רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג: שבוע אחרון

האתגר הסתיים, אז כולם הלכו לראות את "אופטימיות זה שם המשחק".

ובזה תם לו אתגר הצפייה, עם שלל סרטי אינדי שזכו בפרס הגדול. תודה לכל מי שהשתתף והגיב, או השתתף ולא הגיב. בשבועות הקרובים אמור להתפרסם האתגר החדש של לטרבוקסד, שכנראה ונעקוב אחריו בקבוצת הפייסבוק שלנו.


אופטימיות היא שם המשחק

אני לא מפקפקת בזה שהסרט עשוי היטב, עם פסקול מעניין והופעות משחק שנעות בין בסדר (ג'ניפר לורנס) לטובות מאד (בראדלי קופר), אבל אני לא התחברתי לאמירה שלו בשום תחום.

קודם כל המבט שלו על אנשים שמתמודדים עם הפרעות נפשיות מרגיש מאד "otherizing". כאילו הריגוש פה אמור להיות ההצצה לחיים הפרועים שלהם. פרט לכך, היה בו בדיוק את המסר שכל כך חששתי ממנו, שלפיו איכשהו הבעיות של שני אנשים מבטלות אחת את השניה ואיכשהו כל אחד מהם הוא בדיוק התרופה לטירוף של השני. זה רעיון מאד מדאיג ולא כל כך בריא בעיניי. זו אחת הסיבות שכל כך אהבתי את בובה רוסית נגיד, כי הסדרה מראה איך כל אחד צריך לעבור תהליך עם עצמו לפני שהוא יכול להיות שם בשביל מישהו אחר בצורה פרודוקטיבית.

יש בסרט גם רמזים בוטים של רומנטיזציה של מחלות נפש, והדמות של ג'ניפר לורנס לא כתובה טוב להרגשתי. וכמובן שהפסיכיאטר חסר תועלת לחלוטין, כי למה שנראה מטפלים נורמליים בסרטים אי פעם? אני שמחה שראיתי את זה כי הנושא כל כך מעניין אותי וזו דוגמה בולטת שלו, אבל אני לא חושבת שהסרט חידש לי משהו לטובה (שני אוירבך)

הסרט היה יכול להיות דיון מעולה בגבריות רעילה ובהבדל בין הדורות ותפיסת הגבריות, אבל הרעיון פשוט נזרק לאוויר ואז מתמוסס לשום מקום. זה כל כך מעצבן ומתסכל שלא דנים בזה בצורה משמעותית או עמוקה, וגם זה מוזר איך שהסרט מתחיל בטון מאוד מסוים פתאום הופך ל-"רק לרקוד". הנסיון של הסרט לשלב דרמה עם קומדיה רומנטית גורם לתחושה ממש לא אורגנית של מעבר מחלק אחד לשני, וזה חבל, כי יש פה שחקנים טובים וחומר מעניין.

עוד דבר שהפריע לי היה הצילום התזזיתי בסגנון סטיבן סודברג שעלה לי על העצבים. מלא תזוזות לא הכרחיות ופעם אחת זום אאוט ממש מטופש, שלדעתי אפילו לא נעשה בדולי. אני ראיתי שצילם את זה מישהו מוכר וידוע אז אני לא יודעת אם אלו המניירות שלו או של הבמאי. מעניין להשוות כמה הסרט הזה לא מוצלח לעומת "חלום אמריקאי" שיצא רק שנה אחר כך. (ציפורה פישר)

נהניתי מ"אופטימיות" מאוד, בעיקר מהמשחק של בראדלי קופר, שהיה צריך להראות דמות שהיא בריאה רשמית אבל עדיין א-חברתית ומתפרצת. למרות שאני מסכים עם חלק מטענות קודמותיי, כיביתי את המוח ונהניתי מהסרט. אולי זו הבעיה של הסרט, שהוא מאוד כיפי, אבל אם חושבים עליו מעט הוא הופך לאוסף דברים לא ברורים ושירים נחמדים. השילוב בין הדרמה לקומדיה (או בין הפוטבול לריקוד) בהחלט הרגיש מאוד מלאכותי, אבל למי אכפת מהטוויסט או העלילה בשלב הזה – תנו לראות אותם רוקדים.

כמו כן, הסרט בהחלט לא אמר שום דבר חשוב על מחלות נפש. אבל אם מסתכלים על הבעיות של הדמויות רק מהצד החברתי (מה שרצוי להימנע ממנו במציאות) אז אולי בכל זאת יש פה משהו. בכל מקרה זה היה אחלה דרך לשרוף את הזמן. (משגב יוסף)

שגעון של לילה

פול הוא יאפי ניו יורקי שמגיע בלילה לסוהו לפגישה עם בחורה שהכיר כמה שעות לפני כן. מהרגע שהוא נכנס למונית בדרך אליה, מתחילה שרשרת ארועים שהופכת את הלילה לסיוט מתמשך בשכונה שלא הולכת לישון.

יש כמה דברים מוזרים בסרט הזה. קודם כל, הוא ממש לא נראה כמו סרט של סקורסזה. מרטין סקורסזה נוהג להתמקד בסיפורים של דמויות גדולות מהחיים, או כאלה שמנסות להביא לשינוי בסביבתן. "שגעון של לילה" הוא קומדיה שחורה על בחור בלי מזל שלרוב האנשים סביבו לא אכפת בכלל מי הוא. התקציב הנמוך והעבודה עם שחקנים שרובם היו לא מוכרים באותו הזמן, הם תולדה של התסכול של סקורסזה מהנסיון להפיק את "הפיתוי האחרון של ישו". החופש שמאפשרת הפקה עצמאית קסם לו והוא השתמש בסרט הזה בכדי לפרוק חלק מהתסכול שלו כלפי הוליווד שתקעה אותו בין פרויקטים.

מצד שני, אם סקורסזה רואה בפול את עצמו, זה מאוד בעייתי. פול הוא חרא של בן אדם ורוב מה שקורה לו הוא באשמתו. אמנם הוא מסתכל על זה כאילו לא מגיע שיקרו לו דברים כאלה, אבל רוב הצרות היו נמנעות אם הוא רק היה מתחשב יותר באחרים, מבחין בתמרורי אזהרה, או לפחות לומד מטעויות. כמות הפעמים שהוא מוכן לסמוך על זרים בלי לחשוב, או האופן בו הוא רואה בטרגדיות של אחרים חוסר נוחות ברמה של לדרוך על מסטיק עם נעליים חדשות, הופכים אותו לדמות די נתעבת שראויה לכאב ראש.

עוד עניין מוזר הוא שלפי סקורסזה, בניו יורק של אמצע שנות השמונים חיים רק אנשים לבנים, וצ'יץ' וצ'ונג. נכון שהוא אף פעם לא היה חזק באינקלוסיביות, אבל יש פה פחות אנשים צבעוניים מב"כנופיות ניו יורק". בנוסף, מוזר שיש באופן כללי כל כך מעט אנשים בסוהו, שפול כל הזמן נתקל במקרה בדמויות מסצנות קודמות. אולי זה מסביר למה כל הנשים בסרט מוצאות אותו מושך, כי לפי "שגעון של לילה", חיים בשכונה הזו אולי שלושה גברים סטרייטים. זו נוחות תסריטאית שאופיינית להפקות דלות תקציב ולא מדובר בהכרח בדבר רע, כל עוד יש מידה של מודעות עצמית לגבי זה.

אבל הדבר הכי מוזר הוא שאני חושב שכבר ראיתי את הסרט הזה. באמצע הסרט, יש פתאום שורה שאני זוכר ששמעתי והסיום בהחלט נראה לי מוכר. כנראה שדרו אותו בטלוויזיה כשהייתי ילד ולא באמת צפיתי, רק זפזפתי מדי פעם ונעצרתי לרגע לנסות להבין מה קורה. אני חושב שזה עדיין תקף כסרט לאתגר אם צפיתי רק בכמה דקות מתוכו לפני כן (ואפילו לא ידעתי מאיזה סרט הן). בכל מקרה, נהניתי מהסרט, עכשיו שאני בגיל מספיק מבוגר בשביל להבין מה קורה בו. אולי גם עזר שיצא לי לפגוש במציאות אנשים שמזכירים דמויות מהסרט, למרות שאני מקווה שהיחס שלי אליהם היה יותר טוב מזה של פול. המערכה הראשונה היא הפחות מוצלחת, גם כי רק אחריה הסרט באמת נכנס לקצב, וגם כי רובה נשענת על שיחות בין גריפין דאן ורוזנה ארקט, שאין ביניהם כימיה של ממש. זה לא סרט שצריך לעורר בכם אמפתיה כלפי הגיבור, אבל אפשר להזדהות עם התסכול שלו כשלמעשה קורה משהו לא באשמתו. (אביעד שמיר)

המטיף

פחות נפלתי משחשבתי שאפול, אבל לאחר האכזבה הראשונית גם לא באמת התבאסתי כמו שחשבתי שאתבאס: זה סרט מאוד פשוט במובן מסוים, אבל זאת פשטות מורכבות שכזאת, ואמנם היה חסר לי משהו באפיון דמות מדויק יותר (ואולי פשוט סרטים אחרים הראו את הדילמות דת-אישיות יותר טוב) אבל מבחינת סצנות ספציפיות, אין ספק שיש כאן משהו עוצמתי. הסצנה עם בילי בוב תורנטון למשל, די מדהימה מחוץ להקשר (וגם בתוכו). (יהונתן צוריה)

נמר, דרקון

התיישבתי לצפות ב"נמר דרקון" כי חשבתי שאקבל סרט קונג פו סטנדרטי, אבל זה ממש לא מה שקיבלתי – הסרט היה דרמה תיאטרלית שלא הייתה מבזה אף סרט הוליוודי, וזה בנוסף לקטעי לחימה יוצאים מן הכלל, כוריאוגרפיה מרשימה ובימוי שבאמת נותן לכוריאוגרפיה לנשום ולהדהים את הצופה בכל פעם מחדש.

הסרט מתנהג כמו אגדת עם סינית, במובן מסוים בדרך שבה הוא מבסס את הדמויות ואת העולם שלו. הצופה נכנס לתוך עומק הדברים כבר מהדקה הראשונה וצריך לפענח לבד את מערכות היחסים ואת התנהלות הדברים. בכל זאת, האווירה והמסתורין מושכים את הקהל פנימה והסקרנות לגבי הקונפליקט המרכזי רק מתגברת. הסרט לוקח את הזמן שלו עם הנחת היסודות, כך שכאשר הקרבות מתחילים (בערך רבע שעה לתוך הסרט), אני הייתי מושקע במתרחש.

מבחינתי, מוקד המשיכה העיקרי בסצנות קונג פו כאלה זה לאו דווקא הכוריאוגרפיה או האקרובטיקה, מרשימים ככל שיהיו; אלא הדרך שבה האידאולוגיות השונות של הדמויות מתנגשות אחת בשנייה ומהוות את מהות המאבק. רק כאשר הקונפליקט משמעותי מספיק, הקרבות באמת מתעלים מעבר לסטנדרטי ונהיים מרתקים. ואין ספק שהקרבות בסרט הזה משיגים זאת ויותר – כל עימות מרגיש אמוציונלי ודרמטי, גם בזכות המשחק המוצלח של הקאסט וגם בזכות יכולות הבימוי של יוצרי הסרט.

מבחינת הדמויות והעלילה, אני לא יכול להגיד שהם היו מקוריים יתר על המידה, אבל הם שירתו את הסרט נאמנה ואפשרו לו לטוות רשת של מערכות יחסים וקשרים שהיוו את הבסיס הדרמטי של היצירה. במובן הזה, הסרט באמת מתנהג כמו איזו סדרה טלוויזיונית: תככים, בגידות ואהבות נכזבות. לפעמים זה היה יותר מדי, אבל לרוב זה היה במקום והרים את סצנות האקשן העוקבות לרמה הגבוהה עליה דיברתי. לחלוטין עובד עבור הסרט לתמוך את שני האלמנטים האלה אחד בשני כדי להגיע לאיזון מצוין, ששמר אותי סקרן ומושקע רגשית למשך כל השעתיים של הריצה שלו.

סך הכל, אני מבין לגמרי למה מדובר בקלאסיקה של שנות האלפיים המוקדמות, ואת הסיבה בגללה הוא זכה בפרס הסרט הזר באוסקר כשיצא. ההשפעות המערביות בהחלט עוזרות לו להיות נגיש יותר, וגם אם התיאטרליות לפעמים מוקצנת, היא מבססת קרבות נהדרים וכיפיים לכל אורך הסרט. צפייה נהדרת. (idoma98)