עוד שבוע של צפייה מאחורינו, והפעם הקדשנו אותו לקולנוע הישראלי של כל היוצרים שהצליחו ליצור סרט שני בתעשייה שזה לא מובן מאליה בו. להלן הביקורות, ההמלצות, ההסתייגויות, ועוד.
עודד חוזר מהעבודה מוקדם מהרגיל וקולט כמה הבית נראה שונה במהלך היום. זה יוצר אצלו רצון לשבירת שגרה שמתחילה בדברים קטנים כמו להזיז משהו מהשולחן וירידה בתחנת אוטובוס אחרת, ומתגלגל ללינה במקלט והטרלה של אנשים בתמיכת שכן שגם הוא משועמם מהחיים.
אם סרטו הקודם של קולירין, "ביקור התזמורת" (שמאוד אהבתי) עסק בחום אנושי ובכך שניתן למצוא אותו גם במקומות הכי נידחים, נראה ש"ההתחלפות" עוסק בקרירות. לא רק שגיבור הסרט תמיד לובש מעיל מחוץ לבית, הוא והשכן הופכים את המשחק הקטן שלהם לחוויה של אטימות רגשית. לא שמראש עודד הוא כזה טיפוס רגשני. יש לו חיים טובים בסך הכל, עבודה מכובדת באוניברסיטה, אישה שאוהבת אותו ונמצאת בעצמה על סף קפיצת מדרגה מקצועית, הערכה מצד הקולגות ודירה נחמדה בשכונה טובה. אין שום טריגר שגורם לו למאוס בהכל, הוא פשוט מגלה פתאום שיש יותר מזווית אחת להביט על העולם.
שם בערך זה נגמר. כלומר, יש עוד שני שליש סרט אחרי הגילוי, אבל נדמה שקולירין לא ממש ידע לאן לפתח את זה. יש סצנות שמבוימות היטב, כולל שוט הסיום הנהדר, אבל מאחר ועודד בקושי תקשר עם הסביבה עוד קודם, לא נראה שהוא עצמו עובר שינוי כדמות. תמי, אשתו, היא הדמות היותר חיה, אבל גם היא לא כתובה בצורה ברורה מספיק. בלי כוונה, עודד נראה קצת כמו הקדמה לדמות שרותם קינן יגלם שנה לאחר מכן ב"מי מפחד מהזאב הרע". אני לא יודע אם זה מה שהייתי אמור להבין מהסרט, או אם הייתי אמור בכלל ללמוד ממנו משהו. מעבר להצעה שכל אחד יכול להיות קצת יותר חרא לסביבתו ולמתח המיני הלא בהכרח מכוון בין עודד והשכן, קשה לי להבין מה קולירין רוצה שאקח מהצפיה. זה סרט עשוי היטב מבחינה טכנית, אבל תסריט שלא סגור על עצמו גורם לזה להיראות כאילו היה לבמאי רעיון איך להתחיל את הסיפור, אבל לא איך לסיים. (אביעד שמיר)
הערה לא קשורה: בקבוצה שאלו בעקבות השבוע הזה על סצנה שבסרט ואיך היא נעשתה. ערן קולירין הגיב, וזאת אחת התגובות הכי טובות שהיו בקבוצה.
סרט פארודיה יחסית סטנדרטי, מלבד העובדה שהוא מאוד ישראלי. לא זוכר איזשהו רגע שהצחיק אותי בטירוף אבל הוא כן היה משעשע רוב הזמן. די מגניב שיש סרט ישראלי כזה, גם אם הוא לא מחדש בשום צורה בז'אנר אליו הוא משתייך. (דן דרזנה)
יואב פולק בן 5 וכותב שירה, ונירה הגננת שלו משתגעת. מאוד אהבתי את התסריט: כמעט כל שיר מוקרא בקול ע"י שתי דמויות ומעלה (חלקם גם כמעט מושָרים), מה שנותן מקום להראות איך אנשים שונים מפרשנים את אותו שיר. אגב פרשנות, יש בסרט סצנת דיון על שירה ובה לפחות 5 דרכים להבין שיר של 4 שורות, וזה כל כך יפה. נדב לפיד יצר עולם שבו אנשים נושמים שירה ומדברים שירה ומצטטים שירה, ולמי שאוהב את זה, זה מדהים (יצויינו לטובה הציטוט של 'שירה' של חזי לסקלי, והבחירה לצטט את ביאליק בשיר שהוא לא 'הכניסיני'). עבודת הסאונד גם הייתה טובה, הסרט זז בין בליל קולות של ילדי גן, לשתיקות כשמישהו מקריא שיר לקולות של רחוב / גשם / חוף, ונראה לי שזה לא משהו מיוחד אבל שמתי לב לזה. הפסקול ובחירת השירים גם עשו את העבודה.
פחות התחברתי לקו העלילה של המשפחה של נירה, הרגיש לי כאילו סתם שמו איתה דמויות כדי להראות שיש לה חיים מחוץ לגן (מה שממש לא נכון, היא נעלמת מהבית לכמה ימים ואף אחד לא מדבר על זה). בעלה שיעמם אותי, ולמרות שנירה בגדה בו היא לא גילתה לו בכלל, וזה מראה את כמות היחס שהוא צריך לקבל. (משגב יוסף)
עזית הכלבה הצנחנית
הו וואו, איזה חוויה של סרט. כל החצי שעה האחרונה שלו שמנסה להיות רצינית היא קצת פחות מעניינת, אבל למען השם זה סרט על כלבה שמפילה ביצים על אנשים, עושה בוחן מסלול וצונחת (טוב בובה שלה) ואז מצילה אנשים מעקרבים ועוד ועוד מה זה הטירוף הישראלי הזה. אני יודע שלרוב אני מתלונן על המיליטריזם המופרז אצלנו ובכל העולם אבל כשהוא מוליד טירוף שכזה אין לי בעיה. היידה צה"ל, היידה עוד כלבים! (יהונתן צוריה)
לכבוד "מילקשייק אבק שריפה" צפיתי ב"מי מפחד מהזאב הרע". אני מבינה עכשיו איך נבות פפושדו נחטף בידי הוליווד, יש משהו מרשים בשליטה שלו בנרטיב קולנועי, אבל בסופו של דבר הסרט לא עבד לי.
יש לציין שאני גם לא אוהבת את טרנטינו, והסרט הזה סובל מהבעיה שלרוב טרנטינו סובל ממנה, של "st"yle over substance. יש לסרט הזה מסר מעניין וחשוב, אבל דווקא האמצעים האומנותיים שלו מחבלים במסר ויוצאים מבולבלים. חצי השעה הראשונה באמת מצוינת, במיוחד הכותרות. אבל כל מני קוויי עלילה שחשבתי שייצאו ממנה, כמו מערכת היחסים בין המורה בתיכון לתלמידים, או בין אשתו וביתו, נתקעים ונשארים ברמה שטוחה מאוד. ולא יכולתי שלא להתעצבן מכך שהייצוג הנשי בסרט מסתכם בין ילדות קטנות וחמודות ונורא אשכנזיות במראה לקול נשי בטלפון שמנדנד. ילדה "אמיתית", עם אופי ורצונות משלה כמו בסרט "בן זקן", לא תמצאו פה. הן בסך הכל קורבנות תמימות שצריך להכניס למקרר.
בגלל זה דווקא הסצנה בכיתה הייתה מעניינת, אבל זה לא התגבש למשהו בשום דרך בהמשך כי זה בחר להתמקד בעלילת הנקמה, שהיא פשוט מטומטמת, לצערי. הראיות נגד החשוד העיקרי ממש קלושות (אין אפילו נסיון לטעון שהוא היה קרוב לרציחות נוספות), כל החקירה מתנהלת כאילו לא המציאו מז"פ, יש רק חשוד אחד (כי הוא מורה? איזה מין סוטה ירצה ללמד בישראל?). אז הסרט לא עובד בתור whodunitt, כי פשוט אין לנו שום רמזים.
אם זה אמור להיות סרט על סכנות הויג'לנטיזם, הרי שהנימה הקלילה שלו מחבלת בזה. ובסופו של דבר, הסרט יותר מדיי מתכתב עם סרטים שנהנים מאסתטיקת גור כמו "המסור" כדי שנזדעzע ממה שקורה במרתף. אז לזעזע הוא לא ממש מעוניין לעשות.
בקיצור, זה סרט שרוצה לעשות יותר מדיי דברים בו זמנית וזה חבל, כי כל אחד מהשחקנים מעולה, הפסקול והצילום מעולים, אבל בסופו של דבר הנסיון לעשות לי "אהה! מי שחשבת שהם הגיבורים הם בעצם נבלים וההפך!" לא ממש הצליח להעביר אותי את המסע הרגשי שהייתי אמורה לעבור כדי שזה יעבוד. (ציפורה פישר)
מוישה ונטילטור
"מוישה וינטלטור" הוא קומדיית פרה-בורקס שגרתית, מהסוג שאורי זוהר ביים כדי לממן את הסרטים שהוא באמת רצה לעשות. אבל בתוך הז'אנר, מדובר בתוצר מוצלח מאוד. קודם כל, כי זוהר מביים את הסצנות הקומיות בכישרון רב ובסגנון הייחודי שלו, והוא ודוד גורפינקל מצלמים ומאירים את הסרט באופן מעניין וכמעט אקספירמנטלי שתואם יותר לפילם נואר (עם התייחסות משועשעת לז'אנר ולסרטי המרגלים במהלך הסרט עצמו). מעבר לכך, הסרט מחזיק בקאסט מצויין ובראשו יעקוב בודו (שגם בגיל 30 נראה כמו בן 80) שסוחב בגבורה את הסרט ומייצר דמות מקסימה ונוגעת ללב. מעין גרסא מודרנית ל"הרשל'ה" שצריכה להתמודד עם החספוס של העולם הצה"לי (ועם מרגלים שרודפים אחריו).הגיבור אומנם לא מתפתח או משתנה כלל לאורך הסרט, אבל הנאיביות וטוב הלב שלו כובשים בקלות את הצופה.
הסרט בהחלט לא מושלם. חלקים גדולים ממנו מוקדשים לגשש החיוור שלא עושים כלום מעבר ל"להיות הגשש החיוור" והוא גם נמרח למדי וסיקוונס ה"קתרזיס" כביכול לא באמת סוחף. אבל סך הכול מדובר בסרט מתוק, בול לשבת בבוקר. (כליל חיון)
סרטה של איילת מנחמי, שלצערי לאחר מכן נעלמה מהנוף הקולנועי, למרות שמדובר בסרט מתוק למדי (גם אם מעט מחורר עלילתית, אבל זה בא עם הז'אנר) על דיילת אלמנה שנתקעת עם הילד של העובדת הזרה שלה שיום אחד פשוט נעלמת. מילי אביטל גם היא נעלמה אחרי הסרט באופן מתסכל, שכן בין זה ל"אהבה קולומביאנית" נראה שיש כאן אחלה שחקנית שהייתה יכולה ליהנות מהתנופה של העשור האחרון ובמקום זה – יוק. לא סרט מאוד גדול או מאוד חשוב אבל הוא כן מאוד מתוק וזה יותר ממספיק מדי פעם. (יהונתן צוריה)
אבל כנראה שהייתי צופה בזה גם בלי האתגר. זה באמת סרט שאסור לפספס – עלילה אפית שמתרחשת בירושלים ועוקבת אחר סיפור שכולנו מכירים כנראה, אבל עושה זאת עם המון מחשבה והשקעה. הסגנון האקספרסיבי ומלא ההצללות של האיורים עוזר למכור את הדרמה והטרגדיה של הנרטיב, וגם הדיבוב מצליח להביא הרבה פאתוס שמכניס את הצופה לתוך החוויה. אני מודה שהיו לי חששות לגבי הפורמט בו בחרו, ועכשיו בדיעבד אני יכול להגיד בלב שלם שזה עבד בסוף (אם כי לקח לא מעט זמן עד שהתרגלתי לעניין). גם הבחירה בציורים ממש לא מפריעה לסיפור להיות מרתק ומותח.
הסרט מתאמץ להראות את כל הצדדים של 'הסכסוך', ובמובן הזה אני מבין למה הצמידו לו את התגית של "משחקי הכס בישראל". מצד שני, אמנם האינטריגות הפוליטיות מעניינות, אבל לצערי לא נעשה מספיק עם הדמויות כדי באמת להביא את זה לשלב הבא, גם באשמת אורך הסרט שהוא דווקא מבחינתי קצר מדי לעלילה שכזו. עם זאת, הכתיבה לדמות של בן בטיח, שהייתה מוקד העניין עבור הצופה, נעשתה בצורה מצוינת, והדיבוב המוצלח עוזר מאוד להחיות את הציורים האלה (גם אם כמו שכבר ציינו בעבר, לא כל הבחירות מדויקות).
הכוח של הסרט טמון בדרך שבה הוא מנגיש לצופים נושא מוכר שכזה, אולי אפילו די משעמם בארץ, כי הרי כולנו שמענו את האגדה עשרות פעמים. אבל באמצעות המסך הגדול, הציורים הדרמטיים והמוזיקה הבומבסטית, נוצר פה משהו מיוחד – דרך אלטרנטיבית לספר סיפור שכולנו יודעים, בצורה שעדיין תשמור אותנו מרותקים לכיסא. ממש נהניתי מהסרט הזה, ואשמח לראות עוד יצירות כאלה בעתיד. עבורי זהו אחד מהסרטים המעניינים ביותר שיצאו לקולנוע הישראלי אי פעם. (idoma98)
והשבוע אנחנו עוברים מישראל לשכנותינו, וצופים בסרט כלשהו, לא משנה מה, מירדן, מצרים, לבנון או סוריה: בין אם זאת קלאסיקה כמו "תחנת קהיר", מועמד טרי לאוסקר כמו "Theeb" או "For Sama" או פשוט כל דבר שעולה לכם בחיפוש בנטפליקס כמו "לברוח מתל אביב".
בני דודים (או בתרגום נטפליקס "לברוח מת"א")
הוא סרט נפלא באופן מוזר, כשיצא היה להיט ענק ובמשך המון זמן ניסיתי למצוא אותו לצפיה. כעבור עשור נטפליקס עשו עמי את החסד של להביא אותו ולדעתי גם כתבתי עליו כאן. סרט מאוד גרוע עלילתית, כל קלישאות האקשן בסרט אחד, שבעיקר לימד אותי הרבה על האופן בו ישראל נתפסת, וזה מעניין. לא מומלץ לבעלי רגישות מוגברת (נגיד, אנשים שהצטלמו השבוע עם B&J בפח לא יהנו מהסרט)
דווקא בא לי להצטרף לאתגר הזה שלכם, סימנתי בנטפליקס כמה סרטים לבנונים ופלסטינים לצפיה וזה עדיין לא קרה. לצערי אני לא אופטימית בנוגע ללוחות זמנים.
איכשהו הגעתי בנטפליקס לסרט שנקרא BitterSweet
והוא בהחלט היה חוויה… מעניינת. עקרונית הסרט עוסק בצלם מצרי שחוזר סוף סוף למצרים על מנת להשתקע בה, אחרי 20 שנה בהן חי באמריקה, ועובר הרבה תלאות בדרך. לא מורכב עלילתית, וזה בערך הסרט – אוסף של סצנות במצרים שמחוברות יחד בקו עלילה די תלוש, שמשחק על ההגיוני והלא סביר ביחד בלי הרבה חינניות. אני לא ממש יודע על מה להמליץ בו, ואולי זה כי אני פשוט לא הקהל, אם כי לא ממש ברור מה הקהל של הסרט: מצד אחד הוא ביקורתי כלפי מצרים והאנשים החיים בה, ומתייחס אליה אפילו כמושא לעג לפעמים; מצד שני, מתאמץ להראות את "היופי" שלה שתיירים לא יכולים למצוא בקלות. הסרט ממש מותח חבל בין שני הקצוות האלה ומנסה ללכת עליו, וזה לא לגמרי עובד. גם מבחינת ז'אנר הסרט, עד הסוף הוא לא ממש מחליט מה הוא רוצה להיות.
יש לסרט עוד כל מיני בעיות, כמו מסך ירוק מאוד בולט בהרבה מהסצנות, דמויות די חד מימדיות והומור שפשוט לא פגע מבחינתי רוב הזמן. הרבה מה'התפתחויות' העלילתיות הזויות וחסרות ביסוס, ועוד בסרט שמתיימר להיות יחסית מציאותי, ודברים קורים הרבה יותר מדי מהר. גם הדיאלוגים מאוד משונים לפעמים, ונעים בין אידיאולוגיה לפנים אל המופרך לחלוטין, וכדומה. יחסית לסרט שנוצר ב2010 הוא מרגיש עשור נוסף אחורה, ובחיי שאני לא מצליח להבין עדיין למה הוא ארוך משעתיים.
אז למה בכל זאת לטרוח לכתוב עליו שלוש פסקאות? כי איכשהו, משהו בו נגע בי.
הסרט מרגיש מאוד מקומי, ונמצא במקום הכי מוצלח שלו כשהוא לא מנסה להיות מצחיק או חכם, אלא רק אותנטי – בין אם זה הצילום של רחובות העיר המצרית, שיחות פשוטות של הגיבור עם עוברים ושבים או מערכות היחסים שלו עם חבר הילדות שלו או נהג המונית. הרגעים הקטנים כן מצליחים לחלחל, בצורה פשוטה אבל אפקטיבית, והגעתי למצב בסוף שדווקא כן היה אכפת לי מהדמויות, שטוחות ככל שיהיו, ושמחתי לראות בקרדיטים מה קרה איתן אחרי סוף הסרט.
היה בסרט משפט ממש יפה על כך שמצרים, למרות כל הבעיות שבה, מלאה בנשמה – אנשים עם לב רחב שאוהבים את הארץ שלהם ואחד את השני, למרות כל הקשיים והסבל שהם חווים ביומיום. הסרט לפעמים סותר את זה בשביל ההומור או הנרטיב, אבל בדרך שלו הוא משתדל להציג לראווה את האיכות הזאת של האנשים והאחווה שהם מרגישים אחד כלפי השני, וזה נותן לו קצת יותר משמעות ממה שחשבתי שתהיה לו.
בסופו של דבר זה סרט מסע קטן בתקציב זעום, שמנסה לעשות יותר מדי וסובל מהרבה בעיות. בכל זאת, נהניתי ממנו בדרכי. הוא לא ממש על צילום, לא ממש על הגיבור ולא ממש על העלילה. הוא פשוט על מצרים עצמה, וגם אם זה לא תמיד היה מעניין, זו הייתה צפייה חביבה ובאופן מפתיע, עם הרבה לב בסוף.
אולי לא ממש משהו להמליץ עליו לקוראי האתר, אבל בחיים לא הייתי מגיע אליו אם לא האתגר, ויש ערך בחשיפה הזו לתרבויות חדשות ולקולנוע שאני לא מכיר. ואיפה עוד תמצאו סרט שבו תייר מגיע לגנרל צבא מצרים כדי לנסות לסחוט אותו עם הדרכון האמריקאי שלו, בגלל שנתנו דו"ח לנהג המונית שלו?
ההתחלפות סרט מצוין
(גילוי נאות: הייתי תלמיד של קולירין, ובתור מורה הוא, איך להגיד את זה בעדינות, טעון שיפור.) מה שאפשר לקחת מהסרט הזה זה איך אפשר לגוון וליצור אלטרנטיבות וזוויות חדשות במנהגים הקבועים של החיים, כמו איך הליכה ברחוב מקביל לזה שאתם בדרך-כלל הולכים בו יכולה להיות שקולה לגילוי של עולם חדש ומסעיר בזעיר אנפין, מיני-נרניה אם תרצו. מתח מיני בין רותם קינן לדב נבון? מעבר לכך שנראה שהדיונים על לוקה הותירו בכולנו את רשמיהם ושמעכשיו אין מצב שנראה שתי דמויות ממין זכר שחולקות ידידות קרובה מבלי לטעון את הסיטואציה בארמזים הומוארוטיים שהכינונו מראש, הפעם היחידה שהרגשתי משהו קרוב לזה בסרט הייתה בסצנת שטיפת הרצפה, שהיא קצת מביכה (לא ששאר הסרט לא מביך בכוונה) ואפשר היה להסתדר גם בלעדיה. לי באופן אישי חסרים סרטים כאלה ולא רק ישראליים, שהם יותר ארטוורק של אלבום או קליפ או תערוכה במוזיאון מאשר סרט, וככזה הוא עובד גם אם הדמות הראשית שלו היא נודניק כפוי טובה שאין הרבה מה לאהוב בו. אה, והצילום הנהדר. כמו לקשור את רמת אביב בסרט לקישוט שמייפה אותה אפילו עוד יותר.