רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2022: שבוע 1

שבוע שעבר התחלנו את אתגר הצפייה של עין הדג, ובו צפינו בסרט שדיברו עליו בהסכת הבית "עין הדג מציגים". חלקכם, לאחר מכן, הלכתם וכתבתם עליהם – כאן באתר או בקבוצה שלנו בפייסבוק. להלן לקט מהביקורות הנ"ל (ועם סליחה מראש למי שהייתי צריך לקצר במילותיו).

אני אודה שהיו לי ציפיות גבוהות לסרט הזה, ולצערי הוא לא עמד בהן לגמרי. ברוב רובו, הסרט הזה הוא פשוט סרט סגנון "מנסה להתחבא מהעבר אבל לא באמת יכול" מאוד סטנדרטי, עם כמה הופעות מאוד טובות (ויגו עושה עבודה טובה כתמיד, וגם מריה בלו ממש אחלה), וכמה הופעות מאוד רעות (בגדול, כל שחקן של ילד/נער בסרט הזה עושה עבודה גרועה, במיוחד כשמתברר שהעלילה שלהם הייתה ממש סתמית ובלי פואנטה).

המוזיקה די טובה, האלימות, קצרה ככל שתהיה, היא אכזרית במיוחד, ויש סצינות שמצולמות די טוב, אבל כל זה לא עזר לי במיוחד להתמודד עם כל השאר, שנע בין בינוני לצ׳יזי להחריד.

איכשהו, אני דווקא מאוד נהניתי מהסוף. הסרט ממש הרים את עצמו והפך למשהו קצת אחר, עם תצוגת משחק די אדירה של וויליאם הרט. הסצנה האחרונה של הסרט טובה אפילו יותר, במיוחד בגלל המשחק של שתי הדמויות הראשיות. לא צריך מילים אפילו. בקיצור, לא סבלתי, אבל לא נהניתי במיוחד (חוץ מבסוף, אז היה לי כיף). (תומר קלין אורון)

הייתי איתו בשעה הראשונה אבל במערכה השלישית הוא מאבד גובה ואת העניין שלי. בקיצור, ככה-ככה. (מתן בכר)

מעקבים

בחור לונדוני מובטל מפתח תחביב לעקוב אחרי אנשים ללא מטרה. יום אחד, האדם שהוא עוקב אחריו מתעמת איתו ומציע לו להצטרף אליו לתחביב מסוכן יותר – פריצה לבתים. הם לא גונבים חפצי ערך, אלא בוחנים מקרוב מה אפשר ללמוד על אנשים מהדירה שלהם ומשנים כמה דברים כדי לגרום להם להעריך את מה שיש להם.

מה שיפה כאן זה שזה לא באמת תקציר העלילה. זה מה שאנחנו חושבים שקורה, עד שנולאן חושף פרטים נוספים. כבר בסרט הביכורים שלו, הוא משחק עם קווי הזמן כפי שעשה גם בסרטים היותר מוכרים שלו, מה שהופך את הסיפור למאוד מבלבל, לפני שהוא נעשה ברור. זה טריק שנולאן מתמחה בו ומעניק לצופה קתרזיס כשהתסבוכת נפתרת. למרות שהסרט הופק בתקציב נמוך, מצולם בשחור-לבן בלי שחקנים מפורסמים (השחקן המקצועי היחיד בזמן הצילומים היה הדוד של הבמאי), עם מצלמה שמוחזקת ביד, זה בהחלט סרט של נולאן והוא מותח ומפתיע לא פחות מסרטיו המאוחרים יותר. (אביעד שמיר)

בריק

בגדול אני לא הקהל לסרט הזה. אני אוהבת את התעלומות הקולנועיות שלי עם עומק רגשי, את הטינאייג'רים בגיל העשרה ואת האקשן עם שום דבר תודה רבה. לאחר הצפייה בו הבנתי ששנים אח"כ הבמאי יצר את "רצח כתוב היטב", שאין ספק שהוא שיפור גדול ברוב הגזרות שבגללן לא אהבתי את בריק, אבל גם אז, אחרי הקונספטים החכמים של אני לא בטוחה שנשאר בסרטים האלו גורם שיקשר אותי אליהם מעבר להערכה טכנית קצרה.

לאורך רוב הסרט השתעממתי, אבל הנה כמה דברים שכן חיבבתי:
– הקונספט הפילם-נוארי בהחלט יוצר אווירה וקצב מעניינים. אולי היה עובד יותר טוב כסרט קצר שמדגיש את הרעיון.
– האווירה היתיה מבחינתי יותר מ"נוער מושחת במקום פרברי חסר נשמה" והצליחה לסקרן אותי לגבי מה עוד קורה שם ומה בסט-אפ האמריקאי המסוים הזה רקוב מספיק כדי להוציא את הסיטואציה הזו.
– המשחק של מייגן גוד היה ממש מוצלח!

דברים שבטח אסור להתבכיין עליהם בתוך הז'אנר אבל אעשה את זה בכל זאת: הדמויות הנשיות (רבבה שץ לוז)

אחרון גיבורי הפעולה

עשיתי לעצמי חיים קלים פה עם בחירת סרט מבית במאי סרט האקשן הכי טוב באייטיז (ג'ון מקטירנן) ושל התסריטאי האהוב עליי (שיין בלאק) שאיכשהו לא ראיתי, אבל לא כזה נהניתי.

הסרט מסורבל, ארוך מדי, הילד מעצבן (שזה מפתיע כי ילדים בדרך כלל טובים בסרטים של בלאק) ושוורצנגר פשוט לא מתאים לדיאלוגים האלה. יש עדיין כמה גאגים טובים, ולסרט אולי לא הגיע כמויות הביקורות הגרועות או הבדיחות עליו בתכניות כמו "משפחת סימפסון", אבל אני מרגיש שאם ארצה פארודיית אקשן אראה את "Loaded Weapon 1" ואם ארצה סרט מצחיק של שיין בלאק, אראה כל סרט אחר שלו. (יונתן עמירן)

טעם רע

סרט הביכורים  של פיטר ג'קסון מספר על שלושה צעירים ומדען מטורף מנסים לעצור קבוצה של חייזרים מלייבא בשר אדם אל הכוכב השלהם ולהציל גובה כספים שנקלע למקום הפלישה. מאד נהניתי משתי קומדיות אימה האחרות "Braindead" ו"The Frighteners" לכן באתי אולי עם ציפיות גבוהות למדי לסרט.

חברים לרצח

אני חושב שזו הפעם שבה הכי הערכתי את דני בויל כבמאי, אפילו שהסיפור והדמויות לא מפותחות עד הסוף. הבחירות הסגנוניות מגניבות וכיפיות מאוד, ומעידות על במאי צעיר ורעב. חבל שהתמתן עם השנים. כן, "טריינספוטינג" מופרע יותר, אבל "טריינספוטינג" הוא גם סוג של טרגדיה ופה זה פשוט "שלושה חארות עצומים נענשים על היותם חארות עצומים" ולכן גם כיף בהרבה. (כליל חיון)

סטאלין מת!

האתגר השנה התחיל ביום הראשון של המילואים שלי, אז איך יכולתי שלא להצטרף? אחרי הרבה התלבטות בחרתי את 'סטלין מת', הרבה בזכות הביקורת המצוינת של גבי.

הסרט מתחיל עם סצנה סוראליסטית נהדרת שמציגה היטב את החיים ההזויים תחת המשטר הסובייטי, ומשם ממשיך לעוד כמה סצנות בתחומי חיים שונים שכל אחת מהן הזויה בדרך אחרת – וכולן מצחיקות ועצובות בו זמנית. בשלב מסוים הסרט מתחיל לעסוק יותר בפוליטיקה, ובזה הוא יותר דומה לסרטי דרמה פוליטית אחרים ופחות מבדר, אבל גם בחלק הזה יש לא מעט נקודות אור שמצדיקות את המשך הצפייה.
נקודת בונוס: בתור מי שהתחיל את הסרט עם אפס ידע היסטורי על התקופה ההיא, והיכרות בקושי עם רק שני שמות, הסרט עושה עבודה נהדרת בהנגשה של האירועים והיכרות עם הנפשות הפועלות. (UriK)

טירתו של קליוסטרו

שמעתי הרבה על לופין וחבורתו הצבעונית, אז התלהבתי לבדוק סוף סוף את הסרט המפורסם הזה. ובהחלט לא התאכזבתי, הוא היה הנאה צרופה! בעיקר הרקעים היפהפיים והאנימציה הידנית המושקעת שמעבירים תחושה נוסטלגית מאוד. נקודות החוזק העיקריות שבו הן הבימוי והקומפוזיציה, ושתיהן בעיקר לחזקת מיאזאקי, במאי ג'יבלי המפורסם שזו עבודת הבימוי הקולנועית הראשונה שלו. בהחלט רואים את השורשים והכישרון של מיאזאקי ליצירת פריימים נהדרים ומשמעותיים, גם כשהוא עובד עם סיפור דל.

וזו בעצם הביקורת העיקרית שלי כלפי לופין. העלילה לא מאוד מורכבת או מעניינת, אם כי אהבתי בחירה מסוימת ומפתיעה במקצת שנעשתה בסוף האקט השני. הסרט עצמו מכניס אותך לעולם בלי הרבה הסברים או אקספוזיציה, וזה דווקא משחק לטובתו, בעיקר עם האינטראקציות בין הדמויות וההרגשה שהעולם הזה היה קיים הרבה לפני הסרט. השאר היה די סטנדרטי. מה שכן, זה תמיד מכשול שאפשר להיתקל בו בצפייה בקלאסיקות ישנות, אז לא בהכרח אחזיק את זה לרעת הסרט.

גם הקאסט מורכב מארכיטיפים, מעניינים יותר או פחות, שהעומק שניתן להם מינימלי. הסרט לא עושה כלום כדי לפתח את הדמויות מעבר לתפקידים השבלוניים שניתנו להם; הקורבנות העיקריים הם דווקא הדמויות ה'מקוריות' לסרט, הנסיכה והנבל, שנשארים ריקים מתוכן. הנבל במיוחד מרגיש כמו קריקטורה מעליבה.

עם זאת, הדמויות האייקוניות של הפרנצ'ייז מצליחות להרשים עם כמויות הצ'ארם הרבות שלהן למרות התפקידים העלילתיים הצפויים, בעיקר לופן עצמו, שמהנה מאוד בתור פרוגטוניסט. הוא מצליח להיות מסתורי, רציני, שטותי וחלקלק בו זמנית, בדרך שמרגישה טבעית. אנימציית הדמויות הרבה גם מאפשרת לדמויות הרבה הבעה עצמית, שמסייעת להן להתחבב על הצופה.

מבחינת הפסקול היו כמה נעימות מצוינות, אבל קצת התאכזבתי מהשימוש במנגינות ספציפיות לסצנות מסוימות. מספר פעמים הרגשתי שהמומנטום של סצנות נתקע בגלל שימוש שגוי בפסקול, אבל אולי זה פשוט הגיל של הסרט שמדבר. דווקא מבחינת עיצוב הסאונד הייתה לדעתי עבודה מופתית, בעיקר במהלך מרדפים ושימוש בטכנולוגיות שונות.

סך הכל, נהניתי מהסרט. היו קטעי אקשן יצירתיים ולסרט יש קצב זריז וטוב. אמנם היו לי לא מעט תלונות, אבל הן מתגמדות לעומת החוויה המהנה שהייתה לי. (idoma98)

השבוע באתגר נצפה בסרט שמבוסס על התנ"ך – בין אם עיבוד ישיר או עיבוד מודרני מתוחכם שכזה. אפשר לראות סרט אחד או כמה – העיקר הוא שלא צפיתם בהם לפני כן. למי שלא השתתף בשבוע הקודם ורוצה להצטרף לאתגר כעת – אפשר בהחלט להצטרף גם מהאמצע (או להשלים לאחור ולספר לנו גם על חוויות הצפייה הקודמות).