רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג: שבוע 5

אחרי שבשבוע מספר 4 לאתגר צפינו בסרטים מרחבי המולדת, בשבוע שעבר הלכנו לגבולות השכנות שלנו (וספציפית: ירדן, מצרים וסוריה) לראות מה מצב הקולנוע שלהם. להלן ההתרשמויות.

היום בו איבדתי את הצל שלי

רוקחת (סנאא) שמטפלת לבדה בבנה חליל יוצאת לקנות בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה גז לבישול. היא נתקלת בלקוחה שהיא מכירה מהעבודה, רים, ואחיה, ג'לאל. ביחד הם מנסים להגיע לשכונה בדמשק שבה יימצאו גז כי באזור שלהם נגמר. בגלל מארב בלתי צפוי של הצבא, נהג המונית סוטה לאזור מטעי זיתים מחוץ לעיר ונוטש אותם שם. השלושה עכשיו צריכים איכשהו לחזור הביתה מהאזור הכפרי.

זה סרט שחצי השעה הראשונה שלו מאוד מוצלחת, ואז כשמגיעים לסיפור של השיטוטים בשדות זה נהיה פחות מעניין. מערכת היחסים בין האם לילד מתוקה ומעוררת הזדהות. השימוש במטפורה של הצל כסימן לפוסט-טראומה מעניין, אבל לא ממצה את הפוטנציאל בסופו של דבר. מן הסתם לחיות במצב של מלחמה זה להיות במצב של חוסר-וודאות, בלבול והלם. הבעיה היא שחוסר-וודאות, בלבול והלם לא מעניינים במיוחד לצפייה מבחוץ. כשזה מתחיל לחזור על עצמו – הדמויות מגיעות למקום כלשהו, מנסות להתקדם, לא מצליחות להתקדם, מנסות משהו אחר, וחוזר חלילה, זה נהיה מונטוני ומשעמם.

זה חבל, כי יש בסרט הרבה פוטנציאל. הדמויות הן דמויות שנראות כמוני וכמוכם – אנשים ממעמד בינוני, הסלון של הגיבורה אפילו נראה בול כמו הסלון שלי, כך שזה גורם ליותר הזדהות כשמבינים שאלה אנשים שחיו לפני המלחמה באותם תנאים שאנחנו חיים בהם, וכמה בלתי אפשרי לעשות מבחינתם אפילו את הדברים הכי פשוטים כמו לעשות כביסה במכונה או לבשל מרק על הגז.

אני לא יודעת מה הפתרון הנכון בנוגע לבעיית השעמום שחוויתי: לא הייתי רוצה שיכניסו סצנת אקשן סתם בשביל להכניס עניין, אבל בטח יש דרך כלשהי יותר מעניינת להמחיש את הסיזיפיות של החיפוש אחרי הגז מאשר לצלם א.נשים משוטטים בתוך מטע זיתים במשך רבע שעה. (ציפורה פישר)

 המומיה

"המומיה" או "ליל של ספירת השנים" (תלוי איזה משמות ההפצה לוקחים בחשבון, במקור זה "Al-mummia") הוא סרט מצרי מ-1969 המבוסס על מקרה אמיתי מסוף המאה ה-19 על שבט שכבר מאות שנים ניזון מבזיזה של קבורות מצריות עתיקות שרק מנהגי השבט יודעים עליהם. הסרט מתחיל עם הלווייתו של אחד מראשי השבט, כאשר הסוד מועבר לשני בניו שנחרדים מרעיון של הבזיזה. באותו הזמן מגיע למקום צוות מרשות העתיקות שמגיעות אליו שמועות על כך שבמקום נמצאים הקברים העתיקים.

הסרט נחשב לאחד הגדולים בתולדות קולנוע המצרי. אם שורדים דקות ארוכות של כותרות פתיחה ומתעלמים מהמשחק האובר-תיאטרלי, מונולוגים ווויס-אובר מלאי פאתוס, רעיונות לאומניים וגיבורים די שטחיים אז נחשפים למוזיקה מעולה, צילום מדברי נהדר ושימוש מעולה בשרדי הקברים על מנת להדגיש את תחושותיהם של הגיבורים. אבל איני בטוח שכדאי להתעלם מבעיות הסרט ולצפות בו למרות איכויותיו הטכניות. (איליה גינצבורג)

ח'יר וברכה

היו כל מיני סרטים טובים ואיכותיים שיכולתי לראות, אבל איכשהו הנסיבות הביאו אותי לצפות במה שנראה כמו המקבילה המצרית של "לשחרר את שולי".
מדובר בקומדיה מצרית שבשפת המקור (ובגרסה העברית של הנטפליקס הישראלי) נקראת "ח'יר וברכה" אבל נטפליקס דובר האנגלית קורא לו Good and Prosperous.

זה סיפור על שני אחים טמבלים ולא יוצלחים שגרים עם אמא שלהם וחושבים שאביהם המנוח הוא מורגן פרימן. לא, באמת, יש בבית תמונה של מורגן פרימן וכולם מדברים בנוסטלגיה על איזה גבר נפלא הוא היה. יום אחד הדודה המרשעת (ככה כל הדמויות בסרט קוראות לה) מגיעה לבקר ומוציאה לאמא את העיניים עם תמונות של הבן שלה עם כל מיני מפורסמים. אז האחים מחליטים להצטלם עם כוכבת הפופ הייפא והבי (הסרט מתעקש לתרגם את שמה ל"חיפה") וככה לעשות את אמא גאה. משם והלאה קוראים הרבה דברים משוגעים, כולל הסתבכות עם אלמנה רצחנית של אוליגרך וסיקוונס ארוך באחוזה מלאה בשקים של וויד.

לא תמצאו בסרט הזה הרבה רגש או ערכים כלשהם, זאת קומדיה קלת משקל ברמות קיצון והיא אפילו לא כזאת מצחיקה. רוב הזמן היא נוסחתית ומאוד מאוד מטופשת, ויש רגעים שבהם הסרט הופך מסתם גרוע לגרוע בקטע מדהים. העלילה כל כך מופרכת שלפעמים זה מרגיש כמו סרט של תיכוניסטים, אבל כזה שבו כל סצנה נכתבה על ידי תלמיד אחר שרק קרא תקצירים של הסצנות הקודמות.למרות הטמטום הכללי היו כמה פעמים שצחקתי על אמת, בלי אירוניה – נניח כשהדודה המרשעת אומרת "הבן שלי בעמדה מאוד גבוהה" ואחד האחים אומר "הוא עובד בפיגומים?".

מה גם שלפעמים זה סרט מטופש בצורה מוזרה ויצירתית, שזה עדיף ממטופש סתם. כשהאח הביישן מתאהב במישהי ממבט ראשון, למשל, מופיע לו על הפנים פילטר של עיניים ענקיות וזר פרחים ברוח אינסטגרם, שחוזר כל פעם שהוא אומר משהו רגשני כמו "אני לא צריך את הכתובת שלה, לבי יוביל אותי".

הדמות הכי טובה בסרט, אגב, היא נהג המונית שחובר לשניים בסצנה כלשהי כדי לגנוב משהו מהאיש הרע ואז צורח עליו בשכנוע עצמי עמוק "ומה אתה לובש שחור יא מניאק?!". (נעמה רק)

Bittersweet / Molasses (2010)

חוויה… מעניינת. הסרט עוסק בצלם מצרי שחוזר סוף סוף למצרים על מנת להשתקע בה, אחרי 20 שנה בהן חי באמריקה, ועובר הרבה תלאות בדרך. לא מורכב עלילתית, וזה בערך הסרט – אוסף של סצנות במצרים שמחוברות יחד בקו עלילה די תלוש, שמשחק על ההגיוני והלא סביר ביחד בלי הרבה חינניות. אני לא ממש יודע על מה להמליץ בו, ואולי זה כי אני פשוט לא הקהל, אם כי לא ממש ברור מה הקהל של הסרט: מצד אחד הוא ביקורתי כלפי מצרים והאנשים החיים בה, ומתייחס אליה אפילו כמושא לעג; מצד שני, הסרט מתאמץ להראות את "היופי" שלה שתיירים לא יכולים למצוא בקלות. הסרט ממש מותח חבל בין שני הקצוות האלה ומנסה ללכת עליו, וזה לא לגמרי עובד. גם מבחינת ז'אנר הסרט, עד הסוף הוא לא ממש מחליט מה הוא רוצה להיות.

יש לסרט עוד כל מיני בעיות, כמו מסך ירוק מאוד בולט בהרבה מהסצנות, דמויות די חד ממדיות והומור שפשוט לא פגע מבחינתי רוב הזמן. הרבה מה'התפתחויות' העלילתיות הזויות וחסרות ביסוס, ועוד בסרט שמתיימר להיות יחסית מציאותי, ודברים קורים הרבה יותר מדי מהר. גם הדיאלוגים מאוד משונים לפעמים, ונעים בין אידיאולוגיה לפנים אל המופרך לחלוטין, וכדומה. יחסית לסרט שנוצר ב-2010 הוא מרגיש כמו סרט שנוצר בשנות התשעים, ובחיי שאני לא מצליח להבין עדיין למה הוא ארוך משעתיים.

אז למה בכל זאת לטרוח לכתוב עליו שלוש פסקאות? כי איכשהו, משהו בו נגע בי. הסרט מרגיש מאוד מקומי, והוא הכי מוצלח כשהוא לא מנסה להיות מצחיק או חכם, אלא רק אותנטי – בין אם זה הצילום של רחובות העיר המצרית, שיחות פשוטות של הגיבור עם עוברים ושבים או מערכות היחסים שלו עם חבר הילדות שלו או נהג המונית. הרגעים הקטנים הללו כן מצליחים לחלחל, בצורה פשוטה אבל אפקטיבית, והגעתי למצב בסוף שדווקא כן היה אכפת לי מהדמויות, שטוחות ככל שיהיו, ושמחתי לראות בקרדיטים מה קרה איתן אחרי סוף הסרט.

היה בסרט משפט ממש יפה על כך שמצרים, למרות כל הבעיות שבה, מלאה בנשמה – אנשים עם לב רחב שאוהבים את הארץ שלהם ואחד את השני, למרות כל הקשיים והסבל שהם חווים ביומיום. הסרט לפעמים סותר את זה בשביל ההומור או הנרטיב, אבל בדרך שלו הוא משתדל להציג לראווה את האיכות הזאת של האנשים והאחווה שהם מרגישים אחד כלפי השני, וזה נותן לו קצת יותר משמעות ממה שחשבתי שתהיה לו.

בסופו של דבר זה סרט מסע קטן בתקציב זעום, שמנסה לעשות יותר מדי וסובל מהרבה בעיות. בכל זאת, נהניתי ממנו בדרכי. הוא לא ממש על צילום, לא ממש על הגיבור ולא ממש על העלילה. הוא פשוט על מצרים עצמה, וגם אם זה לא תמיד היה מעניין, זו הייתה צפייה חביבה ובאופן מפתיע, עם הרבה לב בסוף.

וכן, אולי לא ממש משהו להמליץ עליו לקוראי האתר, אבל בחיים לא הייתי מגיע אליו אם לא האתגר, ויש ערך בחשיפה הזו לתרבויות חדשות ולקולנוע שאני לא מכיר. ואיפה עוד תמצאו סרט שבו תייר מגיע לגנרל צבא מצרים כדי לנסות לסחוט אותו עם הדרכון האמריקאי שלו, בגלל שנתנו דו"ח לנהג המונית שלו? (idoma98)

העלבון (The Insult)

"הלוואי שאריאל שרון היה מחסל את כולכם"

הסרט הלבנוני הקודם שראיתי שהיה מועמד לאוסקר, "כפר נחום", היה אחד מהעלבונות הכי קשים לאינטליגנציה שראיתי זה זמן מה: פורנו עוני צדקני שחותר נגד המסר על עצמו וכולו מניפולציה רגשית על פני כל סוג של קולנוע אחר. אפשר להגיד שלא עפתי.

"העלבון", לעומת זאת, הוא סיפור אחר: מיצוי קולנועי של (מה שאני משער שהוא, לא מומחה ללבנון) המתחים הפנים-לבנוניים בין קבוצות שונות, מתוח על פני קונפליקט מאוד מאוד מזרח תיכוני – שני אנשים חמי מזג ובעלי כבוד שמסתכסכים כמעט בטעות ומרגע זה לא מוכנים לוותר אחד לשני בגלל האגו/גבריות/מזרח תיכוניות של הכול.

הכל מתחיל, בעצם, כשהפלסטיני מכניס אגרוף ללבנוני הנוצרי.
לא, זה לא נכון.
הכל מתחיל, בעצם, כשהנוצרי אומר לפלסטיני את המשפט המלבב מלמעלה.
לא, זה לא נכון.
הכל מתחיל, בעצם, כשהפלסטיני מסרב להתנצל.
לא, לא ממש.
הכל מתחיל, בעצם, כשהפלסטיני קורא לנוצרי "ערס".
לא, לא ממש.
טוב, נקצר תהליכים: כמובן שהכל מתחיל ב-1948.

וכן, יש משהו מאוד מעניין בצפייה בסרט בסוגיה איך נתפסת ישראל והפלסטינים בלבנון – לכאורה בארץ שמצדדת במאבק הפלסטיני, אבל הסרט מאוורר לא מעט תסכולים שנצברים מתחת לשטח כלפי הציבור הנ"ל, ומספק אמירות שכל ימני היה, ככל הנראה, חותם עליהם. ובכלל במישור הפוליטי, הסרט מספק לא מעט הפתעות ונראה שהוא תופס עמדה מעט חתרנית בכל הנוגע לשאלת המאבק, הקורבנות וההתקרבנות כבכלל ("את המילה "פוגעני" המצאנו במזרח התיכון" אומר העורך דין של הנוצרי בשלב כלשהו).

זה, בנוסף לדרמה הבסיסית של שני גברים שנעים בין הגונים לטמבלים ושלא יכולים לדבר כמו שצריך אחד עם השני, הם החלקים החזקים של דרמת בית המשפט הזאת. עם זאת, נראה שהסרט לא תמיד היה בטוח בסיפור שלו וכמה מלודרמות הוספו כמעט בדיעבד: כמובן שיש קשר משפחתי בין עורכי הדין של ההגנה והתביעה, נניח. אבל הבעיה העיקרית האחרונה של הסרט היא שהוא לא ממש מצליח לקשר בין הדרמה האישית (קרב האגו בין הדמויות) והדרמה המשפטית/פוליטית, ועל כן הסרט נגמר בעצם רק לפני שהוא נגמר, והסיום האמיתי הוא פשוט חלש מדי.

ובכל זאת, לכל מי שרצה לבדוק סרט לבנוני מועמד לאוסקר או סתם רוצה לראות סרט טוב מהשכנות שמסביבנו – אנא מכם, לכו על זה. (יהונתן צוריה)

וזהו. הגענו לשבוע האחרון של האתגר. האתגר הפעם קצת יותר פשוט לצפייה, והוא לצפות בסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי האינדיפנדט ספיריט (ובמידה וראיתם את כולם – לראות סרט שהיה מועמד לפרס).