רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג: שבוע 2

לפני שבועיים התחלנו את אתגר הצפייה, ובשבוע שעבר התמקדנו בסרטי מלחמה – אבל כאלה שאין בהם אמריקאים.חוץ מהביקורות שפרוסות לפניכם, בורכנו גם בלא מעט המלצות לסרטים דומים בפייסבוק, אותן לא אכניס כאן (כי הן לא היו בעצם חלק מאתגר הצפייה) אבל מי שרוצה לקרוא אותן מוזמן לעשות זאת כאן.

בלדה לחייל

האם יש לכם סרטים מקוללים, כאלו שכל פעם שאתם עומדים ללכת להקרנה שלהם קורה משהו שמונע ממכם לעשות זאת? אז עבורי "בלדה לחייל" היה אחד מהם. כל פעם שהוא היה אמור להיות מוקרן בסינמטק קרתה מגפה, מלחמה או סתם מועד ההקרנה נקבע בדיוק על יום ושעה של אירוע אחר שנקבע איזה חודש לפני ולא הייתה שום אפשר להעדר ממנו. אז השבוע החלטתי לשים לזה ולצפות בו, אומנם בבית, ולא על המסך הקולנועי, אבל גם זאת הייתה חוויה נהדרת, כי למרות תעמולה גלויה וסמויה מדובר בעוד יצירת מופת סובייטית על מלחמת עולם השנייה.

חייל זוטר, אליושה, מקבל חופשה קצרצרה על מנת לעזור לאמו לתקן גג בכפר נדח ברוסיה, לשם כך יש לו יומיים נסיעה הלוך, יומיים בבית ועוד יומיים לנסיעה חזור. צילום יפהפה, תסריט עם דיאלוגים קולעים (לפחות בידיעת רוסית, לא יודע עד כמה טוב מצליחים להעביר אותם בתרגום) ודמות ראשית שהיא אחת הטובות לב והחיוביות שזכורות לי בקולנוע וזה נעשה בטבעיות רבה עם הופעה מעולה של וולדימיר איבשקוב (שלמיטב ידיעתי לא היו לו עוד תפקידים משמעותיים). (איליה גינצבורג)

אגדת חורבן

בקצרה: הבן דוד החורג של "משחקי הכס" שעושה הכל יותר טוב. אחד מהסרטים הישראלים הטובים ביותר שראיתי. (יהונתן צוריה)

המפרנסת

לא קל לכתוב על יצירה כזאת: איך מסכמים סרט עם ליבה אמוציונלית כל כך חזקה, ומסר פוליטי כזה חשוב ומשמעותי? זאת לא הייתה צפייה קלה, אבל חשובה מאין כמוה.

הרעיון להנגיש את הנושא הנפיץ והכואב הזה דרך האנימציה היפהפייה של קארטון סאלון הוא נפלא, וקשה שלא להתאהב בדמויות של הסרט שרק מנסות לעבור את היום לנוכח כל הרוע והסבל שהן חוות, ומנסות לשמור על חוסן נפשי ואופטימיות גם מול משברים קשים מנשוא. זה סיפור פשוט, אבל אפקטיבי, ואף לב עם חמלה לא יישאר אדיש אליו.

בתור "מערבי פריווילגי" לא יוצא לי לחשוב הרבה על מה שקורה באזורים אחרים של העולם שלא בתוך תחום העיסוק שלי. בכלל, אני בדרך כלל לא ממש תוהה איך החיים במקומות אחרים, ועד כמה הם יכולים להיות קשים. העלאת המודעות לדברים כאלה זה הכוח הגדול של הקולנוע, והיכולת שלו לחבר אותנו עם אנשים ומקומות שבחיים לא היינו פוגשים זה אחד מהדברים שאני הכי אוהב בו. הסרט הזה שם זרקור על הנושאים האלה בדרך שנדיר לראות – עם עדינות, אהבה למסורת ולעם, והרבה אנושיות. זה באמת סרט מיוחד. (idoma98)

הסרט עוקב אחרי רשת פעילים במחתרת הצרפתית בזמן הכיבוש הנאצי, ולמרות שהדמויות עצמן מומצאות, הסרט מבוסס במידה רבה על אנשים אמיתיים. הבמאי מלוויל היה בעצמו חבר במחתרת והתסריט מבוסס על ספרו של ז'וזף קסל, שנלחם בשורות צבא צרפת החופשית, כך שלשניהם הייתה הכרות אישית עם ההתנגדות הצרפתית לכיבוש. זה מורגש בתסריט, שאינו מציג את אנשי המחתרת כלוחמים עשויים ללא חת, או כמרגלים כריזמטים ומלאי תחבולות. הם מוצגים כאוסף של פטריוטים שלקחו חלק פעיל בהתמודדות מול אחד הצבאות החזקים בעולם, לא בהכרח כי הם האנשים הכי מתאימים למשימה, כמו שהם אלה שלא היה להם יותר מדי מה להפסיד. כמה שהם אמיצים ולוקחים סיכונים, הם גם מסוגלים לעשות טעויות קריטיות. לפעמים הנסיבות משחקות לטובתם וגם הגרמנים לא חושבים על כל הפרטים, לפעמים דווקא הטובים הם אלה שמפספסים.

למרות האורך (145 דקות), הסרט לא נמרח והיה אפילו צורך בדילוגי זמן בכדי להכניס את כל העלילה הסבוכה ומלאת ההפתעות. הומור יבש מסייע מדי פעם לשבור את הרצינות, אבל מלוויל מצליח להעביר את התחושה שאלה האנשים שצרפת חייבת להם לא מעט מהחופש ממנו היא נהנית. גם אם הם לא ג'יימס בונד, הם עדיין מוכנים ללכת רחוק למען המולדת ואחד למען השני. (אביעד שמיר)

משפטו של סגן מורנט

מדובר בסרט מלחמה אוסטרלי, שהוא פחות סרט מלחמה במובן שהוא מתרחש במלחמה ויש מלא אקשן (יש קצת), ויותר במובן שהוא עוסק במוסריות במלחמה, וספציפית ברעיון של "פקודה בלתי חוקית בעליל".

הסרט עוקב אחר משפטם של שלושה חיילים בצבא האוסטרלי, ששירתו תחת הצבא הבריטי בזמן מלחמת הבורים השנייה – מלחמה שהתנהלה באפריקה בין הבריטים וצבאות גרילה של הילידים ההולנדים/גרמניים במקום. השלושה מואשמים ברצח של כ-8 אנשים: כומר, 6 חיילים חסרי שם, ואחד שידוע בשמו כ"ויסר". מצד כל המעורבים, פרט לחיילים, למשפט יש נקודה אחת: להוציא אותם אשמים ולהשתמש בהם כמעין שעיר לעזאזל שיאפשר להתחיל את שיחות השלום על רגל ימין. לאוסטרלים לא אכפת מהם, לבריטים בטח לא אכפת מהם, והם מכשילים אותם כמעט בכל נקודה, כולל זה שהעורך דין מטעם ההגנה שלהם מגיע יום אחד לפני המשפט. עם זאת, מסתבר שלמרות חוסר הנסיון שלו, הוא דווקא יודע את העבודה, ולאט לאט הוא מוצא חורים בגרסה של התביעה – הן במהימנותה, והן ברעיונות המוסריים שמאחוריה.

חג שמח מר לורנס

ניצלתי את ההזדמנות להשלים את "חג מולד שמח מר לורנס" שלא ראיתי עד כה והיה לי "חור בהשכלה".

אישית, ציפיתי לסרט הרבה יותר טוב. זה לא שהוא היה רע אבל הוא היה נחמד עם כמה סצנות יפות. אושימה במאי נפלא כשזה יוצא לו. אבל הרגשתי שהסרט מאוד אוריינטליסטי (כל היום עושים שם חרקירי??), וזאת למרות שנעשה על ידי במאי יפני והמסר אמור להיות ביקורתי כלפי שני הצדדים. היפנים יוצאים ממש רע וכן, טוב, בתקופת המלחמה הם באמת הגזימו אבל עדיין, הבריטים הקולוניאליסטים יוצאים כמתורבתים וערכיים ואין ממש ביקורת עליהם – משהו שם לא עבד לי.

מה שכן , ריויצ'י סקאמוטו נותן משחק מרגש מאוד (גם עם האיפור הכבד המשונה שבא לסמן את ההומוסקסואליות שלו) והמוזיקה שלו באמת זה ה-דבר בסרט. בסופו של דבר התרגשתי והיה מהמם לראות את הקאסט הנהדר. אבל נותרתי עם תחושה של סרט מפוספס ואוטו-גזעני ולא הצלחתי לגמרי להישאר מעוניין לכל אורכו. אפילו הפלשבקים לסיפור הרקע של בואי היו לי קצת ארוכים ומאוסים. למרות שיפים וחשובים לסרט. (פבלו אוטין)

השבוע האתגר הוא לצפות בסרט אנימה שלא מגיע מאולפן ג'יבלי. אני בטוח שיש לחלק מהכותבים והמגיבים לא מעט המלצות אם במקרה עדיין לא בחרתם סרט. אני מזכיר שגם אם פספסתם את השבועות הקודמים אתם מוזמנים להצטרף השבוע לאתגר, לבחור סרט, לצפות בו, ולכתוב את רשמיכם כאן. (ואם דחוף לכם גם לחזור אחורה ולראות את הסרטים הקודמים באתגר, כמובן שתוכלו לעשות גם את זה ולשתף אותנו בדעתכם)