השבוע החמישי של האתגר היה שבוע "אס(י) בשרוול, ובו צפינו בסרט שבו מעורבים אסי כהן (שבפועל אף אחד לא ראה סרט איתו), אסי דיין או אסי לוי (הדרישה הייתה גם שהסרט יהיה ישראלי, אחרת הייתי הולך על "מחץ הדלתא"). הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.
הסרט נותן את מה שאתה מצפה לקבל ממנו. זו קומדיה וולגרית וקלילה שלא לוקחת שום דבר ברצינות, אבל גם לא מציעה משהו בעל ערך. עקרונית מדובר בהומור שעובד עבורי אם כי בסרט הזה רוב הבדיחות נפלו.
לדעתי אפשר להאשים את התסריט עצמו יותר מאשר השחקנים – שלישיית מה קשור יכולים להיות מצחיקים, ויש עוד כשרונות קומיים בקאסט המורחב, אבל החומר שהם מקבלים פה לא מאתגר אותם במיוחד, ומסתפק בקלישאות של קומדיות טיולים מופרעות או בדיחות שוביניסטיות/גזעניות/סרות טעם.
אני כן חייב לציין לטובה את השליש האחרון של הסרט, שהיה טיפה יותר מצחיק וטיפה יותר זכיר. הבדיחות המצחיקות בסרט היו בו, כך שסך הכל הסרט הסתיים בנימה חיובית. זאת כנראה המחמאה היחידה שיש לי לתת לו. חבל לי שזה לא עבד עבורי, אולי היה חסר אולם מלא אנשים צוחקים כדי שאעריך יותר. (idoma98)
הסרט מספר על אישה שחוזרת לארץ מפרינסטון (משהו שנראה שדי הודבק בכוח על הדמות, תכלס) בעקבות התאבדותה של בת דודה שלה (אם כי אני מודה שלא הייתי בטוח אם ה"בת דודה" זה כינוי חיבה או הקשר המשפחתי).
מה שמתחיל כמו סרט "אני והמנוחה" הופך במהרה למשהו קצת מטריד יותר, כשמתברר שטליה (זאת שהתאבדה) הטעתה את יערה (זאת העיוורת) בכמה וכמה דברים. זה נהיה ברור למדי מה ומי אחרי כמה זמן – בייחוד לצופים מנוסים – אבל היופי בסרט זה שזה לא ממש משנה. נראה לי שאפילו היה אפשר להתחיל עם הידע הזה ושעדיין הסרט היה עובד, כי הדגש בו הוא לא המידע שנחשף, אלא איך שיערה מתמודדת איתו.
סרט טוב, ששווה לגלות, אפילו אם אני לא יכול לדחוף אותו בהתלהבות לכל אחד. אבל נראה לי שבדיוק בשביל סרטים כאלה יש אתגרי צפייה. לגלות משהו שהוא לא בהכרח משנה חיים, אבל פשוט סרט שבכל זאת מגיע לו עוד יחס. (יהונתן צוריה)
אני תוהה מה יותר מנותק מהמציאות: הסרט או אני.
אולי הנוער הירושלמי שאני מכירה הוא פשוט חנוני מדי וכתוצאה מכך נראה שונה מאוד מבית הספר הירושלמי שמוצג בסרט. אולי טפשת העשרה שלי מצאה אפיקים יותר אידיאולוגיים מטפשת העשרה של גיבורות הסרט. אולי אני נותנת לג'ן Z קרדיט מוגזם ביחס ליכולת לזהות הונאה גם כשהיא קופצת במקום מהבהבת באדום ולבושה בכיסוי הקומקום של דובי. לא יודעת. אבל המסר היפה שהיוצרים ניסו להעביר בהחלט לא עובר חלק, התיכון נקי ואסתטי מדי (מעבדות כימיה?! מתפקדות?!), והמשחק, גם אם חינני, מושחת בידי דיאלוגים תמוהים. וחבל, כי מתחת לפני השטח מסתתר סיפור טרנסי ובין-אישי נוגע ללב שמגיע לו יותר. (רבבה שץ לוז)
לא רק שזה מסוג הסרטים שיש בהם כמה סיפורים שונים, אחד הסיפורים האלה עוקב אחר סדנה לכתיבת סיפורים, שגם את חלקם אנחנו רואים. סיפור-ספשן! בכל מקרה, סרט חמוד. הוא לא גרם לי לצחוק* או לבכות, על אף נסיונותיו, אבל כל השחקנים מאוד חינניים והקטע של הסיפורים נותן לו לשחק קצת עם סגנונות ויזואליים, מה שלא רואים הרבה בסרטים ישראלים.
* – ייתכן מאוד שאחת הסיבות לניתוק הרגשי שלי מהסרט היא שבערך בכל סצינה חמישית יש התייחסות או ציטוט של "הגשש החיוור". נחשפתי להרבה תרבות ישראלית בשנות ילדותי, אבל "הגשש" לא היו כלולים בזה. אני מכיר כמה משפטים אייקונים, אבל לא חושב שראיתי אף פעם מערכון אחד בשלמותו, ואני בטוח לא מסוגל לצטט אותם בעל פה כמו הדמויות בסרט. אם הן היו מצטטות את המחזמר של "ספר הג'ונגל" או משהו אולי הייתי מתחבר אל הסרט יותר. (מתן בכר)
מלך ליום אחד
למרות שאסי דיין הוא אחד היוצרים האהובים עליי, נטיתי עד כה להתעלם מרוב סרטי שנות ה80' שלו, בעיקר כי דיין עצמו דיבר עליהם בזלזלול ובביטול. אבל "מלך ליום אחד" היה נראה שונה. סרט שמבוסס על סיפור של דמיון ראניון, סיפור שגם פרנק קפרה עיבד פעמיים לקולנוע (הסרט "גברת ליום אחד" מ-33' וסרטו האחרון מ61' עם שם עברי זהה). יחד עם "מלך" צפיתי גם בגרסה הראשונה של קפרה וקראתי את הסיפור המקורי. והאמת היא שאף אחד מהם לא מוצלח במיוחד, אבל באופן מפתיע הגרסה של דיין הכי נוגעת ללב.
סיפור המקור עוסק בקבצנית זקנה שמשקרת לביתה שמעבר לים שהיא אריסטוקרטית עשירה, וכשהבת מגיעה לביקור, מאפיונר טוב לב עוזר לה להעמיד פנים שהיא אכן כזו. קפרה לוקח בגרסה שלו את החספוס והלכלוך של ראניון ובדרכו המוכרת הופך אותם למחית הומנית מתוקה, שבה כולם חמודים גם כשהם חוטפים או רוצחים מישהו. ונראה שדיין בתכלס הושפע כאן יותר מקפרה מאשר מהטקסט של ראניון. בעיבוד שלו הגיבורה הופכת לשוער בבית מלון (גבי עמרני) וניו יורק הופכת לנתניה, אבל הציניות המיזנטרופית המוכרת של דיין (ושותפו נפתלי אלטר) מפנה במפתיע את מקומה לאמפתיה כנה. בעצם מדובר בניסיון לדרמה קומית.
אבל זה לא באמת עובד. התסריט עדיין מתעקש לשבור את הדרמה עם בדיחות בורקס ופיפי קקי. כולל דמות קומיק ריליף של חרמן תחמן בגילומו של חנן גולדבלט (מה שכמובן התיישן כמו חלב) ואפילו בדיחת "אשכנזים אוכלים סחוג"! את הדרמה שכן קיימת, עמרני סוחב על גבו בגאון, מוצלח בהרבה ממיי רובסון השחקנית הראשית של קפרה, אבל זה לא מספיק. המהלכים בתסריט קורים מאוד בזירוז, ובסופו של דבר מתקבל סרט שהוא בעיקר מוזר למדי.
מה שכן, נפתלי אלטר מוכיח שוב שהוא כנראה מלחין הפסקולים הכי בלתי-מוערך- מספיק בקולנוע הישראלי. (כליל חיון)
קשר עיר
הזכייה הראשונה של אסי לוי בפרסי אופיר על התפקיד המשנה בסרט. למרבה הפלא זמין בוימאו באופן רשמי (לחפש עם אותיות באנגלית).
עמנואל (יהונתן סגל, הבמאי שאולי מוכר יותר כ"מומו" מסדרת אסקימו לימון) חוזר לארץ אחרי כ-9 שנים של היעדרות ומיד קופץ לבקר את האקסית שלו, אווה (דפנה ריכטר), שנשואה לחברם המשותף רובי (שרון אלכנסדר). עמנואל משתמש ברכרוכיות של אווה ואפתיות של רובי בשביל להזמין את עצמו להישאר אצלם מספר ימים. רובי עצמו מחפש מודעות שידוכים בעיתונים ופונה לגילה (אסי לוי), דיילת ושחקנית חובבנית שמנהלת מספר מערכות יחסים במקביל.
לזכותו של סגל ש"קשר עיר" הוא סרט הביכורים שלו (מאז עשה רק את "אודם" הידוע לשמצה) ניתן לזקוף כמה וכמה משפטי מחץ מקוריים גם קומיים וגם דרמטיים. סגל עצמו מאד כריזמטי, גם שאר הקאסט (כולל אסי לוי), נותנים תצוגות משחק מעולות.
עם זאת, הסרט סובל מבחירות תסריטאיות קלות למדי כמו אלכוהוליזם של עמנואל, היותו של רובי די מחוסר חוט שדרה כלשהו או סיבת חזרתו של עמנואל ארץ אחרי כל כך הרבה שנים (הוא מספר לרובי שחזר לרגל חתונה של חבר משותף נוסף, אך בפועל שומע על החתונה לראשונה מאווה). (איליה גינצבורג)
בשבוע האחרון של האתגר (לא כולל שבוע הבונוס) נשלים סרט שיצא בשנה שבה נולדנו.
פנג הלבן (הלייב אקשן של דיסני מ-1991)
עריכה היא משהו כמעט בלתי מורגש ברוב הסרטים.
בדרך כלל מרגישים בעריכה רק אם היא מאוד טובה או מאוד גרועה.
במקרה הזה, לאורך כל הסרט שמתי לב היטב לעריכה, מאחר והיא בין הגרועות ביותר שיצא לי לראות אי פעם.
כמות הפעמים בהם מורגש כאילו מישהו חתך חלק מהסרט, כשסצינות נקטעות בבום במה שמרגיש כמו האמצע שלהם, היא מטורפת.
אחריח הצפייה הייתי חייב לבדוק מי ערך את הסרט והאם הוא זכה פעם בפטל הזהב לעריכה הגרועה ביותר, אבל אז גיליתי שהעורכת לא הייתה אפילו מועמדת לפטל הזהב אף פעם.
מצד שני, בדף הפרסים שלה בימד״ב ניתן למצוא רק מועמדות אחת לאיזה פרס עריכה לא מוכר, ובוא רק נגיד שלהחזיק מועמדות אחת בלבד בדף הפרסים בימד״ב זה לא כבוד גדול.
ומיילא אם הבעייה הייתה רק בעריכה, אלא שגם התסריט הוא די גרוע.
הרבה דברים מרגישים שקורים סתם, סצינות שנראה שהולכות למקום דרמטי או משמעותי הופכות בסוף לכלום, כל הסיפור מרגיש מאוד מבולגן, ומעל הכל הדמויות כתובות לא משהו בכלל ולא ממש ברור לך לאורך הסרט מי הם ומה הם בדיוק רוצים.
אבל הפסקול היה אחלה ובתור חובב סרטי טבע מאוד נהינתי מהחיות המקסימות (יש מהזאבים שחיים באיזורים הקרים שנראים ממש מרשים. באופן כללי, אין על יונקים עם פרווה עבה, זה ממש נראה טוב), כך שלא הכל רע.
כעת יש לי חשק לראות את גרסת האנימציה של נטפליקס כדי להבין האם הבעייה היא רק בעיבוד הזה או שהספר עליו זה מבוסס הוא לא מי יודע מה כשלעצמו (וכן, אני יודע שיותר הגיוני פשוט לקרוא את הספר, אבל לזה אין לי כרגע פנאי. מה גם שלקרוא ספר זה משהו שמקדישים אליו ״קצת״ יותר משעתיים, ואני לא בטוח אם בא לי להקדיש כל כך הרבה זמן על הספר הזה).
טוב, במקרה זה, אני ממליץ לך לקרוא את הביקורת הבאה
https://www.fisheye.co.il/battlefield_earth/
כמו שאמרתי: אם שמים לב לעריכה זה או כי היא גאונית או כי היא גרועה בטירוף
ולפי הביקורת הזאת, אני מבין שכנראה בקרב על כדור הארץ העריכה היא גם וגם.
בכל מקרה, לי אין פרשנות מקורית לעריכה המוזרה של פנג הלבן שיכולה לסנגר על העורכת, כך שאני נשאר אם תחושה של ״מה זה הדבר החובבני ברמות הזה?״.
הנערה מבית החרושת לגפרורים
אני מודה – חיפשתי בעיקר סרטים קצרים באתגר הזה. ו"נערה", לכל הפחות, אכן עומד במילתו וקצר להפליא.
הוא גם סרט שלמרות שאני מבין את כל עניין ה"הר געש מתחת לפני השטח", הוא בסופו של דבר אולי פשוט ז'אן דילמן אבל בפינית וקצת פחות טוב. וזה לא שאני מעריץ גדול של הסרט ההוא.
לא סרט רע, אבל אני מודה שאת הסרטים האחרים של קאריסמקי שראיתי ("חוף מבטחים" ו"לנינגרד קאובויס"), אהבתי הרבה יותר.
צפיתי ב"בלייד"
זה סרט כיפי, מסוגנן ואלים, שהתיישן לא רע בכלל. אני מודה שציפיתי להתאכזב אך הופתעתי לטובה. לא הכל בו עובד, כמו למשל האפקטים שלא ממש מחזיקים או ה…קסם הניינטיזי המוכר שצריך להתרגל אליו, אבל האקשן בהחלט מספק.
בתקופה שבה סרטי הקומיקס נהיים יותר ויותר מסובכים מבחינת מורכבות העלילה שלהם וכמות הדמויות המעורבות, מצאתי הרבה ערך בפשטות של "בלייד". כבר מסצנת האקשן הראשונה קל להבין איך ייראה שאר הסרט, והוא לא מאכזב בציפיות שהוא נותן לעצמו.
ווסלי סנייפס כריזמטי ומאיים כנדרש, בתפקיד שהרגיש תפור עבורו. אפיון הדמות שלו ברור והסרט אפילו חוקר קצת את הסיטואציה המתסכלת שהוא נמצא בה. מנגד, קצת התאכזבתי מהנבלים – לא קיוויתי למשהו מרשים ובכל זאת הייתי שמח אם היו מנצלים יותר את הסטייל של הסרט גם עבורם.
סך הכל, נהניתי מהצפייה, ואני סקרן להמשיך את הטרילוגיה ולראות איך העיבוד של מארוול ישתווה. זה סרט טיפשי ושטותי שמודע לעצמו ולא מתבייש בכוונות שלו. אני חושב שהוא צפייה מומלצת למי שכבר מותש מאדפטציות גיבורי העל הנוכחיות ומחפש משהו נגיש ופשוט יותר, שאמנם מראה את גילו אבל גם מספק את הסחורה עם אקשן טוב ומדמם.
ראיתי מחדש את היפה והחיה וזה עדיין סרט מוצלח ממש.
זהו אין לי מה להרחיב לכו תראו את היפה והחיה המקורי לא סתם הוא היה מועמד לאוסקר, השירים שם נהדרים וגם אחרי 30+ שנה (איה) זה סרט שעובד מרגש ונראה מדהים.