט מצחיק. לא קורע מצחוק, והרבה בדיחות מרגישות מאוד ילדותיות, אבל העיבוד הכללי של יונה לארץ רחוקה נונ-סנס-ית עם בדיחות ומצבים ודמויות טיפשיות הוא מוצלח. אנשי נינווה, למשל, הם "אנשים נוראיים שמרמים ומשקרים ומרביצים אחד לשני עם דגים" ברפנרס היישר מחוץ למונטי פייתון. וזה, נו, נפלא.
זה רחוק מלהיות סרט מושלם: האנימציה זוועה ואין דרך להגן עליה חוץ מ"זה היה 2002! הם היו צריכים את הכסף!" אבל מבחינת מה שנקרא לו הביצוע מעבר לכך? זה עובד יפה מאוד, בטח אם באים בידיעה שזה "סרט חינוכי" ומראה איך אפשר לערבב מסרים (לא פעם בכוח) ועדיין להישאר אנרגטי, קליל, וכיפי בדרך שבה המסרים מחליקים בגרון (יחסית).
אז כן, גם אני לא מאמין לזה בדיוק כמוכם אבל: העיבוד לספר יונה עם ירקות מדברים הוא, אממ, די מומלץ. (יהונתן צוריה)
הפיתוי האחרון של ישו
אני לא יודע איך, אבל יצא שעד עכשיו לא ראיתי סרט של סקורסזה מהתחלה ועד הסוף, אז כשראיתי שהשבוע צריך לבחור סרט שמבוסס על התנ"ך, ואפשר גם על הברית החדשה אבל עדיף שלא, החלטתי להתעלם מההצעה ולראות את הסרט הזה. במיוחד בגלל זה, יצא שכשאחד המשפטים הראשונים של הסרט הם "הסרט הזה לא מבוסס על הברית החדשה", אודה שהתאכזבתי. נו טוב, אם "אמא!" של ארונובסקי נחשב, אז גם זה נחשב.
לגבי הסרט: הוא ממש טוב. כל העיבוד של סיפור חייו של ישו יודע איפה לקחת חירויות ואיפה להיצמד למקור, ובכלל, הכל עשוי מאוד טוב. הכתיבה (הו פול שריידר, אשף שכמותך), המשחק (אותו דבר כמו הסוגריים הקודמים רק עם וילם דפו) והבימוי הם באמת ברמה מאוד גבוהה, מה שהופך את הסרט הזה למאוד מהנה. במיוחד אהבתי את מה שהם עשו עם הדמות של יהודה איש קריות, שבאמת עבד בצורה מושלמת, גם בגלל הכתיבה וגם בגלל המשחק.
אני אודה שהסרט הזה ארוך קצת בשבילי, ובכלל, החצי שעה האחרונה מרגישה קצת מיותרת וצפויה. ולמרות כל זאת, אני כן אוהב את הסצנות האחרונות של הסרט, ובכלל, פשוט מאוד נהניתי מהחוויה בכלל. אני כנראה כן הייתי ממליץ לעצור אותו איפשהו באמצע ולקחת הפסקה, כי זה באמת אפוס ארוך במיוחד, אבל זה לחלוטין שווה צפייה. מצפה מאוד לראות עוד סרטים של סקורסזה אחרי זה. (תומר קלין אורון)
קדמת עדן
לחקלאי בשם אדם יש שני בנים בוגרים. ארון הוא נוצרי אדוק ואזרח למופת ששומר על קשר טוב עם אביו. קאל הוא מורד אנטי-חברתי שאינו מאמין בעצמו ומשוכנע שאביו שונא אותו. המשפחה הקטנה נקלעת למשבר במקביל לכניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, כאשר קאל נחוש לגלות את האמת אודות אמו שכביכול מתה לפני שנים.
הסרט מבוסס בצורה מאוד חופשית על סיפור קין והבל. כל כך חופשית שהקשר היחיד הוא מריבה בין בנים של אדם בשם אדם. מעבר לכך, זו בעיקר מלודרמה על העמדת פנים של יושר מול האפשרות שאנשים הם רעים מטבעם.
יש כאן את הבעיה הקבועה בסרטים של הבמאי איליה קאזאן. למרות עלילה מסובכת ומלאה בדרמות, הסרט עצמו די משעמם. רוב זמן המסך משמש לשיחות מונוטוניות שנמשכות דקות ארוכות ואז, אחרי שהסתיימה השיחה ועומדת להגיע התפתחות חשובה בעלילה, עוד שיחה. זה כאילו קאזאן מנסה לביים עם כמה שפחות ריגושים, כאשר עיקר העבודה נופלת על כתפי השחקנים. זה היה אולי עובד אם השחקנים היו טובים, אבל ג'יימס דין לא הספיק להפוך לשחקן מעודן מספיק וריצ'רד דבאלוס היה עם אפילו פחות נסיון ממנו מול מצלמה (תזכורת: ג'יימס דין הספיק להופיע רק בשלושה סרטים לפני מותו).
התוצאה היא אופרת סבון, רק מצולמת ממש טוב. העלילה מועברת בעיקר בדברת אינסופית, והתרחשויות דרמתיות מאבדות עוצמה בגלל משחק לא משכנע. קאזאן היה במאי טכני מספיק טוב בשביל לתת לסרט מראה מיוחד, אבל זה לא מספיק בשביל להפוך אותו למעניין. (אביעד שמיר)
יוסף וכתונת הפסים המשגעת
או: מה אם סיפור יוסף, אבל זה מחזמר הזייתי.
הסיפור המקראי נשאר דומה כמעט לחלוטין, רק שכל דף בו נצבע בצבע אחר ובפונט אחר. ספרתי 8 ז'אנרים שונים של מוזיקה ב-80 דקות, כאשר הז'אנרים מוחלפים לפעמים סתם כי זה נשמע מגניב. לפעמים זה מצליח וקליט, לפעמים זו דאחקה מפוספסת (למרות המשחק המצוין של השחקנים והרקדניצבים) – אבל זה משאיר אותך על קצות האצבעות.
ההפתעות והאווירה ההזייתית לא נגמרות כאן: טלפוני חוגה, מיקרופונים ומשקפי שמש צצים כחלק מתפאורת העולם העתיק, התלבושות מגיעות מחלומותיו הרטובים של טים ברטון, ומצרים נראת כמו העתק מואר של לאס וגאס. אבל הסרט מתנהג כאילו המחזמר באמת מוצג לילדי יסודי כחלק מסיפור מסגרת, כולל שפה נקייה ודם מצונזר (למרות שאין לאף אחד בעייה עם שדיים חצי-חשופים) והופעות של התלמידים בתוך המחזמר כמקהלה. כמו עם המוזיקה, לרוב זה עובד, לפעמים זה תמוה, ותמיד זה מבדר.
זה לא התנ"ך על פי "שיגעון המריחואנה" או "מופע האימים של רוקי" – רמת הטירוף של שני אלו יותר גדולה, והם יותר עקביים וקוהרנטים הן ברמת ההפקה והן ברמת השירים. "יוסף" הוא מחזמר קצרצר שלא אומר שום דבר חדש על הסיפור, אבל ברור שהוא אוהב את הז'אנר והוא רוצה לעשות איתו כל מה שרק אפשר. הוא ממש כיף, רק צריך להתמסר אליו.(DancingEngie )
תיבת נח
הסרט הקצר הזה נעשה באנימציית סטופ-מושן, והוא מעוצב לא בצורה ריאליסטית, אלא כמו שיעור אמנות בו כל הדמויות בנויות מחומרי יצירה (מנקי מקטרות, מזלגות חד"פ, בקבוקים, עפרונות וכדו') – וזה נראה יפה, כאשר במיוחד מעניין לראות את החיות השונות. גם הסטופ-מושן עשוי היטב, וראויה לציון במיוחד הסצנה של בניית התיבה שמלאה בהומור סלפסטיק פיזי.
הסרט מספר את הסיפור בחרוזים בעזרת קריין, עם הפסקות לשירים מצוינים (נרשמה אכזבה קלה מכך שהשיר על החיות שנכנסו לתיבה מתחיל מהחיות באותיות AB ומסיים ב-YZ אבל באמצע משתפן ולא מציין שם של חיה לכל אות).
אי אפשר לכתוב רשמים בשבוע שהנושא שלו זה סרטים על התנ"ך בלי להתייחס לשאלת ההיצמדות לחומר המקור. הסרט מתחיל בציווי על בניית התיבה – כולל המידות המדויקות שלה! זה גרם לי לחשוב שהסרט נועד להעביר לילדים את המידע מהפסוקים בצורה הנאמנה ביותר שאפשר, אבל משם הסרט נוהג ביתר חופשיות בסיפור, כך שלא ברור לי למה הם נתפסו דווקא להוראות הבנייה מילה במילה. נו מילא.
נוספו פה עוד עלילות בתוך התיבה כדי להוסיף נפח לסיפור, כלומר שם, חם ויפת מתחילים לנגן והחיות רוקדות ושרות כדי לא להשתעמם. בסה"כ, ולא במפתיע, אין בסרט סטייה דרמטית או טוויסט מתחכם על הכתוב בתנ"ך.
ומכיוון שהזכרתי את הריקודים, אי אפשר בלי מילה על הסיפור עם ההיפופוטמים: בזמן שהזוגות רוקדים, מר היפופוטם רוקד עם כל נקבות החיות, בעוד גברת היפו יושבת ובוכה בצד. נח שם לב, ניגש אליה… ואומר לה כמה ברת מזל היא שבעלה שמח ורוקד כל כך. כן. גברת היפו פוצחת בבלדה בשם 'Don't Mention His Name to Me' בה היא אומרת לנח שזה לא מעודד צדפה לשמוע שמרק צדפות זה טעים, ושלא מזכירים צלעות כבש ליד כבשה. סופו של הסיפור שנח מסביר לה שכל משפטי האהבה שבעלה אומר בעצם מכוונים אליה והיא נופלת לזרועותיו של מר היפו בהתרגשות בעוד כולם צוחקים והטמבל לא מבין למה פתאום היא חושבת שהוא רומנטי. לימוד הזכות היחיד שיש לי על נוח זה שהם זוג ההיפופוטמים היחיד עלי אדמות כך שאין לה עוד אופציות, וכבר עדיף שתחשוב שטוב לה עם בעלה. ללמד זכות על מי שכתב את הסצנה הזו זה כבר יותר קשה. (אוריה פלס)
יוסף מלך החלומות
מדובר באופן הכי ברור במם של "אמא אני רוצה נסיך מצרים, אמא: יש לנו נסיך מצרים בבית, נסיך מצרים בבית:".
האנימציה מכוערת תחת, בן אפלק מדבב פשוט נשמע פשוט כמו בן אפלק, הפסקול סתמי להחריד והדבר היחיד שיוצא דופן הוא שכל החלומות מצוירים כמו ציורים של ואן גוך וזה רעיון ממש יפה עם ביצוע בינוני להחריד.
והסיפור? זה לא באשמת הסרט או משהו, אבל פשוט יש לי בעיה עם סרטים על התנ"ך שמנגישים לנוצרים דברים שלמדו אותי בבית ספר יסודי. (אור ענבר)
אדם | Adam
לא הכרתי את הסרטים הקצרים של אארדמן לפני זה, אבל ממש נהניתי. כמובן שסטופ מושן זה תענוג ויזואלי בפני עצמו, אבל היו גם כמה שימושים מעניינים ומקוריים ביד האנושית שמייצגת את האל, בעיקר באינטראקציה עם היצירה שלה (ומשום מה זה מאוד הזכיר לי את השימושים של הידיים האנושיות בבובספוג, מכל הדברים).
זה בהחלט מרתק בהקשר הבין מדיומי של הכנסת האנושות עצמה לתוך הסרט, וכך דווקא האדם עצמו מיוצג כאלוהים – רובד מטא שכזה שאהבתי להרהר בו (אבל לא ממש מתבטא בסרט הקצר הזה).
הסרט הקצר משתמש בסיפור הבריאה בצורה מאוד משוחררת, ובעיקר מתעכב על החלק שדי מתעלמים ממנו: מה שקרה לפני שחווה נבראה. מקבלות בסרט מקום התחושות האישיות של האדם הראשון לאחר היוולדו, כמו הרצון לרצות את יוצרו, חוסר ההבנה של מרחב הפעולה אליו הגיע וכמובן הבדידות המתסכלת שהוא חווה בכל פעם שיוצרו עוזב אותו שוב.
הנושאים האלה נחקרים עם המון הומור וקלילות, מה שלא משאיר הרבה מקום להגיד משהו עמוק מדי על טיב האדם, אבל כן מצליח לספק כמה בדיחות משעשעות במיוחד.
סך הכל, 6 דקות מאוד מבדרות של אנימציה. (idoma98)
יהודי טוב
"מתמטיקה היא איך שדברים עובדים" – לארי הוא מרצה יהודי לפיזיקה שחי עם משפחתו בשכונה פרברית. משום מקום הוא מתחיל לקבל רצף של מהלומות בחייו: אחד מתלמידיו מנסה לשחד אותו בתמורה לשיפור ציון, מודיעים לו שהקביעות שלו באוניברסיטה נמצאת בסיכון ואשתו רוצה גט כדי להיות עם גבר אחר. ההנחה של לארי היא שאלוהים מעניש אותו. אם בפיזיקה ומתמטיקה יש בעיה ופתרון או פעולה ותגובה, כנראה שיש סיבה שגרמה לאירועים האלו. הוא פונה לרבנים ושואל אותם למה אלוהים מעניש ככה אדם הגון ומאמין. או לדבריו…
"לא עשיתי שום דבר" – לארי אומר את הביטוי הזה מספר פעמים בסרט, כמו בשיחה עם אשתו על הגט או כשמתקשרים אליו מחנות תקליטים להודיע לו שהוא נמצא בחוב אליהם. הוא לא חטא ולכן אין הצדקה לכך שייענש. לארי כל-כך עסוק בלחשוב על הבעיות המצטברות שלו ולהתייעץ עם אנשים על המשמעות שלהן, שהוא לא עושה משהו לגביהן. כמו שאי-קבלת החלטה היא גם החלטה, כך אי-עשיית פעולה גם היא פעולה.
"תסתכל על מגרש החניה, לארי" – התשובה של הרבנים – כשאחד מספר ללארי סיפור נהדר על שיניים – היא בייסיקלי שאין תשובה. אין מאזניים, אין קארמה. לארי שואל את אחד הרבנים "למה אלוהים גורם לנו להרגיש את השאלות אם הוא לא מתכוון לתת לנו תשובות?" והרב עונה "הוא לא אמר לי". רב אחר אומר ללארי שהוא לא חייב לאהוב את כל הדברים שאלוהים מפיל עליו, אבל מציע לו לנסות הסתכל עליהם בפרספקטיבה אחרת.
הסרטים של האחים כהן מלאים באירועים שנראים אקראיים או נשארים ללא הסבר. הם אוהבים לנקוט בגישה של אחד השירים מ"האקסית המטורפת": החיים הם לא סרט עם מבנה נרטיבי, אלא שורה של אירועים שלא תמיד יש בהם היגיון. בסרט הזה הם נותנים לגישה הזאת את אור הזרקורים, וכמובן שגם פה אין ממש קתרזיס בסוף. כמו בחיים.
האחים כהן לא תמיד קולעים לטעמי, ולמרות שאני לא חושב שהסרט הזה משתבץ בין הטובים שלהם, הוא בהחלט בצד החיובי יותר של הסקאלה. הוא מצחיק, הוא מבויים טוב והוא עוסק בתמה שלו בדרך מעניינת. והוא גם עשה לי פלאשבק לתקופת הבר-מצווה. (מתן בכר)
השבוע באתגר נצפה במחזמר מ"תור הזהב של מחזות הזמר" – כלומר, סרט מוזיקלי משנות ה-30 ועד סוף 1960. אפשר לראות סרט אחד או כמה – העיקר הוא שלא צפיתם בהם לפני כן. למי שלא השתתף בשבוע הקודם ורוצה להצטרף לאתגר כעת – אפשר בהחלט להצטרף גם מהאמצע (או להשלים לאחור ולספר לנו גם על חוויות הצפייה הקודמות).
*קיקיון?
של יונה
בתגובה לחלומות ביוסף מלך החלומות
מי שרוצה חלומות בהשראת ואן גוך, אז להשלים דחוף את יצירת המופת חלומות של קורסאווה.
החלום החמישי, "העורבים" הוא על ואן גוך, וכולל הופעת אורח משעשעת של במאי שהוזכר ברשימה.
צפיתי סוף סוף ב"שיר אשיר בגשם"
וואו, ממש לא מה שציפיתי. הקטע היחיד שהכרתי מהסרט היה שיר הנושא, שגרם לי לצפות למחזמר גרנדיוזי ומתקתק על 'כוחה של האהבה'. אמנם כן יש עלילה רומנטית קלושה לסרט, אבל זה בכלל לא מה שהוא באמת – הוא פשוט רצף של הופעות שירה וריקוד מהממות שמחוברות ביחד עם כלום. אבל זה נפלא.
מוזר לכתוב על הסרט הזה, כי אהבתי אותו ושנאתי אותו בו זמנית. אהבתי אותו בכל פעם שהתחילה מוזיקה, כי הצליחו להדהים אותי בכל פעם מחדש. הכוריאוגרפיה של הריקודים הנהדרים (שכחתי כמה אני אוהב סטפס!), הקצביות של השירים והתפאורות המרהיבות, כולם אספקטים שקשה שלא לשבח.
הכריזמה של ג'ין קלי מטורפת והוא סוחף בכל פעם שהוא תופס את הספוטלייט, בין אם זה שירה, ריקוד או אפילו קומדיה. גם השחקן שעושה את קוזמו ממש הרשים אותי עם הטיימינג הקומי שלו ויכולת הסלאפסטיק המדהימה (לכן ברור שהנאמבר האהוב עליי הוא ריקוד משה המשותף שלהם). כמובן שריינולדס נהדרת, ואפילו ג'ין הייגן ממש קלעה למה שביקשו ממנה לעשות (אבל חבל לי שהחליטו להוציא אותה מרושעת בסוף, כי זה הרגיש שבעיקר מתעמרים בה רוב הסרט).
מצד שני, אני שונא את הסרט על כך שכל פעם שהוא חותך מהריקודים והשירה, נהיה לי משעמם מאוד פתאום. אני לא יודע מה הסיפור מאחורי הפקת הסרט, אבל אני משוכנע שהעלילה נתפרה במיוחד כדי למצוא תירוצים לכל השירים האלה (אם הנוחות התסריטאית לא הייתה מגלה את זה, הייתי מבין על פי עשר הדקות המלאות שבהן יש סצנה לא קשורה בכלל שכוללת ריקוד בלט, שהיה יפהפה אבל מאוד מבלבל). ככה בכל פעם מחדש, כעסתי כשהם ניסו שוב להחזיר אותי לעלילה ובעיקר לסיפור הרומנטיקה הדביק של קלי וריינולדס, שלא היה לו כל בסיס או כימיה בעיניי.
אבל מעבר לביקורת הזאת, הסרט הוא חוויה מאוד מהנה. פשוט צריך לבוא אליו במנטליות הנכונה. אני משוכנע שגרסה של הסרט שמראה רק את ההופעות תהיה אחת מיצירות הקולנוע המוזיקליות הטובות ביותר שנוצרו. פשוט חבל שמקיפים אותה כל כך הרבה דיאלוגים מיותרים.
אין ספק שהעלילה היא לא יצירת מופת
אבל לא הייתי מוותרת על הטקסטים כי כל דקה שלינה למונט על המסך שווה זהב. ג'ין היגן הצליחה להוציא את המקסימום מתפקיד שהוא די כפוי טובה.
נכון, הקטעים שהם רק ג'ין קלי ודבי ריינולדס קצת חלשים (שזה מוזר בהתחשב בזה שזה כאילו סובב סביבים) אבל זה פשוט הבסיס שמאפשר לכל הפאנצ'ליינים מסביב לזרוח. קצת תכמו אייל קיציס בארץ נהדרת (בתקופות הטובות של ארץ נהדרת…)
לינה למונט באמת הייתה נהדרת
לדעתי הטקסטים מונעים מהסרט למצות את הפוטנציאל האמיתי שלו. העלילה בכל מקרה מועברת כבדרך אגב, ומהווה חוט מקשר רופף לכל קטעי הריקוד והשירה – היה עדיף לוותר עליה לחלוטין, או ללכת במקום על מחזמר שהשירים בו באמת קשורים לדמויות ותומכים בקו העלילתי. במקרה כזה היו יכולים לתת ללמונט 'שיר נבל' אמיתי, כדי להצדיק אולי במעט את ההחלטה המוזרה להפוך אותה למרשעת.
אין ספק שמערכת היחסים של ג'ין קלי ודבי ריינולדס אמורה להיות העוגן של הסרט, אבל בתור אחד כזה היא מקבלת מעט מאוד יחס סך הכל. הסרט אפילו מדלג על הזמן שבו הם התחילו לצאת בכלל, ככה שאנחנו לא רואים שום התפתחות מהרומנטיקה ביניהם, רק את ההתחלה והסוף. זה מתסכל, כי זה חשוב הרבה יותר מהמאבקים עם הסרט הכושל והתככים של למונט, והתמקדות בהם הייתה אולי הופכת את הסוף ליותר אמין. (והייתי שמח להרבה יותר זמן מסך עבור דבי ריינולדס, בלי קשר).
פשוט נראה שמערכת היחסים של שני החברים הטובים הרבה יותר ניואנסית ומעניינת. ראינו את 'סיפור המקור' שלהם בסרט, את הקשיים שהם עברו. יש בסרט רמיזות על כך שקוזמו לא מוצא תכלית ומימוש בתפקיד האחראי המוזיקלי, דרך ההערות האגביות ושיר הדמות הנפלא שלו, שמראה שהלב שלו בכלל בקומדיה. פספוס שלא התעמקו במערכת היחסים הזאת במקום.
(ובכנות, בריקוד משה יש ביניהם יותר כימיה משהייתה לכל צמד אחר בסרט).
זהו שיש ספק
מערכת היחסים הזו היא החוט שמחבר את החלקים השונים בסרט, אבל היא לא המהות של הסרט.
המהות של הסרט זה הקשיים במעבר מהקולנוע האילם לקולנוע המדבר (והשר, והרוקד). זה העוגן של הסרט ואת זה הוא עושה מעולה.
יש סיפור רומנטי ברקע כי בתכלס אי אפשר בלי, (כי יש שירים רומנטיים, וגם יש חוק מסויים שכל סרט שיש בו דמות גברית ודמות נשית חייבת להיות רומנטיקה אחרת הוא עובד על חוקי הוליווד הבסיסיים או משהו כזה), והוא בהחלט החוט המקשר, הדאוס אקס מכינה שכל פעם גורם לזה שדברים יקרו בצורה שהסרט צריך, אבל הוא לא העוגן. העוגן זה הקולנוע.
אוקיי, אני אחדד
הסאטירה והביקורת על הוליווד של השנים האלה בהחלט מושחזת ומעניינת. זה מוקד עניין מרכזי בסרט, אבל זו לא הליבה הרגשית שלו (שהוא מנסה לגרום לך להאמין לה, לפחות). ואני מבין עכשיו, אחרי שקראתי, שאלה גם ענייני הפקה, אבל אני שופט את הסרט על סמך מה שמוצג לי.
אני אישית הגעתי לסרט עם סט ציפיות מאוד שונה, אבל זה לא שהסרט לא פנה אליו בכלל. כן יש דגש על מערכת היחסים הרומנטית ביניהם, והיא גם מניעה את העלילה (הקונפליקט המרכזי עם למונט רלוונטי לכל אורך הסרט ובכל פעם מתמשך בגלל הרומנטיקה).
אותי מבאס שהם נשענו על החוט הרומנטי הזה במקום להתמקד לחלוטין בסאטירה, כי אז הסרט היה נראה מאוד שונה. טענתי שזה העוגן של הסרט כי יש סצנות שלמות שמוקדשות לזה, ברמה שמסיחה את הדעת מהבעיות של המעבר לקולנוע המדבר (מה גם שכמה מהשירים המשמעותיים ביותר רלוונטיים לרומנטיקה ולא אל המהות של המעבר לקולנוע המדבר).
לי זה הרגיש שסיפור המסגרת הזה נתפר סביב העלילה הרומנטית כשבפועל זה כנראה אמור להיות הפוך.
הבנתי מה אתה אומר
אני לא חושבת שאני מסכימה, אבל אני מבינה למה אתה מתכוון.
אז נכון, לא ראיתי את הסרט הזה כבר תקופה ארוכה (אני חושבת שנתיים או שלוש), אבל זה אחד מהסרטים שצפיתי בהם הכי הרבה בחיים שלי, זה סרט שראיתי בתור ילדה קטנה (ממש, אני לא חושבת שהבנתי אנגלית בפעמים הראשונות שצפיתי בו), ומאז ראיתי אותו שוב ושוב עשרות פעמים (לפחות), כך שאני מאמינה שאני זוכרת את הסרט באופן די מדוייק, אבל יכול להיות שיש חלקים ספציפיים שאני מתבלבלת.
בכל מקרה – מבחינת כתיבת התסריט – למיטב זכרוני כל הקטע של הסרט היה שהתחילו עם השירים וניסו לבנות עלילה סביבם, כך שהבסיס האמיתי הוא לא הסאטירה ולא העלילה הרומנטית, שניהם שם כדי לשרת את השירים.
תחת ההנחה הזו – החלק של הסאטירה בנוי הרבה יותר טוב בעיני ולא הייתי מוותרת עליו אבל הוא לא מספיק כדי להחזיק את העלילה ובשביל זה הביאו את הסיפור הרומנטי שהוא ממש לא מספיק חזק בעצמו, אבל הוא שם כדי להחזיק את הסאטירה.
+רבע שעה של נאמבר באמצע הסרט שממש התחשק להם עליו אבל הוא לא הסתדר להם בתסריט אז הם שמו אותו על ידי זה שהגיבורים מסבירים איך הם רוצים להוסיף אותו לסרט שבתוך הסרט למרות שהוא בתכלס לא קשור לסרט שבתוך הסרט אפילו לא קצת. מודעות עצמית זה חשוב…