אנחנו באמצע אתגר הצפייה, ונראה שהשבוע, שהיה אמור להיות שבוע "אנימה בלי ג'יבלי" הפך בעיקרו לשבוע "סטושי קון", שתכלס, למה לא. להלן הרשמים משלל המשתתפים בשבוע האחרון.
אגדת כריסטאניה (Legend of Crystania)
מכירים את זה שאתם נכנסים לסדרת פנטזיה באמצע? שיש מלא מלכויות ונסיכויות ודמויות וכולן במאבקים אחת בשנייה (או שלא) ויש להם כל מיני כוחות לא מוסברים ואין לך ממש מושג מה קורה אבל יאללה, מגניב? אז איכשהו, למרות ש"אגדת כריסטאניה" מתהדר בכך שהוא סיפור יחיד שעומד בפני עצמו, זאת התחושה שיש בו.
כן, הוא עקרונית ספין-אוף לסדרת אנימה אחרת, ויש לו המשך, אבל הסרט לא מדבר על "המשך ההרפתקאות" או משהו שכזה, אלא על סרט שעומד בפני עצמו, וככזה הוא פשוט מלא בעשרות מאורעות, שמות, דמויות, ומקומות שהוא דוחס בזמן קצר כל כך שהצלחתי טכנית לקלוט מי נגד מי ולמה, אבל גם לא יכולתי שלא לתהות "…מה?" לא פעם. הגיבורים בורחים ממדינה אחת עם צרות פוליטיות למדינה אחרת, ולמרות שבכלליות יש נסיון להסביר מה קורה או לתת לדמויות הממש ראשיות אפיון בולט אחד, יש פשוט יותר מדי מהן כדי באמת לעמוד בקצב. על כן, הדרך היחידה ליהנות היא פשוט לוותר וליהנות מהלך הרוח הכללי של הדברים, שהוא פשוט סדרת פנטזיה ממוצעת למדי.
כמו כן, ראוי לציין שמה לעזאזל, למה אתם נותנים לכל החיות למות מיתות כאלה נוראיים מה הן עשו לכם??? (יהונתן צוריה)
אני עדיין מנסה להבין מה בדיוק ראיתי.
אין ספק שסאטושי קון הבין קולנוע באופן מדוקדק – בין אם זו בניית המתח ההדרגתית, הבימוי החכם או אפילו העריכה המסועפת שמצליחה לחבר סצנות שונות בתכלית. הסרט מרשים גם ויזואלית, אבל בעיקר התרשמתי מהרעיון שבבסיסו, ומהביצוע המרשים שלו.
אנימה זה ז'אנר רחב ומגוון שמאפשר לספר המון סיפורים שונים, אבל מעטות היצירות בו שאפשר להגיד שמיצו את הפוטנציאל הזה עד הסוף. זה אחד מהסרטים האלה שאני הרגשתי שעשה זאת. רק בזכות המדיום המיוחד הזה הצליחה לצאת יצירה כל כך חזקה ומשמעותית. עכשיו אני סוף סוף מבין למה מחזיקים ממנה קלאסיקה. (idoma98)
אני חושב שמה שתפס אותי בסרט הזה, זה היכולת שלו לעסוק בנושאים מעניינים באופן שהוא מורכב ושטוח בו זמנית.
מצד אחד, הסרט מתיימר למתוח ביקורת מעניינת (גם אם בנאלית) על תעשיית הפופ ותרבות המעריצים, ובונה בצורה טובה את ההתמוטטות הנפשית של הגיבורה. גם משחקי המציאויות והרפלקסיות שאליהם הסרט גולש באמצע מפתיעים ומזריקים חיים לסרט בדיוק ברגע הנכון (מה גם שתמיד נחמד לראות מאיפה פינצ'ר ובוג'אק הורסמן גנבו את הנרטיבים שלהם). למרות שסיימתי את הסרט מבולבל מעט, ולמרות שאני בטוח שיש מיליון סרטוני Ending explained שרק מחכים לרגע שאחפש אותם, אני לא מרגיש צורך לפתור לחלוטין את החידה.
מצד שני, יש לסרט משיכת יתר אל הסנצציוני והטראשי. רגעים ארוכים ממנו מוקדשים לאלימות קשה או לעירום של הגיבורה. גם המיינד פאק הולך בסופו של דבר כמה צעדים קדימה מדי, והתחושה הנוצרת היא בעיקר של בלבול ולא של סקרנות. הסרט גם לא ממש טורח להתעמק בבניית הדמויות, לא של הגיבורה ולא של הסובבים אותה: לכן, כאשר הן עוברות משברים או שדברים חדשים מתגלים עליהן, התגובה שלי כצופה הייתה לרוב אדישה למדי. זה לא בהכרח רע, כי השילוב בין המתוחכם לטראשי הוא מה שהפך את הסרט למה שהוא, אבל זה גם מה שמונע מהסרט לההיפך ליצירה גדולה באמת. (כליל חיון)
הסרט עושה עבודה נפלאה בהעברת ההתמוטטות של הדמות הראשית, ותחושת הלחץ והדוחק התחילה ללוות אותי מהר מאוד ונשארה עד הרגע האחרון. העובדה שזה סרט יחסית קצר מקלה על כל העסק הזה, ובסך הכל מדובר במותחן מאוד אפקטיבי שהצליח גם לרגש אותי לקראת סופו – על אף שהדמויות עצמן לא הכי מפותחות. (דן דזרנה)
זה סרט שני ברצף שיצא שראיתי רגע לפני שהסרט עלה לאקרנים בסוף השבוע שאחריו, אז גם עליו תבוא ביקורת רחבה יותר בהמשך, ואשמור את רוב מה שיש לי לומר עליו אליה. בקצרה: אין לי מושג למה דווקא זה נהיה הסרט הכי מצליח ביפן. לא שהוא נורא, אבל הסרט הוא פשוט כמו כל סדרת "נארוטו", "דרגון בול", ועוד. מצד שני, אולי זה שלא ראיתי את הסדרה מנע ממני קשר רגשי חזק. (יהונתן צוריה)
חברה מייצרת מכשיר מהפכני שמאפשר לצפות בחלומות של אנשים. למרות שהמכשיר נועד לעזור לאנשים הזקוקים לפסיכותרפיה, עובד של החברה משתמש בו בכדי לחדור לחלומות של אחרים ולשבש את תפיסת המציאות שלהם. בנסיון לעצור אותו, לוקחת חלק גם פפריקה, ישות וירטואלית המחוברת לדוקטור צ'יבה מהעולם האמיתי.
ידעתי מראש שזה יהיה סרט מוזר, כי אני זוכר עדיין את הטריילר המקורי. מצד שני, הוא מצליח להיות גם די משעמם. למרות היצירתיות בבניית העולם והטשטוש המתמשך בין מציאות וחלום, העלילה עצמה לא כל כך מעניינת. יש די מעט דמויות ולא כולן באמת מפותחות, מה שמהווה פספוס בסרט העוסק בין השאר בסודות המסתתרים בתת-מודע ובטראומות מודחקות. כמה שאפשר למצוא כאן בשפע סצנות מרהיבות כשהן מוצגות בפני עצמן, הסרט בנוי סביב סיפור עמוס ומבלבל שמכיל דיאלוגים ארוכים בנסיון להסביר מה הטוויסט שקרה הרגע. הרבה הצביעו על הדמיון ל"התחלה" של כריסטופר נולאן ששאב מפפריקה השראה, ובאמת קשה להתעלם מרעיונות מסוימים שחוזרים בשני הסרטים.
מצד שני, נולאן הצליח למקד את הסיפור בדמות מרכזית אחת שמפעילה צוות, וסיכונים ידועים מראש שמבהירים את הצורך לדעת בוודאות האם נמצאים בחלום או בעולם האמיתי. סטושי קון, עם כל היצירתיות הוויזואלית שלו, לא גרם לאף דמות לבלוט במיוחד, או עזר לקהל להבין מה בעצם נמצא על הכף. התוצאה היא סרט מרהיב לעין, אבל קהה רגשית.
מה שכן, קרדיט למתרגם שבכתוביות באנגלית התייחס למנהל המרותק לכסא גלגלים בתור Chairman. זה כנראה לא היה משחק מילים מכוון, אבל הוא עבד בכל זאת. (אביעד שמיר)
Jin-Roh: The Wolf Brigade
זה לא שהסרט לא מגניב או לא יפה, ואני מניח שמי שבקטע של תככים פוליטיים ובגידות כפולות ומשולשות אולי יהיה בקטע, אבל אני מצאתי את עצמי באותו מקום שהייתי בו עם סרט כמו "החפרפרת": עוד סרט אפור על תככים ומזימות עם שלל דמויות שרובן הגדול נראה אותו דבר ומתנהג באותה צורה, ובכך נמנעת ממני כל גישה רגשית או עניין בסרט (יהונתן צוריה)
סנדקי טוקיו
מדובר באגדת כריסטמס חביבה על 3 הומלסים: טרנס מזדקנת, גבר בשנות ה-40 ונערה שמוצאים בערב חג המולד תינוקת שמונחת באשפה ומחליטים למצוא את הוריה. הסרט מכיל תפניות עלילה מגניבות ולזכותו יאמר שכמעט ולא משתמש באלמנטים קומיים טיפשיים של גברים שאינם יודעים לטפל בתינוקות וכן שהוא מצליח להעלות חיוך על הפנים בדרכים מתוחכמות ומרגשות.(איליה גינצבורג)
במרחק לטיפה
אני יכולה לנחש שהסרט הזה נרכש לנטפליקס כי מישהו שם רצה "'השם שלך' משלנו". כמו הלהיט הפסיכי הנ"ל, "A Whisker Away" הוא סיפור התבגרות והתאהבות של שני תיכוניסטים, עם טאץ' על טבעי ועומק שנחשף ככל שהסרט מתקדם. הגיבורה מיו, המכונה מוגה, מאוהבת ברמת סטוקרית בהינודה. היא מציקה לו ומנסה לפלרטט איתו בדרכים תמוהות. החברה הטובה (והיחידה) שלה מנסה לגרום לה להתחבר למציאות, שבה הינודה די מתעלם מקיומה, אבל מה שהיא לא יודעת זה שלמוגה יש מערכת יחסים קרובה מאוד עם הינודה – רק לא בתור בת אדם. למוגה יש מסכה קסומה שהופכת אותה לחתולה ובגוף הזה היא מבלה שעות ארוכות בבית של אהוב לבה, מתכרבלת איתו ושומעת את הסודות שלו.
ככל שהסרט מתקדם קסם שינוי הצורה מתחיל להסתבך, ובמקביל שני הגיבורים מתחילים להתקרב גם בצורתם האנושית, והקהל זוכה להכיר אותם יותר לעומק. לשניהם יש בעיות עם המשפחה שלהם וקושי לתקשר עם אחרים ולדבר על הרגשות שלהם. הדרך של מוגה להתמודד היא להיראות תמיד שמחה ומלאת חיים, גם כשבלב היא רוצה רק לצרוח ולבכות. איפיון הדמות שלה מורכב ולא סטנדרטי – בסצנה הראשונה אנחנו פוגשים נערה דיכאונית ששונאת הכל, ורגע אחר כך היא בבית ספר ומתנהגת כאילו היא על סמי מרץ. הבעיה היא שהרבה מהזמן קשה להיות בעדה: לפעמים היא מעצבנת ברמת הקרינג', ויש לה כמה דרכים שונות לעבור ככזו. גם אם יש הסבר פסיכולוגי לכל צעד שלה, לא פעם התחושה היא לא של הזדהות או אמפתיה, אלא רצון עז לטלטל אותה ולהגיד לה להפסיק עם השטויות האלה.
ככל שהסרט מתקדם הוא הגיוני פחות ויכול להיות שאם התסריט היה עובר עוד שניים-שלושה-חמישה דראפטים התוצאה הסופית הייתה אשכרה טובה, כי יש בבסיס הסיפור רעיונות מעניינים, מורכבים ואפילו מטרידים, אבל לקראת הסוף החוקיות של הקסם מכבידה על העלילה וגונבת את הפוקוס על חשבון העומק הרגשי של סיפור האהבה. האנימציה יפה אבל לא משהו מיוחד ששווה לראות את הסרט רק בשבילו, כך שהיא לא מפצה על בעיות עומק שנמצאות בתסריט בצורה שלמה.
שווה לראות בעיקר אם אתם מאוד אוהבים את תת הז'אנר של סרטי התבגרות פנטסטיים מצוירים, או אם הבעיה שלכם עם "נשמה" הייתה שאין בו מספיק סצנות שבהם בן אדם נמצא בגוף של חתול. (נעמה רק)
השבוע האתגר הוא לצפות בסרט ישראלי… אבל כזה שאינו סרט ביכורים. זה נשמע פשוט להפליא, אבל מסתבר שקצת פחות משהיה ניתן לחשוב. למי שרוצה לראות סרט בקולנוע, ניתן לראות את "סאבלט" או "אגדת חורבן", ולמי שרוצה לתפוס קלאסיקה ישראלית של אבי נשר, יוסף סידר, רונית אלקבץ, ועוד – יש לא מעט מקומות בהם אפשר לראות את הסרטים הללו – החל מה-VOD של חברות הלווין והכבלים ועד לאתרים של קרן הקולנוע הישראלית וארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים. כמו תמיד, אזכיר שאפשר להצטרף לאתגר גם אם לא ראיתם את הסרטים בשבוע הקודם, או אם תיכננתים וברח לכם שבוע.
אחזור על ההמלצה שלי מהפייסבוק
קון לטעמי הגיע לשיאו עם "שחקנית המילניום" ולא ממש שיחזר את השיא הזה מאז. זה סרט עם כל המאפיינים הייחודיים שלו, אבל מבחינת רגש הוא עולה על כולם, ושובר לצופים את הלב במובן הכי טוב של המשפט הזה.
בשבוע של האתגר, אגב, צפיתי בסרט אנימה שלא היה ברשימה – גרסת האנימה ליומנה של אנה פרנק מהניינטיז – ובאופן מוזר היתה שם סצנה שאני די בטוח שב-"שחקנית המילניום" העתיקו קומפלט, עד לרמת הפריים הבודד (לא מפתיע בהתחשב בזה ששני הסרטים באו מאותו אולפן, ולפחות איש צוות אחד עבד על שני הסרטים).
בכלל לא מפתיע אותי שזה נהיה שבוע סטושי קון
עכשיו אחרי שהשלמתי גם את פרפקט בלו (ראיתי כבר את סנדקי טוקיו ופפריקה) אני מצליח להבין את הסיבה בגללה הסרטים שלו קיבלו הכרה בינלאומית כזו – אמנם הייחוד שלהם בולט בנוף המדיום, אבל הם בכל זאת סרטים יחסית נגישים, בעיקר לחובבי קולנוע. אני מקבל מהפילמוגרפיה שלו את הרושם שהוא קודם כל היה במאי קולנוע, ורק אז במאי שיצר אנימה. מרגישים שהוא אוהב ומבין סרטים בכל שוט ביצירות שלו, באופן רחב יותר מהאהבה להנפשה.
…אני ממש חייב להשלים כבר את שחקנית המילניום.
אגב, אם כבר התגובה של רז מעליי על ההעתקות מקון, רק כשצפיתי בפרפקט בלו הבנתי עד כמה ארונופסקי העתיק ממנו ב"ברבור שחור". זאת הייתה חוויה מוזרה בהתחשב בכך שצפיתי בסרט הזה לפני הרבה זמן והאסוציאציות הגיעו דווקא ממנו (ויש כמה שוטים כמעט זהים).
מבחינת הדעה שלי כרגע, ארונופסקי בחר נושא מעניין פחות אבל יצר דמות ראשית מעניינת יותר. בכל זאת, אני עדיין חושב שאני מעדיף את פרפקט בלו.
זה גם גרם לי לחשוב עד כמה קון היה מצליח אם הוא היה ממשיך לעשות סרטים בהתחשב בכך שהסרטים שלו היוו השראה לכמה מהסרטים הבולטים ביותר בהוליווד בעשורים האחרונים. באמת אבידה גדולה.
לא דיברתי על העתקות מקון
להיפך – דיברתי על איך שחקנית המילניום העתיק מסרט על אנה פרנק (מה שגורם לי לחשוב – אני עדיין מצפה לסרט של ארי פולמן, אבל היה יכול להיות מדהים לראות את קון מביים סרט על אנה פרנק).
אגב, זה נכון שקון מאוד השפיע על ארונופסקי ונולאן, אבל הסרטים שלו לא הצליחו יותר מדי – גם ביפן, אף אחד מהם לא החזיר את הכסף שהושקע בו בבתי הקולנוע (ואולי זו הסיבה שכבר עשור מתקשים למצוא מימון להשלמת הסרט האחרון שלו).
כן סליחה, התכוונתי לכתוב העתקות וקון*
עכשיו זה יישאר שם, אנחנו צריכים כפתור עריכה ):
אבל הגיוני כמובן שיש העתקות *של* קון כמו שיש העתקות *מ*קון. מעגלי משהו.
מעניין לשמוע שהסרטים שלו לא הצליחו יותר מדי, אני מניח שהם מסוג הסרטים שקיבלו את ההערכה המגיעה להם רק לאחר יציאתם בקולנוע.
מצד אחד כן
מצד שני, יש סרטי אנימה רבים וטובים (ומטורפים) שחבל לי שלא הגיעו אליהם. כלומר, כן, סטושי קון הוא במאי שחייבים לראות לפחות סרט אחד שלו – אבל גם הוסודה, וגם שלל סרטי אנימה אחרים. בקיצור, זה מובן לי איך זה קרה, אבל זה מעצבן שיש תחושה שעדיין לא ממש ניצלו את השבוע הזה לצאת ולגלות.
אין ספק שזה ממש חבל שלא הגיעו להוסודה או שינקאי
שגם לי יש עוד כמה סרטים מהרפרטואר שלהם להשלים. בכלל יש הרבה סרטי אנימה פחות מוכרים ששם הבמאי שלהם לא הולך לפניהם וגם שווים צפייה. לפחות עבורי, הסרטים של קון פשוט בלטו מאוד ברשימת ההמלצות כסרטים שזו הזדמנות מצוינת לצפות בהם. משום מה לא יוצא לי להגיע לסרטים ישנים כאלה מספיק, שלא לדבר על ישנים יותר.
יאללה, קיץ הבא אתגר רק לסרטי אנימה, נראה איך קהילת האתר תתמודד!
ראיתי את "לופין השלישי: טירתו של קליוסטרו''
קצת רמאות כי עדיין מדובר במיאזאקי אבל אם אני יוצא מאזור הנוחות שלי באנימה אני מעדיף להישאר קצת קרוב אליו במידה כלשהי.
אני לא בטוח אם זה המקום הנכון לפרסם את זה, אבל אני אנסה בכל זאת
וזאת משום שאני קצת מסתבך עם התגובות באתר הארץ, אבל רציתי להחמיא לתום שפירא על סקירתו המרתקת של הספר יותר אישה מכלב מאת טל ברלי במוסף ספרים של גלריה שישי (יש קשר קולנועי מסוים אז החלטתי לקחת צ'אנס ולנסות לפרסם גם פה). אכן, הספר איכזב וייגע גם אותי. סמל מין? טוב שלא נסחפנו. כל פרק ממוצע של הרעשנים יותר סקסי מבטי בופ, בכלל הסרטים המצוירים של אותה תקופה משמימים ומתמיהים במקרה הטוב או מטרידים ומפחידים במקרה הרע (מה שכן, כבוד לממציא הרוטוסקופ, בלעדיו קליפים אלטרנטיביים קלאסיים כמו "Push It" של גארבג' או "הילדים לא בסדר" של האופספרינג היו בוודאי נראים אחרת לגמרי.) באמת שאני לא בא לזלזל במי שעשתה מחקר מעמיק שאני כנראה לא הייתי מצליח לעשות בעצמי על הנושא אבל הספר מנג'ס וחופר, ולהתחיל למצוא אי-אלו מסרים נסתרים בסרטונים כי האנימטור הזה יהודי מניו יורק והאנימטור ההוא נוצרי מקליפורניה זה מאוד מופרך. אין שום מסרים נוצריים בסרטי דיסני, יש מסרים אנושיים, אחרת הורים חרדים לתלמידי ישיבות כבר היו אוסרים מזמן על הצפייה בהם. בקיצור נושא אזוטרי שעלול לעניין, אבל הביצוע של הסופרת די לוקה בחסר.
אוי, בשם מפלצת הספגטי
שיודעת שאני בדרך כלל מתנגד לסתימת מקלדות, והייתי דווקא שמח לראות דיונים יותר ענפים בתגובות פה – אתה מוכן, בבקשה, לקחת קצת מנוחה מההצקות הבלתי-פוסקות שלך? ולתת לחלק מהגולשים פה (אני לא אדבר בשם כולם, אבל נדמה לי שאני לא לבד בקטע הזה) קצת מנוחה גם?
אם גם לתת מחמאה לכותב קבוע באתר זה ״להציק״, באמת שאין לי מה להגיב בנושא.
(ל"ת)
וביתר רצינות
יכול להיות שאני באמת היום באיזה מצב רוח מוזר, או בקטע דפוק, או סתם באחד מהתקפי הגרפומניה הרגילים שלי בעין הדג – אבל פאק, ידוע שיש פה תופעות כל-כך הרבה יותר מציקות ממני היום כרגע סינכרונית ולא, אין לי שום כוונה לתקוף אותך חזרה באופן אישי או להתחיל להזכיר פה מגיבים ומגיבות אחרים באופן ספציפי, אבל זכורים לי למשל רק מהתקופה האחרונה הדיונים האינסופיים על חזרות והמפקדת שייגעו אותי והתישו אותי כמו שהרבה דברים אחרים לא עשו, אז מה שעשיתי זה פשוט בחרתי שלא לקרוא ולהגיב שם והסרתי את חזרות ואת המפקדת מהמתמשכים שלי ולא מצאתי לנכון לבחור להיטפל שם לאיזה מגיב.ה בולט.ת אחת ולהגיד לו "אתה מוכן לשחרר קצת מההצקות הבלתי פוסקות שלך ולתת לחלק מהגולשים פה קצת מנוחה גם?"
מה שרז אמר.
(ל"ת)
הו וואו. אם אני הייתי אומר פה לנשים לקחת קצת הפסקה מההצקות הבלתי פוסקות שלהן בנושא פמיניזם...
(ולא שאני מתכוון לעשות זאת, או שאני נגד פמיניזם או נגד נשים, אבל אני בהחלט כן נגד אד הומינם.)
דעותיך בנושא מוכרות וידועות.
(ל"ת)
המטרה שלנו היא להפסיק
אך כל עוד קיימות בעיות, נזהה אותן ונגיב.
זה יחס די דוחה לתגובה שכל פשעה הוא להיות אוף טופיק (ואולי העלאה חוזרת של נושא קצת חבוט)
(ל"ת)
בלי הקשר זאת תגובה קשה
אבל יש הקשר מסוים שהקפיץ את רז (שבהחלט לא נוטה להגיב ככה), וזה גם הקשר יחסית טרי. אפשרי שהוא השתמש במילים קשות, אבל זה בוודאי לא קשור להיות התגובה "אוף טופיק", אלא לתוכן שבתוכה (וגם לא, מן הסתם, למחמאות לתום שפירא).
התכלית של ההודעה הזו (לא "פשע", לא צריך להגזים)
היא לא "להיות אוף-טופיק" אלא "למצוא (עוד) קולב לתלות עליו את האג'נדה שלו, שעיקרה היא 'איך אני עושה עוד פרבוקציה שתביא לאנשים את הסעיף[1]' ואז לזרוק אותה במקום שלא קשור אליה בשיט".
דווקא בתגובה אלי, האיש נתן דוגמה נפלאה לאיך אפשר להמנע מזה: אני מניח שהדיונים שכל-כך עצבנו אותו בדפים של "המפקדת" ו-"חזרות"היו און-טופיק (אין לי מושג, לא ראיתי אף סדרה ולא התעמקתי בביקורות או בדיונים) ומכאן שאם הוא לא רצה להיחשף אליהם, הוא יכול היה פשוט להפסיק לעקוב אחריהן. כשהוא מגיב בדרך כלל בכתבות תגובות שקשורות איכשהו לנושא של אותן כתבות, אני לא מתלונן – אני פשוט מדלג מתוך ידיעה שמהתגובות האלה לא יצא כלום חוץ מדיונים ארוכים, חסרי טעם, ריח ופואנטה. אבל כשהוא מתעקש לקחת את ההרגל הזה למקומות אחרים – להופיע משום-מקום, לזרוק את פצצת הסירחון שלו במקום לא-קשור תוך שהוא מסדר לעצמו אליבי שהוא בסך הכל בא "לתת מחמאה" – כן, זה מעצבן, וזכותי המלאה להתלונן הזה.
ועוד משהו: נער הייתי (טוב, סטודנט) וגם זקנתי פה באתר. ראיתי מגיבים עם סגנון והרגלים דוחים באים והולכים, לרבות כאלה שהיו להם דברים מעניינים להגיד, אבל הם אמרו אותם בצורה כל-כך בלתי נסבלת שחבל על הזמן. אני לא טוען שזה נותן לי פריבילגיה להתלונן על התגובה שהתחילה את הדיון יותר מכל גולש אחר (ועל המגיב הנ"ל וההתנהגות שלו אני לא הראשון שמתלונן, ואני מנחש שלא אהיה האחרון). אבל זה כן נותן לי קצת פרופורציה – ואני אומר את זה בתור מי שסגנון הדיונים שלו לאורך השנים פה לא תמיד היה ראוי לצל"ש, ועשיתי כמיטב יכולתי לשפר אותו – על גולשים מהסוג הזה, והנזק שההתנהגות שלהם גורמת לאורך זמן. לא אמרתי לאיש "לך מפה" (אין לי שום זכות) אמרתי לו "שים לב לאיך שאתה מתנהג, זה מעצבן".
[1] בקטנה? גם בהודעה הזו מקשקש קצת על נושאים שאין לו מושג בהם, אבל באמת שזה לא העיקר כאן.
Whoa whoa whoa
קודם כל, אני מזכיר שגם אני מוותיקי עין הדג (קורא מ-2002, מגיב מ-2003), ואמנם רז קצת יותר ותיק ממני לדעתי, אבל בסדר, זאת לא תחרות. דבר שני, למרות שלא פעם הישוו אותי בעין הדג לאמיר חצרוני, תאמינו או לא, לא באתי לעשות פרובוקציות אלא להגיד את דעתי, גם אם היא לפעמים קיצונית לכיוון כלשהו. דבר שלישי, אני באמת לא מבין כלום באנימציה, וגם מקפיד להבהיר תמיד בעין הדג שאני לא מבין כלום באנימציה, אבל הספר שלה פשוט העלה לי את הסעיף, ובספרות (גם ספרות עיונית) ובכתיבה אקדמאית אני דווקא כן מבין, גם אם אני לא אילנה גומל או מנחם פרי שמבינים בזה יותר. למעשה, מה שקרה לרז קרה גם לי בתגובה הראשונה שלי שכל-כך הקפיצה אותו – בדרך-כלל אני מקפיד שלא להתערב בנושא הזה, אבל משהו בסגנון הכתיבה שם כל-כך עיצבן אותי שמצאתי לנכון להגיב בצורה קיצונית הפעם. לא צריך לקחת את זה כל-כך קשה…
שמע, אתה אומר שהוא מנסה:
1) לעשות פרבוקציה שתביא לאנשים את הסעיף
2) ואז לזרוק אותה במקום שלא קשור אליה בשיט
חזרתי וקראתי את ההודעה שלו (גם אם לא את הכתבה שאליה הוא מרפרר), ופרובוקציה כזאת לא מצאתי. ההקשר היחיד שעולה לי לראש הוא השיחה על "חברים" ועל האם רייצ'ל יהודיה או שזה הכל בראש של הצופים. גם זה לא נשמע לי פרובוקטיבי במיוחד. אז אם אני מפספס משהו – מחילה. אבל לא נראה לי שלמישהו מאיתנו יש עניין בלפתוח מה זה בדיוק, אז פה נסיים.
בקשר ל2, לדעתי סוגיות אוף טופיק זה עניין של מנהלי האתר, ובטח שלא מצדיק תוקפנות כזו. אבל אולי זה עניין של טעם וריח, ולא בא לי להטיף לך, אז גם את זה נסיים.
הסיבה העיקרית שאני כותב את התגובה הזאת היא שהבהרת שיש לך איזשהו עניין בתרבות דיון. במסגרת הזאת, אני חושב שההודעה שלך בוטה ועוינת בדיוק כמו להגיד לו ללכת מפה, ובטח שלא מעודנת כמו "שים לב שאתה מעצבן". אם אתה ומנהלי האתר סבבה עם זה, בגלל ההקשר או סיבה אחרת, על הכיפאק. אבל היה לי מוזר לקרוא התבטאות כזו באתר שלרוב מנסה לשמור על סביבה נעימה.
כחול מושלם מדהים ולגמרי ראוי לאזכור.
לגבי דימן סלייר – נטשתי את הסדרה אז לסרט אני בוודאות לא אגיע, אבל כמו כל אנימה מיינסטרימית היא בעיקר יפה ויזואלית ולא טיפה מעבר לזה.
אישית, סרט האנימה האהוב עלי גם אם כוללים את ג'יבלי הוא אקירה.
ממה שאני מבין הבמאי אנימה היפני הכי פופלארי באתר.אחרי מיזאקי הוא סטושי
סך הכל הגיוני אבל קיוותי להכיר איזה במאי אנימה שווה ופחות מוכר. גם קצת מבאס שרוב הסרטין ישנים כאילו הפיק של האנימה מאחורינו. יש למישהו המלצה על סרט אנימה מהשנים האחרונות ששווה צפייה?
המילה יפני קצת מיותרת כי במאי אנימה אמור להיות בהכרח יפני. או שלא?
(ל"ת)
לא בהכרח, ההפקה צריכה להיות יפנית אבל אם הבמאי לא אז זה לא בהכרח לא אנימה
לדוגמא הסרט Tekkonkinkreet(שלא ראיתי) בוים על ידי במאי אמריקאי אבל עדיין נחשב סרט אנימה בגלל שההפקה הייתה יפנית
המליצו פה בעבר על ממורו הוסודה ומקוטו שינקאי
אני ממליץ על הסרטים שלהם בהסתייגות – אצל הוסודה עד כה אהבתי רק את "מיראי", אצל שינקאי את "השם שלך" ואת הסרט הקצר "Voices of a Distant Star" (שלטעמי הוא אחת מיצירות המופת הגדולות של האנימה מאז תחילת המילניום).
ועוד כמה המלצות על דברים ישנים יותר
סרטים באורך מלא:
Sayuki (1960) – הסרט שהכניס את אוסמו טזוקה לתחום האנימה הוא עיבוד מבדר ומצחיק לקלאסיקה הספרותית הסינית "המסע למערב", עם המון רגעי אנימציה מרשימים ומקסימים. כדאי לצפות במקביל לעיבוד האנימציה הסיני Uproar in Heaven שיצא ארבע שנים אחר כך בבימוי האחים ואן (שאותם טזוקה העריץ) ולהתרשם מהפרשנות המאוד שונה שנתנו היפנים והסינים לאותו סיפור.
Galaxy Express 999 (1979) – האנימציה והעיצוב לעיתים קרובות מרושלים, אבל המסע הזה ביקום העתידני שיצר לייג'י מצומוטו (שמאוחר יותר יעצב גם את Interstella 5555 שהוזכר כאן) מלא בסיפורים אנושיים, אכזריים לעיתים, אבל ברוב המקרים גם מלאי תקווה. אופרת-חלל כמו שאופרת חלל צריכה להיות – מלאה בפלאים סיפוריים וחזותיים, עם גיבור צעיר שמגלה את היקום.
Phoenix 2772 (1980) – סצנת הפתיחה של הסרט הזה היא לא פחות מיצירת מופת. כל היתר? סיפור מד"ב טיפוסי של אוסמו טזוקה, בוודאי לא ברמה של הסיפורים הטובים מסדרת הדגל שלו כאמן מנגה, אבל מעניין ושווה צפיה. אחת הגיחות המוצלחות המעטות של חברת ההפקה של טזוקה לתחום הסרטים באורך מלא.
טרילוגיית סרטי Mobile Suit Gundam (1981-1982) – "גאנדם" היא מותג המד"ב המצליח ביותר ביפן, המקבילה של "מלחמת הכוכבים", "מסע בין כוכבים", "בבילון 5", "גלקטיקה" ו-"דוקטור הו" ביחד עבור היפנים. למי שאין את הזמן לצלול למספר התלת-ספרתי (נדמה לי) של סדרות, סרטים, הפקות ישר לוידאו, משחקי וידאו ומה לא שמרכיבים את היקום הזה – או בקיצור, למי שיש לו חיים ועדיין תוהה על מה הרעש – מיועדת הטרילוגיה הזו, שעורכת קטעים מסדרת הטלוויזיה הראשונה לשלושה סרטים באורך מלא. רובוטים ענקיים, קרבות חלל טרגיים הכל מרהיב ומרשים, עם כמה מוזרויות קטנות, אופייניות להפקות אנימה של התקופה, שנתקלים בהן פה ושם. הסרטים אמורים להגיע בקרוב לנטפליקס.
Urusei Yatsura 2: Beautiful Dreamer (1984) – קומדיית לולאת-זמן מטורפת של ממורו אושי, האיש שבהמשך יעסוק בשאלות קיומיות בסרטים רציניים יותר (Ghost in the Shell) וכאן הוא בוחן דברים מזווית משועשעת.
קצרים:
Pictures in an Exhibition – המלצתי בעבר על סרטים קצרים של אוסמו טזוקה, ואני לא אחזור על ההמלצה שלי מהתמונה הקבוצתית (לכו תבדקו אותה שם) אבל הסרט הזה, פרשנות חזותית ליצירה המוסיקלית הקלאסית בעיבוד של המלחין היפני המהולל איסאו טומיטה, היא מבט ציני ומריר ברובו של טזוקה על העולם שמקיף אותו בפרט ביפן שאחרי מלחמת העולם השניה.
https://www.youtube.com/watch?v=rnXAih9kB0M
Dojoji Temple – יצירת המופת הגדולה של אנימטור הבובות קיהאצ'ירו קוואמוטו שהיה – עד שמיאזאקי הגיע – האנימטור היפני המהולל ביותר בעולם. עיבוד יפהפה לסיפור יפני מסורתי, שהטראגיות שלו מקרינה גם על יפן המודרנית:
https://www.youtube.com/watch?v=BHfLOLVfWSg
Daicon IV – זה לא יותר מסרט פתיחה קצר לכנס המד"ב השנתי של יפן בשנת 1983, ולא הרבה יותר מרצף של רפרנסים ליצירות ז'אנר ידועות, יפניות ומערביות. אבל זה רצף מסחרר, שנעשה מרשים עוד יותר כשנזכרים שהאנשים שהפיקו אותו עבדו עליו בבית, לבד, בלי שום אולפן. מאוחר יותר הם עשו את "נאון ג'נסיס אבנגליון".
https://www.youtube.com/watch?v=yDN68LxWW-8
Magnetic Rose – עיבוד לסיפור קצר של קצוהירו אוטומו ("אקירה") עם תסריט של סטושי קון, בימוי של קוג'י מורימוטו (האפיזודה Beyond בסרטי האנימה של המטריקס) ופסקול של יוקו קאנו ("קאובוי ביבופ"). צריך להגיד יותר מזה? סיפור מד"ב משובח שנכלל בסרט האנתולוגיה Memories (אזהרה: שני הסרטים האחרים באנתולוגיה משמעותית פחות טובים).
הפקות היברידיות – לא כולם יחשיבו בתור אנימה את ההפקות האלה, שהן שיתוף פעולה בין אולפנים יפניים לאמריקאיים, אבל אני אוהב אותן בכל מקרה:
החדקרן האחרון (1982) – רגע לפני שמיאזאקי שכר אותם לעבוד על "נאוסיקה מעמק הרוח" (ואחר כך לקח מהם את כל האנימטורים המובילים בשביל סטודיו ג'יבלי), אולפן "טופקראפט" היפני הפיק את הסרט הזה בשביל הצמד האמריקאי רנקין-באס, עיבוד לספר הפנטסיה של פיטר ביגל, והטוב מבין העיבודים האלה שהצמד הפיק (רשימה שכוללת גם את "מעוף הדרקונים" ו-"ההוביט"). יש המון רגעים מרשימים, לא-מעט רגעים מרשימים פחות, אבל הסיפור והעיצוב מחזיקים את הסרט ביחד. אני יותר ממשוכנע שמיאזאקי גנב כמה רעיונות מהסרט הזה ל-"המסע המופלא".
Little Nemo: Adventures in Slumberland (1989) – המבקרים לא התלהבו, אבל העיבוד האמריקאי-יפני הזה לרצועת הקומיקס הקלאסית של וינזור מקיי מעביר מצוין את תחושת הפליאה החזותית של המקור, האנימציה עשירה ויפהפיה והסיפור כובש (אם מתעלמים מהשירים הלא-משהו). כמות לא-שפויה של אנימטורים מובילים משני צדי האוקיינוס, כולל את מיאזאקי, טקהאטה, ותיקי דיסני אולי ג'ונסטון ופרנק תומס, בראד בירד הצעיר ורבים אחרים היו מעורבים בהפקת הסרט הזה בשלב כזה או אחר. אחד מאותם אנימטורים, יושיפומי קונדו, ביים עבורו סרט פיילוט מקסים שדי נתן את הטון למה שהתקבל בסרט באורך מלא:
https://www.youtube.com/watch?v=QIS2JhWli_A
Batman/Superman: World's Finest (1997) – סרט שמאגד שלושה פרקים מ-"סופרמן: הסדרה המצוירת" שהפגישו בין באטמן לסופרמן, ובין לקס לותור לג'וקר. זה בכלל אנימה? ובכן, עם במאי יפני ואולפן יפני שעבד על האנימציה, אני מוכן לתת לסרט הזה להנות מהספק, בעיקר כי המפגש בין גיבורי העל מפיק סצנות אקשן מרשימות ומראה איך כן עושים יקום גיבורי על של DC, להבדיל מהקשקושים העגומים שוורנר משגרים למסכי הקולנוע שלנו לפרקים.
רק אציין
שטרילוגיית סרטי גאנדם כבר בנטפליקס.
אה, מגניב.
כבר כמה שנים טובות שאני אומר לעצמי לשבת ולצפות בכל העסק שוב, אבל אין זמן.
כן (לא כולם מופלאים, אבל לבטח שווים צפייה)
לופן השלישי: הראשון (שרז כתב עליו ביקורת קצת פחות נלהבת באתר)
On-Gaku: Our Sound
Ride Your Wave (ובכלליות סרטי מאסאקי יוסה)
ליז והציפור הכחולה
באטמן נינג'ה (שהוא סוג-של אנימה)
Penguin Highway
קול שקט
השם שלך.
Miss Hokusai
סרטי הוסודה שהוזכרו (או לא) כאן: Boy and the Beast, Wolf Children
וכמובן: Saint Young Men על הרפתקאות ישו ובודהה ששוכרים דירה ביפן ומנסים שאף אחד לא ישים לב שהם ישו ובודהה.
תודה לכולם על ההמלצות
חייב לציין שלא אוכל להירגע עד שאצפה בסרט על בודהה וישו השותפים לשכירות.
המקרה של האנה ואליס
קומדיית תיכון קטנה באנימציית רוטוסקופ של שונג'י איוואי(שלמעט הסרט הזה לא ביים אנימציה).הייתי אומר שזה שמבין סרטי האנימה שראיתי זה הסרט שמרגיש הכי פחות כמו אנימה ויותר כמו סרטים לא מצויירים יפנים.
הסרט הוא פריקוול לסרט אחר("האנה ואליס") והייתי ממליץ לבדוק גם אותו למי שאהב את הסרט
ועוד כמה שטרם הוזכרו פה ושווה לבדוק
⋅ ג'וסי הנמר והדג (רומנטיקה. סיפור אהבה בין סטודנט לצעירה על כיסא גלגלים).
⋅ I Want to Eat Your Pancreas (דרמת נעורים, סיפור אהבה בין תלמיד לצעירה שחולה).
⋅ Hal (רק שישים דקות. דרמה רומנטית עם טאץ' "מראה שחורה". מרגש ביותר).
⋅ כל סרטי קייצ'י הארה (שהם לא The Wonderland).
⋅ Her Blue Sky (דרמת התבגרות על רקע להקה, חביב כזה).
⋅ Maquia (אפוס פנטזיה מרהיב ויזואלית ומרגש, יצירת מופת).
⋅ Kimi no Koe wo Todoketai (קבוצת נערות מנהלות תחנת רדיו פיראטית).
⋅ בפינה זו של העולם (מאסטרפיס. דרמה משפחתית אודות צעירה בהירושימה של 1943).
⋅ Harmony (מד"ב עתידני עם סיפור נהדר אבל ערכי הפקה נמוכים, לצערי).
⋅ The Empire of Corpses (סרט הרפתקאות / סטימפאנק ויקטוריאני. חביב כזה).
⋅ Expelled from Paradise (אקשן מד"ב עתידני מהנה ביותר).
⋅ Appleseed Alpha (ריבוט / פריקוול לסרטי אפלסיד. שווה צפייה ולוּ בגלל האקשן המרהיב).
⋅ Stand By Me Doraemon (רימייק פיקסארי למותג הוותיק דוראמון. לוותר על סרט ההמשך).
⋅ Patema Inverted (סיפור אהבה בין שני צעירים מעולמות הפוכים… תרתי משמע).
⋅ מכתבים למומו (מאוד ג'יבלי למרות שהוא לא).
⋅ טרילוגיית מארדוק סקראמבל (סטימפאנק עתידני סטייל "הרוח במעטפת", ועם עלילה טובה לא פחות. כל הסרטים בני 70 דקות).
וסרטי ז'אנר טיפה יותר, הממ, אינטנסיביים (מד"ב או פנטזיה פילוסופיים, כבדים ואלימים ביותר):
⋅ קוודרולוגיית אוונגליון החדשה (תכף באמזון פריים).
⋅ שמונת סרטי גן החוטאים.
⋅ טרילוגיית ברזרק.
המלצות לסרטי אנימה? Count me in
Night is Short, Walk on Girl של יואסה (שיונתן כבר הזכיר) ממש יפנה לקהל של עין הדג לדעתי עם הסינמטוגרפיה הנהדרת והקאסט הצבעוני;
Summer Wars של מאמורו הוסודה זו דרך מצוינת להתחיל עם הפילמוגרפיה הכיפית שלו;
Promare מבית סטודיו טריגר המשוגע הוא חגיגה ויזואלית לעיניים שממצה את כל הפוטנציאל שלהם;
Children of the Sea אולי לא תמיד מובן עלילתית אבל הוא בהחלט מהפנט ומפגין אנימציה יפהפייה;
Tenshi no Tamago הוא יצירה שלא קלה לצפייה או פיענוח אבל מעניינת מאוד ברעיונותיה;
Interstella5555: The 5tory of The 5ecret 5tar 5ystem זו חוויה מוזיקלית כיפית לכל חובב של דאפט פאנק וגם מי שלא;
ואם מותר להמליץ גם על 'ספיישל' קצר, Death Billiards הוא מותחן פסיכולוגי שמהווה הוכחת קונספט מרתקת שגם הובילה לסדרה שלמה, ועדיין מאוד שווה צפייה בפני עצמו.
(אוסיף גם אנקדוטת 'מיינסטרים' בהתחשב בסרט "קימטסו נו יאיבה" שמוקרן עכשיו בארץ, סרטי דרגון בול זי וגם וואן פיס האחרונים היו מאוד מבדרים ומהווים צפייה קלילה ומהנה גם למי שלא לגמרי בתוך הפרנצ'ייזים, בעיקר Dragon Ball Super: Broly וOne Piece: Strong World.
מבין כל אלה וכל מה שכבר המליצו בצדק מעליי, יש פה הרבה דברים טובים לראות.
למי שעדיין מחפשים
ממש היום עלה בנטפליקס סרט אנימה מקורי חדש: "Words Bubble Up Like Soda Pop" (תורגם בעברית ל-"כשהמילים מתחילות לבעבע"). עלילתית אין בו משהו מיוחד, סך הכל רומן פשוט בין נער לנערה בקיץ קסום. אבל הסרט עצמו ממש ממש מקסים וגם די קצר, 87 דקות.
לא נשמע ממש מגרה.
לרוב בסרטים התקציר לא כל כך מעניין אותי לפני הצפייה בסרט אבל באנימה אני כן מחפש איזה קונספט מעניין או משהו אחר שימשוך אותי בשביל להצדיק צפייה.
לגיטימי
אז הנה הטריילר, מקווה שהוא עושה עבודה מוצלחת יותר. מי שתוהה מאיפה הסגנון הזה מוכר, זה אותו סטודיו של "נסיכה נמה".
קיץ קסום כלומר "יאאא איזה נעים ונחמד הלוואי שלא ייגמר לעולם"
או כזה "אה, כן, הקיץ הקסום של 2023 כשהדבורים הכושפות עלו מהאדמה והתחילו לשרוף את גידולי החיטה"?
די סתמי אבל מספיק חמוד בשביל שלא אתבאס שפיניתי לו זמן.
(ל"ת)
ראיתי את "אגדת חורבן" עבור האתגר
אבל כנראה שהייתי צופה בזה גם בלי האתגר. זה באמת סרט שאסור לפספס – עלילה אפית שמתרחשת בירושלים ועוקבת אחר סיפור שכולנו מכירים כנראה, אבל עושה זאת עם המון מחשבה והשקעה. הסגנון האקספרסיבי ומלא ההצללות של האיורים עוזר למכור את הדרמה והטרגדיה של הנרטיב, וגם הדיבוב מצליח להביא הרבה פאתוס שמכניס את הצופה לתוך החוויה.
אני מודה שהיו לי חששות לגבי הפורמט בו בחרו, ועכשיו בדיעבד אני יכול להגיד בלב שלם שזה עבד בסוף (אם כי לקח לא מעט זמן עד שהתרגלתי לעניין). גם הבחירה בציורים ממש לא מפריעה לסיפור להיות מרתק ומותח.
הסרט מתאמץ להראות את כל הצדדים של 'הסכסוך', ובמובן הזה אני מבין למה הצמידו לו את התגית של "משחקי הכס בישראל". מצד שני, אמנם האינטריגות הפוליטיות מעניינות, אבל לצערי לא נעשה מספיק עם הדמויות כדי באמת להביא את זה לשלב הבא, גם באשמת אורך הסרט שהוא דווקא מבחינתי קצר מדי לעלילה שכזו.
עם זאת, הכתיבה לדמות של בן בטיח, שהייתה מוקד העניין עבור הצופה, נעשתה בצורה מצוינת, והדיבוב המוצלח עוזר מאוד להחיות את הציורים האלה (גם אם כמו שכבר ציינו בעבר, לא כל הבחירות מדויקות).
הכוח של הסרט טמון בדרך שבה הוא מנגיש לצופים נושא מוכר שכזה, אולי אפילו די משעמם בארץ, כי הרי כולנו שמענו את האגדה עשרות פעמים. אבל באמצעות המסך הגדול, הציורים הדרמטיים והמוזיקה הבומבסטית, נוצר פה משהו מיוחד – דרך אלטרנטיבית לספר סיפור שכולנו יודעים, בצורה שעדיין תשמור אותנו מרותקים לכיסא. ממש נהניתי מהסרט הזה, ואשמח לראות עוד יצירות כאלה בעתיד. עבורי זהו אחד מהסרטים המעניינים ביותר שיצאו לקולנוע הישראלי אי פעם.