שבוע שעבר התחלנו את אתגר הצפייה של עין הדג, ובו צפינו בשלל סרטים מרשימת ההמלצות של כותבי עין הדג. חלקכם, לאחר מכן, הלכתם וכתבתם עליהם – כאן באתר או בקבוצה שלנו בפייסבוק. להלן לקט מהביקורות הנ"ל (ועם סליחה מראש למי שהייתי צריך לקצר במילותיו).
אז צפיתי ב"כיתה ח'", ואני כל כך שמח שסוף סוף מצאתי לו זמן. קשה להגיד ש"נהניתי" מהצפייה, כי זה לא סרט קל לעיכול. הוא יחסית איטי ודורש ריכוז ומסירות מהצופים, ויש הרבה סצנות שקצת קשה לשבת דרכן, אבל זה לא דבר רע. הצפייה משתלמת כשהסרט מגיע לסצנות המפתח החזקות והאמוציונליות שלו, שמצדיקות את כל הנחת היסודות שנעשית במהלכו, ואז הוא נהיה פשוט פנטסטי.
אלסי פישר היא בהחלט גילוי, והיא ממש סוחבת את הסרט על כתפיה. בעיקר התרשמתי בסצנות הקטנות – בין אם אלה הסרטונים הקצרים והחמודים שלה במהלך הסרט, המנייריזם המסוים של הדיבור שלה, או אפילו הדרך שבה היא מסתובבת בבית הספר ובוהה במסכים. גם הבימוי של בו ברנהאם ראוי לציון, ובעיקר השימוש המרשים שלו בקלוז-אפים ותאורת מסכים.
אני לא אשקר, בכיתי בכי תמרורים לפחות פעמיים במהלך הצפייה, ואני רואה את זה כהישג גדול של הסרט. בסופו של דבר, זה לא סרט לכולם, אבל הסרט עובד קשה כדי להראות לנו את הגיל הזה מהמקום הכי אמיתי שהוא יכול, ויש בזה הרבה כוח. אני מקווה שעוד ידברו עליו כקלאסיקה בעתיד. (idoma98)
זה סרט שהיה לי קשה לצפות בו, במיוחד בחצי הראשון בו הגיבורה קיילה נראתה נחושה לבצע את כל הטעויות החברתיות האפשריות. בתור מי שדי הייתה במצב שלה באותו גיל, בתחתית ההיררכיה החברתית ועם רצון לצאת משם, הייתי אומרת לה שלנסות להתחבר לילדים שבראש הפרמידה זה בזבוז זמן, ושתנסה את מזלה עם אלה שבאמצע, דבר שבסופו של דבר היא די מיישמת לבדה. בכל מקרה בתיכון כל ההיררכיות האלה יתבטלו וייבנו מחדש, כך שמי שפופולארי.ת בכיתה ח' לא בהכרח יהיו הקובעים בתיכון, אז לחכות לשבוע האחרון של כיתה ח' כדי לנסות להתחבר איתם זה די בזבוז זמן, אבל אלה כמובן תובנות של אדם מבוגר ובשביל ילדה בכיתה ח' הכאן ועכשיו הם אלה שקובעים.
הסרט הזכיר לי את "ברוכים הבאים לבית הבובות" של טוד סולודנז בעיסוק שלו בקשיים של נערה מתבגרת, אבל בעדכון לעידן האינסטה. קיילה לא דחוייה כמו דון, אבל היא כן מבודדת חברתית בגלל הביישנות שלה. לקראת החצי השני של הסרט דברים משתפרים כי היא מוצאת את עמוד השדרה שלה, ומפסיקה לנסות לרצות את כולם ולהיות נואשת לתשומת לב ומכאן והלאה זה משתפר. (ציפורה פישר)
אני לא ממש יודע אם אני באמת ממליץ על "שודדי הארון האבודה" (זו לא תיבה, זו ארון!); הסרט כשלעצמו עשוי לעילא – מהבימוי, המשחק, הצילום, האקשן, האפקטים, המוזיקה ועד לפרטים הקטנים יותר, הכל – חוץ מהתסריט. זה לא אומר שהסרט גרוע – שפילברג הצליח לעבוד עם מה שהוא קיבל ולהוציא מזה סרט די טוב, ואני לא יכול לומר שלא נהניתי ממנו – אבל למזלי שפילברג הוציא סרט דומה עם תסריט יותר טוב, קוראים לו "הרפתקאות טינטין" ועליו אני בהחלט ממליץ בחום. (פלוני)
קליאו מ-5 עד 7
מהסרטים האלה שמרגיש מוזר לצפות בהם אחרי הקורונה, כי יש בו הרבה מהתחושות שחוויתי לראשונה כשעברתי לגור בעיר והרגשתי מוקפת באנשים כל הזמן. אני מרגישה שהסרט עוסק בתחושות הסותרות שמתקיימות זו לצד זו: כשמצד אחד כולם מסתכלים עלייך ובוחנים אותך כל הזמן, ומצד שני כל האנשים מסביבך חיים את החיים שלהם ואת במקרה הכי טוב הערת שוליים בסיפור שלהם. והתחושות הסותרות האלה שתיהן איכשהו נעימות ובלתי נעימות בו זמנית.
קליאו נראית בהתחלה כמו דמות די בלתי נסבלת, מפונקת ומרוכזת בעצמה. וכל זה נכון – אבל איכשהו הסרט כן העביר אותי לצד שלה עם הזמן, במיוחד בגלל שכשהיא שרה היא מהפנטת. עם כל זה שהסרט היה מעניין בעיניי מהרבה בחינות, לא התאהבתי בו. בעיקר קשה לי עם סגנון המשחק ותנועות המצלמה שלו, שרחוקים ממה שאני רגילה אליו. עדיין, סרט טוב, מעניין הרבה יותר משציפיתי, וראוי למעמד שלו. (שני אוירבך)
כוכב פרא
אני רוצה להודות לכל החומרים האסורים שאפשרו את הפקתו (כליל חיון)
הארווי
הסרט עוסק באלווד פי. דאוד, אדם מבוגר שמאמין שארנב ענק בשם הארווי הוא חברו הטוב ויוצא איתו לשתות פעמים רבות. אחותו, המפחדת מפגיעה במעמד החברתי של המשפחה ובסיכוי למצוא לבתה שידוך, מנסה לאשפז את אלווד במוסד פסיכיאטרי, מה שמוביל לשורה של אי-הבנות.
בסך הכל, אהבתי את הסרט. המסר שלו אמנם פשטני, אבל זה לא אומר שהוא בהכרח שגוי. סטיוארט מצוין כמו תמיד ומשלב יפה בין החביבות הטבעית שלו לבין שפת גוף של אדם מפורק שנראה נורמלי במבט ראשון, עד שהוא פותח את הפה ומציע לאנשים את כרטיס הביקור שלו. ג'וזפין האל תרגלה את התפקיד שלה במשך שנים על הבמה, כך שהיא אמינה בתור האחות הגדולה. הדמויות הנשיות האחרות פחות מוצלחות ולא נראה שהושקעה הרבה מחשבה ביצירה שלהן.
הסרט לא התיישן טוב בכל הנוגע לחיזור אחרי נשים ולייצוג של הטיפול בחולי נפש. בעוד זה טוב שהראו את הסטיגמות שחולי נפש נתקלים בהן ביומיום, היה אולי עדיף להציג את הצוות הפסיכיאטרי כיותר מקצועני ופחות כאוסף של טיפוסים כבויים שצריכים שאלווד ילמד אותם על החיים. גם הפריעו לי הסיבוכים שהתסריט לפעמים נכנס אליהם רק כדי ליצור אי-הבנה שממש קל להסביר. מעבר לכך, זה סרט שמצליח לרגש ולשעשע כשצריך וג'ימי סטיוארט נותן פה את אחת ההופעות הטובות ביותר שלו. (אביעד שמיר)
סרט אפקטיבי לאללה, מבוים מדהים, עם פסקול מרתק והופעות משחק ממש טובות (אניה טיילור ג'וי במיוחד). אבל, וזה אבל גדול – מרגיש כמו חמישים שנה אחורה ביחס שלו לפסיכיאטריה. ממש נמאס לי מהטרופים העתיקים והלא הגיוניים האלה. בואו נתקדם או לפחות לא ננסה לעשות סרטים על דברים שאנחנו לא מבינים. (שני אוירבך)
פייפר מן
מאוד אינדי – לפעמים קצת יותר מדי – ועם כמה החלטות קצת תמוהות (גם נרטיבית וגם טכנית), אבל חביב מאוד סה"כ. בהחלט הייתי יכול להזדהות עם מישהו שצריך לשבת ולכתוב אבל מעדיף לעשות בערך כל דבר אחר חוץ מזה. (מתן בכר)
הסרט כולו מתרחש בתוך המכונית של אייבן לוק (טום הארדי), והוא מורכב משיחות טלפון ומונולוגים קצרים. הרגשתי כאילו התסריטאי (סטיבן נייט) קרא ספר מדהים ולא היה לו כוח לעבד אותו לתסריט אז הוא פשוט השאיר את הדיאלוגים איך שהם. כדי שלא ארגיש ככה וכדי שאנשים אחרים לא ישתעממו, הבמאי (שוב סטיבן נייט, איזה קטע) הראה את המכונית מאלף זוויות ומונטאז'ים של נסיעה ואורות וכבישים ומכוניות אחרות, אבל מתישהו הכול כבר חזר על עצמו.
עוד נקודה חלשה היא הנאומים של לוק מול אביו המת, שהסבירו את המניעים שלו בצורה יפה מאוד, והיו כתובים לעילא ולעילא, אבל עדיין הרגישו קצת תלושים. (משגב יוסף)
הסרט שהכי אהבתי ממה שראיתי לאתגר עד עכשיו.
אני מאד אוהבת את זה שלמרות שהאלימות ושהדיכוי קיימים ברקע והבמאית לא מנסה להסתיר אותם או להכחיש אותם, הם לא המרכז. הנושא הוא האנשים, וזה שהם בונים לעצמם עולם, ושכמו כל דבר שאנשים עושים יש לעולם הזה צדדים יפים וגם צדדים קצת פחות יפים ודברים שהם פשוט מורכבים ובלתי אפשרי לשפוט אותם. מורגש שהיה ניסיון לייצג את כל הקצוות של הקהילה הזו. אחרי שבדיוק היום תהיתי אם אני כבר לא מסוגלת לבכות בסרטים כי זה לא קרה לי כבר המון זמן, הסרט בא וסיפק לי תשובה. (שני אוירבך)
לפני הצפייה, לא קראתי עליו כמעט בכלל ולא ראיתי את הטריילר, רק ידעתי שהוא קומדיית פשע עם אוון רייצ'ל ווד, וזה נשמע לי טוב.
לכן, ממש לא ציפיתי לסרט עצוב במיוחד ו-וואו, כמה שהסרט הזה עצוב. ווד מצליחה ליצור דמות שקשה מאוד להתחבר אליה ועדיין איכשהו כן מתחברים אליה, והדמויות של ההורים כל כך שחורות ומשוחקות נפלא. (דן דרזנה)
חיי כקישוא
סרט נפלא, סיפור קטן (מבחינת העלילה) וקצר שגרם לי גם לצחוק וגם להתקרב לבכי. האנימציה מוזרה ומדגישה את הפרטים הקטנים, כמו איך שקורז'ט נושם עם כל הגוף כשהוא לחוץ, או הצלקות של סימון ואליס, או הצורה שבה שערות זזות בסרט הזה, או הסנאי.
אהבתי במיוחד את הגישה המורכבת של הסרט ליחס של הילדים היתומים להורים שלהם, כי הילדים עדיין אוהבים אותם אבל באותה נשימה גם כועסים עליהם או מדחיקים אותם או נרתעים מפניהם, וזה לא סותר. בכלל, למרות שזה סרט ילדים על בית יתומים, כמעט ואין בו דמויות 'רעות' – השוטר או הבריון או המנהלים של בית היתומים מתגלים כאנשים טובים.
המוזיקה הרגישה (לפחות לאוזניי הלא מנוסות) כאותה מנגינה כל פעם אבל בכלים שונים, וזה דווקא נשמע מעולה. ואיכשהו יש בסרט כזה סצנה באמצע הכתוביות (!) והיא לא קשורה לכלום אבל מצחיקה נורא. (משגב יוסף)
אהבה ומוות
ברגע שבין הסרטים שלא צפיתי בהם נמצא סרטו של וודי אלן, לא היה לי צל של ספק באיזה סרט לבחור בשביל השבוע הראשון של האתגר. והוא אכן עומד בכל הציפיות לסרטו של וודי אלן – מצחיק, שנון וחכם. מדובר בפרודיה מבריקה על סרטי מלחמה היסטוריים וספרות רוסית קלאסית (צ'כוב, טולסטוי ודוסטוייבסקי) בו בחור ניורוטי (כמובן בגילומו הנפלא של אלן בכבודו ובעצמו) נשלח לצבא ולאחר מכן להתנקש בנפוליאון. אני מניח שכל מי שמכיר ואוהב את הקולנוע של וודי אלן יהנה עד מאוד גם מ"אהבה ומוות". (איליה גינצבורג)
ד"ר סטריינג'לאב
חור בהשכלה שלחלוטין התכוונתי להשלים יום אחד, אז זו הייתה הזדמנות טובה. היה לי קצת קשה לצלוח את ההתחלה אבל מאיזשהו שלב זה התחיל ממש לזרום. איזון מעולה בין מתח להומור סאטירי משובח (הסצנה עם קוקה קולה מבריקה). אוסף של דמויות שונות ומובחנות ומעניינות, שאף אחד מהם הוא לא נבל וכולם מנסים לעשות את הדבר הנכון.
דווקא סטריינג'לאב שעל שמו נקרא הסרט לא כזה בולט וגם לא כל כך נהניתי מהקטעים שלו. ציפיתי כמובן לקומנטרי על פוליטיקה ומלחמה, ויש כזה והוא מוצלח מאד, אבל לא ציפיתי לנקודה על הפוטנציאל ההרסני של תיאוריות קונספירציה שמרגישה מאד רלוונטית בימינו. מאד אהבתי את גידי גוב בתור נשיא ארה"ב. (שני אוירבך)
השבוע באתגר נצפה בסרט מלחמה שאין בו מעורבת אמריקאית – בין אם מדובר בסרט על מלחמות ישראל, סרטים על מלחמות אחרות במדינות רחוקות, או סרטים שמתרחשים במלחמות העולם – אבל רק לפני שהאמריקאים הגיעו. אפשר לראות סרט אחד או כמה – העיקר הוא שלא צפיתם בהם לפני כן. למי שלא השתתף בשבוע הקודם ורוצה להצטרף לאתגר כעת – אפשר בהחלט להצטרף גם מהאמצע (או להשלים לאחור ולספר לנו גם על חוויות הצפייה הקודמות).
מישהו בחר את רוב הסרטים שהמלצתי עליהם וזה ממש כיף לי!
(ל"ת)
אני אגב צפיתי ב"משפחת אדאמס"
בסוג הצפיות האלה שהן מצד אחד "חדשות" ומצד אחד לא, כי ראיתי אותו בעבר אבל זכרתי מעט מאוד: זכרתי סצנות ספציפיות, אבל לא את כל העלילה עם גומז (אולי פשוט ראיתי רק את השני? אין לדעת).
בקיצור, כיף גדול! חבל על ראול ג'וליה שנלקח מאיתנו מוקדם כל כך, אבל לפחות הוא הספיק להיות בכמות מרשימה של תפקידים איקוניים כמו האחד שבסרט.
רשימה נהדרת!
תודה על שהכנסתם את דבריי. האתגר מאוד מהנה בינתיים, ומעניין לראות מה כולם בחרו לראות!
רק כדי לוודא, בפעם השנייה שאני כותב על סרט שראיתי, לעשות את זה פה?
כן
(ל"ת)
צפיתי בThe Breadwinner
לא קל לכתוב על יצירה כזאת. איך מסכמים סרט עם ליבה אמוציונלית כל כך חזקה, ומסר פוליטי כזה חשוב ומשמעותי? זאת לא הייתה צפייה קלה, אבל חשובה מאין כמוה.
הרעיון להנגיש את הנושא הנפיץ והכואב הזה דרך האנימציה היפהפייה של קארטון סאלון הוא נפלא, וקשה שלא להתאהב בדמויות של הסרט שרק מנסות לעבור את היום לנוכח כל הרוע והסבל שהן חוות, ומנסות לשמור על חוסן נפשי ואופטימיות גם מול משברים קשים מנשוא. זה סיפור פשוט, אבל אפקטיבי, ואף לב עם חמלה לא יישאר אדיש אליו.
בתור "מערבי פריווילגי" לא יוצא לי לחשוב הרבה על מה שקורה באזורים אחרים של העולם שלא בתוך תחום העיסוק שלי. בכלל, אני בדרך כלל לא ממש תוהה איך החיים במקומות אחרים, ועד כמה הם יכולים להיות קשים. העלאת המודעות לדברים כאלה זה הכוח הגדול של הקולנוע, והיכולת שלו לחבר אותנו עם אנשים ומקומות שבחיים לא היינו פוגשים זה אחד מהדברים שאני הכי אוהב בו. הסרט הזה שם זרקור על הנושאים האלה בדרך שנדיר לראות – עם עדינות, אהבה למסורת ולעם, והרבה אנושיות. זה באמת סרט מיוחד.
כנראה לא הייתי מגיע אליו בקרוב אם לא האתגר, אז תודה על ההזדמנות לעשות זאת.
שחזור התגובה שלי מפייסבוק לתגובה על "כוכב פרא"
זה הייתי אני שהוסיף אותו (דור שלם של ילדים מהאייטיז עוד זוכר את החוויה המוזרה של לצפות בו כשהוא שודר בחינוכית בשעות הבוקר בחופש הגדול). אבל מתוך שלושת סרטי האנימציה ברשימה שלי, הטוב שבהם לטעמי הוא דווקא "האיש ששתל עצים". בלי שום חומרים אסורים זה סרט נפלא.
אלסי פישר ממש לא תגלית.
היא אולי הייתה כזאת בשנת 2018 כשהסרט יצא, אבל מאז היא לא עשתה שום דבר משמעותי (והפעילות התמוהה שלה ברשתות חברתיות כאלה ואחרות בהחלט איננה משמעותית), אז כנראה שהיא לנצח תשאר פלא של סרט אחד, שזה חבל ועצוב. וגם – מכל הסרטים שכיתה ח׳ יכול להזכיר לך, בחרת דווקא את ברוכים הבאים לבית הבובות?! באמת?! כיתה ח׳ הוא סרט הרבה יותר מינורי, עדין ואופטימי ממנו. קיילה לא קרובה ללהיות דחויה וסובלת מהתנכלות כמו דון, למעשה היא לא דחויה או סובלת מהתנכלות בכלל (טוב, כמעט.) מבלי לספיילר יותר מדי, הסוף של כיתה ח׳ הרבה יותר טוב מהסוף שסולונדז העניק לדון (הרג אותה סופית באחד מסרטי ההמשך שלו. כי זה סולונדז.)
היא הייתה מאד טובה בכל סצנה שהיא הופיעה בבארי העונה,
בקלות הדמות שהצליחה להוציא ממני הכי הרבה רגש וסימפטיה בעונה הזאת (בעצם מקום שני אחרי נוהו האנק).
ובכל זאת, חבל שהיא לא מובילה עוד סרט באורך מלא.
(ל"ת)
היא תוביל.
היא השחקנית הראשית בסרט My Best Friend's Exorcism המבוסס על ספר אימה של גריידי הנדריקס. לא קראתי את הספר הספציפי הזה אבל קראתי ספר אימה אחר שלו שמתרחש בסניף של רשת דמוית איקאה (וכמובן שיש ירידות על קפיטליזם וקונפורמיזם) והשילוב בין אימה והומור הזכיר לי קצת את תברח או שון של המתים. בקיצור אני מצפה לסרט הזה, שכבר התחילו הצילומים שלו.
היא אמורה גם להוביל קומדיה שחורה בשם Latchkey Kids A.
כך שאני לא בטוח מדוע החלטת למה היא תישאר ילדה של סרט אחד. היא הראתה בגרות והרבה כישורים בתור דמות משנה בבארי העונה, הופיעה בעשרה פרקים של קאסל רוק. בהתחשב בזה שהיא רק בת 19 זו קריירה מתקדמת ביותר ולא בטוח מדוע אתה מצפה מנערה בת 15 לקפוץ ישר להובלת סרטים. היא פרצה בגיל מוקדם והגיוני שיעבור כמה שנים עד לסרט הבא שהיא תוביל (ובוא לא נשכח את המגפה שבאמצע). מאד מוזרה לי היציאה נגדה.
היציאה היא לגמרי ולחלוטין בעדה.
כיתה ח' לחלוטין גרם לי להתאהב בה (סליחה, לא בה, בקיילה דיי. אחרי שראיתי את ההתנהלות שלה במדיה החברתית זה מאוד הוריד לי ממנה.) וממש רציתי סרט המשך או סדרת המשך בכיכובה של קיילה, ואם לא זה אז לפחות עוד סרט דרמה מרגש ומעורר אהדה והזדהות בסגנון של כיתה ח'. ממה שאתה מתאר עכשיו היא עומדת להפוך להיות עוד קלואי גרייס מורץ או אמה רוברטס, כלומר לקבל הרבה תפקידים ראשיים בסרטי אימה והומור שחור לנוער וזה… לא מה שרציתי, אני מודה. ברור שאם היא תמשיך רק בסרטים בסגנון של כיתה ח' עלולים לבקר אותה על כך שהיא פוני של תעלול אחד וגם זה לא דבר רצוי, לפחות לא לה, אבל ממש חסרים לי עוד סרטים בסגנון של כיתה ח' ושחקניות/דמויות ראשיות יפהפיות ומוכשרות כמוה שתוביל אותם.
באותה מידה אתה יכול לכתוב אנה טיילור גוי או פלורנס פיו.
מרגיש לי מוזר כבר להחליט לאן הקריירה שלה הולכת. אם זה עוזר היא שנה הבאה אמורה לשחק בתפקיד משנה בסרט של מישל פרנקו. והיא צעירה מותר לה גם להתחרבש בכל מיני שטויות, לא שהיא עושה זאת לא יודע למה החלטת שהסרט אי ה או קומדיה שחורה שהיא תשחק בהם אינם ראויים.
הכול ראוי. אני פשוט כנראה לא אראה את זה כי זה לא הז'אנר המועדף עליי, ולכן חבל.
(ל"ת)
הערת צד:
אמנם אנחנו מגלים שדון מתה כבר בסצינת הפתיחה של ״פלינדרום״, אבל ב״ווינר-דוג״ (2016) סולונדז מקים אותה לתחייה בתור דון בוגרת (בגילומה של גרטה גרוויג) כאילו הוא מתעלם לחלוטין מהנרטיב של דון ב״פלינדרום״ ונותן לדון של ״בית הבובות״ המשך/סוף אלטרנטיבי, אופטימי יותר מזה של ״פלינדרום״. במקרה הכי גרוע אפשר להגדיר את הסוף של דון כ״לא משהו מוחלט״.
ואז באו ריק ומורטי (או יותר נכון, הרמון ורוילנד) ועשו לו בית ספר?
בעצם גם ג׳וס ווידון ידוע בזכות הטריק הזה, אז…