רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2023: שבוע 6

בשבוע השישי והאחרון של האתגר צפינו בסרטים שיצאו בשנה שבה נולדנו. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר או בקבוצת פייסבוק.

בלייד

סרט כיפי, מסוגנן ואלים, שהתיישן לא רע בכלל. אני מודה שציפיתי להתאכזב אך הופתעתי לטובה. לא הכול בו עובד, כמו האפקטים שלא ממש מחזיקים או הקסם הניינטיזי המוכר שצריך להתרגל אליו, אבל האקשן בהחלט מספק.

בתקופה שבה סרטי הקומיקס נהיים יותר ויותר מסובכים מבחינת מורכבות העלילה שלהם וכמות הדמויות המעורבות, מצאתי הרבה ערך בפשטות של "בלייד". כבר מסצנת האקשן הראשונה קל להבין איך ייראה שאר הסרט, והוא לא מאכזב ברף שהוא מציב לעצמו.

ווסלי סנייפס כריזמטי ומאיים כנדרש, בתפקיד שהרגיש תפור עבורו. אפיון הדמות שלו ברור והסרט אפילו חוקר קצת את הסיטואציה המתסכלת שהוא נמצא בה. מנגד, קצת התאכזבתי מהנבלים – לא קיוויתי למשהו מרשים ובכל זאת הייתי שמח אם היו מנצלים יותר את הסטייל של הסרט גם עבורם.

בסך הכול נהניתי מהצפייה, ואני סקרן להמשיך את הטרילוגיה ולראות איך העיבוד של מארוול ישתווה לגרסה הזאת. זה סרט טיפשי ושטותי שמודע לעצמו ולא מתבייש בכוונות שלו. אני חושב שהוא צפייה מומלצת למי שכבר מותש מהגלגול הנוכחי של אדפטציות גיבורי על ומחפש משהו נגיש ופשוט יותר, שמספק את הסחורה עם אקשן טוב ומדמם. (idoma98)

פנג הלבן

עריכה היא משהו כמעט בלתי מורגש ברוב הסרטים. בדרך כלל מרגישים את העריכה רק אם היא מאוד טובה או מאוד גרועה. במקרה הזה שמתי לב היטב לעריכה לאורך כל הסרט, כי היא בין הגרועות ביותר שיצא לי לראות אי פעם. ומילא אם הבעיה הייתה רק בעריכה, אלא שגם התסריט די גרוע. הרבה סצנות שנראה שהולכות למקום דרמטי או משמעותי הופכות בסוף לכלום, כל הסיפור מרגיש מאוד מבולגן, ומעל לכול הדמויות כתובות לא משהו בכלל ולא ממש ברור לאורך הסרט מי הן ומה הן בדיוק רוצות.

אבל הפסקול היה אחלה, ובתור חובב סרטי טבע מאוד נהניתי מהחיות המקסימות (יש מהזאבים שחיים באזורים הקרים שהמראה שלהם ממש מרשים. באופן כללי, אין על יונקים עם פרווה עבה, זה ממש נראה טוב), כך שלא הכול רע.

כעת יש לי חשק לראות את גרסת האנימציה של נטפליקס כדי להבין האם הבעיה היא רק בעיבוד הזה, או שהספר עליו זה מבוסס הוא לא מי יודע מה כשלעצמו. (אחד)

הנערה מבית החרושת לגפרורים

אני מודה – חיפשתי בעיקר סרטים קצרים באתגר הזה. ו"נערה", לכל הפחות, אכן עומד במילתו וקצר להפליא.

הוא גם סרט שלמרות שאני מבין את כל עניין ה"הר געש מתחת לפני השטח", הוא בסופו של דבר פשוט ז'אן דילמן אבל בפינית, קצר יותר, ופחות טוב. וזה לא שאני מעריץ גדול של הסרט ההוא.

לא סרט רע, אבל אני מודה שאת הסרטים האחרים של קאריסמקי שראיתי ("חוף מבטחים" ו"לנינגרד קאובויס"), אהבתי הרבה יותר. (יהונתן צוריה)

פחד ראשוני

העלילה ממש ממש טובה, והסוף גרם לי גם להבין למה לכל האורך קיבלנו קצת יותר מדי שוטים של ריצ'רד גיר הולך, נכנס למכוניות, הולך, יוצא ממכוניות, הולך, מסתכל על דברים, הולך, מסתבך במערכות יחסים, הולך, פותח דלתות, הולך, נעליים, הולך. שזו… בחירה סגנונית מעניינת, כן? אבל יכול להיות שאם היו קצת פחות הליכות ותחרויות מבטים וקצת יותר כתיבה, הייתי מזדהה יותר עם התהליך הרגשי שעובר עליו. הדמות של ארון, לצד זה, לגמרי עשתה לי את הסרט.

עבודה טובה, 1996. (רבבה שץ לוז)

אפולו 13

כמו החללית אפולו 13, שהמריאה אחרי ההישג ההיסטורי של ניל ארמסטורנג, נדמה שגם 1995 הקולנועית צריכה הייתה להתמודד עם קודמתה המוצלחת במיוחד בתפקיד, ובסוף התרסקה. זה לא שאין סרטים גדולים בשנה הזו, אבל נראה שאנרגיית ה"גדול מהחיים" של 94' פשוט לא הייתה שם, כפי שאפשר לראות מחמישיית האוסקר התמוהה של אותה שנה.

והסרט "אפולו 13" משקף בדיוק את המגמה הזו. לכאורה מדובר בסרט ראוי, הכי נכון לתקופה, עם השחקנים הנכונים, שגם היה אחד הסרטים הכי מצליחים בקופות באותה שנה, אבל משהו בו פשוט לא סוחף. פיתוח הדמות של הגיבור נתקע ב"טום הנקס מהניינטיז בתפקיד טום הנקס מהניינטיז" ושאר הדמויות בקושי זוכות אפילו לאופי. ההתמקדות הטכנוקרטית במעשי החילוץ מוערכת רעיונית אבל גם מתישה ואלוהים אדירים שמישהו יקח מרון האוורד את הכינורות.

הוא מוצלח בהרבה מזיון השכל מלא הטסטוסטרון של גיבסון שזכה באותו אוסקר, אבל בשורה התחתונה "אפולו 13" גרם לי להבין כמה התגעגעתי לדרמות ניינטיז כאלה, וכמה בעצם לא התגעגעתי בכלל. (כליל חיון)

חג שמח, מיסטר לורנס

הסרט מתרחש במחנה שבויים יפני במלחמת העולם השנייה. קולונל לורנס הוא המקשר בין השבויים הבריטים לבין הקצינים היפנים, ויש לו קשר חם יחסית עם הסמל הארה ויחסים מתוחים עם קפטן יונואי הנוקשה. הגעתו של חייל בשם ג'ק סליירס, אותו לורנס מכיר, מגבירה את המתיחות מול יונואי המרותק מסליירס.

משהו בסרט לא לגמרי עובד וקשה לי להצביע בדיוק על מה. אולי זה היעדרה של מסגרת זמן ברורה להתרחשויות, כך שקשה להעריך האם העלילה נמתחת על פני כמה ימים או כמה חודשים. לא שהמחנה מתנהל בקלילות לפני ההגעה של סליירס, אבל הוא נוגע במשהו מודחק אצל יונואי וזה משפיע גם על שאר הדמויות. ישנה גם מתיחות בין לורנס והקצין הבריטי הבכיר במחנה, הנובעת מהבנה שונה של התרבות היפנית.

על הצד החיובי, הסרט עשוי טוב מבחינה טכנית ומשוחק היטב. טום קונטי מעביר יפה את האופטימיות הזהירה של לורנס והנכונות שלו לחפש התנהלות שתהיה מקובלת על שני הצדדים היריבים. הוא מכיר גם את הבריטים וגם את היפנים ועם זאת, לא באמת מסכים עם אף אחד מהם. דיוויד בואי בתור סליירס קצת מסיח את הדעת. הוא משחק טוב, אבל נראה מבוגר מדי בשביל הדמות. איכשהו, הבמאי חשב שלהראות את בואי בן ה-36 גם בפלאשבק לימי בית הספר לא יצא מגוחך.

הפסקול המוזיקלי מאוד אופייני לתחילת שנות השמונים – צליל אלקטרוני ללחן פשוט יחסית, כנראה עם השראה יפנית. זה נחשב מקובל אז, אבל היום מוסיף להסחת הדעת. כשאני רואה סרט שמתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, סינתיסייזר הוא לא הכלי שהכי מתחבר לי לזה (וכן, זה עובד ב"מרכבות האש", אבל בעיקר כי הסצנה עצמה מפורסמת מחוץ לסרט). (אביעד שמיר)

Lady Terminator

בחרתי לסיים את האתגר של עין הדג עם סרט שנראה היה לי היה מטורף וכיפי . בגדול אני לא מצטער על כך, אולי הטעות היחידה הייתה שלא צפיתי בו עם בקבוק בירה בצד.

– תשמעי, גברת ("ליידי")…

– אני לא גברת, אני אנתרופולוגית.

בשנות ה-80 המאוחרות צמחה באינדונזיה תעשיית סרטי-B לרוב בז'אנר אקשן. הסרט הנ"ל הוא אחת הדוגמאות הבולטות שקיבלה גם מעמד של סרט קאלט (למיטב הבנתי). דמיינו לכם שילוב בין גרסה נשית של "שליחות קטלנית" לאגדה אינדוניזית עתיקה. רוחה של אלה-מלכת ים אלימה משתלטת על גופה של אנתרופולוגית במטרה להרוג את הצאצאית האחרונה של האדם שלכד אותה בפעם הקודמת לפני מאות שנים. ואם זה לא נשמע לכם הזוי מספיק, היא גם הורגת גברים באמצעות צלופח שמסתתר אצלה בוואגינה וניזון מאיברי מין גבריים (נראה די תמים על המסך).

ואם אתם בטוחים שזה לא סרט טוב, צדקתם. לא שהוא לא טוב, הוא גרוע, אבל באמת גרוע, אבל ממש, אבל ממש ממש. עלילה תמוהה (אם טרם הבנתם זאת), אפקטים מוזרים, וכמובן משחק שלקרוא לו חובבני יהיה עלבון לחובבנות. השילוב הזה הופך את הצפייה ב"ליידי טרמינייטור" (או בשמו המקורי "נקמתה של מלכת שבע הימות") לחוויה כיפית וביזארית, רק אל תשכחו כמה כוסות אלכוהול.

נ.ב. השחקנית הראשית (תפקיד היחיד בקולנוע של דוגמנית בריטית שבילתה חלק ניכר מחייה בהונג-קונג) ביצעה את כל הפעלולים בעצמה, והיא גם רשומה כמאפרת בקרדיטים של הסרט. (איליה גינצבורג)

זהו, האתגר נגמר…

או שלא?! כלומר, רשמית הוא כן, ומי שהספיק לו יכול לאסוף את הגביע בדרך החוצה, תודה רבה לכם וכל הכבוד. מי שמסוגל להמשיך עוד קצת, תרתי משמע, אז השבוע זה שבוע בונוס שבו נצפה בסרט קצר.